צוות בטיפולנט
אחת מתרומותיו של ויניקוט לדיאלוג הפסיכואנליטי היתה הצעתו כי דיאדת האם-תינוק היא יחידת התפתחות פסיכולוגית אשר מהווה בו זמנית גם ארגון פסיכולוגי בשל באופן יחסי. בהמשך לכך, אחד המושגים המרכזיים אשר ויניקוט הציע היא מושג המרחב הפוטנציאלי, אשר זכה לחקירה והתייחסויות רבות לאורך השנים; אך עם זאת זכה לתשומת לב מועטה יחסית בתחום הטיפול הקבוצתי. למעשה, ויניקוט הציע כי פסיכופתולוגיה מופיעה במקום בו אין מרחב פוטנציאלי ולכן מאמר זה, המהווה תקציר למאמרה של ד"ר הילית אראל ברודסקי, מתייחס להתפתחות המרחב הפוטנציאלי בטיפול הקבוצתי.
המונח מרחב פוטנציאלי מתייחס לאזור ביניים של החוויה הממוקם בין הפנטזיה למציאות. ביטויים ספציפיים של המרחב הפוטנציאלי הם מרחב משחקי, אובייקט המעבר ותופעות המעבר, המרחב האנליטי, החוויה התרבותית ויצירתיות. עם זאת, המונח מרחב פוטנציאלי נותר אניגמטי בין היתר עקב הקושי להמחיש אותו.
מרחב פוטנציאלי הוא אזור היפותטי המתקיים (או שאינו מתקיים) בין הפעוט לאובייקט בשלב בו הילד מפסיק להיות ממוזג עם האובייקט. המאפיין המרכזי של המרחב הפוטנציאלי הוא הפרדוקס וקבלתו: הפעוט יוצר את אובייקט המעבר בעוד שהאובייקט כבר שם, מחכה להיברא. מהמצב של מיזוג עם האם הפעוט נע לעבר נפרדות, בעוד שהאם מפחיתה בהדרגה את מידת התאמתה לצרכיו. שלב זה מסמן את אזור הביניים של החוויה, בין האגודל לדובון, בין אוראליות אירוטית ליחסי אובייקט אמיתיים, בין פעילות יצירתית ראשונית להשלכה של מה שכבר הופנם, בין חוסר מודעות ראשונית ל"חייבות" לבין הכרת תודה. אזור ביניים זה מהותי גם להתפתחות התרבות הקבוצתית.
פסיכופתולוגיה של המרחב הפוטנציאלי נובעת מכישלון ביצירת מרחב פוטנציאלי הקשור בהפרעות בטרם-עת ליחידת האם-תינוק, אשר גורמות לתינוק להפוך לריאקטיבי ולפתח מבנה הגנתי נוקשה. במצבים אלו התינוק נדרש להתמודד עם דרישות פסיכולוגיות אשר אין לו עדיין אמצעים להתמודדות איתן. כאשר החזקת האם את התינוק מופרעת באופן חמור וחוזר, התינוק מוטל לחוויה של כאוס והפרעה להוויתו. במקרים אלו, התינוק מתגונן מפני הכישלון הסביבתי באמצעות הקפאה של סיטואציית הכישלון. תהליך זה מתרחש לצד התגבשות הנחה לא מודעת לפיה בזמן כלשהו בעתיד תתקיים אפשרות לחוויה חדשה בה הכישלון יוכל "להפשיר" ולהחוות מחדש, כאשר האדם ימצא במצב רגרסיבי, בסביבה אשר תוכל לאפשר הסתגלות טובה.
הנחה לא מודעת בנוגע לקיומה של אפשרות מחודשת לביטול הקפאתו של כשל ראשוני יכולה להתקיים גם במהלך היווצרותו של מרחב פוטנציאלי קבוצתי- הן ברמה האינדיבידואלית בה המטופל בקבוצה חווה מחדש את הכישלון הראשוני עם הקבוצה והמטפל, והן ברמה הקבוצתית כאשר הקבוצה כמכלול חווה את התהליך הפסיכולוגי של דיאלקטיקה בין מציאות ופנטזיה, אשר מונח בבסיס יצירת המרחב הפוטנציאלי של הקבוצה.
ביון טען כי לכל קבוצה יש מטרה ומטלה פרקטית אשר מאגדות את חברי הקבוצה. קבוצת העבודה היא האספקט של עבודת הקבוצה המתמודד עם מטרת הקבוצה האמיתית, שוקל את המטרות ומגדיר את המטלה. ברמה זו, מבנה הקבוצה מסייע להשגת משימות משותפות. חברי הקבוצה משתפים פעולה כאינדיבידואלים נפרדים, וכל חבר משתייך לקבוצה מעבר לרצון לזהות את מטרת הקבוצה. אלא שביון טען שתופעת הקבוצה היא מעבר לסכום הקתקסיס של המשתתפים כלפי המנחה, והדגיש את קיומו של מבנה קבוצתי עם חוקים משלו. מעבר לכך, הוא טען כי כל משתתף נושא בלא מודע שלו ייצוג של הקבוצה כך שהקבוצה מתקיימת גם כאשר חברי הקבוצה אינם נמצאים יחד. ביון הציע קשר בין תופעת הקבוצה כמכלול, אותה הוא כינה מצבי הנחת הבסיס, לבין יחסי אובייקט מופנמים, והציע כי חרדות פרימיטיביות הקשורות בחלקי אובייקט הן המקור לכל התנהגויות הקבוצה.
ביון תיאר את שלושת הנחות הבסיס המאפיינות כל קבוצה, וקישר אותן לחרדות פרימיטיביות: הקבוצה התלותית, קבוצת הבריחה-מאבק וקבוצת הזוג בה יש ציפייה שזוג משתתפים יביא להולדת ה"משיח" שיגאל את הקבוצה. את הנחות הבסיס אליהן ביון התייחס ניתן לראות כמצבי התנהגות קבוצתיים המתארגנים סביב דפוסים שונים של דחפים, אפקטים, תכנים מנטליים, יחסי אובייקט והגנות. כלומר, כאשר ביון מתייחס להנחת בסיס הוא מתייחס למעשה למצב מנטלי מסוים של הקבוצה.
לא קבוצת העבודה ולא קבוצת ההנחה הבסיסית יכולים לפעול באופן טהור לאורך זמן. בפועל אנו עדים לכך שקבוצת ההנחה הבסיסית מתפרצת לעתים אל קבוצת העבודה, כפי שדחפים פרימיטיביים מתערבים לעתים בתפקודי האגו הבוגרים. ניתן לראות הפרעות אלו כקריסות של המרחב הפוטנציאלי, כאשר פירוש מדויק של קריסה זו עשוי לשחרר את הקבוצה מהנחת הבסיס שלה.
אראל-ברודסקי מתארת כי קיימים סוגי תקשורת שונים בקבוצות, כאשר עם הזמן מתפתחת בקבוצה גישה אנליטית המאופיינת ביכולת ניתוח וחקירה ומביאה בסופו של דבר להתפתחות מרחב ביניים עם גבולות ברורים. בתוך מרחב זה, חברי הקבוצה ומנחה הקבוצה מפתחים יכולת לתקשר ולהקשיב אחד לשני באופן בלתי שיפוטי, בלתי מכוון, לא מניפולטיבי ומתוך עמדה של "קשב מרחף". עם זאת, בקבוצה עשויות להתקיים חרדות קטסטרופליות, מוקדמות מאלו של השלב האדיפלי, אשר עשויות להוביל את הקבוצה כמכלול למצבים רגרסיביים המאופיינים בקריסות שונות של המרחב הפוטנציאלי. אוגדן (1986) תיאר ארבעה סוגי כישלונות או התמוטטויות העלולים להביא לפסיכופתולוגיה, ואראל-ברודסקי בוחנת כיצד כישלונות אלו באים לידי ביטוי בקבוצות.
ההתמוטטות האפשרית הראשונה ביצירת המרחב הפוטנציאלי מתרחשת כאשר המציאות קורסת לכיוון הפנטזיה והסובייקט נשבה בתחום בו האובייקטים של הפנטזיה נחווים כדבר עצמו. במצבים אלו כמעט שום דבר מהחוויה אינו יכול להיות מובן מאחר והבנה מצריכה תהליך של סימבוליזציה בו דבר אחד מייצג דבר אחר. בקבוצות, התמוטטות מסוג זה יכולה לבוא לידי ביטוי בתפיסה דו מימדית של המציאות השוללת את האפשרות למימד משחקי רחב יותר. במצבים אלו החרדה הופכת לאימה אמיתית, וכל דחף ארוטי, אגרסיבי או ילדי מקבל איכות אמיתית ומיידית. פירושים נדחים ושפת הטיפול כולה הופכת למאיימת מאחר ואין פער או מרחב בין המסמל למסומל. במצבים אלו לא תתרחש כל התקדמות והקבוצה תחווה כאוטיסטית-דביקה. במצבים אלו גם לא תתפתח אינטימיות בין חברי הקבוצה והאווירה תהיה של זרות, ריחוק וניכור. האווירה שתיווצר תהיה מקבילה להנחת הבסיס של קבוצת הבריחה-מאבק אותה ביון תיאר, מאחר והקבוצה לא תוכל לחשוב ולהשתמש בתהליכי סימבוליזציה: החרדות יתורגמו לפחד מהמציאות ולחוויה פרנואידית ואגרסיבית.
סוג נוסף של קריסת המרחב הפוטנציאלי מתבטא במצב בו אדם מגביל באופן קיצוני את המחשבות ויכולת הדמיון שלו, כך שחלומות ופנטזיות נחווים כחסרי היגיון, מוזרים ומטורפים. מטופלים המשתמשים במציאות כהגנה מפני הפנטזיה יכולים להיות אדישים או סקפטיים כלפי כל ניסיון של המטפל למצוא משמעות לחלומותיהם, למשל. התמוטטות לכיוון מציאות יכולה להתבטא בקבוצות דרך הכחשה ורציונליזציה. חברי הקבוצה נשארים ברובד קונקרטי ותיאורי והמעבר בין עבר, הווה ועתיד הוא דל ונוקשה. כל ניסיון של אחד מחברי הקבוצה או של המטפל לבטא מחשבה פנטסטית מותקף ומשותק, וכך גם פירושי העברה שהמטפל מציע. במונחיו של ביון ניתן לתאר התמוטטות מסוג זה כקשורה בהנחת הבסיס של בריחה-מאבק מאחר והקבוצה נמלטת מביטוי הפנטזיה וממציאת משמעות. במקרים מסוימים הקבוצה כולה נתלית ב"מנהיג" אשר מבטא את הסקפטיות והרציונלית, וחשה תלויה ביכולתו להשתיק ולבטל את החומרים הפנטסטיים והלא מודעים.
סוג שלישי של מרחב פוטנציאלי מתרחש במצבים של דיסוציאציה בין מציאות לפנטזיה, בהם הדיאלקטיקה בין שני היבטים אלו נחסמת. פרוורסיות ופטישיזם מייצגים סוג ספציפי של הגבלת הדיאלקטיקה בו נוצרת דיסוציאציה בין מציאות לפנטזיה. פרויד הציע כי פטישיזם מערב פיצול של האגו המתבטא בכך שהאדם גם יודע וגם לא יודע, למשל, שלאישה אין פין. בקבוצה, מצב זה יכול לבוא לידי ביטוי במצב בו היא יכולה ובו זמנית לא יכולה לראות את היחסים בין מציאות לפנטזיה, בין הווה לעבר. במצבים אלו המטפל יכול להציע פירוש העברה אך הקבוצה, אשר המטפל מאמין כי היא מסוגלת להבין את הפירוש, מתעלמת, מנתקת את עצמה מהפירוש או דוחה אותו. בין היתר יכול להיווצר פיצול בין הקול הקבוצתי המבטא את המציאות לבין הקול הקבוצתי המבטא את הפנטזיה, כאשר הקולות השונים אינם יכולים להשתלב ולתקשר זה עם זה. במצבים אלו הנחת הבסיס היא של קבוצת הזוג, מאחר וזיווג הפנטזיה לעולם אינו מתרחש והקבוצה נותרת יודעת ולא יודעת שמנהיג הקבוצה לא יציל אותה באמת. הקבוצה ממשיכה להמתין בהתרגשות לגואל אך למעשה, ניתן להשוות המתנה זו להמתנה נוסח "מחכים לגודו". ההווה אינו מאפשר להשיג אינטגרציה, הכל חסר משמעות ודברים נחווים כבלתי אינטגרטיביים וכחלקי אובייקט.
הסוג הרביעי של התמוטטות המרחב הפוטנציאלי הוא גם החמור ביותר. שלושת הסוגים הקודמים כוללים פגיעה בתהליך הדיאלקטי שבין פנטזיה למציאות אשר כבר התבססו. סוג זה, לעומת זאת, מבטא כישלון ראשוני ביצירת תהליך פסיכולוגי דיאלקטי, מצב אותו אוגדן (1980) כינה 'מצב של חוסר קיום'. הגנה זו מופיעה כאשר כל ההגנות האחרות נמצאות כלא יעילות דיין להגה מפני כאב פסיכולוגי מהמם, ומופיעה בקבוצות רק לעתים נדירות, ובדרך כלל כאשר משתתפי הקבוצה הם אנשים הסובלים מפתולוגיות כרוניות חמורות. כאשר נעשה שימוש בהגנה זו, ישנה תחושה של ריקנות ודיס-אינטגרציה, וכל התייחסות לחרדה מביאה לניתוק או התאבנות. אין אפשרות לסימבוליזציה או תנועה בין העבר לבין הכאן-ועכשיו. מתוך תחושה זו של חוסר קיום, הקבוצה יכולה ליצור בתוכה זוגות (הנחת הבסיס הזוגית של ביון) בתקווה להולדתם של מחשבה או תקווה חדשות ויאפשרו דרך מילוט מהריקנות.
Erel-Brodsky, H. (2008). Failures in the Development of Potential Space in a Group. Clinical Social Work Journal, 36(4), 395-402.
