ענת בן עמי
התפיסה האינטגרטיבית ההוליסטית של בריאות וחולי, הרואה את הנפש והגוף כמכלול בלתי ניתן לחלוקה, הולכת ותופסת מקום מרכזי בחיינו ככלל ובתחום הטיפולי בפרט. הקשבה והיענות לצורכי גופינו תוך הבנה כי אינו חייב להיות חולה וסובל בכדי לגשת לטיפול, הינם משמעותיים כחלק משינוי המתחרש בזירה הטיפולית. יותר ויותר שיטות טיפול מציעות כיום טיפול באמצעות הגוף ומייחסות לו חשיבות רבה כחלק בלתי נפרד מהתהליך הטיפולי. בחלק משיטות אלו הגוף הוא המטרה הטיפולית ובאחרות הגוף מעורב בתהליך הטיפולי כחלק מהטכניקות הטיפוליות, הכוללות ברובן מגע. אם כך, מהו הגוף בטיפול ואיזה תפקיד הוא משרת במפגש הטיפולי? המאמר ייבחן את משמעות הגוף ככלי טיפולי תוך התבוננות על שיטת הטיפול בפסיכותרפיה גופנית, המבוססת על טיפול נפשי בשילוב טכניקות שונות, תוך התמקדות בגוף ותחושותיו. כמו כן, אשווה את שיטת הפסיכותרפיה הגופנית לשיטות שונות של עבודת גוף, בהן מוקד הטיפול הוא מגע.
פסיכותרפיה גופנית היא אחד מפיתוחי השיטה הפסיכואנליטית שיוסדה על ידי זיגמונד פרויד. אבי הפסיכותרפיה הגופנית היה וילהלם רייך שהיה תלמידו של פרויד. בחקירתו את השיטה הפסיכואנליטית, גילה רייך (1933) שבזמן טיפול וורבאלי, במקביל לתהליכים נפשיים, ישנה גם התרחשות גופנית. הוא חקר ומצא את הקשר בין תהליכים רגשיים לגופניים וטבע את הביטוי 'שריון גוף', המצביע על כך שרגשות מודחקים מתהווים למתח בשרירים וברקמות הגוף. תובנה זו הובילה את רייך לשלב בטיפוליו מגע ועיסוי תוך שימוש בהתבוננות גוף והתייחסות למעורבותו בתהליך הטיפולי. תוך התנסות בכלים אלו, מצא רייך קשר בסיסי עמוק בין תהליכים רגשיים וגופניים. מסקנתו הייתה שרגשות מודחקים, טראומות וזיכרונות של חוויות שחווינו, נצרבים בנו ובאים לידי ביטוי בגוף ואף מתפתחים לבעיות פסיכוסומאטיות ומחלות למיניהן.
במאמרו של הפסיכותרפיסט הגופני אסף רולף בן-שחר (2010), מתבהר המושג 'שריון גוף' ומשמעותו בטיפולי פסיכותרפיה גופנית כפי שהגדיר אותו וילהלם רייך:
השריון השרירי הובן כדרכו של האורגניזם לארגן את עצמו כנגד זרם החיים, מתוך מטרה להגן על האדם - היינו, ביטוי סומאטי ראשוני למנגנון הגנה... כפי שאין ביכולתנו להימנע מפיתוח מנגנוני הגנה נפשיים, כך גם התפתחות השריון השרירי היא תהליך בלתי נמנע. השריון השרירי מהווה ווסת לתחושות ורגשות בלתי נסבלים: פשרה גופנית בעבור מתן אפשרות לאהבה. רייך כינה את השריון השרירי הקשיח 'מבנה אישיות' (character) והתייחס להתארגנות-אופי קשיחה כאל היסטוריה-קפואה במרחב. אחת ממטרות הפסיכותרפיה היא הפשרת הקיפאון ודרך אפשרית להשגת מטרה זו היא התרת התבניות הפסיכוסומאטיות. (עמ' 6).
הקשר הברור בין בעיותיהם של מטופליו של רייך ובין מבנה גופם והחוויות הפיזיות שליוו את טיפולם, סיפקו ממצאים שביססו את השערותיו של רייך. לטענתו, אירועי חיינו הנצרבים בגופינו יכולים להוות שער אל תת המודע שלנו, איתו אנו ניגשים לאינפורמציה רגשית וגופנית, הרלוונטית לתהליך הטיפולי. תפיסה זו היוותה אבן יסוד לגיבוש הפסיכותרפיה הגופנית כגישה המבוססת על טיפול נפשי בשילוב הגוף ותחושותיו.
בפסיכותרפיה הגופנית, מרכז הטיפול הוא המפגש עם עולמו הפנימי והחיצוני של המטופל תוך התייחסות לחלקים המודעים והלא מודעים ברמה הרגשית והגופנית גם יחד. חוויות מהעבר, מחשבות, רגשות והאופן בו אנחנו יוצרים קשר עם העולם, כל אלה מקבלים ביטוי חי בגופנו. על כן טיפול פסיכותרפיוטי גופני מאפשר מרחב בו יכול הגוף לבוא לידי ביטוי ולספר את הסיפור שלו בדרך ובשפה שלו. כך, בדרך חווייתית, מתאפשר מפגש עם מתחים, פחדים ודפוסי חשיבה והתנהגות שכבר לא משרתים אותנו, כשהמודעות לגוף יכולה לקדם אל עבר שינוי.
בניגוד לגישת הטיפול הקלאסית אשר שללה מכל וכל מגע בין המטופל למטפל, פסיכותרפיה גופנית כוללת בחלק מן המקרים מגע אשר נתפס כבעל חשיבות רבה לתהליך הטיפולי. המגע הוא אמצעי משותף לשיטת הפסיכותרפיה הגופנית ולשיטות עבודת גוף שונות, אך אופן השימוש בו שונה בכל אחת מן הגישות.
בפסיכותרפיה גופנית, על אף חשיבותו, המגע אינו הכרחי. כאשר הוא מתקיים, לרוב המגע הוא תוצאה של הדיאלוג הטיפולי, כחלק מהקשר הטיפולי שנרקם, תוך שימת דגש על הקשבה לצורכי המטופל. המגע בטיפול שונה מטפיחה על שכם או לחיצת יד, הוא משמש כמתווך לקשר בין המטופל לעצמו ובין המטופל למטפל במרחב הטיפולי. בשני המישורים, המגע הינו ערוץ להנכחת הקשר וחקירתו. הוא יכול להיות מנחם ומכיל, משחרר או מכווץ או להכיל כל ביטוי אחר, הנועד להעמיק את החיבור עם תחושות, רגשות, זיכרונות ודימויים שנמצאים במודע, בסמוך אל המודע או שאינם מודעים כלל. גם אם מגע לא יתרחש בטיפול, תהיה התייחסות לחוויה הגופנית של המטופל, גם אם רק על ידי הפניית תשומת ליבו לכך, כראי למצב רגשי ו/או פיזי של המטופל ברגע נתון. כך, הפסיכותרפיה הגופנית משלבת עקרונות מהטיפול הוורבאלי הקלאסי עם טכניקות עבודה גופניות למיניהן כגון מדיטציה, דמיון מודרך, תנועה ויצירה, מגע ועיסוי, נשימה וקול.
בשונה מפסיכותרפיה גופנית, שיטות עבודת גוף על כל סוגיהן הינן טיפולים בהם מוקד הטיפול הוא מגע. חלקן שיטות טיפול שמקורן בתורות עתיקות מן המזרח הרחוק, שבסיסן במסורת רפואית עממית, ביניהם סין, יפן והודו. שיטות אחרות התהוו מאוחר יותר והן תולדה של חקר מבנה גוף האדם, המתבסס על אנטומיה ופיזיולוגיה, כחלק מתפיסה מערבית של הגוף. קיימים סוגים שונים של טיפולי מגע, הוליסטיים או מבוססי ראייה מערבית, ביניהם עיסויים מסוגים שונים, טווינה, שיאצו, רפלקסולוגיה, פיזיותרפיה ועוד רבים אחרים.
המטרה המשותפת לטיפולי המגע מעבר לטכניקות השונות היא ההקלה דרך מגע על מכאובים פיזיים ככאבי שלד וכאבי שרירים. טיפול בגוף באמצעות מגע מזרז חילוף חומרים ובכך מסייע בסילוק תוצרי פסולת מטבולית מהשרירים ורעלנים מהגוף, המקלים על כאב ומזרזים החלמה עד ריפוי. בנוסף, המגע מחדש את זרימת הדם, מעודד הרפיה, רוגע ושחרור פיזי. המגע העמוק אל תוך השרירים עשוי לעורר אצל המטופל, בדומה למגע בפסיכותרפיה הגופנית, רגשות ותחושות היכולים להציף מתוכם זיכרונות וסיטואציות השייכים לעברו של המטופל והזקוקים לעיבוד רגשי. שחרור רגשי של הרבדים שאינם במודע יכולים להיות בעלי עוצמה והשפעה על תהליך של ריפוי, הן פיזי והן נפשי. פסיכותרפיה גופנית, מאחר והיא מבוססת גם על אמצעים וורבאליים ואינה מכוונת לריפוי פיסי אלא להשגת שינוי רגשי, מרחיבה את השימוש בחומרים נפשיים אלו ומקדמת את המטופל לעבר שינוי. זאת, מאחר והיא מאפשרת לא רק חוויה גופנית נפשית אלא גם עיבוד רגשי והמשגה של החומרים הנפשיים באפיק מילולי וגופני בו זמנית, המתקיים במסגרת קשר בין אישי.
דבי שפירו (1998) מתייחסת לעבודת גוף ומעורבותו של המטופל בתהליך ואלו הם דבריה:
ישנם דרכים שבהן אנו יכולים לעבוד עם הגוף, אם אלה דרכים שונות של תרפיה משלימה, ואם בדרכי ביטוי ותנועה. על כל פנים אין זה אומר כי אנו יכולים פשוט ללכת לאקופונקטוריסט או למעסה, לשכב על הגב ולהירפא. הטכניקות השונות נוצרו על מנת לתמוך בתהליך ריפוי. אין ביכולתן לרפא אותנו, אולם הן יכולות להעניק לנו כוח, איזון ואנרגיה, שאנו זקוקים להם, על מנת שיעזרו לנו לחדור אל יכולת הריפוי שלנו. (ע"מ 141-142)
סקירת שיטת הפסיכותרפיה הגופנית ושיטות עבודת גוף השונות זורקת אור על קווי הדמיון והשוני, בהקשר למהותו של הגוף ככלי טיפולי ומעלה שאלות הדורשות התייחסות בנוגע למידת השפעתו על הקשר בין המטפל למטופל ועל התהליך הטיפולי. השוני הבסיסי הבולט ביותר בין השיטות הוא שבעבודת גוף הכלים הטיפוליים וטכניקות המגע הם מטרה טיפולית מרכזית והיא אינה משתנה מראשיתו ועד סופו של הטיפול, בעוד שבפסיכותרפיה הגופנית הכלים והטכניקות הן אמצעי ולא המטרה, הם ברשות המטפל והמטופל גם יחד וניתנות לשינוי בכל רגע נתון בהתאם לצורך המתעורר בתהליך.
הפסיכותרפיה הגופנית, בשונה מעבודת גוף, שמה במרכז ההתעניינות את המציאות הרגשית של המטופל, והגוף הוא אחד האמצעים להגיע למציאות הזו. הפוקוס הטיפולי הינו על עולמו הפנימי של המטופל- עולמו המודע והלא מודע. בעבודת גוף, לעומת זאת, הדגש הוא על הגוף, כאשר העבודה הגופנית מכוונת ליצירת זרימה בריאה ומאוזנת של אנרגיה ושחרור חסימות ומתח, לשם הקלה במישור הפיזי. האיזון הרגשי הוא אחת התוצאות הרצויות, אך עולמו הפנימי הרגשי של המטופל אינו במרכז התהליך הטיפולי.
הבדל נוסף מתייחס לתפקידו של המטופל בתהליך. המטפל בשיטות טיפולי הגוף נתפס כסוג של 'רופא בחלוק לבן' הבא "לתקן" את גופם של מטופליו ולהעלים את מכאובם, ועל כן מעורבותם של המטופלים בתהליך הטיפולי מעטה. כך מתקיימת אינטראקציה טיפולית חד כיוונית בה המטפל הוא פועל עבור המטופל בעוד שהמטופל נותר פאסיבי. לעומת זאת, יסודותיה של הפסיכותרפיה הגופנית מושתתים על הקשר בין המטפל והמטופל. הקשר הטיפולי הינו אלמנט משמעותי בתהליך הטיפולי והוא הכרחי לשם המשך קיומו. מערכת היחסים הנרקמת בין המטפל למטופל היא בעלת השפעה רבה מאחר ודרכה יכולים להתקיים תהליכים של יחסי העברה, בניית מערכת של אמון ועוד. לעומת זאת, כאשר האינטראקציה הטיפולית בעבודת מגע היא חד כיוונית, אין היא מעודדת קשר טיפולי או את עיבודם של תכנים העברתים מכל סוג שהוא.
יחד עם השוני הרב בתפיסת הגוף ככלי טיפולי בשיטות פסיכותרפיה גופנית מול השיטות השונות בעבודת מגע, ניתן לזהות גם קווי דמיון. הבולט ביניהם הוא בכוח ששואבות שיטות אלו מהעבודה הנעשית דרך הגוף אשר מאפשרת תהליך התעוררות מנטאלית, לטובת הגברת מודעות ושליטה על תהליכים הנוכחים בחיינו. הגוף הוא כלי דרכו אפשר לחוות תהליך של מודעות והקשבה שאינו רק פיזי. הקשר הטיפולי בין המטפל למטופל, יחד עם טכניקת עבודת גוף, יכול להוות בסיס לתהליכים נפשיים בהם יכול להתרחש שינוי.
רולף בן-שחר, א. (2010). אנטומיה של טיפול. בתהליכי פרסום.
שפירו, ד. (1998). גוף-נפש: כיצד מחשבותיך ורגשותיך משפיעים על בריאותך. אור-עם.
Reich, W. (1933). Character Analysis. New York: The Noonday Press, 1972.
ענת בן עמי, סטודנטית שנה רביעית, בית הספר לפסיכותרפיה, מגמת פסיכותרפיה גופנית, מכללת רידמן.
מוסמכת טיפול עבודת גוף; עיסוי שוודי ועיסוי רקמות עמוקות.
