בת אל ויואנטי
לפני מספר שנים קיבלתי מתנה גדולה- ידע מהותי ש"שידרג" את איכות חיי. את הידע הזה רכשתי, לא באוניברסיטה ולא במוסדות חינוך אחרים, אלא ב"שיטת ימימה" או כפי שנקראת גם "לימוד חשיבה הכרתית". ימימה אביטל הייתה מורה רוחנית, אשר במהלך שיעוריה מסרה לתלמידיה טקסטים שנקראו "חלקים". אותם חלקים נרשמו על ידי תלמידיה ומועברים הלאה גם היום.
במאמר סוגריים אציין שקימות גם שמועות על השיטה, שהיא כמו "כת" או "זרם רוחני" ניו-אייג'י לסלבריטאים. אני מזמינה את הקורא לשים את כל אלו בצד ולהתבונן בנאמר כאן, כמו קונה בסופר: אינך מוכרח לאהוב את כל המוצרים, קח רק את אלו שטובים עבורך.
השפה המיוחדת של ימימה אינה מנסה 'לאמן' את השכל, ע"י סיסמאות ואמירות חיוביות. כולנו יודעים שכשהלב דואב שום "דיבור שכלי" לא עוזר לנו או מנחם אותנו. לפיכך, בשיטה זו ההבנות אינן שכליות כי אם רגשיות. הלימוד מקלף עוד ועוד שכבות, מתוך ניסיון להגיע אל ליבנו הסגור וליצור את מה שנקרא "בינת הלב".
את ההבנות הנלמדות והמתפתחות בהשראת השיטה אני מביאה אל תוך הקליניקה. המטופל לומד את השפה החדשה והמיטיבה של ימימה ומפתח הבנות עמוקות ואישיות משלו. המטופל לומד להסתכל על עצמו ועל העולם בדרך אחרת- באופן אוהד, מיטיב ומקבל. הראייה החדשה מביאה אותו לחיות חיים מלאים, אמיתיים ומספקים - גם כאשר המציאות החיצונית אינה רצויה ואיננה משתנה.
יש מספר מושגים עיקריים בשיטה ואגע בחלקם על קצה המזלג.
המושג המרכזי הוא: 'הילד' שיש בכל אחד מאיתנו. הילד מוגדר כרישומי הנפש השליליים מהילדות. כשימימה מדברת על הילד הזה היא לא מדברת על ילדות באופן כללי, כי יש חלקים בילדות שהם נפלאים ובונים ולא בהכרח פוגעים. במושג ילד היא מתייחסת באופן ספציפי לחוויות השליליות שהילד הזה חווה- חוויות שנצרבו בנפשו בצורת "אמונות".
כל אחד מאיתנו נושא בתוכו ילד לא מסופק- ילד כאוב שמאמין שהוא חסר ערך, לא רצוי, לא אהוב, פחות מהאחרים, חסר אונים, תלותי, נזקק ועוד. הילד הזה ממשיך ומלווה אותנו גם בחיינו הבוגרים. יש רגעים בהווה שהילד הזה עולה לתודעה, צועק ומעלה איתו כאב. רגעים אלו בהווה נקראים- 'עומס'.
אדגים זאת בעזרת מוטי (כל השמות במאמר בדויים). מוטי הוא מרצה בכיר באוניברסיטה, אך בכל פעם שהוא עולה לבמת הנאומים- עולה גם העומס. יכולנו לחשוב שמוטי עשוי להינות בהרצאה- להישיר מבט לעיניים המעריכות שבקהל, לשמוח על כך שהוזמן להרצות, לתת בשמחה את הידע שבאמתחתו ולהכיר את האנשים שמולו. במקום כל זאת, מוטי פוגש על הבמה את העומס - הילד שבתוכו עולה והוא מתחיל לחוש לחץ וחרדה. מוחו עסוק בשאלות- "האם יאהבו אותי? האם אני משעמם אותם? הנה, יש פה אחד שמפהק- הוא בטח משתעמם, ושניים הרגע צחקקו ביניהם (בטח עלי) והבחורה בשורה הראשונה- לעולם אינה מחייכת. היא ודאי מתחרטת שהגיעה בכלל"... כל אלו הן מחשבות של אותו ילד שמנסה לשכנע אותו שאינו רצוי.
דוגמא אחרת היא חגית שלוקחת את "הילדה" שלה איתה לדייטים. לא ילדה בשר ודם - אלא זו שבמוחה. כבר בשלב ההתארגנות, כשהיא מסרקת את שערה מול המראה, היא חושבת איך וודאי שוב לא תמצא חן בעיני הדייט התורן, והיא מחפשת רמזים לכך במציאות- "לקח לו הרי יומיים להתקשר אלי", "הטון שלו בטלפון נשמע קריר", "הוא אמר שיוכל להיפגש רק לשעה"...
שי פוגש את הילד שלו במיוחד לפני מבחנים. בלילה שלפני המבחן הילד שלו מתחיל ללחוש: "לא למדת מספיק, ואל תתפלא אם תיכשל בבחינה הזו, ובכלל- החומר הזה מתוחכם מידי בשבילך, אין סיכוי שתעבור את הקורס"..
כי ילדים, כמו ילדים, מאמינים בכל- גם בפיות ובמפלצות. ילד מאמין שאם הוריו התגרשו, זה בגלל שהוא היה תלמיד לא טוב, ואם אבא הרביץ, זה בגלל שהוא היה ילד רע, ואפילו- אם אימו נפטרה, אולי זה בגלל שהוא לא שמר עליה היטב. הזוי, נכון?!- אבל כך עובד מוח של ילדים.
כל שתיארתי עד כה, הוא הפוך או שונה מחלק אחר שבנו- 'הבוגר'. הבוגר רואה את המציאות כפי שהיא -בלי פרשנויות ובלי עיוותים. לא מוסיף ולא גורע. החלק הזה מסייע לנו לחיות ולתפקד באופן בריא. הבוגר קשור במושג 'מהות':
ימימה לימדה כי בכל אחד מאיתנו טמונה מהות- גרעין של טוב מולד שהוא קבוע, וודאי וניצחי בתוכנו. לעיתים אנשים נוטים להגיב בציניות לרעיונות אלו, אך כל אחד מאיתנו מכיר מחייו שלו, את אותם רגעי חסד בהם הייתה לו ודאות מלאה בטוב. ודאות שהוא טוב ושהעולם טוב. התחושה הזו נעלמת מאיתנו רוב הזמן, אבל מקורה באותה מהות אבסולוטית שאינה אובדת לעולם, אלא רק מסתתרת. מסתתרת מתחת לשכבות של חיים: הגנות, פחדים, חספוס, ציניות, כעסים ועוד - טכניקות עבודה שלמדנו כילדים, במטרה לשרוד בעולם.
הבוגר של מוטי בדוגמא שלעיל יגיד לו: "נכון, יש פה אדם שמפהק, וזה כל מה שזה אומר- שהוא מפהק. יתכן והוא עייף, מתוח, מצוברח. בכל מקרה, הפיהוק שלו אינו מעיד משהו שלילי על ההרצאה שלך". יותר מכך הבוגר יגיד: "גם אם יסתבר, שההרצאה לא הייתה מוצלחת במיוחד- אין זה מעיד דבר וחצי דבר על ערכך. אין ההרצאה מורידה את ערכך כשם שאין היא מעלה אותו. המהות הטובה תמיד קימת בך". כשהילד מפנה מקום לבוגר, מוטי עשוי אפילו לגייס מעט אמפתיה לאותו 'מפהק' ולשאול אם הוא חש בטוב.
הילד שלנו יכול לנהל את חיינו ולהשפיע עלינו יותר משנוכל להאמין. לפיכך עלינו להיות מספיק אמיצים כדי להכיר אותו וכדי לשפר את איכות חיינו.
ברצוני להדגים את שיטת הטיפול, באמצעות הצגת מקרה של שירה, שסובלת מהפרעה טורדנית כפייתית (OCD). אדם שסובל מהפרעה זו יכול לתאר את פחדיו באופן ספציפי, מוגדר ומודע לכאורה: "אני פוחד שאזהם את כל הבית", "אני פוחד שאם לא אחזור לבדוק שסגרתי את הכיריים תפרוץ שריפה", "אני פוחד שאני חולה במחלה סופנית". עם זאת, מתוך הפריזמה של שיטת ימימה, נשאף לחפש את הכאב שמתחת לפחד הקונקרטי המדובר. ננסה לחתור אחר הכאב האמיתי- כאב עמוק יותר,רחוק יותר - של ילד.
מטופלים אומרים לי לעיתים: "מה עוד יכול להיות? הפחד שיש לי הוא לא מספיק גדול? הוא לא מספיק מכאיב"? וכאן חשוב להדגיש: ימימה לא מחפשת עלילות קשות: עיקר העבודה אינה בבחינת המצב החיצוני המכאיב, באנשים הפוגעים, בהורים או בטראומות עבר, אלא בעלילה הפנימית. כשימימה חוקרת בהתמדה אחר הכאב, היא מחפשת פשוט אמונה של ילד. אמונה שמנהלת אותו עד היום, למרות שהוא כבר הפך למבוגר. למרבה השמחה, הנושאים שהילד טרוד בהם הם דומים מאוד בין אדם לאדם, הם חוזרים על עצמם, והם אינם רבים כ"כ. הם רק מתחפשים לכל מיני דברים אחרים. מחליפים תפאורות וצבעים. מתחת לכל העטיפות המגוונות אנחנו מוצאים בד"כ מספר אמונות בסיסיות: "אני חסר ערך", "אני חסר אונים", אני לא אהוב".
ונחזור לשירה...
שירה הגיעה אלי לקליניקה עם דאגה "כרונית" שנדבקה באיידס. למרות שהיא מקיימת יחסים באופן זהיר ושקול, החרדה מהמחלה ממשיכה להטריד ולהפחיד אותה באופן מתמיד. את הבוקר היא פותחת בטקס בדיקה קבוע, כאשר היא סוקרת את כל חלקי גופה, כף רגל עד ראש, ומוודאת שאין לה פצע חדש, פטרייה חדשה, כאב, עקצוץ, גירוד, אדמומיות או שלפוחיות. לעיתים היא מגדילה לעשות ומודדת את החום או מכחכחת בגרונה, כדי לוודא שלא התפתחה שם דלקת- שהיא סימן מיידי מבחינתה לכך שנדבקה. היא נמנעת מלומר את שמה של המחלה ומצטמררת בכל פעם שהיא נאמרת בקול רם. בגלל החרדה המוגברת, מוחה דרוך כתצפיתן בשדה קרב ומאתר במהירות גם מיחושים קטנים ושוליים- ומתייג אותם אוטומטית כסימנים לאיידס. היא מקבלת לכך גם סימוכין מדפי האינטרנט. מפעם לפעם היא הולכת לרופאים ומבצעת בדיקות דם, ולעיתים אף נוסעת ל'מיון'. לאחר הטקסים הללו החרדה שוככת, אך רק לזמן מה.
באחד המפגשים, ביקשתי ממנה לדמיין שהיא על ערש דווי. שירה לא הבינה לאן אני חותרת, ונחרדה רק מהמחשבה על כך. ביקשתי שתתאר בקול היכן היא נמצאת, מה היא רואה סביבה ואיך היא עצמה נראית כאדם חולה וגוסס. תוך שהיא נעה בחוסר שקט בכיסאה, תיארה שירה את המוסד הסופני בו היא מאושפזת, את השכנים לחדר, את הריח ואת האווירה. בהנחיה זו אין כוונתי להוסיף לשירה בהלה וסבל, אלא לאתר מתוך התרכובת כאב עמוק. אחר. זה שמסתתר.
וכך, בזהירות (קלה) אני מגששת ושואלת את שירה ממה היא פוחדת- מהכאבים הפיזיים? מהמחטים? מהזונדה? מהגסיסה? מהשכנים לחדר? מהבידוד? שירה מעט מזועזעת מהשאלות הישירות, אך התשובה שלה היא- "בכלל לא"!
ולאחר שתיקה ארוכה היא מרימה את מבטה ואומרת:
-"אני מפחדת מהרגע שהם יגיעו לבקר אותי בבית החולים"
-"מי"?
-"ההורים שלי. אני לא אוכל לעמוד במבט המאוכזב שעל פניהם".
אני בטוחה ששירה מתכוונת לומר שהוריה יתאכזבו שביתם נדבקה במחלת מין, עם כל הקונוטציות המשתמעות, אך בכ"ז, בצניעות מה, אני שואלת: "ממה הם יתאכזבו"?
התשובה באופן מפתיע אינה קשורה באיידס: "הם יתאכזבו ממני על כך שלא הגעתי לשום דבר בחיים שלי"
-"לאיזה דבר היית אמורה להגיע?"
-"בגיל 31 הייתי אמורה כבר מזמן להיות נשואה ואם לשני ילדים".
למרות שהפחדים "הגלויים" (מחלה ומוות) נראו מספיק קשים ודרמטיים, הפחד העמוק והמכאיב מכל התגלה שוב כאמונה שלילית של ילד: אמונה ב"חוסר ערך". הילדה של שירה מאמינה, שכל עוד לא השיגה בחייה X,Y,Z - היא לא שווה כלום.
בד"כ אנו רגילים לאהוב את עצמנו בתוספת המילה 'אם' - אם הצלחנו, אם השגנו, אם פעלנו בהתאם לסטנדרטים שלנו, אם יש לנו מצב רוח טוב, אם אנחנו נראים טוב וכו'. האהבה שלנו לעצמנו מותנית בנסיבות. אך מה קורה כאשר יש תחומים בחיינו עליהם אין לנו שליטה מוחלטת? מה קורה כאשר דברים לא מסתדרים כפי שתכננו?
הילדה של שירה הייתה כאן כבר מזמן, אך שירה לא ממש הקשיבה לה עד עכשיו. רק סביב החרדה מאיידס היא נאלצה לפגוש אותה סוף סוף פנים מול פנים- והתחושה לא הייתה נעימה. אמונה בחוסר ערך שזורה באופן הכרחי בדחייה עצמית. מטופלים מתארים את התחושה הזו במילים כגון: 'מוות', 'רִיק', "חוסר קיום". החרדה שמתלווה היא עצומה והילד ינסה, בצדק, לברוח מאותה תחושה קשה ולהרגיע את עצמו בכל דרך שימצא.
וכאן אנו מגיעים למושג 'פיצוי' בשיטתה של ימימה. פיצוי הוא דרך עקיפה להרגעה, מבלי לגעת בכאב האמיתי. מעין אקמול או פלסטר שמרגיעים באופן זמני וחלקי. דרך המבט של ימימה נביט בטקסי ההרגעה של שירה כפיצוי. העיסוק המתמיד במחלה ובבדיקות החוזרות הסיטו את תשומת ליבה מהכאב האמיתי. שירה ניסתה שוב ושוב למצוא דרכים עקיפות שירגיעו אותה למספר שעות/ ימים.
הכאב של הילדה- כאב הדחייה העצמית, כאב יותר מהחרדה ה"OCDיסטית" מאיידס. כדי לחזק נקודה זו, אספר שמרגע שהגענו לכאב האמיתי- דווקא אז נעלמה שירה מהטיפול למשך שבועיים ואפילו רצתה להפסיק את הטיפול. רק כשהבינה את המקור לכאביה החליטה לשוב ולטפל בילדה שלה. באופן מפתיע וכמעט בדיוני, ככל שפינתה מקום רב יותר בליבה לילדה, הלכו ופחתו תסמיני החרדה שנהגה לחוות בכל בוקר.
אם כך, פיצוי הוא דרך אנושית וטבעית, אך הוא אינו יעיל עבורנו. מדוע?- נחשוב לרגע על ילד קטן שנוסע על אופניים ולפתע נופל על פניו. הוא עלול להרגיש מגוון רגשות ותחושות: מושפל, חבול, לא מוגן, מבויש וחסר אונים. כל מה שהוא צריך כרגע זו הכרה בכאב שלו. יש אם שתעניק זאת באמצעות חיבוק ויש אם שתוסיף ותאמר: "אני רואה שכואב לך". המילים הללו שמכירות בכאב שלו- מקצרות ברגע את הדרמה שעתידה להתרחש (אפשר לנסות גם בבית J). לעומת זאת, בואו נדמיין תסריט אחר, בו האם מבולבלת ונבוכה מול תגובתו של בנה, ורצה לקיוסק הקרוב לקנות לו גלידה שתשתיק את בכיו. קשה לה לשאת את בנה כשהוא לא במיטבו, קשה לה לשאת את כאבו, והיא מפצה אותו בהרגעה עקיפה בדמות גלידה. הצרחות והבכי אמנם מפסיקים, אך התחושות האחרות שהוזכרו- לא קיבלו מענה ואפילו זכו בהתעלמות. לעיתים קרובות, אנו מעניקים לילד שבתוכנו יחס דומה- מנסים להסיח את דעתו מהכאב, מתעלמים ומפצים.
במקום להמשיך בהרגלנו הישנים ולברוח שוב ושוב לפיצויים המרגיעים, ימימה מציעה שיטה יעילה אחרת לריפוי בת 3 שלבים: זיהוי, הפרדה וקבלה.
בזיהוי אנו מלמדים את המטופל לאתר באופן מדויק את כאביו: הן את הרגש הבסיסי והן את האמונה העצמית המחלישה.
טלי ניסתה להפסיק לעשן. הדרכתי אותה להתבונן ברגעים שחולפים לפני שהיא שולפת את החפיסה, ולנסות לערוך "מסדר זיהוי": לבדוק האם לצד ה"דחף" לעשן, היא מבחינה בכאב מסוים (אפילו קטנטן) שמתעורר רגע לפני הצתת הסיגריה. טלי עשתה מעין "מחקר" עצמי והחלה לאתר מחשבות ורגשות חדשים שלא הייתה מודעת אליהם קודם לכן: "הגעתי למסיבה רועשת, ומיד חיפשתי קיר פנוי להישען עליו ולעשן. עצרתי והתבוננתי במה שעובר עלי: לא מצאתי את עצמי, לא הכרתי איש כמעט, הייתי נבוכה, חששתי שיסתכלו עלי וירחמו עלי שאני לבד כאן, נעמדתי ליד שולחן המשקאות ומזגתי לעצמי כוס קולה רק כדי להעסיק את הידיים שלי במשהו, ולא לעמוד מגוחכת וחסרת תעסוקה. ביום אחר, מצאתי את עצמי משתוקקת לסיגריה בתחנת האוטובוס, גם שם האזנתי למחשבותיי: התחנה הייתה עמוסה נוסעים והרגשתי איך כולם מביטים בי. בטח דמיינתי. חשבתי איך הם ודאי מבחינים ששמנתי, או שאולי זהו צבע עורי הכהה שמשך את עיניהם- הילדה שלי שוב הרגישה דחויה. בארוחת ליל שבת אצל הורי, כשאימי החלה מעירה את הערותיה הביקורתיות הרגשתי איך הכעס גואה בי, וכדי לא "לפוצץ" את הארוחה יצאתי עם סיגריה למרפסת- ושוב רגע לפני שהצתתי את הסיגריה, הקשבתי ל"ריכולים" שלי על עצמי בתוך מוחי. איך הילדה שלי שוב מרגישה לא שווה, פחותה מכל השאר, מאכזבת"...
מלאכת הזיהוי אינה פשוטה ואוטומטית, היא עדינה ומדויקת כמו עבודתו של בלש שפוסל בהדרגה את כל ההשערות המטעות והסחות הדעת עד שהוא מגיע לאמת.
בשלב השני נלמד "הפרדה". ניצור תיחום בין הילד לבוגר. נבחין בין שני החלקים ולא נערבב. גם ברגעים בהם הילד הוא השחקן הראשי, תמיד נוכח שם גם הבוגר, שיכול לאחוז במושכות מחדש.
כאשר אנו נזכרים שהקולות המחלישים שייכים ל'ילד'- לא נמהר להזדהות עם הנאמר. נעזר במשל הבא כדי להבהיר את מושג 'ההפרדה':
דמיין את עצמך כאדם מבוגר באולם קולנוע. לא קראת היטב את התקציר, אך מתברר לך שאתה צופה בסרט אימה. לפתע אתה מבחין כי בכיסא לידך יושב ילד שרועד ובוכה בכיסאו. בתור בוגר, סביר שתוכל להיעזר בהיגיון ולשנן לעצמך ש"זה רק סרט". אתה תזכיר לעצמך שמאחורי הקלעים יש צלמים ומפיקים, במאים ותאורנים. אתה תבין שהסיטואציה מבוימת והדמויות הם רק שחקנים. לא ישנה עד כמה הילד לצידך מאמין שהכל אמיתי- אתה עצמך לא תשתכנע.
כאשר אנו מזדהים עם הילד הכאוב שבתוכנו ואיננו מפרידים אותו מהבוגר- אנו משולים לאותו מבוגר בקולנוע שמאמין לילד- שכל התמונות על המסך הן מציאותיות. הילד בכיסא צועק ובוכה ואנחנו עונים: "אמן"!
באופן טבעי מטופלים מאמצים את המושגים של ימימה לשפתם והופכים אותם לכלי יישומי בחיי היום-יום. אדגים זאת באמצעות דבריו של ניר:
"שלושה ימים אני מתפתל וחושש להיכנס לחדרו של הבוס ולבקש יום חופש. ברגע מסוים הבנתי שזה הילד שלי שמפחד לגשת. הוא היה משוכנע שלא מגיע לו. הוא הרגיש קטן ואפסי מול הבוס הגדול והמרשים. אז החלטתי לצרף את הבוגר, שייקח את הילד שלי יד ביד לתוך החדר המאיים. החלטתי שהבוגר הוא זה שינהל את השיחה. הבוגר שלי הבין, שגם אם הבוס יסרב לבקשתי אין זה אומר שהוא דוחה אותי, אין זה אומר שהוא אינו מעריך את ההשקעה שלי. זו הייתה הקלה עצומה, סוף סוף יכולתי להתחיל לפעול..."
כשאנו מזכירים לעצמנו בזמן מצוקה- ולו לרגע, שהילד שלנו הוא המדבר, שמחשבותינו אינן בהכרח נכונות והגיוניות, אנחנו מאפשרים לעצמנו שניה של הבנה אחרת. הבנה שמשפיעה באופן מרפא על רגשותינו והתנהגותנו.
השלב השלישי הוא הקבלה. זוהי היכולת שלנו להסכים למצב הקיים, להרגשה הקשה שאנו מרגישים כרגע, ויותר מכל- לעצמנו. בלי לסלוד מהכאב ובלי להשתוקק שיעבור ויהי מה. וזאת מתוך אמונה מלאה שהכאב אינו מגדיר את זהותנו ואינו קבוע בנו, אלא הוא זמני ומשתנה. מתוך האמונה הזו, אנו מוכנים להמתין איתו, להכיר אותו ולהאזין לו. כשאיננו נאבקים בכאב, זמן הסבל מתקצר בהרבה. במילים פשוטות הקבלה היא ההסכמה להיות לטובתנו בכל תנאי.
אנשים שואלים לא פעם: מה יועיל לנו אם נקבל את עצמנו? אנו רגילים להאמין שרק אם נתייחס בנוקשות ובביקורתיות לעצמנו ננוע קדימה, נשאף, נצמח. אנו סבורים שקבלה תוביל אותנו לדשדש במקום בעצלנות.
באופן הפוך, החיים מוכיחים אחרת: ההתקרבות לעצמנו, הקבלה את עצמנו והאהבה לעצמנו הם הדלק שלנו. הם נותנים בנו עוז ואומץ לפעול בעולם ולגדול. הקבלה מובילה אותנו לחיים של עשייה ונתינה באופן טבעי וללא מאמץ.
שימו לב שאפילו כוח הגרביטציה של כדור הארץ רגיל למשוך אותנו כלפי מטה. המסע ה"הפוך" שלנו הוא לעלות- ולעלות משמעו להתקרב לעצמנו: ללמוד לאהוב ולקבל את הילד שניהל אותנו עד היום. ימימה אומרת שהמלאכה שלנו כאן אינה להשיג תוצאות, הישגים והצלחות- אלא רק להתקרב, וכל השאר כבר יקרה מעצמו. ובמילותיה שלה: "כשהמחשבה נמצאת במקומה ישנה שרשרת של תוצאות".
בת אל ויואנטי היא עובדת סוציאלית קלינית.
רח' לוינסקי, תל אביב 052-4478238
