רחל ריינגוירץ
עוד בימי קדם, טען אפלטון כי הפרדה בין גוף לבין נפש היא שגויה ושרירותית. לטענתו, באופן טבעי השניים קשורים הדוקות ולפיכך בריאות הגוף והנפש תלויות זו בזו. הנחה זו הלכה והשתכללה במשך השנים ותחומים מקצועיים שונים משלבים כיום בגישתם את התפיסה כי ניתן לעבוד על הנפש באמצעות הגוף ולהפך. הנחה זו מונחת גם בבסיסו של הטיפול בריצה, אשר עושה שימוש בריצה ככלי טיפולי המסייע בעיבוד תהליכים נפשיים ושואף לקדם התמודדות מסתגלת לאחר מצבי משבר וטראומה. מפגש טיפולי באמצעות ריצה כולל ריצה ארוכה, שמשכה בין 20 דקות לשעה. הריצה נעשית למרחקים ארוכים ובקצב איטי, ובמסגרתה הדופק של המטופל לא גבוה מידי כך שנשמרת היכולת לדבר. מעבר לעבודה האירובית על סיבולת לב-ריאה, אשר מתאפשרת במסגרת ריצה נוחה בקצב קבוע, תנועה חזרתית מסוג זה עשויה להוביל את האדם למצב מנטלי מדיטטיבי המאפשר כניסה לרבדים עמוקים של הנפש. זאת ועוד, במחקרם של ברגר ושותפיו (1984), נמצא כי טווח דופק אשר נע בין 70% ל-85% מקצב הלב המקסימלי, כפי שמתרחש בטיפול בריצה, הנו אופטימלי להפחתת מתח וחרדה.
הרעיון אשר עומד בבסיס הטיפול בריצה, נשען על כך שהריצה היא כלי טבעי, זמין ופשוט המציע שילוב של עבודת גוף ונפש. הריצה כפעולה קצבית ומתמשכת, פעמים רבות מסייעת בחיבור האדם לחלקים לא מודעים של הנפש. טיפול בריצה יכול ללוות תהליכי טיפול אחרים או להוות תהליך טיפול העומד בפני עצמו, כשמטרתו לסייע למטופל להתמודד עם קשיים שמקורם בגוף או בנפש (Sachs & Buffon, 1984). הטיפול בריצה עשוי לעזור במגוון רחב של מצבים, ביניהם דיכאון, חרדה, טראומה, קשיי קשב וריכוז, דימוי עצמי נמוך ומצבי משבר או טראומה (Anderson, 2016). לצד יתרונותיו הרבים, טיפול בריצה עשוי שלא להתאים למטופלים אשר נמצאים במצבי דיכאון מג'ורי אשר דורשים התערבות תרופתית ראשונית (Buffon, 1982), במצבי טראומה שטרם עברה תהליכי עיבוד ראשוניים או אצל מטופלים בעלי נטייה חזקה להרס עצמי, אשר יכולים לעשות בריצה שימוש מזיק והרסני (Kostruballa, 1975, 2013; Douglas 2018).
בעשור האחרון, חלה עלייה בכמות המחקרים אשר מבקשים לבחון את השפעותיה של פעילות גופנית על מבנה המוח, תפקודו והשתנותו. באופן מיוחד, ישנה התעניינות ביכולת הפלסטית שמפגין המוח, כאשר פעילותו משתנה בתגובה להתנסויות שונות. בתוך כך, מחקרים מראים כי בזמן בריצה ארוכה ואיטית, מתרחש במוח שחרור מוגבר של הורמונים כמו קורטיקו-טרופין, קורטיזול ובטא-אנדורפין, אשר נמצאו כקשורים ביחס ישיר לשינוי חיובי במצב הרוח (Harte, Eifert & Smith, 1995). בהתאם, שינויים אלו נמצאו כקשורים בהפחתה של מידות החרדה והדיכאון (Harte, 1992; Harte, Eifert & Smith, 1995). השפעה חיובית נוספת שנצפתה במערכת העצבים בעקבות ריצה, קשורה בכך שבזמן הריצה הגוף חווה עוררות עקב הגעה של דם עשיר יותר בחמצן לשרירים ולמוח. מחקרים מצאו כי תהליך זה נקשר בעידוד של תהליכי התחדשות של נוירונים (Kostruballa, 2013 ).
ראשון החלוצים אשר העז לצאת לרוץ עם מטופליו מחוץ לקליניקה, היה הפסיכיאטר Thaddeus Lewis Kostrubala, אצלו למדתי גם אני את אמנות הטיפול בריצה. ד"ר קוסטרובלה נאלץ להתחיל לרוץ בעצמו בשל סיכון לאירוע לבבי. לאחר 4 חודשים בהם התנסה בכך, הבחין בהשפעות החיוביות הרבות של הריצה על חייו והדבר הוביל אותו לנסות לשלב את הריצה בעבודה עם קבוצות טיפוליות. בעקבות זאת, פיתח את התיאוריה הטיפולית שלו ופרסם עשרות מאמרים בנושא לצד שני ספרים מקצועיים. ספרו הראשון THE JOY OF RUNNING, שהיה מהפכני בגישתו ועורר הדים רבים, פורסם בשנת 1976. במסגרתו, טען ד"ר קוסטרובלה כי "ריצה ארוכה איננה ספורט כלל, אלא היא מהדהדת את המורשת הביולוגית של אבותינו הקדמונים, כך שניתן לפרוץ את גבולות הווייתנו וליצור הרמוניה טובה יותר עם עצמנו ועם העולם" (Kostrubala, 1976). מדבריו, ניתן להבין כי הוא רואה בריצה דרך לשינוי וריפוי נפשי עמוק. בהמשך, אף ביקש קוסטרובלה לבחון את האפשרות של טיפול בריצה כתחליף לטיפול תרופתי, בשל ההשפעה המטיבה של הריצה על המוח, אשר כוללת שחרור דופמין וסרוטונין במערכת העצבים (Kostrubala, 1976).
במסגרת התיאוריה שפיתח, ד"ר קוסטרובלה התמקד ביצירת חיבור מחודש בין גוף לבין נפש. לשם כך, טען כי התנאים לטיפול בריצה צריכים לכלול ריצה בקצב לב אירובי-איטי, היעדר של תחרותיות והתמקדות של האדם פנימה, מתוך הסתמכות על האפקט המאזן שיש לריצה על הגוף והנפש (Kostrubala, 1976). לטענתו, בזמן ריצה ארוכה ואיטית עשויים להתחולל שינויים עמוקים ביותר בפרספקטיבה, במצב הרוח, בתפיסה החושית, בחשיבה, במצב התודעה ואף ברמה האנרגטית של האדם הרץ. קוסטרובלה מייחס שינויים אלו לחזרה הרפטטיבית של תנועות הגוף אשר מתרחשת בזמן הריצה, אותה הוא מדמה למעין מנטרה תנועתית. לטענתו, חשיפה מתמשכת של המח לתנועה חזרתית, מעייפת את האונה השמאלית של הקורטקס, האחראית על החשיבה הלוגית והלינארית, ובמקביל מאקטבת את האונה הימנית, האחראית על חשיבה אינטואיטיבית, יצירתיות ותהליכי חשיבה בלתי לינאריים (Kostrubala, 1976).
בספרו השני, אשר פורסם בשנת 2013, Paleo-analysis and Running Therapy, פיתח ד"ר קוסטרובלה את התיאוריה מתוך דגש ביולוגי-אנתרופולוגי. בתוך כך, הוא הרחיב את ההתבוננות על טיפול בריצה מתוך מידע הקשור בהיסטוריה של הגזעים השונים ותהליך האבולוציה האנושית. מתוך חיבור זה, הדגיש כי התפתחות החקלאות ותהליך העיור הביאו לאובדן הדרגתי של ניידות ותנועה בקרב בני אדם. לדבריו, בני אדם שבעבר היו פעילים הפכו ליושבי כיסא והחלו לסבול מסיבוכים פיזיים בהתאם כמו השמנה, סכרת ומחלות לבביות. זאת, בנוסף להשפעות פסיכולוגיות שהובילו לניכור ולעלייה ברמות החרדה והדיכאון בשל חוסר הניידות והתרחקות של האדם מגופו ומקהילתו (Kostrubala & Kostrubala, 2013). כל אלו מהוות את הסיבה לכך שבמציאות האורבנית של ימינו, יכולה הריצה האיטית למרחקים ארוכים להוות תרפיה טבעית. פעולת הריצה מעוררת באופן ספונטני את החיבור הגופני-נפשי, מתוך הזיקה למורשת הביולוגית של אבותינו הקדמונים.
בנוסף לתהליך הפרטני המתרחש בתוך כל אדם בעת שהוא רץ, Paleo-analysis (אנליזה מבוססת אבולוציה) מניחה כי ריצה משותפת בצוותא, משחזרת את חווית האינטימיות הגופנית הקבוצתית, שחוו אבותינו הקדמונים (Kostrubala & Kostrubala, 2013) אשר חיו בשבטים ובקהילות קרובות. קוסטרובלה טוען, כי כיוון שאורח החיים הנורמלי של אבותינו התבסס על מסעות ציד וליקוט קבוצתיים, חיי הקבע שהתפתחו בעקבות המהפכה החקלאית לפני כ-10,000 שנה, יצרו מצב אבנורמלי של בידוד חברתי. ביחס לכך, הטיפול הקבוצתי בריצה, עשוי לסייע בהפחתת השפעותיו השליליות של אורח החיים האינדבידואליסטי על האדם, ביניהן מצבי מתח, חרדה, דיכאון ובדידות (Kostrubala & Kostrubala, 2013).
ο טיפול בריצה – שימוש בריצה ככלי תרפויטי בשדה הטיפולי
ο ריתמוס (אנאליטי) הדדי מרפא: 'מאבקים כוחניים' והכמיהה 'להיות במגע'
ο על בדידות, לבדיות, וסולנות ועל התנועה הגמישה ביניהן
רבים עשויים לתהות כיצד פועלת תרפיה באמצעות ריצה ובמה היא נבדלת מריצה עצמאית שהאדם יכול לעשות לבדו. אמנם, את היתרונות הגופניים שנותנת הריצה ניתן להשיג גם בריצה עצמאית, אך התרפיה בריצה עושה שימוש בפעולת הריצה על מנת לקדם ולעודד תהליכי שינוי נפשיים. אלו מקודמים באמצעות עבודה דיאדית (מטפל ומטופל) בשלושה מישורים: המישור הגופני, המישור הבין-אישי והמישור הרוחני-נפשי. במישור הגופני, הטיפול מבקש להתבונן במצבו הפיזי-בריאותי של המטופל, על מנת להבין לעומק מה הן יכולותיו, מגבלותיו תפיסת הגוף שלו וכן רמת הכושר הגופני שלו. במישור הבין-אישי, הטיפול מתבונן בקשרים החברתיים של המטופל, בדפוסי ההתקשרות שלו וביכולתו לשמר קשרים קיימים וליצור קשרים חדשים עם הסביבה. במישור הרוחני-נפשי, הטיפול מתמקד בעולמו הפנימי של המטופל ושואף לבחון את השקפת העולם שלו, האמונות שלו והתשוקות שלו. העבודה הטיפולית מתבצעת דרך מוקדים אלו, אותם השווה קוסטרובלה לשלוש רגליים. כלומר, אם אחד מן המוקדים חסר בטיפול או חלש יותר בצורה משמעותית, למבנה חסרה יציבות (Kostrubala & Kostrubala, 2013). אחד מתפקידיו של המטפל בריצה אם כן, הוא לזהות את המוקד החלש והחזק בכל מטופל ובהתאם לייצר מרחב בו המטופל ילמד לאזן טוב יותר בין כוחותיו.
הסטינג בטיפול בריצה, בשונה מטיפול פסיכולוגי הכולל ישיבה בחדר סגור, מתקיים בחוץ בשבילי הליכה או ריצה, בפארקים ובמסלולי טבע שונים. כלומר, אזורים שעשויה להיווצר בהם חוויה של התנתקות מן הסביבה העירונית והרועשת והתחברות נעימה וקלה יותר של האדם לעצמו ולגופו. בתחילת התהליך הטיפולי, בשלבים בהם הברית הטיפולית והסטינג טרם התבססו, נשמור לרוב על קביעות של מקום המפגש בכדי ליצור תחושת בטחון והמשכיות אצל המטופל. מסלול ריצה קבוע ומוכר, מאפשר הפניה של אנרגיה פנימה לתהליכים גופניים ונפשיים אשר מתרחשים בזמן הריצה, במקום לניסיון ללמוד את סביבת הריצה ופני השטח. בנוסף, בכדי שיתקיימו תהליכי שינוי גופניים, כמו עלייה בכושר לב-ריאה וכן שמירה על שחרור יציב של מוליכים עצביים במוח האחראים ליציבות מצב הרוח, יש לבצע את הריצה לפחות שלוש פעמים בשבוע למשך 20 דקות עד שעה (Kostrublala, 1976). משמעות הדבר היא כי המטופל נדרש להיות פעיל גם בזמנים בהם הוא לא נמצא בטיפול.
הנחת העבודה היא כי בריצה עולים דפוסים אשר משקפים פעמים רבות את דפוסי ההתנהגות של האדם בחייו האישיים. המטפל, מסייע להעלות את הדפוסים אותם הוא מזהה למודעותו של המטופל, בעוד המטופל בעצמו יכול דרך הריצה להרגיש ולראות את דרכי ההתמודדות שלו במצבי לחץ וחרדה. כך למעשה, המטפל בריצה נע על סקאלה שבקצה אחד שלה נמצא מאמן ספורט ובקצה השני נמצא פסיכותרפיסט. האתגר הוא לנסות להחזיק בשתי המושכות הללו בו זמנית, מבלי לוותר על אף אחת מהן לחלוטין בשום שלב של הטיפול. השאיפה היא שבאמצעות הקשר הטיפולי, המטופל יכיר ביכולת שלו לשנות את הדפוסים הבלתי אדפטיביים אותם סיגל לעצמו במהלך חייו, ויבחר לשנות אותם כבר בהתמודדות הגופנית שמזמנת הריצה. כך למשל, מטופל שיש לו נטייה להפנות תוקפנות כלפי עצמו, פעמים רבות יעשה בריצה שימוש מוגזם ואף יתאמן בצורה בלתי מותאמת שיכולה להזיק לו. התייחסות לנטייה הזו במסגרת הטיפול בריצה, עשויה לאפשר חוויה אחרת של ריצה שהיא יותר חומלת ומתאימה. בהמשך, המטופל יוכל ללמוד להתנהל מול התוקפנות שלו גם באזורים אחרים בחייו, תוך בחינה כיצד הוא נותן לה מענה באופן בלתי מזיק.
נקודת המפגש בין מאמן הריצה והפסיכותרפיסט, מייצרת למעשה עמדה טיפולית של סקרנות ושותפות לדרך. כך, המטפל מגיע מתוך רצון לחקור במשותף עם המטופל את ההיבטים שעולים בטיפול בכל המישורים. בניסיון לסייע למטופל לגלות ולחשוף את הדפוסים הבלתי מודעים שלו, ההתבוננות על התהליך כהרפתקה משותפת ממצבת את המטפל והמטופל בעמדה אקטיבית יותר ביחס לסוגי טיפול אחרים. יחד עם זאת, התרפיה בריצה יוצרת מרחב בטוח שבתוכו ניתן לחקור ולהתבונן בקצב מדורג ואיטי באתגרים הגופניים והנפשיים. את העבודה הטיפולית המיוחדת אשר מתאפשרת בטיפול בריצה, אנסה להדגים באמצעות תיאור המקרה הבא של גלית (שם בדוי), המובא בהמשך. בתיאורי אתמקד בשלושה נושאים מרכזיים אשר מקבילים בעיניי לשלושת המישורים עליהם אנו שואפים לעבוד בטיפול בריצה: (1) התמודדותה של גלית עם פעולת הריצה, במישור הגופני; (2) יכולתה של גלית להיות לבד, במישור הבין-אישי; (3) היבט הזמן בטיפול עם גלית, כפי שנקשר למישור הרוחני-נפשי.
גלית, מטופלת בשנות העשרים לחייה, רווקה, עברה בעברה פגיעה מינית אשר השפיעה על כל מהלך חייה. היא הגיעה אליי מתוך חיפוש אחר טיפול שיעזור לה להימנע מצלילה אל דיכאון, אותו נהגה לחוות במיוחד בתקופת החורף. לדבריה, זכרה שבגיל צעיר יותר ספורט עזר לה בתקופות קשות ומשהו בתוכה ביקש לרוץ. החלום שלה, כך אמרה, היה לרוץ חצי שעה ברציפות. מתוך בקשות אלו, בלטו במיוחד הרצון החזק והיכולת של גלית לחפש אחר עזרה המתאימה לה. במסגרת הטיפול בריצה, אני וגלית קיימנו 40 מפגשים, אשר במבט לאחור נדמים לי כמו 40 שבועות של הריון ולידה מחדש. אציג כאן את מהלך הטיפול, מתוך התבוננות על שלושת הממדים של הטיפול בריצה – הגופני, הבין-אישי והרוחני-נפשי. עם זאת, ניתן לזהות כי הקטגוריות אינן מוציאות זו את זו וכי בהתבוננות על כל אחד משלושת הממדים, ניתן למצוא אלמנטים גם מן השניים האחרים.
בפגישות הראשונות עם גלית, הייתה ניכרת ההתגייסות שלה להתמודד עם קשיי הריצה, אך ניכר היה גם כי גופה נושא את עדות הפגיעה שחוותה בעבר. תחושות הכבדות, צעדי הריצה המהוססים והאיטיים, הגוף הנוקשה, ובחוץ נשמעים רק צלילי ההתנשמות ומגע כפות רגליי ורגליה עם הקרקע. בלטו אצלה במיוחד הקושי להתחיל לנוע, הקושי לדבר והצורך הברור בשקט. אלו, שיקפו בחוזקה את תחושת הדיכאון והניתוק שהרגשתי שגלית נושאת בתוכה. ביטאתי בפניה את הערכתי כלפי המאמצים הגדולים שהיא עושה כדי לרוץ. אמרתי לה כי אני חשה את המאמץ שלה מול הריצה כמו אדם שרץ עם משקולות על רגליו. בתגובה היא הנהנה ולא אמרה דבר, דמעות כיסו את עיניה. חשבתי על ציטוטו של יהודה עמיחי, "וכך אני תמיד בבריחה ממכה ומכאב, מן הנגיעה המזיקה ומן הפגיעה הקשה... על ראשי אשמה ורגליי בתוך כלוב נעליים, וכך כבד מדי אני בורח עד הכאב האחרון ששוב לא יכאב".
את הנחישות הגדולה של גלית לרוץ, חוויתי גם כמשאלה חזקה לחוויה של לכידות עצמית. בעוד הפגיעה הטראומטית מייצרת שסעים וניתוקים באדם, הרי שהריצה, כאשר כל הגוף מתגייס לתנועה בקצב אחיד ומאורגן, מייצרת חיבורים וקוהיסיביות אשר מקדמים את הלכידות העצמית. ממש כפי שאוגדן מתאר בספרו "הקצה הפרימיטיבי של החוויה" (2012), מטופלים רבים מנסים להקים מחדש 'רצפה חושית' של חוויה, באמצעות פעולות גופניות חזרתיות או באמצעות פעולות קצביות. הרצפה החושית מתייחסת למאמצים של האדם לייצר תחימה ובסיס יציב להתארגן סביבו. בין הפעולות שאוגדן מציין בהתייחסו למושג הרצפה החושית הוא מזכיר סלסול שיער, הקשה ברגל, זמזום, ריצה, רכיבה ממושכת על אופניים ושחייה. הסדירות המוחלטת אשר מתקיימת בפעולות אלה, חיונית לטענתו, לשיכוך החרדה מפני חוויות עמוקות של חוסר החזקה ופחד קטסטרופלי מפני איון.
מתוך חשיבה זו, ניסיתי לייצר עבור גלית חוויה מחזיקה ומכילה בטיפול. שיניתי את המיקום של הריצות והתקרבנו לאזור מגוריה. איחרתי את שעת המפגשים שלנו, לבקשתה, המתנתי כשאיחרה וניסיתי לשרוד את חוסר ההתמסרות שלה. בשלב מסוים, שאלתי את עצמי האם בחירותיי אלו אכן מבטאות התכווננות כלפי גלית או שמא אני מעודדת אותה להתנהגות רגרסיבית. הדבר העלה בי ספקות, האם הריצה אכן טובה עבורה? אולי הרף גבוה מידי?, אולי היא באמת לא יכולה?. האיחורים והקושי לעמוד בזמנים, הקושי לרוץ לבד במהלך השבוע, אולי זה באמת לא הטיפול המתאים כרגע עבורה, חשבתי. החלטתי לבחון מול גלית כיצד היא מרגישה ביחס להתלבטות זו, האם ההתנסות בריצה, במקום לתת לה חוויה של מסוגלות אולי רק מדגישה את חוסר האונים. השיחה הפתוחה בנינו והרצון הכנה שביטאתי לבדוק מה מתאים עבורה, הביאו את גלית להגיד כי ייתכן ששמה לעצמה רף גבוה מאוד בשלב זה של חייה, אך היא מרגישה בתוכה שהיא רוצה להצליח לעמוד בו.
הטיפול נמשך, אך אני הוספתי להרגיש בתוכי את החשש לחזור על דפוסים של פיתוי שחוותה גלית בעברה. עד כמה להתעקש איתה?, באיזו מידה לא לוותר לדכדוך שלה או לקושי להתגייס לריצה?, האם כאשר הקושי שלה מביא אותי לנסות לשדל אותה לרוץ אני עוזרת או לוחצת מדי?. הלכתי עם תחושות הבטן שלי והיו פעמים שבהם אמרתי שנרוץ גם לצדם של אי-חשק, עייפות ודכדוך. בפעמים אחרות, מתוך תחושה שההתעקשות עשויה להזיק, הצעתי ללכת במקום לרוץ. בתוך תנועה דיאלקטית זו, אף על פי שהטיפול התחיל ביוזמתה של גלית, מצאתי את עצמי עסוקה בתהייה עד כמה היא מנסה לרצות אותי. באחת הפגישות, אחרי חודשיים של אימון, היא הגיעה מאוד מדוכדכת ואמרה לי שהיא בדיכאון ולא מסוגלת לרוץ, אך בכל זאת הגיעה. הלכנו במקום לרוץ וזה אפשר לה לדבר בחופשיות. היא אמרה "כנראה שהייתי צריכה יותר לדבר הפעם". שמעתי אמירה זו שלה כהזמנה ושאלתי "מה הדיכאון משרת?", היא השיבה "מתגייסים בשבילי ואז אני יכולה להרפות קצת".
ביום חורף סגרירי, לאחר חודשיים וחצי של טיפול, גלית הגיעה באיחור משמעותי כאשר מצב רוחה ירוד. היא אמרה שהדבר האחרון שהיא רוצה כרגע זה לרוץ וממש לא מתחשק לה. בתוכי היססתי, האם בכל זאת להמשיך? חשבתי על מקום שאולי מוכר לה, שבו בחוויות מעברה היא לא רצתה אך הכריחו אותה או פיתו אותה. לא רציתי לשחזר את סוג הקשר הזה איתה, רציתי לחזק את הבחירה חופשית שלה. אולם, במקביל הרגשתי שעלי לשים במרכז את היכולת שלה להצליח לרוץ, על אף המחשבות שמפילות אותה. התחלנו בהליכה וחשבתי על כך שאני חשה כי רמת המודעות שלה עלתה לאורך הקשר בנינו והיא מיטיבה לזהות כעת מתי לבקש עזרה. הצעתי לאחר מספר דקות של הליכה כי נעבור לרוץ. נתתי לה את השליטה לבחור מתי לעצור כשתרגיש. היא רצה את כל האימון, סיימה בחיוך ואמרה "איך לא רציתי לרוץ בהתחלה, אני לא מאמינה שהצלחתי". ד"ר קוסטרובלה כתב בספרו שהרגל באה לפני המוח (Kostrubala & Kostrubala, 2013), כלומר התנועה, ההליכה והריצה הן התנאי הראשון בכדי שיתרחשו שינויים במוח, והנה תגובתה של גלית הייתה עבורי הוכחה חיה לכך.
החל מהפגישה השביעית ואילך, החלה גלית להגיע בזמן לפגישותינו. במקביל, הביאה רצון עז לשנות, לצאת מן הבית ולהחליף את מקום עבודתה. הרגשתי אותה יותר ערנית ויותר מוכנה לדבר גם בזמן הריצה. שמתי לב כי קל לנו יותר לרוץ בצורה ממושכת במהלך הפגישות. מחשבות של "אין לי כוח" ו-"לא רוצה לרוץ", התחלפו בהדרגתיות במחשבות כמו "זה קשה אבל אני הולכת לעשות זאת". הרגשתי כי היא מתמודדת עם הקושי באופן שמניע אותה. עם זאת, חשבתי לעצמי, היא עדיין לא במקום שהיא יכולה להחזיק את עצמה. היא זקוקה לנוכחות שלי, נוכחות שתניע אותה ותיתן הכוונה, שתחזיק אישור להצלחות שלה ומבט מתפעל. לנוכחות מסוג זה, התייחס אוגדן (2012) כעור שני או מיכל, שבתוכם ניתן בדרך פרימיטיבית להרגיש כיצד להיות חי. היכולת לחקות ובכך להרגיש את עצמך ואת נוכחותך בחברת האחר, שבלעדיה אובדת תחושת העצמי.
"קשה לי לרוץ לבד", אמרה גלית, "זה לבד מידי, כשאני לבד אני הולכת לאיבוד, אני צריכה מישהו שינכיח לי את עצמי, כדי שאוכל לרוץ. כשאני עם עוד מישהו אני מאורגנת טוב יותר, יעילה יותר, אסופה. כשאני לבד אני מאבדת תחושת זמן, זה מתסכל". היכולת להיות לבד, לפי ויניקוט (1985), קשורה בבגרות הנפשית. לטענתו, הבסיס הראשון לכך היא היכולת להיות לבד בנוכחותו של מישהו אחר. הסביבה התומכת והמחזיקה, מופנמת בהדרגה ונבנית אל תוך אישיות הפרט וכך נוצרת בו היכולת להיות לבד. זהו מעין פרדוקס, כיוון שהיכולת להיות באמת לבד, מבוססת על חוויה מוקדמת של להיות בנוכחותו של מישהו נוסף. לתחושתי, זה היה אחד מן התהליכים שהתרחשו בריצות עם גלית. בריצות המשותפות, היו רגעים רבים בהם רצנו בשתיקה. היה קסם ברגעים הללו, שקט של להיות ביחד ולהרגיש בו זמנית בלבד של כל אחת מאתנו. ממש כפי שויניקוט התייחס לשתיקות בטיפול כראשית היכולת להיות לבד, כך היכולת שגלית פיתחה עם הזמן, נתנה לה בהמשך את הכוחות להיות לבד גם בחוץ ולא לפחד מכך. למעשה, הריצה היוותה עבורה מרחב פוטנציאלי-מעברי, בו התאפשרה לה התקרבות אל עצמה ופיתוח של היכולת לשאת את נוכחותה שלה כנפרדת מן האחר אך מוכלת על ידו ועל ידי עצמה.
הפגישות עם גלית לרוב החלו בקצב שהיא הכתיבה, בהתעוררות הדרגתית של אנרגיות נמוכות אשר התעצמו לאט. ביחד עם איחורים רבים והיעדרויות שהיו מנת חלקנו בתחילת הטיפול, חשבתי כי ייתכן שיש כאן מעין השהייה של ממד הזמן, דחייה של ההתמודדות עם הקושי. פעמים רבות, במיוחד בחודשיים הראשונים שלנו יחד, היא חוותה מעין ניתוק בבוקר שהקשה על ההתארגנות שלה. היא תיארה אותו כסוג של אדישות שמאטה את כל ההתנהלות שלה. סלובודין (2012), טענה כי שיבושים בתחושת הזמן נועדו לשקם את תחושת השליטה והאוטונומיה שהטראומה ערערה אצל האדם. כך, האדם לוקח חזרה את השליטה על חייו מתוך התנגדות להיענות למקצב חיצוני לו. אצל גלית, היה קושי אובייקטיבי של התארגנות, אך במקביל גם רצון שהעולם יתנהל לפי הקצב שלה. אמנם, בהתחלה נהגה לחוש אשמה וכישלון כאשר איחרה או לא הופיעה, אך לתחושתי אלו היו רק רגשות משניים לצורך הקמאי שלה באחר אשר יתכוונן כלפיה.
סלובדין (2012) הציעה, כי חוויה של הזמן כאויב אשר קוטע את ההתקיימות המשותפת עם האם, עשויה להיות משוחזרת בקשר הטיפולי על ידי התנגדות לסטינג שמייצג המטפל ורצון חזק שהמטפל יספק מצע מותאם ומדויק. הדבר עזר לי להבין כי עליי להקשיב לקצב של גלית. למעשה, סלובדין מציינת כי כאשר המטפל מכיר שוב ושוב בצורך של המטופל להתקיים בזמן פרטי עם מקצב משלו ומבין כמה הצורך להתאים את עצמו לסביבה חיצונית הוא בעל אופי טראומתי עבורו, חווית הרגרסיה עשויה לייצר אצל המטופל תחושה כי הוא מובן ברמה עמוקה ואף להוביל אותו להפחית את מידת האקטינג-אאוט. התנודות באיחורים של גלית, אכן היוו עבורי סימן מסוים כי יש להם משמעות עמוקה יותר. שאלתי אותה "מה הוא האיחור בשבילך?", "הרגל", היא השיבה, "אני מאחרת כמעט לכל דבר, אני מרגישה לא אחראית, כישלון". היא הסבירה כי כשהיא מאחרת היא דואגת מאוד מפני מה אחשוב עליה. "ומה אני חושבת עלייך כשאת מאחרת", שאלתי, "את אולי סולחת לי", השיבה.
לקראת הפגישות האחרונות שלנו יחד, חזר שוב הדכדוך של גלית וההרגשה שלה כי אין לה כוחות. הרבינו לרוץ בשקט, תוך שאני השתדלתי פשוט להיות איתה. הזמן חזר להיות בקצב שלה, לא לפי התכנית המוכתבת, היא זו שמכתיבה. האיחורים המשיכו, גם הקושי לקום בבוקר, אבל הרגשתי לצדם את המחויבות שלה כלפיי וכלפי עצמה. לרוב כשהיא במצב רוח ירוד לא בא לה לעשות כלום, אבל המחויבות כמו הכריחה אותה לצאת ולשנות את הדפוס הזה. היא כבר ידעה, בשלב הזה, כי אחרי הריצה היא מרגישה טוב יותר וזה היה מה שהניע אותה. אחרי חודש נוסף של מצב רוח ירוד, הצליחה לבסוף לעבור את המשוכה של חצי שעה בריצה, שוב לא האמינה שעשתה זאת. עם הגדלת זמן הריצה והפסקות הליכה קצרות יותר, החל להופיע בסוף האימון שטף דיבור משוחרר שלה אשר היה מהול בהתלהבות וערנות. "אני מרגישה שהחושים שלי מתחדדים במיוחד ברגעים אחרי הריצה, אני שמה לב יותר לפרטים וערנית יותר", אמרה לי באחד משטפי הדיבור הללו.
המפגשים האחרונים עם גלית היו ריצה עצמאית שלה, בעוד אני מחכה לה בקו הסיום. אנלוגיה סימבולית למרחב הפוטנציאלי בו היא מוצאת את ההנאה והכוחות שבעצמה כאשר היא יודעת שאני עדיין מחכה לה. עוד מדרגה של היפרדות ועצמאות, מבלי להיות לגמרי לבד בעולם (ראה גם שקד, 2017). בשלב הזה, גלית כבר רצה חצי שעה בפגישותינו ועשתה שינויים מרחיקי לכת בחייה. לראשונה, העזה לעזוב את מקום עבודתה שלא הייתה מרוצה ממנו כלל וחיפשה מקום אחר. כמו כן, היא ניגשה לבחינה חשובה שעיכבה אותה מלהתקדם מקצועית מזה 4 שנים בשל החרדה העצומה שהתעוררה בה בכל פעם שניסתה לגשת. הפעם, למרות החרדה שחשה, לא חוותה שיתוק ועברה את הבחינה בהצלחה. הרגשתי כי הצורך של גלית פחת וכי היא מרגישה שהיא יכולה להמשיך הלאה עם מעט יותר שליטה על חייה. הריצה עדיין לא הוטמעה לחלוטין, אבל חווית ההצלחה נתנה לה את היכולת להעז גם במקומות שלא חשבה שתוכל.
כאשר שאלתי את גלית על החוויה שלה, היא אמרה: "הטיפול בריצה הוא משהו אחר. הוא יותר פתוח, מראה אותי יותר בטבעי, כמו שאני במציאות, הוא פתוח ליותר אפשרויות. כשאני רצה אני גם מקפידה לאכול טוב יותר, יש לי סדר יום יותר מאורגן". דבריה אלו, מדגימים כיצד עבור חלק מן המטופלים הטיפול בריצה עשוי להוות מרחב ייחודי אשר מאפשר אותנטיות והתארגנות נפשית שאיננה מתאפשרת במרחבים אחרים. היא המשיכה: "המפגשים בחוץ עזרו כי זה היה בסביבה טבעית עם מזג אויר משתנה והרבה אויר לנשום. עשינו פעילות משותפת יחד והרגשתי שהקשר שלנו שונה ממטפלת מטופלת, כי עשינו את אותו הדבר וזה הרגיש כאילו אנחנו באות מעמדה שווה. העיקר לא היה הדיבור אלא העבודה עם הגוף. גם לא היינו אחת מול השנייה, אלא היינו בתנועה אחת ליד השנייה וזה הרגיש לי קשר קרוב מאוד ומשמעותי, כי בעצם אנחנו עוברות ביחד את התהליך, או אני עוברת תהליך ואת שותפה לו". לא סתם גלית התייחסה לכך שאנו רצות יחד, מטפלת ומטופלת, מתאמנת ומאמנת, זו לצד זו, לקצב האחיד והסינכרוני בטיפול בריצה, ישנה השפעה ייחודית. הצעדים שמתחילים בכבדות ובד בבד הולכים ונעשים יותר קלילים, העצירות ומדידת הדופק תוך ההקשבה ללב, ההתאמה שהמטפל מבצע לקצב שמכתיב המטופל, לעתים עד כדי לרוץ כמוהו בכדי להרגיש בגוף את מה שהוא חש - כולם מאפיינים ייחודיים בקשר שמתאפשר בטיפול בריצה.
גלית הוסיפה: "הריצה והשיפור בריצה, גורמים לתהליך להיות מאוד ממשי. הטיפול הוא תוך כדי תנועה ועלייה של הדופק, וזה גורם לתחושות להשתנות כל הזמן ואז אפשר לדבר על השינוי הזה וגם זה מאוד שונה מטיפול רגיל". המוחשיות של עבודת הריצה והתרומה של מוחשיות זו ליכולת לדבר את התהליך הנפשי, הם עוד אחד מיתרונותיו הבולטים של הטיפול בריצה. היא אמרה: "תהליך הריצה מאוד תרם לאיך שאני מרגישה בתוך הגוף שלי, אני מרגישה שאני אוהבת את הגוף שלי ומקבלת אותו, גם את החלקים הפגועים שבו. אני מרגישה שאני יותר בשליטה עליו. הריצה גרמה לי גם לחוות הצלחה. מאוד אהבתי את התהליך שבו ראיתי שכל פעם אני משתפרת ומצליחה לרוץ יותר זמן. ההצלחה הייתה גם עצם ההגעה למפגש או ההגעה אליו בזמן. זה גרם לי להאמין בעצמי ובכוחות שלי". אין סיום מדויק יותר עבורי, ממילותיה אלו של גלית, על מנת להדגים כמה מההיבטים המיוחדים ביותר בטיפול בריצה, אשר מאפשר מפגש מיוחד בין עבודת גוף לבין עבודת נפש.
תודה מיוחדת לאפרת שקד, אשר תרמה לכתיבת מאמר זה מסקירת הספרות לעבודת הדוקטרט שלה (under review), המתמקדת בחקר השפעותיו של הטיפול בריצה על נשים שעברו גילוי עריות. עבודת המחקר של אפרת היא הראשונה מסוגה, בארץ ובעולם. תרומתה החלוצית להבנת האופנים בהם נשים נפגעות גילוי עריות חוות את עצמן בריצה טיפולית, פורצת דרך ומרחיבה את ההבנה הטיפולית בתחום.
ת. אוגדן., (2012) הקצה הפרימיטיבי של החוויה, עם עובד.
י. באומגולד., ריצה וטיפול נפשי , עולם הריצה, גליון 7.
א. סולובודין., (2012), והזמן עמד מלכת: נוכחות הטראומה בתפיסת הזמן, בהוצאת המרכז האקדמי רופין.
א. שקד, (2017), לרוץ את עצמי לדעת - ריצה מודעת כפרקטיקת טיפול בפסיכותרפיה. בתוך ש. פנקס וש. אפשטיין (עורכים), פסיכוסומה וגופים אחרים. בהוצאת פרדס, חיפה (soon to be published).
Andeson Katherina,( 2016) , Running Through Trauma: guest-room/201603/running-throught-trauma.
Berger BG. Running away from enxiety and depression: A famal as well as Male race . In ML Sachs and GW Buffon(Eds.) Running as Therapy: An integrate approach (pp.138-171) Lincolen and London, 1984.
Blumenthal, J. A., Babyak, M. A., Moore, K. A., Craighead, W. E., Herman, S., Khatri, P. & Doraiswamy, P. M. (1999). Effects of exercise training on older patients with major depression. Archives of internal medicine, 159(19), 2349-2356.
Blumenthal J., et al. (2007). Exercise and pharmacotherapy in the treatmentof major depressive disorder. Psychosomatic Medicine, 69, 587-596.
Douglas, S., (2018) running is my therapy, the experiment, USA.
Dunn, A. L., Trivedi, M.H., Kampert, J.B., Clark, C.G., & Chambliss, O.H. (2005). Exercise treatment for depression efficacy and dose response. American Journal of Preventive Medicine, 28(1), 1-8.
Harte, J.L., Eifert, G.H. & Smith, R., (1995). The effects of Running and Meditataton on Beta endorphin, Corticotropin- releasing hormone and Cortisol in Plasma and on mood. Biological Psychology 40(3), 251-265.
Khatri, P., et al. (1999). Effects of exercise training on older patients with major Depression. Journal of the American Medical Association, 159(19), 2349-56.
Kostrubala, TMD (1976). The joy of running. Lippincott Company.
Kostrubala, T. & Kostrubala T. (2013), The joy of running 2: Paleo-analysis and Running Therapy. Ora Press.
Sachs, M.L. (1982). Running therapy: Change agent in anxiety and stress management. Journal of Physical Education, Recreation and Dance, 53(7), 44-45.
Sachs, M. L., & Buffone, G. W. (Eds.), (1984). Running as therapy: An integrated approach. Univ of Nebraska.
Winnicott, D. W. (1958). The capacity to be alone. International Journal of Psycho-Analysis, 39, 416-420.
