טיפולי פריון בחברה הישראלית יהודית: דרך חד סטרית המציבה קונפליקט ערכי

ליאת עשבי ויסברוד

הקדמה

עבודתי עוסקת בנושא טיפולי הפריון והקשר שלה לערכים המקודשים על ידי החברה המודרנית בכלל והישראלית יהודית בפרט.

העבודה מדגימה כיצד הטיפולים, הנושאים בחובם מחירים כבדים בהיבטים השונים לזוג המטופל ולמשפחה, מציבים קונפליקט מובנה בין הזכות למימוש אימהות לבין ערכים אחרים חשובים לפרט ולחברה, וביניהם אינדיוידואליזם, הזכות לאושר ולרווחה, והשוויון המגדרי הבא לידי ביטוי בשוק התעסוקה. קונפליקט זה מועצם בחברה הישראלית יהודית המקדשת את הפריון, ההולדה והאימהות, ומעודדת אותם בצורה אגרסיבית באופנים שונים.

זוגות שעד לעשורים האחרונים סבלו מאי פריון ולא יכלו להיות הורים (למעט דרך אימוץ) יכולים בחלקם הגדול להרות היום או לממש הורות, באמצעות טכנולוגיה מתקדמת ומגוון שיטות יצירתיות של טיפולי פריון, אולם אלו באים עם "תג מחיר" כבד, שאינו תמיד מדובר, ועיתים אף מושתק. בעבודה אראה כיצד טיפולי הפריון מציבים למעשה דרך חד סטרית, מותווית מראש, שקשה מאד עד בלתי אפשרי להימנע ממנה, או לסגת ולפרוש במהלכה. מדובר למעשה בהעדר "בחירה חופשית". 

ישראל נחשבת מעצמת פריון והיא חריגה בהיקפי הטיפולים ובזמינותם עבור הזוגות הסובלים מאי-פריון. בהקשר זה הכל מועצם - התקווה והאפשרות לממש הורות, אבל גם הקונפליקט והמחירים הרבים. זוגות רבים מאד נמצאים במסלול חתחתים הזה, ולשמחתנו/צערנו רבים עוד יזדקקו לו בעתיד. לכן אני מאמינה שהנושא רלוונטי ביותר ויש לדבר עליו יותר, ובקול רם, במרחב הפרטי והציבורי.

סקירה תיאורטית

בעת האחרונה חלים שינויים דרמטיים בחברה וביניהם תהליכי מודרניזציה ואינדיוידואליזציה מואצים. אלו משפיעים על מוסד המשפחה, מביאים לרבגוניות במבנים המשפחתיים, ולהיווצרות המשפחות החדשות (פוגל ביזאווי, 1999). השינויים נוגעים למדינות המתועשות ולישראל כחלק מהן, ומעידים על ירידה במרכזיות המשפחה וערעור ביציבותה (פרס וכץ 1980), אך מחקרים מציינים כי בישראל נבלמת מגמת ירידה זו. המשפחה הישראלית היהודית, כתבנית נוף החברה בתוכה היא צומחת, היא פמיליסטית, ונותרת מרכזית וחשובה בגלל סיבות שונות ביניהן המצב הבטחוני המעורער, מרכזיות הדת והמסורת, והיות המשפחה צורך לאומי מובהק (פרס וכץ , 1980. פוגל-ביזאווי, 1999). שינוי בולט במשפחות החדשות הוא העלייה בחשיבות ערכי ההגשמה העצמית וחופש הפרט. פוגל-ביזאווי (1999) מציינת את השיח המשפחתי החדש המדגיש את הפרט כמרכז התא המשפחתי. גולדין (2008) מדגישה את הזכויות האוניברסאליות של כל אדם לאושר ולהגשמה עצמית. תפיסות חדשות אלו מביאות גם לתביעה הלגיטימית ליותר שוויוניות במשפחה ובין המינים. גידנס (2005) מתנה את השינויים האוניברסאליים ועצמתם בהקשר התרבותי, ומציין כי במדינות מערביות רבות המשפחה כמוסד נתונה למאבק בין מסורתיות ובין מודרניות, כאשר אי השוויון המגדרי היה מובנה מסורתית, ואילו המשפחה המודרנית מאופיינת ביותר שוויוניות. גם חלוקת התפקידים בבית השתנתה. פרס וכץ (1980) מדגישים את השמירה על התלות ההדדית ע"י הקצאת תפקידים בין מינית כבסיס לייצוב המשפחה. בהקשר זה, התביעה להגשמה ומימוש עצמי, ולשוויון, מביאות גם לשינויים בשוק העבודה.

שטיר (2010) מציינת כי מדינות המערב וישראל מעודדות עבודת נשים בשכר, ומקבלות את המשפחה בת שני המפרנסים כנורמטיבית. קוליק וקלונובר (2010) מציינים את כניסתן המסיבית של נשים לשוק העבודה כאחד השינויים הבולטים שהתרחשו בעשורים האחרונים בחברה הישראלית ולטענתם הדפוס המשפחתי של 2 מפרנסים, השפיע רבות על היחסים הזוגיים ושינה את מאזן המשאבים שבין בני הזוג. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה תומכים במגמה זו ומעידים כי שיעור ההשתתפות של נשים בכוח העבודה עולה בהתמדה, ובשנת 2009 יותר ממחציתן משתתפות בשוק העבודה. עוד נמצא כי אחוז גבוה של נשים (71%) רואות את העבודה בשכר כדרך הטובה ביותר לאישה להשיג עצמאות (נשים וגברים 1990-2009). אלמגור-לוטן (2010) טוענת כי העלייה ברמת ההשכלה של נשים והגברת השילוב שלהן בשוק העבודה הביאו לכך שלברירת המחדל בעבר, גידול משפחה, נוצרה חלופה של מימוש מקצועי.

שינוי משמעותי נוסף חל במעבר למשפחה המודרנית והוא הפקעת תפקידה ההיסטורי של המשפחה בנושא הרבייה והפריון (פוגל-ביזאווי, 1999). דוח סנאט (2010) מציין את המהפכה הביו-חברתית הכוללת שינויים במוסכמות החברתיות של המשפחה לצד חידושים רפואיים בתחום טיפולי הפריון ובראשם טכנולוגיית ההפריה החוץ-גופית. על פי וינר-אומן (2012) "טיפולי פריון" הוא שם כולל למגוון רחב של פרוצדורות וטכנולוגיות רפואיות, הרלוונטיות לבעיות פריון, פשוטות/מורכבות וכרוכות בסיכון. חלקן מערבות צד שלישי בהליך (הזרעה, תרומת זרע/ביצית, פונדקאות וכו). גולדין (2008) מציינת את טכנולוגית ההפריה החוץ גופית (להלן IVF) ככלי טיפול מקובל ביותר ומורכב טכנולוגית. בעיית פוריות מוגדרת כחוסר יכולת להביא ילד לעולם לאחר קיום יחסי מין בלתי מוגנים במשך שנה, ורלוונטית לכ- 25% מהזוגות (המדריך המלא לפוריות ופריון).

מדינת ישראל היא מקרה ייחודי של שימוש מרובה, ולמעשה הגבוה ביותר בעולם, בטכנולוגיות עזר לפריון ובמרכזן הפריה חוץ גופית (IVF). מספר מחזורי הטיפול הנצרכים, והיחידות הרפואיות המתמחות בפריון, לנפש, הם הגבוהים ביותר בעולם. שיעור הפריות המבחנה קפץ משמעותית מאז שנת 1997, ועמד בשנת 2010 על 4.1% (לעומת 2.5% אז) מכלל הלידות בישראל, כאשר רבע ממחזורי הטיפול הסתיימו בהריון. גם מדד ההצלחה בטיפול - הבאת תינוק חי לעולם, עלה כמעט פי 2 בשנים אלו (משרד הבריאות, 2012). שיעור המימון הציבורי הגבוה המוקצה לטיפול בבעיות פריון, הנובע ממדיניות פרוגרסיבית וחריגה בהשוואה למדינות העולם, בא לדי ביטוי בחוק ביטוח בריאות לאומי (האגודה לזכויות החולה). החוק מבטיח מימון לטיפולי IVF לצורך הולדת ילד ראשון ושני, לבני זוג שאין להם ילדים מנישואיהם הנוכחיים, וכיום גם לנשים חד הוריות. המדינה איננה מגבילה את מספר מחזורי הטיפול וגם גיל המטופלות הזכאיות הוא הגבוה ביותר בהשוואה למדינות אחרות (גולדין, 2008).

זמינותם ושכיחותם הגבוהה של טיפולי הפוריות בישראל מעידים על עמדות ייחודיות של הפרט והחברה בנגע לפריון, הולדה ולהרחבת המשפחה. וינר-אומן (2012) מציינת גורמים תרבותיים ודתיים המשפיעים על יחס המדינה לנושא, ואת הפוריות כערך מרכזי בחברה. בתפיסה היהודית מצוות פריה ורביה היא חשובה ופוריות נתפסת כברכה. ההלכה פוטרת מהמצווה את אלו שאינם יכולים לפרות בגין בעיות רפואיות אך בגלל האתוס היהודי החזק של הרצון והצורך הנפשי להביא ילדים לעולם, זוגות ויחידים עושים מאמצים גדולים - בריאותיים-רפואיים וכלכליים - על מנת לזכות ולהביא ילדים לעולם. ההלכה היהודית, באופן ייחודי, מתירה ומקדמת בשנים האחרונות שימוש בטכנולוגיות פריון, ואף זו סיבה להיותה של ישראל שיאנית בשימוש בהן.

גולדין (2008) מצביעה על "עבודת הרחם" כפרקטיקה מרכזית בכינון זהות לאומית מגדרית דתית ואתנית, על השיח ישראלי המעודד ילודה באוכלוסיה היהודית, ועל התפיסה המקומית של הפריון כשיח לאומי דמוגרפי ודתי המשתלבת עם השיח הגלובלי הנוגע לזכויות המוסריות כפי שתואר כאן. היא מתייחסת ל"אופי הישראלי" הפעיל של טכנולוגיות הפריון, שאינן רק כלי/אמצעי. גם העליון (2007) מתייחסת לאיום הדמוגרפי ומציינת את עידוד הילודה בהיבט הציוני ואת תפיסת הנשים עם הקמת המדינה כ"אמהות האומה" המשתתפות במאמץ הלאומי על הגנת המדינה (בן גוריון היה ממעצבי האתוס של הרחם הלאומי).

לעומתן טוענת רייכר-עתיר (2003) כי הילודה הגבוהה בישראל טמונה במצב הלאומי הייחודי של איום קיומי בעיקר ולא בדתיות, בעדתיות, ובחשיפה לקודים של מצוות פרו-ורבו. לטענתה תושבי מדינה הנאבקת על קיומה הפיזי מגיבים ברמה הקבוצתית ברגישות יתר לסמלים ולרטוריקה הלאומית-דתית וברמה האישית בנטייה גוברת להוליד ילדים. רייכר מוסיפה מניעים אישיים - משפחתיים ותוך אישיים המסבירים את הילודה הגבוהה. ההולדה והרחבת המשפחה משמשות כתהליך סוציאליזאציה, היוצר לחץ סמוי/גלוי לבחירה ללדת יותר מילד אחד. מדובר בתהליך התפתחות והרחבת זהויות בו בני-הזוג המתאחדים נהיים להורים, והוריהם - לסבים. נוסף על כך - ההורות היא מקור לפיתוח הזהות והרחבת העצמי.

קרטר ומקגולדריק (Carter & McGoldrick, 2011) מציינים בהקשר הסוציאליזציה כי ההורות נתפסת בקרב שני המינים כעליית מדרגה- כרטיס הכניסה האחרון לקבלה לעולם המבוגרים שבו האישה הופכת לאם והגבר למפרנס. גולדין (2008) מתייחסת לפריון כשכפול מחדש של העצמי האישי ושל העצמי החברתי, וכקשור גם למימד הגופני והמימד המגדרי הנראים בביטויים כמו רחם לאומי, אמא מולדת, ומדגימים השפעות הדדיות של גוף נשי ,ופוליטי לאומי. גולדין (2008) מוסיפה בהקשר זה את ההתייחסות לפריון בחברה היהודית המתמעטת כאל שעתוק עצמי של האני החברתי ולא של האחר החברתי.

הספרות עוסקת בהרחבה בנרטיבים ובתפיסות של אי-פריון בחברה, המסבירים גם הם את פופולריות הטיפולים. גולדין (2008) מציינת כי אי פריון מתואר כמחלה, משום שמדובר בתופעה הפוגעת בצורה עמוקה ברווחה הנפשית של הפרט. הוא מתואר כשיבוש/הפרעה לא רצוי של פריון שיש לתקנו באמצעות הטכנולוגיות עקב הציפיה הנורמטיבית לפריון. היא מדגישה את הסבל הרגשי חברתי המלווה לאי פריון, בין היתר בדמות רגשות אשם, אשם הדדי, פחד, ניכור ובידוד חברתי, קשיים בזוגיות ובמסגרת הנישואים, מתחים, קושי כלכלי, ותחושות דיכאון וחוסר אונים. המופיעים בעוצמות שונות. בתרבויות רבות העקרות נתפסת כגזר דין חברתי קשה ביותר במיוחד עבור נשים. כך לדוג' מתייחס אליה ח"כ אחמד טיבי כממאירות חברתית נפשית ומשפחתית ומצב סופני של משפחה.

קרטר ומקגולדריק (Carter&McGoldrick, 2011) מתייחסים לחווית האובדן ומוסיפים כי עקרות נתפסת כהתנסות קשה כמו זו של מות ילד או בן זוג, במיוחד בקהילה אתנית שבה הדגש על ילדים חזק או בקהילה דתית המעריכה הולדה של כמה שיותר ילדים. גם העליון (2007) מתארת את העקרות כחווית כישלון ופגימות פיזית ומוסרית ואת ההולדה כחווית נשיות נורמטיבית. לטענתה השיח התרבותי מגדיר את הזהות הנשית קודם כל כזהות פורייה ויולדת לפני כל צורת גילום אחר של הנשיות. כפועל יוצא מכך, נשים הפנימו את המוסכמה החברתית לפיה נשיות קשורה קודם כל לפוריות. רייכר (2003) מציינת את ליקוי הפוריות של אחד מבני הזוג כ"מקלקל" את מהלך הרחבת הזהויות של בני הזוג והוריהם, ומעורר אשמה ובושה.

הורות, אם כך, נתפסת כמטלה התפתחותית מרכזית וקריטית בחברה הישראלית יהודית ואי פריון המחייב טיפול מציב משימה התפתחותית זוגית משפחתית משותפת, מאתגרת ביותר, שיש לעבור בהצלחה. מודל מעגל חיי המשפחה מסייע להבין את מורכבות המשימה. על פי המודל (McGoldrick, 2011) היחידה המשפחתית עוברת סדרת שלבי התפתחות, מלידה ועד מוות, הכוללים משימה בסיסית שיש להשיגה, ומשפיעים על השלבים הבאים. המודל מניח בין היתר כי המשפחה נמצאת תמיד בתנועה, התפתחות ספיראלית ושינויים. התפתחות אישית מתרחשת רק כחלק ממסגרת משפחתית בה יש יחסים רגשיים משמעותיים. לאורך הזמן מתמודדת המשפחה עם לחצים התפתחותיים צפויים/בלתי צפויים. לגורמים תרבותיים, לדוג' נורמות, אמונות, מדיניות חברתית, יש השפעה רבה על הדרך בה המשפחה עוברת את מחזור חייה, ועל המטלות המוגדרות בכל שלב.

משימת ההורות היא המרכזית בשלב השני העוסק בעיקר בקינון/יצירה ובהכנסת חבר ראשון תלוי במשפחה, ובהתקדמות מתלות הדדית זוגית למשולשת. רייכר (2003) מתייחסת למורכבות המשימה ומבחינה בין ארבע פעולות - הפריה-הריון-הולדה-הורות (=ה-ה-ה-ה), המתכנסות לעיתים לשרשרת של סיבה ותולדה, אך בדרך-כלל כל פעולה עומדת בפני עצמה, ומעוררת שאלות זהות ייחודיות לה. ההיֵרָיון וההולדה נתפסים בעיניה כ"קווי-התפר" בין הזוגיות להורות. לטענתה בטיפולי פוריות, שלא כמו בהריון הספונטאני, ההפרדה בין ה - ה-ה-ה-ה מקבלת ממשות. כאשר ההפריה מתרחשת ללא התייחדות של האיש והאישה, ולעיתים מחוץ לגוף האישה. גילאי-גינור (2002) מוסיפה כי חלק מההורים מגיעים להורות המאתגרת הזו עם תחושת הצלחה וגילוי הכוחות הנפשיים שבתוכם, חלק אחר מגיע אמנם עם תחושת הצלחה, אך עם תחושת עייפות ודלדול הכוחות, ולעיתים זוגיות שנשחקה במהלך הטיפולים.

דיון

ההפריה נתפסת אם כך כמשימה מורכבת וייחודית, שקשה להימנע ממנה בחברה הישראלית. הנרטיבים של פריון ואי פריון המתוארים כאן, ובאים לידי ביטוי במנגנונים תרבותיים, מייצרים אתוס של אימהות חובה. בנוסף, כל הנתונים מצביעים חד משמעית על מדיניות פרו נטליסטית מעודדת ילודה במדינה ובחברה הישראלית יהודית.

כל אלו מעמידים את ישראל כמעצמת הפריון הגדולה בעולם, ומובילה בתחום הטכנולוגיה של טיפולי הפוריות ובהיקפם. לצורך ההשוואה מצוין בדוח סנאט (2010) כי סקר בינלאומי שנערך ב-2002 הבוחן שימוש בטיפולי הפריה חוץ-גופית ב-48 מדינות, מצא כי ממוצע מחזורי הטיפול לשנה למליון נשים במערב הוא 289 בעוד שישראל דורגה בראש עם 1,657 מחזורי טיפול (וכפול מאיסלנד המדינה שאחריה). גולדין (2008) מציינת את התפיסה החברתית המושרשת בישראל שזוג הורים וילד אחד איננה משפחה ומכאן שהצלחה בהבאת ילד אחד כנראה איננה מספקת. בשילוב עם העובדה כי המדינה מציעה טיפולים כמעט ללא הגבלה עד ללידת הילד השני וכיסוי ביטוחי רפואי לנשים עד גיל 45 , מתקבל הסבר גם להיקף הגדול של מחזורי הטיפול. המבטאים את העובדה שחלק גדול מהסובלות מאי פריון ממשיכות להיעזר בטיפולים גם לצורך הבאת ילד שני. רייכר (203) מוסיפה כי מסיבות שונות וביניהן האיום הקיומי, גם הורות לשני ילדים נתפסת לעיתים קרובות כלא מספקת, ומניעה להבאת ילד שלישי (למרות שהכיסוי הביטוחי שונה במקרה זה).

נראה כי בהיבט הערכים והתפיסות הנורמטיביים בחברה מצטיירת תמונה של אי הלימה וקונפליקט. החברה מצדדת בזכות להגשמה עצמית בכלל ולמימוש האמהות בפרט, ומעודדת בצורה אקטיבית ואגרסיבית את הילודה, אך מאידך נראה שלא מתאפשרת לנשים בחירה חופשית אמיתית התואמת את רצונותיהם, המגלמת את האינדיוידואליזם כערך בסיס. יתרה מזאת, המציאות הישראלית משקפת הכוונה ו"דחיפה" למסלול טיפולי הפריון. דוגמא מצוינת לכך ניתן לראות דווקא במאמר של (Carter&McGoldrick (2011 המציין כי רוב טיפולי הפוריות נכשלים, וממליץ למטפלים להתעדכן בבעייתיות כדי שיוכלו לסייע לזוגות המטופלים להחליט מתי להפסיק את הטיפולים ולפנות לדרכים אחרות כדי להיות הורים. המאמר בולט לנוכח רוח המחקרים והמאמרים בתחום בישראל שם כמעט אין עדות לכישלונות הטיפולים, והאפשרות לסגת מהם מוצנעת. גולדין (2008) מוסיפה בהקשר זה כי קיים שיח מצומצם באשר לסיכונים הבריאותיים עבור הנשים והעוברים ולמחירים רגשיים של הנשים בטיפול. לטענתה השיח נגד טיפולים מושתק ע"י מכלול אינטרסים כולל אלו הכלכליים אישיים של רופאי הפוריות, ואין אפשרות תרבותית לבחור בהימנעות מטיפול או בהפסקתו.

הרדיפה אחרי הטיפולים מוגדרת על ידה כאובססיה, הפוגעת בזכות לרווחה רגשית שהיא קודמת לזכות להורות. דוח סנאט (2010) מציין כי למרות מחיר הכפייתיות בטיפולים והגורם הממכר בשימוש בשיטה זו, נשים שעוברות עשרות טיפולי הפריה או נוסעות פעמים רבות לעבור תרומת ביצית בחו"ל מוכתרות לרוב על ידי העיתונות כגיבורות שהקריבו עצמן על מזבח הפוריות. הדוח מתריע גם מפני היעדר דיון ציבורי ביקורתי הקודם לרוב הליכי החקיקה הרשמיים. 

בירמן וויצטום (2010) מתייחסים למחירים החברתיים מוסריים של טיפולי הפריון וטוענים כי החברה שולטת וממשטרת את הגוף הנשי והופכת אותו לגוף חברתי תרבותי שימלא את הייעוד החברתי שלו- הולדה - על ידי הפעלת כוח סמוי באמצעות הגדרת כללי התנהגות ,טקסים, מנהגים וכו. כוח זה מצליח להשתיק אפשרויות בחירה אחרות כמו אימוץ או השלמה עם העקרות והופך את הפנייה של נשים לטיפול ל"בחירה לא חופשית". למעשה עצם קיומה של הטכנולוגיה בשילוב המסר הרפואי שלעקרות יש פתרון מחזקים את הנורמה הכפייתית של אמהות ביולוגית. קיים גם החשש שהשימוש בטכנולוגיה מקבע את הנשים לתפקיד ראשוני אחד בלבד של הולדה ומתעלם מהאישה כאדם בעל זכויות ורצונות משלו למימוש עצמי שלא תמיד עולים בקנה אחד עם התכתיבים החברתיים.

דוגמא למימוש עצמי כזה היא הבחירה בזהות מגדרית של CHILDFREE WOMEN. דונת (2007) מתייחסת לנשים אלו כאל סדק קיים, ובעל פוטנציאל התרחבות, במדיניות הפרו-נטליסטית של מדינת ישראל. לתפיסתה נעשית עבודה תרבותית רחבת היקף המעודדת ילודה שבה ההורות נתפסת ברירת מחדל שאין בילתה. והיא אינה מאפשרת כמעט אוטונומית בחירה רבייתית, לוסקי (2012) תומכת בדברים אלו ומוסיפה שהרופאים משמשים גם סוכנים של מסרים חברתיים כגון עידוד פריון, ושהטכנולוגיה מחזירה אותנו 40 שנה אחורה לעידן טרום המהפכה הפמיניסטית בה הודרו נשים שאין להם ילדים. גם היא טוענת שנשללת הזכות הבסיסית של נשים לבחור האם להיות אמא או לא. כיום הלחץ גדול יותר על נשים להרות, מאחר וכל האמצעים עומדים לרשותן וכל שעליהן לעשות הוא להשתמש בהם תוך כדי התעלמות מהקשיים, הסבל והמחיר הגדול שנשים נאלצות לעבור. לא פעם הן נאלצות לוותר על מימוש אחר שלהן ולוותר על קריירה ולימודים על מנת להתאים את עצמן למוסכמות ולציפיות החברתיות מהן.

מכל האמור עולה כי טיפולי הפריון המתקדמים אמנם מאפשרים פתרון זמין וקיים למתקשות להיכנס להריון, אך אליה וקוץ בה - מחיריהם כבדים, בהיבטים השונים. בירמן וויצטום (2010) מציינים כי נשים בטיפולי פריון מרגישות שאיבדו את תחושת השליטה על גופן, שהוא פגום, ומרגישות תחושת כישלון. הן חוות ירידה בתפקוד היומיומי ובעבודה בגלל התסמינים הפיזיים של טיפולי פוריות כמו: עייפות, עצבנות, מצבי רוח משתנים. חלה התרחקות שלהן מחברים וממשפחה, הן חוות בדידות והתבודדות, מרגישות קנאה בנשים הרות, ולחץ ומתח בזוגיות. הן מדווחות על תחושות של אבל ודיכאון, כעס ותסכול, אשמה וקושי לקבל את היותן לא פוריות, וקושי בהתמודדות עם הטיפולים הקשים הכרוכים בהזרקות, הליכים פולשניים ואי הצלחות. Carter&McGoldrick (2011) מסבירים כי סכנת ההתרחקות של הזוג המטופל נובעת מכך שעקרות אינה מובנת לגמרי לבני משפחה, חברים או אפילו מטפלים, וישנה סכנה שבני הזוג יתחילו לראות בעצמם פגם, יתבודדו מהחברה ומצבם הנפשי יחמיר. רייכר (2003) מציינת כי ליקוי פוריות של אחד מבני הזוג "מקלקל" את המהלך של הרחבת הזהויות, ומתייחסת אף היא לרגשות האשמה והבושה.

מחירי הטיפולים בהיבט התעסוקתי מדוברים הרבה פחות. הם באים לידי ביטוי בחוק עבודת נשים (התשי"ד (1954, וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה) התשמ"ח (1988), המעגנים את זכויותיהם של נשים בטיפולי פוריות בין היתר במקום עבודתם (הסדרת היעדרויות בגין טיפולים, איסור לפיטורין במהלך הטיפולים ועוד). מקום העבודה הינו כאמור גורם דומיננטי ביציאת הנשים מעבודות הבית לקראת שוויון ומייצג את המודעות והמוטיבציה לשוויון מגדרי. גם במישור זה מצטיירת תמונה דומה של אי הלימה: אל מול ערכים אלו בהם דוגלת החברה המודרנית, עומדת הפגיעה המשמעותית בהיבט התעסוקתי קרי באי היכולת/יכולת חלקית להשתתף בשוק העבודה אותן חוות לעיתים נשים בטיפולי פריון, הנובעות מהסימפטומים והקשיים שתוארו כאן ומהצורך להיעדר מהעבודה לעיתים תכופות. למרות שאינן אמהות עדיין, הן "עובדות" בלהיות אמהות.

אלמגור-לוטן (2010) מציינת כי העלייה ברמת ההשכלה של נשים והגברת השילוב שלהן בשוק העבודה הביאו לכך שלברירת המחדל בעבר, גידול משפחה, נוצרה חלופה של מימוש מקצועי. בקרב מספר הולך וגדל של נשים הביאה ההשקעה בלימודים ובקריירה לדחיית גיל הקמת המשפחה, לצמצום מספר הילדים במשפחה ואף לוויתור מוחלט על הולדת ילדים. כמו כן, במדינות שאינן מקדמות תעסוקת נשים באמצעות הסדרים תומכים (מסגרות לילדים וכו) הן נאלצות לבחור בין הורות לבין קריירה. גם שטיר (2010) מציינת את הפחתת מספר הילדים במשפחה כמקדמת הזדמנויות תעסוקה ומציינת את ישראל כתומכת תעסוקה. עדיין, לדעתה, בעוד תפקידן הכלכלי של הנשים והשתתפותן בכוח העבודה עלו באופן דרמטי, בישראל קיימת תפיסה מסורתית לגבי תפקידי המינים והנשים הן אלו שמורידות הילוך ובוחרות לעיתים בדרך הביניים של משרה חלקית. אוקן ואוליבר (2009) מציינות בהקשר זה כי הפתרון של עבודה במשרה חלקית יכול למתן את הקונפליקט, הקיים עדיין, בין תפקיד האמהות לבין העבודה בשכר אבל יש "עונשים" לצידו: פחות שכר ותנאים, עצירה בקידום ועוד. קוליק וקלונובר (2010) טוענים כי למרות השינויים הרבים בחברה, נשים עדיין נוטות לשאת בנטל הבית. אוקן ואוליבר (2010) מוסיפות כי תפקיד האישה העובדת עדיין נתפס כמשני לתפקיד האם והרעיה. שטיר (2010) מסיקה כי כל אלו מביאים להנצחת אי השוויון המגדרי בשוק העבודה והמשפחה, ומכאן שלטיפולים נזק כפול, והם משמרים את מקומה של האישה כרחם לאומית- תפקידה המסורתי בלבד.

התמונה מורכבת גם בהיבט מעגלי חיי המשפחה. המודל מתייחס כאמור להולדה כאקט טבעי ושאינו נפרד מההורות, ולמעבר להורות כמעבר מהיר וחד פעמי (McGoldrick, 2011). אך המציאות שונה עבור הזוגות המטופלים. רייכר (2003) כאמור מבחינה בין פעולות ההפריה-הריון-הולדה-הורות ומדגישה את השונות ביניהן. בעוד שההפריה מתמקדת בהשקעה של האדם בינו לבין עצמו ובשאלות הישגיות סביב נשיות-גבריות, ההורות מתמקדת בהשקעה בזולת - בצאצאים. ההיֵרָיון וההולדה הם "קווי-התפר" בין אלו. נראה כי עם התארכות שלב ההפריה נוצר שלב חדש, שלב טרום ההורות, בדומה להתייחסות המערכת המשפטית לטיפולי הפריון (תיקון לחוק שיוויון הזדמנויות בעבודה מ-2007). המודל אינו מתייחס לשלב כזה, אולם כן מזהה שיש צורך בשינוי המודלים הטיפוליים כך שיתאימו למציאות המורכבת והמשתנה (McGoldrick, 2011). שלב זה הוא כאמור מורכב, והמשימה ההתפתחותית בו סבוכה ומתארכת מאד בחלק מהמקרים. מקגולדריק (McGoldrick, 2011) טוענת כי משפחה שנתקלת בבעיה מאבדת לעיתים פרספקטיבה של זמן, ומעצימה את הבעיה ולכן חשוב להחזיר לה את תחושת החיים כתהליך ותנועה. מורכבות נוספת נובעת מכך שעל פי המודל לחצים בולטים במיוחד במעבר משלב אחד לשני, חרדה הנוצרת במפגש בין הצירים היא גדולה במיוחד, וכי נשים מושפעות הכי הרבה מהמעברים מתוקף היותן אחריות רגשית ליחסים המשפחתיים ולבית, ואלו מחייבים את המשפחה להגדיר מחדש את מע' היחסים הפנימית שלה (McGoldrick, 2011). במצב הקשה והחריג של הטיפולים, כשבדרך כלל הנשים הן המטופלות, כל אלו מקצינים.

סיכום

המודל של מקגולדריק מתאר שלבים מוגדרים בהתפתחות המשפחה שהמעבר ביניהם חד פעמי אבל המציאות היא מורכבת יותר. תהליכי ההורות מתחילים לפני ההיריון, בשלב בו אנחנו חולמים ילד (גילאי-גינור, 2002). אליהם מצטרפות גם מיתולוגיה ופנטזיות רומנטיות העולות על הציפיות המציאותיות (Carter& McGoldrick, 2011). אלו תורמים להבנה של עצמת המשבר של הזוג המטופל החווה התנפצות של חלום, ברצותו לממש זכות יסודית ובסיסית של הורות.

עבודתי הראתה כיצד ההפריה, שאמורה להיות אקט אינטימי, חד פעמי, ולרוב גם רומנטי ובעל משמעויות רבות, הופכת להיות דרך חתחתים שסופה אינו ברור. בחברה הישראלית יהודית המקדשת פריון, הולדה, ואמהות, המשבר מועצם מאד. בנוסף, ההתפתחות הביו-חברתית טכנולוגית מאפשרת פתרונות זמינים, שלשמחתנו הם נורמטיביים, לגיטימיים, ובהישג יד, אבל המחיר "למשתמשים" הוא לעיתים קרובות כבד ביותר. הפיכת טיפולי הפריון ובעיקר ה-IVF לשגרתיים וסטנדרטים, מעמעמת את המחיר. מדובר בתמונה שמסתירה מציאות מורכבת, הכוללת בד"כ סבל קשה ומתמשך המביא לפגיעה רבת היקף ובעלת השלכות במטופלות ובמערכת המשפחתית.

לאור האמור נראה כי הטיפולים הופכים להיות דרך חד סטרית, מותווית מראש, שאינה מאפשרת בחירה חופשית, וגם לא אפשרות אמיתית להימנע או לסגת. בנוסף, כפי שהדגמתי, חשיבות המשפחה, והערכים המקודשים על ידי החברה המודרנית הישראלית יהודית כמו אינדיוידואליזם, חופש הפרט, הזכות לאושר ולרווחה, ושוויון מגדרי הבא לידי ביטוי בשוק התעסוקה, מציבים במסלול הטיפולים קונפליקט פנימי ומובנה אל מול הרצון לאמהות בכל מחיר.

בעבודה זו פירטתי את המחירים החברתיים, מוסריים, גופניים, רגשיים, זוגיים -משפחתיים, ואישיים מקצועיים, הרלוונטיים לשלב טרום ההורות המאופיין בטיפולי הפריון. בכל ההיבטים מדובר בפגיעה לטווח קצר וארוך. מסתבר גם שלהיות בטיפולי פריון זו "עבודה" לכל דבר, הדורשת מאמצים נרחבים לאורך זמן, ולא תמיד המטופלות מודעות לכך לפני.

לאור הכמיהה האדירה לאמהות, וההקשר - החברה הישראלית יהודית, בעיני השאלה העיקרית העומדת כאן היא ה"איך", האופן שבו זוגות ובעיקר נשים היו מנהלים את התהליך, לו היו מודעים לקשיים ולמורכבות. הוספת ליווי-תמיכתי-טיפולי שאינו רק רפואי, למטופלי הפריון, יכול לסייע בהקלה על המשימה המורכבת הזו ועל מחיריה (Carter&McGoldrick, 2011). בחלק מיחידות הפריון בארץ זה מקובל, אבל לא בכולן, והחוק אינו מחייב סיוע כזה, גם לא את המטופלות לדעתי זה צריך להיות ליווי חוץ ממסדי, ובוודאי שלא ע"י רופא. ליווי שכזה, מתוקצב ומוסדר, יכול לצייר תמונה יותר מציאותית, המוחלשת בחברה הישראלית יהודית בגלל צביונה, ואינטרסים מסוגים שונים, ולאפשר יותר כלים מסייעים למטופלים, בשמירה על כבודם, ערכיהם, ותפיסותיהם. גם האטה של התהליך, שמוסדרת בחוק, לדוג' ע"י חיוב בפסקי זמן סבירים בין מחזורי הטיפול, יכולה לדעתי לסייע במעבר פחות פוגע של התהליך. ניתן יהיה לנצל את מרווחי הזמן שבין הטיפולים לחשיבה, בחינה של הרצונות, המוכנות להמשיך "בקרב", והחלמה וצבירת כוחות.

על המטפלת - ליאת עשרי ויסברוד

ליאת עשבי ויסברוד היא יועצת משפחתית וארגונית, מתמחה בתיאום הורי ומאמנת תעסוקתית. לומדת פסיכותרפיה במכון אדלר.

ביבליוגרפיה

אוקן, ס. ואוליבר, ע. (2009). עבודה בשכר ומבנה המשפחה: מחקר לאורך זמן בקרב נשים יהודיות בישראל. מתוך סוציולוגיה ישראלית כרך י', חוב' 2 . ע' .307-338

אלמגור-לוטן א. (20.10.2010) אמצעים לעידוד ילודה במדינות מפותחות - סקירה משווה. הכנסת מרכז המחקר והמידע.

גולדין, ס. ( 2007) טכנולוגיות של אושר: ניהול פריון במדינת רווחה פרו-נטליסטית. בתוך י‘ יונה וא‘ קמפ (עורכים). פערי אזרחות: הגירה, פוריות וזהות (עמ‘ 165 - 204 ) ירושלים ותל אביב: מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד

גילאי-גינור, חנה. ד"ר.(2002). טיפולי פריון: ההיבט הנפשי. בתוך בן רפאל, צ. זיידמן, ד. המדריך המלא לפריון (215-234). ירושלים ותל אביב. הוצאת שוקן.

דונת, א‘. (2007) פרו-נטליזם סדוק: הבחירה בחיים ללא ילדים בישראל. (חיבור לשם קבלת תואר מוסמך), אוניברסיטת תל אביב..31 7-277

המדריך המלא. אוחזר מתוך אתר פוריות ופריון

העליון הילה) 2007) גן נעול- חווית הגוף, הזהות והרגש של נשים מטופלות פוריות בישראל, חיפה : הוצאה לאור פרדס ,

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מדינת ישראל, נשים וגברים - 1990-2009. 

הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה.
תיקון מס 11 איסור אפליה מחמת טיפולי פוריות או הפריה חוץ גופית, התשס"ז - 2007

וינר-אומן אביטל, (מאי 2012) המלצות הוועדה הציבורית לבחינת הסדרה חקיקתית של נושא הפריון וההולדה בישראל. משרד הבריאות. 

חוק עבודת נשים תשי"ד 1 .

לוסקי הלנה, 9.1.2012. חוק תרומת ביציות: ילד בכל מחיר? מערכת דוקטורס. 

משרד הבריאות. הודעות דובר. 19.4.2012. טיפולי הפריה חוץ גופית עד סוף 2010. אוחזר מתוך .

סנאט. מרכז מאקרו לכלכלה מדינית. ינואר 2010. "המשילות של טכנולוגיות פריון בישראל". (מספר 387 בנושאים כלכליים חברתיים) .

פוגל-ביז'אוי, ס. (1999) משפחות בישראל: בין משפחתיות לפוסט- מודרניות. בתוך יזרעאלי, ד, פרידמן, א., דהן-כלב, ה., הרצוג, ח., חסן ,מ., נוה, ח. ופוגל-ביז'אוי, ס. מין, מיגדר, פוליטיקה, (עמ' 166-107). תל-אביב: הקיבוץ המאוחד

פרס, י. וכץ, ר. (1980). משפחה ומשפחתיות בישראל. מגמות, כ"ו(1): 37-32.
צ. בירמן ו א. ויצטום, (2010) להביא ילדים לעולם - בעיות פוריות: ההיבטים הנפשיים והטיפול בהם. תל - אביב: הוצאה לאור אריה ניר.

קוליק , ל וקלונובר, א' (2010). יחסי כח בזוגיות - מבט לאורך זמן ובתוך הקשר חברתי; בתוך ו' מילבאואר ול' קוליק (עורכות), משפחות עובדות: הורים בשוק העבודה בישראל: היבטים חברתיים, כלכליים ומשפטיים (עמ 117-141), ראשון לציון: המכללה למנהל, פלס.

רייכר-עתיר רבקה, יוני 2003. הפסיכולוגיה והאתיקה ביחידה לפוריות והפריה חוץ-גופית.
דברים שנישאו בפאנל בסמינר: אתיקה מקצועית לפסיכולוגים בכירים. ירושלים, המרכז לאתיקה.