צוות בטיפולנט
חשיפה עצמית של מטפלים היא תופעה שכיחה ביותר, כאשר כ-90% מהמטפלים מדווחים על חשיפת אינפורמציה על עצמם מול מטופלים, לפחות באופן אסוציאטיבי. בספרות קיים עיסוק רב בהבחנה בין חשיפה עצמית 'נאותה' ל'בלתי נאותה', אך השימוש בה נותר שנוי במחלוקת. במסגרת המאמר הנוכחי גיבסון סוקרת את ההגדרות השונות למונח החשיפה העצמית על מקורותיהן התיאורטיים, דנה בממצאים מחקריים העוסקים בשאלות כגון מי חושף, מול מי ומהן השפעות החשיפה, ולבסוף מציגה המלצות קליניות לשימוש בחשיפה עצמית. באופן היסטורי, הדיון בחשיפה עצמית של מטפלים היה מוגבל, לאור הצהרתו של פרויד כי על המטפל להיות בלתי חשוף למטופליו ולתפקד כראי אשר אינו מראה להם דבר מלבד את עצמם. בהתאם לגישתו של פרויד, התפיסה האנליטית המסורתית כיוונה לניטרליות של המטפל ולהימנעות מחשיפת מידע אישי. על אף שפרויד לא התנהל באופן שתאם את הצהרתו בנוגע להימנעות מחשיפה עצמית, הנחיותיו היוו בסיס לדבקות נוקשה ברעיון האנונימיות והניטרליות. זאת, מתוך אמונה שחשיפה עצמית תפגום ביעילות הטיפול ותשקף בעיקר את קשייו של המטפל ואת ההעברה הנגדית שלו.
תפיסת ההינזרות התבססה על ההנחה כי ניתן להימנע מחשיפה עצמית באופן גורף. עם זאת, בחלוף השנים תפיסה זו אותגרה ועוררה שאלות רבות, לא רק סביב האפשרות להימנעות מחשיפה אלא גם סביב האפשרות שלנו לדעת מה ומתי בדיוק אנו חושפים מעצמנו. מודלים שונים, וביניהם מודל ה-Johari Window של ג'וזף לופט והארי אינגהם, עיצבו פרקטיקה אשר חותרת תחת הנחות אלו. המודל של לופט ואינגהם מציע כי מידע לגבי העצמי מחולק לארבע קטגוריות מרכזיות: מידע פתוח (ידוע לכל, לעצמי ולאחרים), מוסתר (ידוע לעצמי ולא לאחרים), עיוור (ידוע לאחרים ולא לעצמי) או בלתי ידוע (לא ידוע לא לעצמי ולא לאחרים). כמודל פשטני, המודל מציע תפיסה של העצמי והאחר כמונוליטיים ובלתי משתנים כאשר בפועל, יחסים, חשיפה ומודעות משתנים לאורך זמן, והקטגוריות עשויות להשתנות במסגרת מערכות יחסים שונות. בהתאם, איכויותיו הספציפיות של כל קשר, כמו גם של הקשר הטיפולי, משפיעות לאורך הזמן על הקטגוריה בו יימצא המידע על העצמי.
על אף פשטנותו, המודל של לופט ואינגהם מציע מסגרת הבנה חשובה בהקשר של חשיפה עצמית של מטפלים. זאת מאחר ובבסיסו מונחת ההנחה כי אנו חושפים מידע על עצמנו כל הזמן, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא. מודל זה אף יוצא מנקודת הנחה לפיה כאשר אנו שואלים מטפלים על החשיפות העצמיות שהם עושים בטיפולים שלהם, יש לקחת בחשבון את המגבלות של מודעותם למידע שהם חושפים. כך למשל יש לקחת בחשבון כי חשיפה עצמית אינה נעשית בהכרח באופן מילולי וכי היבטים כגון שפת הגוף, הבעות הפנים, עיצוב הקליניקה ובחירת הביגוד, חושפים מידע רב על המטפל בערוצים לא מילוליים. פרספקטיבות פוסט מודרניות קוראות תיגר אפילו על עצם היכולת להגדיר את העצמי ואת האחר. הן מדגישות כי סובייקטים שונים יכולים לתפוס התנהגויות או אמירות שונות כביטויים של חשיפה עצמית, גם אם הסובייקט עצמו לא חווה את התנהגותו או את דבריו כביטוי לחשיפה עצמית.
אף על פי כל האמור לעיל, ההגדרה הרווחת והמקובלת בעולם המחקרי של חשיפה עצמית מתייחסת ל"חשיפה מילולית מכוונת של חיי המטפל שמעבר לעבודתו". הגדרה זו מוציאה מתחומה היבטים מקצועיים-אישיים כמו סוג ההכשרה, הגישה התיאורטית, הניסיון המקצועי עם אוכלוסיות או תחומים ספציפיים או מסגרת וכללי הטיפול אשר המטפל מבנה. בכדי להסדיר את התחום האמורפי, קנוקס והיל (2003) הגדירו שבעה סוגים של חשיפה עצמית של מטפלים: (1) חשיפת עובדות, (2) חשיפת רגשות, (3) חשיפת תובנות, (4) חשיפת אסטרטגיות התמודדות, (5) תמיכה, (6) חשיפת אתגרים ו-(7) חשיפה מיידית המתייחסת למתרחש בחדר הטיפולים בעבר או בהווה.
מחקר על חשיפה עצמית של מטפלים הוא מחקר מורכב ליישום מאחר ועצם ההגדרה של חשיפה עצמית שנויה במחלוקת. לפיכך, חוקרים העוסקים בתחום נדרשים להשתמש במגוון טכניקות מחקריות, כאשר בסופו של דבר מרבית המחקר בתחום נשען על דיווחיהם של המטפלים עצמם, ובפרט על תיאורי מקרה המאפשרים מעקב אחרי הדינמיקה בקשר וקבלת ההחלטות של המטפל. בהקשר זה, נמצא כי חלק גדול מהמטפלים מתייחסים לגבולות ה"מסורתיים" האוסרים על חשיפה עצמית כאל "פתרון קל" עבור המטפל, אשר לעיתים בא על חשבון הקשר הטיפולי.
באופן רחב, ניתן להגיד כי כמעט כל המטפלים מדווחים כי הם חושפים אינפורמציה על עצמם בפני מטופלים מדי פעם, כאשר לא נמצא הבדל בשכיחות החשיפה בין מטפלים גברים למטפלות נשים. באופן כללי, מטפלים מדווחים על שימוש מצומצם בחשיפה עצמית, ומדרגים אותה כאחת הטכניקות הפחות שכיחות בהן הם עושים שימוש. ביחס לכך, מספר גורמים נמצאו כמשפיעים על שכיחות השימוש בחשיפה עצמית. ראשית, מטפלים בעלי אוריינטציה פסיכו-דינמית נוטים להשתמש בחשיפה עצמית פחות ממטפלים הומניסטיים ופמיניסטיים; שנית, מטפלים נוטים לחשוף את עצמם פחות מול מטופלים אותם הם תופסים כפחות יציבים ויותר סימפטומטיים; שלישית, מטפלים נוטים לחשוף את עצמם יותר במסגרות טיפול מסוימות שביניהן טיפול בהתמכרויות וקליניקות לטיפול פמיניסטי; ולבסוף, מטפלים מנוסים נוטים ליותר חשיפה עצמית ביחס למטפלים צעירים.
ממצאים מחקריים נוספים מלמדים כי חשיפה עצמית של מטפל משפיעה באופנים שונים על הטיפול כתלות באיכות הקשר הטיפולי ובסוג החשיפה. הנרטי ולויט (2010) מצאו, על בסיס סקירת מחקרים מקיפה, כי איכות הקשר הטיפולי משפיעה על האופן בו המטופלים עצמם תופסים את החשיפה העצמית. בתוך כך, נמצא כי קשר טיפולי חזק מביא לכך שמטופלים יתפסו את חשיפתו העצמית של המטפל כאטרקטיבית, חמה ומעוררת יותר אהדה. בכיוון ההפוך, בהיעדרו של קשר טיפולי חזק, נמצאו השפעות שליליות להתערבות מסוג חשיפה עצמית. כמו כן, נמצאו השפעות שונות לסוגי חשיפה עצמית שונים, כך שחשיפה עצמית הקשורה במחשבות ורגשות כלפי המטופל הביאה לתגובות חיוביות יותר מאשר חשיפה עצמית הקשורה לחוויותיו והתנסויותיו של המטפל מחוץ לקשר הטיפולי. גם קנוקס והיל (2003) סיכמו כי חשיפה עצמית של החוויה המיידית המתמקדת ברגשות ומחשבות המטפל על המטופל ב'כאן ועכשיו' של האינטראקציה הטיפולית, הייתה בעלת הערך הרב ביותר עבור המטופל.
חשיפה עצמית של מטפלים משתנה לאורך נקודות זמן שונות בקשר הטיפולי. מטפלים רבים מדווחים על חשיפה עצמית של מידע אישי בפני מטופלים חדשים, כאשר חשיפה זו כוללת בדרך כלל מידע מקצועי (הכשרה, שנות ניסיון) ונתונים דמוגרפיים (למשל, סטטוס הורי). מטפלים אף מדווחים על שימוש בחשיפה עצמית במטרה להתגבר על מכשולים או תקיעויות בקשר הטיפולי. באופן דומה, גם לקראת סוף היחסים הטיפוליים ישנה נטייה לעלייה בשימוש בחשיפה עצמית, כאשר מחקרים מצביעים על כך שלקראת סוף הקשר הטיפולי מטופלים מתעניינים וסבלניים יותר למידע על מטפליהם כ"אנשים אמיתיים". קנוקס והיל טוענים כי חשיפה עצמית של מטפלים לקראת סיום הטיפול יעילה במיוחד מאחר והיא מסייעת למטופלים לתפוס אותם כאמיתיים ואנושיים יותר, ובמילים אחרות יותר כסובייקט.
המחקר הניב ממצאים שנויים במחלוקת לגבי השפעת מין המטופל על התגובות לחשיפה עצמית של מטפלים ולגבי השפעתם של גורמים נוספים. כך למשל, למרות ההנחה כי מטפלים בילדים משתמשים יותר בחשיפה עצמית, ישנם מחקרים אשר לא מצאו הבדלים משמעותיים בין חשיפה עצמית של מטפלים בילדים לבין חשיפה עצמית של מטפלים בבוגרים. כמו כן, נמצא כי ילדים מטופלים נוטים לבקש מידע באופן ישיר יותר ובפרט סביב הסטטוס ההורי ותחביבים של המטפל, וכי סירוב לחשיפה עצמית במצבים אלו עשוי לאיים על הקשר הטיפולי. קבוצת מחקרים נוספת אף מצביעיה על השפעת המוצא והרקע התרבותי של המטופל על האופן בו הוא מקבל חשיפה עצמית ומושפע ממנה. כך למשל, נמצא שמטופלים אמריקאים מרקע מקסיקני העדיפו מטפלים שלא חשפו את עצמם בעוד שמטופלים אפרו-אמריקאים העדיפו מטפלים אשר השתמשו בחשיפה עצמית.
חולי, מוגבלות ושינויים פיסיים כגון היריון הם מהנושאים הבולטים ביותר במחקר העוסק בחשיפה עצמית של מטפלים. במקרים אלו החשיפה העצמית אינה נתונה בהכרח לבחירת המטפל, אך כמעט תמיד תהיה לו בחירה לגבי עיתוי, אופן ומידת החשיפה העצמית בה יבחר. לעומת זאת, השימוש והאופן בו המטפל יתייחס למידע שנחשף ביוזמתו או שלא ביוזמתו בהמשך הטיפול, יהיה תמיד תלוי באוריינטציה הטיפולית שלו. כך למשל, מטפל אשר מדגיש את חשיבות הכנות וההדדיות בקשר הטיפולי יתייחס למידע הנחשף באופן שונה ממטפל הרואה בחשיפת מידע על המטפל סיבוך של הקשר הטיפולי. היבט נוסף ומאתגר במיוחד של החשיפה העצמית עולה סביב התלבטותם של מטפלים מהקהילה הלהט"בית האם "לצאת מהארון" בפני מטופליהם. מספר מחקרים תומכים בכך שמומלץ למטפלים בעלי אוריינטציה מינית הומוסקסואלית לעשות שימוש בחשיפה עצמית מול מטופלים הומוסקסואלים, לאור הסטיגמה וההומופוביה אליה חשופים חברי הקהילה. לעומת זאת, כותבים אחרים טוענים כי הנושא הכי פחות מומלץ לחשיפה עצמית הוא נושא הזהות המינית, עקב רגישותו והאיום הגלום בו לשבירת גבולות הקשר הטיפולי.
מודלים תיאורטיים שונים הציעו תפיסות מגוונות הנוגעות לשימוש בחשיפה עצמית. עם זאת, קנוקס והיל הציעו מספר קווים מנחים לשימוש בחשיפה עצמית של המטפל, מעבר לגישה תיאורטית ספציפית:
* ניתן ו'ראוי' להשתמש בחשיפה עצמית מאחר ומדובר בהתערבות טיפולית יעילה, אך יש להשתמש בה בתדירות נמוכה ובזהירות.
* במסגרת השימוש בחשיפה עצמית יש לבחור תכנים הולמים אשר שומרים על רמת אינטימיות סבירה בין המטפל למטופל, מבלי לחצות את הגבולות המתאימים למטופל הספציפי.
* יש להתאים את סוג וסגנון החשיפה העצמית לצרכי המטופל כתלות באופיו ובשלב בו נמצא הטיפול.
* יש לבדוק כי קיימות סיבות טובות ורציונל חזק לבחירה להשתמש בחשיפה עצמית כדרך לבקרה על השימוש בה.
* לאחר החשיפה העצמית יש להקפיד על חזרה להתמקדות במטופל ובתחושותיו.
* כדאי לשקול בחיוב חשיפה עצמית בעיקר של תכנים מיידיים הקשורים בטיפול על פני חשיפה של תכנים הנוגעים לעברו של המטפל.
* כדאי לשקול שימוש בחשיפה עצמית סביב הקלה על תהליכי פרידה וסיום של הטיפול.
* יש לבדוק עם המטופל כיצד הוא חש מול החשיפה העצמית של המטפל כדרך להיות בבקרה על השימוש בחשיפה עצמית ועל מידת התאמתו למטופל ספציפי.
* מומלץ לחשוף מול המטופל בעיקר תכנים מעובדים ופתורים, בניגוד לתכנים אשר עדיין מטרידים מאוד את המטפל וטרם עברו התבוננות מלאה.
Gibson, M. F. (2012). Opening up: Therapist self-disclosure in theory, research, and practice. Clinical Social Work Journal, 40(3), 287-296.
