צוות בטיפולנט
Benveniste פותח את מאמרו בהתייחסות לכך שמשחק וציורים של ילדים החלו להיתפס כבר לפני זמן רב כמייצגים חומרים סימבוליים הנובעים מהפנטזיה המינית הילדית. רעיון זה נובע בעיקרו מתיאוריית הדחף, וכיום אנו מאמינים כי ניתן לפרש באופנים נוספים את החומרים הנחשפים בציור ובמשחק. בכתבה זו מובא תקציר מאמרו של Benveniste המתאר את האופן בו משחק בפסיכותרפיה חושפים את מערכת ההגנות עליה הילד נשען.
כאשר ילדים מוזמנים לבטא את עצמם דרך משחק וציור הפסיכותרפיה, הם חושפים את התכנים העמוקים המעסיקים אותם דרך המטאפורות של דמיונם. במקרים רבים התכנים חושפים את עולמו הפנימי של הילד אך בחלק מהמקרים הם עשויים דווקא להסתירו. ילדים בדרך כלל אינם מביעים התנגדות ישירה למשחק או ציור, אך עשויים להשתמש בהם באופן הגנתי אותו המטפל צריך לפרש או לנהל כראוי.
אנה פרויד תיארה כי הפסיכואנליזה התרחבה מעיסוק באיד לעיסוק גם באגו וטענה, בהתאם, כי המשימה הראשונה של המטפל היא זיהוי מנגנוני ההגנה של המטופל. לאחר מכן עליו לבטל את פעולת ההגנות: לאחזר ולהחזיר למקומו את המודחק, להשיב להקשרו המקורי את התוכן שבודד, לתקן את היפוכי התגובה וכן הלאה.
אנה פרויד גם הזכירה לנו כי ההגנות מסייעות לנו לנהל את הכוחות האינסטינקטואלים, מצבי חרדה אובייקטיביים וחרדות שמקורן בסופר אגו. היא מנתה תשע הגנות שהוזכרו בספרות- רגרסיה, הדחקה, היפוך תגובה, בידוד, ביטול, השלכה, הפנמה, פנייה נגד העצמי והיפוך. אליהן היא הוסיפה הגנה נוספת- סובלימציה. הגנות אלו מסייעות לאגו בהתמודדות עם הדחפים, ייצוגיהם והשלכותיהם. כאשר האגו מתמודד עם סכנה מציאותית, היא טענה כי הוא משתמש בהכחשה בפנטזיה, הכחשה במילה ופעולה וריסון של האגו. כאשר הוא מתמודד עם חרדה הנובעת מהסופר אגו, הוא מתמודד באמצעות סוג של אלטרואיזם ומנגנון של הזדהות עם התוקפן.
Valenstein et al הבחינו בין הגנות מסדר ראשון להגנות מסדר שני. הגנות בסיסיות או הגנות מסדר ראשון הן אקטינג אאוט, הימנעות, חסימה, שליטה דרך חשיבה, הכחשה באמצעות הגזמה או פנטזיה, דה-סקסואליזציה, ניתוק, התקה, אינטלקטואליזציה, הפנמה, בידוד, חשיבה מאגית, השלכה, רציונליזציה, היפוך תגובה, רגרסיה, הדחקה, הגבלת תפקוד האגו, סומטיזציה, סובלימציה, פנייה נגד העצמי, ביטול ונסיגה.
הגנות מורכבות או הגנות מסדר שני הן פעולות הגנתיות הכוללות אסתטיציזם, כניעה אלטרואיסטית, סגפנות, היצמדות לאובייקט, ליצנות, לגלגנות, צייתנות, קאונטר-פוביה, דה-פרסונליזציה, שתייה ואכילה כסוג של אקטינג אאוט, נפילה למחלה, הזדהות עם האובייקט האהוב או האבוד/עם התוקפן, ריטואליזציה וסקסואליזציה.
(Wallerstein (1983 הבחין בין מנגנוני הגנה לבין הגנות. הוא הגדיר מנגנוני הגנה ככמבנים המתארים תפקוד נפשי המכוון לייצור התנהגויות, אפקטים ורעיונות שיווסתו או ימנעו פריקת אימפולסים בלתי רצויה. הגנות הוא הגדיר כהתנהגויות ממשיות, אפקטים ורעיונות המשרתים מטרות הגנתיות. הוא הציע כי מנגנוני הגנה והגנות יכולים להתקיים בהיררכיית מורכבות משתנה, ובכך למעשה צמצם את חשיבות ההבחנה שהציע Valenstein.
(Paulina Kernberg (1994 זיהתה 31 מנגנוני הנגנה אותם חילקה לקבוצות של מנגנוני הגנה נורמליים, נוירוטיים, גבוליים ופסיכוטיים. למרות שחלוקות מסוג אלו הן שימושיות, עלינו לזכור את מוגבלותן ולהניח כי התנהגויות מסוימות עשויות להופיע אצל אנשים עם מבני אישיות שונים מאוד. בהתאם, מלבד מזיהוי האסטרטגיות ההגנתיות עלינו לשים לב לדומיננטיות של הגנות מסוימות, לקונסטלציה ההגנתית, ליעילות וגמישות ההגנות ולאיומים מולם הן מתעוררות.
אנה פרויד הציעה כי באנליזה, שטף האסוציאציות חושף תכנים של האיד בעוד שההתנגדויות חושפות את ההגנות. (Gill (1963 התייחס להיררכיית המורכבות של ההגנות והציע כי כל התנהגות היא בו זמנית דחפית והגנתית, וכי התנהגות הגנתית מלווה תמיד גם בפריקה מסוימת של הדחף מולו התעוררה. (Schafer (1968 הציע כי הגנות מבטאות את אחדות האגו והאיד ולא רק את היריבות ביניהם.
כלומר, הגנות חושפות ומסתירות בו זמנית או במילים אחרות- גודל המנעול על הדלת מרמז לנו על כך שמאחוריה מצוי דבר יקר ערך. דרך התבוננות בסיפורים, הציורים והמשחק, המטפל מזהה את ההגנות בהן הילד משתמש ואת הקשר שלהן לדחפים ולסכנות אחרות.
דרך התבוננות במשחק בסליל של נכדו, פרויד זיהה כיצד הפעוט השתמש במשחק היעלמות- החזרה של הסליל כדי לייצג הישג תרבותי משמעותי: האיחוד האינסטינקטואלי (ולכן גם המספק) שנגרם לו כאשר אפשר לאמו להתרחק ממנו מבלי למחות. הוא פיצה את עצמו על כך דרך גילום במשחק של היעלמות והחזרת האובייקט להשגתו. אך כיצד החזרה על החוויה המכאיבה דרך המשחק מתיישבת עם עקרון העונג? Benveniste מציע כי הילד היה חייב לגלם את העזיבה כדי לגלם גם את האיחוד מחדש המספק, ובחלק זה היתה טמונה מטרתו המרכזית של המשחק. אלא שפרויד תיאר כי חלקו הראשון של המשחק, ההיעלמות, גולם פעמים רבות בפני עצמו ואף בתכיפות גבוהה יותר מזו בה גולמו שני החלקים.
פרויד הציע לכך שני פירושים. הראשון היה שהילד היה בפוזיציה פסיבית במציאות בעוד שהמשחק הציע לו פוזיציה אקטיבית אשר ענתה על הדחף לשליטה אשר פועל גם ללא קשר לעקרון העונג. הפירוש השני היה שהשלכת האובייקט (כחלק מהעלמתו) ביטאה את הנקמה המספקת על עזיבתה של האם ("לכי, אני לא צריך אותך, אני מעלים אותך בעצמי!"). הפירוש השני של פרויד מסביר לנו את הנטייה לחזור על תסריטים בלתי נעימים רק משום שהם "מוכרים"- מעוצבים ונובעים מחוויות מוקדמות ביחסים המשפחתיים. כמו כן הוא הדגים כיצד הקומפולסיה לחזור היא ליבת ההתנהגות הנוירוטית. כלומר, פרויד זיהה את האסטרטגיה ההגנתית במשחק הסימבולי של בנו, אשר סייע לו להתמודד עם איום הנטישה.
אנה פרויד הציעה כי הפרעה למשחק נובעת מהגנתיות של האגו והשוותה אותה להתנגדות לאסוציאציות חופשיות. אריקסון הגדיר הפרעות למשחק כחוסר היכולת הפתאומי והמוחלט או הדיפוזי ומתרחב באיטיות לשחק. חוסר היכולת לשחק עשוי לנבוע ממספר מנגנונים הגנתיים שביניהם הדחקה, הגבלה של האגו והדחקה, אך לעתים המשחק ממשיך אך בו זמנית לובש איכות הגנתית. סובלימציה, התקה והפיכת פסיבי לאקטיבי הם שלושה מנגנוני הגנה חשובים העומדים בבסיסו של כמעט כל משחק דמיוני. עשייה וביטול ניתן לראות במשחקים רבים המערבים חזרה על תסריטים ותמות של מוות וקימה לתחייה (מחבואים, קו-קו). חרדות מפני רגרסיה בשירות האגו דרך המשחק יכולה לבוא לידי ביטוי בבחירת משחקים עם חוקים נוקשים או בהגבלות של האגו. אקטינג אאוט ניתן לזיהוי כאשר הילד יוצא מהמשחק ומחפש אחר סיפוקים ממשיים אשר גורמים למשחק הדמיוני להפוך מסוכן, הרסני או בלתי נאות באופן ממשי.
(Peller (1954 תיארה את התפתחות המשחק ממשחק גופני פרטני של הילד, למשחק עם צעצועים או עם הגוף ביחס לאם, למשחק דמיוני ויצירתי עם צעצועים במקביל ולאחר מכן עם בני קבוצת הגיל ולבסוף למשחקי קופסה. מעבר לסכמה ההתפתחותית שהם מציעים, רעיונותיה של Peller מסייעים לנו לזהות מתי הילד מתחיל להשתמש ברגרסיה כהגנה. כך, ניתן לראות רגרסיה לא רק דרך הופעתם של תכנים ילדותיים במשחק, אלא גם במעבר של הילד לאופנויות משחק מוקדמות יותר. תמות משחק דיכאוניות המשקפות פנייה נגד העצמי יכולות לכלול סצנות משחק של הרס, הפלת צעצועים והיעדר משחק דמיוני. הגנה מפני הזמנת המטפל לרגרסיה בשירות האגו יכולה להיעשות גם באמצעות שימוש ברציונליזציה הבאה לידי ביטוי במשחק בו מגולמים תסריטים ותכנים ריאליסטיים.
Benveniste מציע מספר דוגמאות למשחקי ילדים ולהגנות הדומיננטיות הנלוות להם.
משחקי מחבואים וקו-קו, למשל, מבטאים את קביעות האובייקט של הילד ובו זמנית את החרדת הקשורות להרס ותיקון, אובדן וחזרה. ככאלה, הם מחזקים את האגו ומאפשרים תרגול של עשייה וביטול ושל הפיכה מפסיבי לאקטיבי. משחקי תופסת מכילים רכיבים דומים. משחקים כמו "אתה זה!", שוטרים וגנבים ופרה עיוורת מבוססים על מנגנוני ההגנה של השלכה והזדהות עם "האובייקט הרע". תחרויות למיניהן מבטאות היטב את היריבות האדיפלית, ומהוות הזדמנות להזדהות עם התוקפן ולהפיכת פסיביות לאקטיביות. התחפשות היא סוג נוסף של משחק הזדהות. "המלך אמר" ומשחקים דומים המבוססים על חזרה אחרי המנהיג מבוססים על הדינמיקות הסדו-מזוכיסטיות של שליטה וכניעה, דיכוי הדחפים ועוד. כאשר ילדים רצים, משחקים במכוניות ורודפים זה אחרי זה, מנגנונים מאניים כהימנעות באים לידי ביטוי ומתורגלים. בניית ארמונות בחול, צביעה, ומשחק בפלסטלינה מצריכים רגרסיה בשירות האגו, סובלימציה ושימוש בפנטזיה, אך הפיכת פסיבי לאקטיבי היא אסטרטגיה הגנתית חיונית בה נעשה שימוש במסגרתם. ילדים שאוהבים לאסוף (בולים, מדבקות, צדפים) עשויים להשתמש במנגנוני הגנה שונים בו זמנית כרציונליזציה, התקה, הפיכת פסיבי לאקטיבי, הזדהות ועוד.
כאשר ילדים צופים ומשחקים בקסמים, אנחנו מזהים לא פעם את פחדי הסירוס שלהם ואת הפנטזיה החזרתית של הפאלוס הנקבי- עכשיו אתה רואה את זה, עכשיו אתה לא; האישה שנחתכת לשניים ומחוברת חזרה; השרביט שנשבר והתאחה והמסתורין של הריחוף ללא שימוש בידיים. חשיבה מאגית המחברת באופן שגוי או חלקי אינפורמציה הקשורה להבדלים בין המינים אופיינית לחוויה הילדית. עם זאת, לאחר שכבר מתבססת חשיבה שניונית, היא עשויה לשרת באופן הגנתי המשמר את הפיצול המאפשר היפטרות מחרדה הקשורה להכרה בהבדלים בין המינים.
Recognizing Defenses in the Drawings and Play of Children in Therapy. Benveniste, Daniel. Psychoanalytic Psychology, Vol 22(3), 2005, 395-410.
