צוות בטיפולנט
רעיונותיו של ביון והניסיון לעבוד ברוחם מהווים אתגר למטפלים העובדים במסגרת אנליטית קלאסית ועל אחת כמה וכמה למטפלים העובדים ללא הכשרה פסיכואנליטית פורמלית ובמסגרת של מפגשי טיפול חד או דו שבועיים. בהתאם, במאמר זה מבקש Ivey לבחון כצד ניתן להשתמש ברעיונותיו של ביון בעבודה הקלינית.
ביון הציע כי אנו יכולים להתבונן בכל מאורע ממספר פרספקטיבות, או נקודות מבט (vertex) כלשונו. בהתאם, Ivey מציע כי עלינו להקשיב למטופל בו זמנית ממספר פרספקטיבות המשקפות פרדיגמות פסיכואנליטיות שונות. זאת, מתוך הנחה כי פרספקטיבה אחת אינה בהכרח "נכונה" יותר מהשניה- הבחירה בין נקודות המבט נעשית על סמך הבדיקה מי מהן תואמת את מצבו הרגשי הלא מודע של המטופל באופן המדויק ביותר ברגע נתון. החזקת מספר נקודות מבט בו זמנית מונעת מהמטפל להיות במצב "רווי" המונע מהצורך בביטחון והבנה, ומבטאת את נכונותו לפגוש מצבים מכאיבים של חוסר ביטחון במפגש הטיפולי.
עמדת חוסר הידע וחוסר הביטחון אינה נמשכת לתמיד מפני שבהדרגה מצטברים רשמים, מחשבות ופיסות אינפורמציה לכדי משמעות רגשית, אשר הופכת להיות גרעין הפירוש. אפשרות פרשנית אחרת היא הבנה פתאומית המרגישה אמיתית. ביון כינה הבנה זו בשם העובדה הנבחרת: ידיעה חדשה על המטופל אשר מרגישה אמיתית ביותר ומלווה בדרך כלל בתחושת בלה, הקלה או תמיהה.
מה מאפשר את הופעת העובדה הנבחרת? התנאי המקדים הראשון הוא עמדה אנליטית אשר ביון התייחס אליה כאל יכולת שלילית המתייחסת לעמדה של וויתור (על ידיעה) ולא על רכישה (של ידיעה).
ביון הציע לזנוח כל הבנה, זיכרון או תשוקה מתוך תפיסה לפיה וויתור על אלו יאפשר לפגוש את מה שלא ידוע במטופל בכל רגע נתון. הבנה, זיכרון ותשוקה הם ידיעות על המטופל בעבר, או על מה שאנו רוצים שיהיה בעתיד, ואלו מתנגשים עם האמת של מי שהוא המטופל באמת ברגע נתון. כמובן, זוהי עמדה אידיאלית אשר קשה מאוד להגיע אליה, אך ביון הציע כי עלינו להשהות פירושים תיאורטיים או מובנים מאליו הנוגעים למה שקורה בפגישה מתוך ניסיון לאפשר להבנות לא צפויות לצוץ. בהתאם לתפיסה זו, ביון התנגד להיזכרות יזומה בהיסטוריה ובמפגשים הקודמים עם המטופל והדגיש את חשיבות ההיזכרות הספונטנית אשר עולה באופן אותנטי במפגש הטיפולי. ביון הדגיש במיוחד את הצורך לזנוח את התשוקות השכיחות שאנו חווים כמטפלים: התשוקה לריפוי המטופל ושינוי התנהגויות וגישות "לא פונקציונליות" שלו, התשוקה לשיכוך חרדותיו של המטפל והתשוקה לתפיסה חיובית של המטופל את המטפל וכן הלאה. זאת, מאחר ותשוקות אלו נוטות להתערב במצב הקשב הצף.
גישת המטפל היא התנאי הראשון ליכולת המטפל לזהות את העובדה הנבחרת, והשני הוא תהליך ההזדהות ההשלכתית אשר ביון תיאר. ביון פיתח את רעיון ההזדהות ההשלכתית של קליין, והציע כי השלכות המטופל אל תוך המטפל הן בעלות ערך תקשורתי ויכולות להעביר חומרים ופנטזיות בלתי ניתנים לחשיבה. בתהליך זה, המטופל חווה חלקים מסוימים בנפשו כבלתי נסבלים ודוחק את המטפל לקבל אל תוכו את ההשלכות (באופן לא מודע). כך המטפל יכול לעבד את החומרים, להקנות להם משמעות ולהשיב אותם למטופל מעובדים ולכן גם נסבלים יותר. בהתאם, ה-reverie וההכלה מהווים גם הם מונחי מפתח בעבודה הקלינית המונחית על פי תפיסותיו של ביון.
ביון האמין כי על כל מפגש טיפולי להיות מפגש אישי המכיל אמת רגשית מתפתחת, והניח כי דבר זה אינו יכול לקרות דרך קבלה פורמלית של תיאוריה פסיכואנליטית או טכניקה. הפירוש המילולי צריך להיות שיאו של תהליך ההכלה ולא תחליף אליו, ולהתבסס על האמת הרגשית הבין אישית של המפגש הטיפולי. ביון ראה במפגש בין אמיתות רגשיות תנאי לצמיחה נפשית חיובית, כאשר הפגש האנליטי עוצב באופן ייחודי ליצירת תנאים למפגש מסוג זה. תפיסה מסוג זה מתאימה למודלים טיפוליים שונים אך אינה מהווה תוצר של אף אחת מהתיאוריות האנליטיות מלבד התיאוריה של ביון. חשוב לציין שניים ממאפייניה המרכזיים של האמת הרגשית שביון תיאר. ראשית, אמיתות מסוג זה מתגלות במפגש הבין אישי הטיפולי ואינן יצירתו של המטפל. למעשה, כל ניסיון של המטפל לייצר "הבנה אמיתית" יפריע לגילוי האמת. שנית, הבנה אשר מתאימה למטופל בנקודה מסוימת לא בהכרח תתאים לו בנקודה אחרת גם כאשר התנהגות המטופל דומה ואפילו זהה להתנהגות שהניבה את ההבנה הקודמת.
שאלת משמעותה של החשיבה והאופן בו היא מתפתחת היא אחת התרומות המרכזיות של ביון לפסיכואנליזה. פרויד עסק במה שקורה למחשבות הנחוות כבלתי נסבלות עקב החרדה שהן מעוררות, ואילו קליין עסקה באופן בו מחשבות שנקשרו לחלקי עצמי פוצלו ומוקמו מחוץ לעצמי אופן שמביא להיווצרות עולם פנימי.
פרוייקט החיים של ביון, לעומת זאת, היה הבנת האופן בו החשיבה נוצרת, תפקידה בהתפתחות הנפשית והקשיים בהם היא נתקלת לנוכח מציאות מכאיבה. ביון טען כי חשיבה אינה נפרדת מהרגשה ואינה מהווה התפתחות נוירולוגית או הישג אישי בלבד. את תיאורית החשיבה שלו ניתן לסכם כך:
- חשיבה מתפתחת כדי להכיל ולהתמיר רגשות מכאיבים- חשיבה דורשת יכולת לשאת מודעות מכאיבה למציאות אשר אינה תואמת את משאלותינו- חשיבה היא הישג בין אישי התלוי בראשיתו ביכולת ההכלה של נפש האחר- חשיבה אינה נובעת רק מהצורך להסתגל למציאות, אלא גם מהצורך של האדם לדעת את האמת אודות עצמו- חשיבה מתקיימת במתח קבוע ביחס לנטייה להימנע מחשיבה באמצעות מנגנוני הגנה שונים- היכולת והרצון לחשוב על רגשותינו היא סימן לבריאות פסיכולוגית
ביון התעניין במטופלים פסיכוטיים אשר שנאו את המציאות עד כדי כך שתקפו את יכולות האגו אשר גרמו להם להיות מודעים אליה. עם זאת, ניתן לחשוב בהשאלה על כך שעצם החשיבה, ולא מחשבות ספציפיות, מהווה בעיה משמעותית עבור מטופלים אשר החלק הפסיכוטי דומיננטי באישיותם. בהתאם, מטרת הטיפול הפסיכואנליטי אינה לעזור למטופל לפתור קונפליקט לא מודע (או כל בעיה רגשית אחרת) אלא לסייע לו לפתח את יכולתו האישית להרגיש ולחשוב את החוויה (אוגדן). במונחים אלו, מטרת הטיפול היא להתמיר התרחשות פנימית בלתי נסבלת אותה ניתן רק לרוקן, להביע דרך סומטיזציה או להכחיש- לחוויה אותה ניתן לייצג ועליה ניתן לחשוב.
Bion's therapeutic applications. Ivey, Gavin. Psychoanalytic Psychotherapy, Vol 25(1), Mar 2011, 92-104.
