צוות בטיפולנט
אובדן אדם אהוב נושא בחובו השלכות משמעותיות ולעיתים קשות ביותר לאיכות החיים של האבלים. מתוך כך, אין זה מפתיע כי טיפולים רבים מנסים לתווך את האובדן ולסייע לאדם האבל לבנות את חייו בהתאם לסיטואציה החדשה שנכפתה עליו. עם זאת, ישנה מחלוקת בספרות לגבי יעילותו של הטיפול באבל. Neimeyer & Currier מביאים במאמרם את תוצאות המטא-אנליזה שביצעו, שסקרה מעל 60 מחקרים מבוקרים בנושא טיפול באבל, סוקרים את יעילותם של הטיפולים הקיימים כמו גם את הדברים שעלולים למתן את השפעתם. לבסוף, הם סוקרים כמה גישות תיאורטיות שלדעתם טומנות בחובן הבטחה לייעול טיפולים מבוססי מחקר באבל מורכב.
--
אבל הינו אחד מגורמי הדחק המשמעותיים ביותר הקיימים – לא רק שהוא בלתי נמנע, אלא שהסבירות היא כי כל אדם יתמודד במהלך חייו עם אובדן של כמה אנשים אהובים. כלומר, זהו מאורע דחק ודאי נשנה. למרות שמרבית האנשים מתמודדים עם אובדן אדם אהוב בעמידות רבה, כך שהדחק המשמעותי הינו גורם זמני בלבד, ואחריו תקופת צמיחה והסתגלות, מחקרים חדשים, בין השאר מחקרם של Bonanno, Wortman & Nesse שהתפרסם ב-2004, מצביעים על כך שאנשים רבים חווים קשיים מתמשכים הקשורים לאבל גם זמן רב לאחר מות האדם האהוב. הנתון המדאיג ביותר בהקשר זה הוא כי בין 10 ל-15 אחוזים מהאבלים מתקשים להתמודד עם האובדן ולהסתגל אליו גם חודשים רבים ושנים לאחר שהתרחש. אנשים אבלים המתמודדים עם אבל ארוך ומורכב כזה, בדרך כלל סובלים מכמיהה למנוח, התעסקות יתר במנוח, כשל להסתגל למצב החדש, תחושות ריקנות וחוסר אונים ובאופן כללי קושי בהמשך החיים לאחר האובדן, זאת על פי Lichtenthal, Cruess & Prigerson (2004).
מתוך כך, נהיר מדע יש צורך בטיפולים באבל. בהתאם לכך, יש גם לבחון האם טיפולים אלו הנם בעלי יעילות טיפולית. האם יש טיפולים היעילים יותר מאחרים? האם יש תסמינים או מקרים שבהם הטיפולים מצליחים יותר או פחות? ומי מהמטופלים יצליח להרוויח יותר מטיפולים אלו? Neimeyer & Currier מנסים לענות על שאלות אלו במאמר. מחקרם מבקש להביא סקירה מקיפה אודות הטיפולים הקיימים ולבחון את המחקרים המבוקרים שנעשו בתחום עד כה. את המטא-אנליזה המלאה ואופן ביצועה ניתן למצוא במחקרם של Currier, Neimeyer, & Berman שהתפרסם בשנת 2008.
המטא-אנליזה כללה 61 מחקרים, שבהם הטיפול התחיל בממוצע 14 חודשים לאחר מותו של האדם האהוב. סוגי ההתערבויות שנבחנו היו: פסיכותרפיה, ייעוץ, קבוצות תמיכה בהנחיית איש מקצוע, התערבויות במשבר, קבוצות פעילות חברתית, ביבליותרפיה, חונכות, סיוע של אבלים אחרים, ותוכנית אימון לסיוע. למרות השוני התיאורטי והמבני, רוב התוכניות התרכזו במצוקה הנובעת מהפרידה והאובדן, ובסיוע לאבל להסתגל לחיים החדשים. מרבית ההתערבויות היו מוגבלות בזמן ומשכן החציוני היה 8 פגישות.
תוצאותיו הכלליות של המחקר מעידות כי ישנו אפקט בינוני-חלש לטיפול באבל כאשר מודדים את התוצאות בסיום הטיפול. עם זאת, בהשוואה ליעילותה של פסיכותרפיה רגילה (בטיפול בקשיים שונים), גודל האפקט של טיפול באבל קטן משמעותית מהאפקט הממוצע בפסיכותרפיה מיד לאחר הטיפול. יתרה מזאת, האפקט של טיפול באבל לעומת אי-טיפול נעלם לחלוטין בבדיקת המעקב לאחר בממוצע 8 חודשים.
עם זאת, כאשר בוחנים את הנתונים ומבחינים בין סוגי המחקרים השונים – התוצאות משתנות – חלק מהמחקרים אינם מראים כל אפקט ואף אפקט שלילי, וחלקם בעלי אפקט גדול הנשמר לאורך זמן.
החוקרים הניחו שחלק מהסיבה לכך היא מאפיינים של המטופלים שנבחרו למחקר. מתוך כך, הם הבחינו בין מחקרים שפנו לכול אדם שסבל מאובדן ("מחקרים אוניברסליים"), מחקרים שפנו לאוכלוסיות בסיכון לאבל מורכב (כגון הורים ששכלו את ילדם או אבלים על אדם שמת מוות אלים ופתאומי) ("מחקרים סלקטיביים") ומחקרים שביצעו בתחילתם אבחון מסוים וכללו בתוכם רק אנשים שהתקשו להתמודד עם האובדן ולהתקדם הלאה בחייהם ("מחקרים ממוקדים").
כך, בעוד שהתערבויות אוניברסליות, שטיפלו בכל אדם שחווה אובדן, לא הראו אפקט חיובי ואף היו בעלות אפקט שלילי קטן בבחינת המעקב (לא מובהק), התערבויות במחקרים סלקטיביים, בהם טופלו אנשים בקבוצות סיכון, הראו אפקט קטן מאוד בסיום הטיפול ולא הראו אפקט בבדיקת המעקב, ולעומת זאת, התערבויות ממוקדות – שניתנו רק למטופלים שהתקשו להתמודד עם האובדן ולהמשיך הלאה, הראו אפקט בינוני-גדול שנשמר ואף גדל מעט במעקב (כיוון שמדובר במחקרים בעלי קבוצות ביקורת – נראה שהתוצאות אינן נובעות מתסוגה לממוצע).
במילים אחרות – תוצאות המחקר מעידות על כך שעבור אנשים הסובלים מתסמינים של קשיי התמודדות משמעותיים עם האובדן ואינם מצליחים להסתגל למציאות החדשה – טיפול באבל הינו פרקטיקה בעלת יעילות טיפולית מבוססת מחקר.
תוצאות דומות נראו בגברים, נשים וילדים – הגורם המשמעותי היה קשיי ההסתגלות לאובדן ולא המין או הגיל. לתזמון ההתערבות הייתה השפעה קטנה מאוד ברגע ששלטו על התסמינים.
בנוסף, כאשר החוקרים בחנו את קבוצות הביקורת, הם מצאו כי הנבדקים בקבוצת הביקורת, שלא קיבלו טיפול, לא הראו התדרדרות, אלא דווקא שיפור קל. הדבר מחזק את הרעיון כי הטיפולים היו יעילים, שכן יעילות הטיפול נראתה מעבר לשיפור הטבעי.
מהממצאים עולה כי טיפול באבל יכול בהחלט להועיל למגוון רחב של אנשים הסובלים מתסמינים אבנורמליים משמעותיים כתוצאה מאבל, ללא קשר לזמן או אופן הפנייה לטיפול. לעומת זאת, בכל הנוגע לאנשים שאינם סובלים מקשיי הסתגלות משמעותיים – נראה שהחוסן הטבעי עושה את שלו וכאן לטיפול אין יתרון.
נראה שמחקר נוסף בתחום הטיפולים באבל נדרש, על מנת להבין יותר כיצד ניתן לסייע למי שמתקשים להמשיך הלאה לאחר אובדן אדם אהוב. מחקרים המונחים תיאוריות מתקיימים כבר בימים אלו בנושא זה. כך למשל, מחקר מבוקר בנושא טיפול מותאם לאבל מורכב - complicated grief treatment (CGT) הונחה על ידי מודל הליבה הכפולה לאבל שהציגו Stroebe & Schut ב1999. המודל גורס כי הסתגלות למוות של אדם אהוב דורשת תנועה בין התמקדות באובדן להתמקדות בחידוש והתאמה לעולם החדש שקיים לאחר המוות וחיים מחודשים בו. בהתאם לכך, מודל ה-CGT מציע פרוצדורות להשגת המשימות הללו, החל מעיסוק מכוון בסיפור המוות והאובדן וכלה ביצירת הזדמנויות חיים חדשות והכרה במטרות עתידיות. טיפול כזה מראה שיפור משמעותי במצב של אבל מורכב לאחר 16 שבועות של טיפול אצל מעל 50% מהמטופלים – כמעט כפול מההשפעה שנמדדת כאשר מטופלים אלו מטופלים בפסיכותרפיה רגילה, זאת על פי מחקרם של hear, Frank, Houch, & Reynolds משנת 2005.
מרכיבים בהתערבויות נוספות, המבוססות מחקר, כוללות בדרך כלל:
בחירה וטיפול במתאבלים המתקשים להתמודד אם האובדן וסובלים באופן ממושך. חזרה וסיפור של נרטיב האובדן, לעיתים קרובות באופן שמעודד את המטופל לאמץ פרספקטיבה בריאה יותר עליו. צורות שונות של מפגש מונחה מטאפורי עם הנפטר – באמצעות כתיבת מכתב אליו למשל. ניסיונות לקדם שיקום ושחזור החיים. כך למשל השבת תשומת לב למערכות יחסים עם אנשים החיים בסביבתו הקרובה של המטופל וכן חשיבה על מטרות חיים חדשות. גישות תיאורטיות נוספות שהחוקרים מציעים שיכולות לתרום לטיפולים ולמחקר בתחום זה:
פורמולציה קוגניטיבית התנהגותית לאבל מורכב – באבל מורכב האבל מתקשה להכניס את זיכרון המוות לזיכרון האוטוביוגרפי שלו ובנוסף לכך מתמודד עם דפוסי מחשבה של האשמה עצמית לא רציונליים – מודל שהציעו Boelen, van den Hout, & van den Bout בשנת 2006. פרומולציות טיפוליות המתבססות על רעיון זה רואות בחזרה על סיפור המוות ועיבוד שלו כחלק מרכזי בטיפול.
המודל הדו-מסלולי של האבל – ההסתגלות לאובדן דורשת צעידה בשתי דרכים מקבילות: מסלול ביופסיכוסוציאלי הכולל את הבנת הסימפטומים של האדם האבל וכן מסלול התייחסותי – הכולל חשיבה רפלקטיבית על הקשר עם המנוח לפני ואחרי המוות שלו. מודל שהציעו Rubin, Malkinson, Koren, & Michaeli.
תיאוריה קונסטרוקטיבית של אבל – עבודת האבל כוללת בתוכה מאמץ פעיל למסגור או בנייה מחדש של משמעות, זאת על פי Neimeyer – 2006. על פי פרספקטיבה זאת אנשים משתמשים במשאבים חברתיים, אישיים ותרבותיים על מנת ליצור מערכת אמונות שתאפשר להם לצפות ולהגיב לאירועי החיים. מותו של אדם אהוב עלולה לעמת את מערכת האמונות הזו וליצור פערים בנרטיב של האדם. גישה תיאורטית זו מסבה את הזרקור הטיפולי ליצירת נרטיב בריא סביב מותו של האהוב והסתגלות חדשה של מערכת האמונות והמשמעות של האדם האבל, תוך התחשבות והפנמה של סיפור המוות.
אף שיש מחקר רב נוסף לבצע, החוקרים מקווים שמודלים המבוססים תיאוריה ומחקר יצליחו לתרום ולהרחיב את ארגז הכלים של המטפלים באבל.
Neimeyer, R. A., & Currier, J. M. (2009). Grief therapy evidence of efficacy and emerging directions. Current Directions in Psychological Science, 18(6), 352-356.
