נוגה אריאל-גלור
ב-26.10.12 כמאה אורחים התכנסו באולם מרווח המשקיף לים בכנס שערך מכון תל-אביב לפסיכואנליזה בת-זמננו במלון השרון בהרצליה. אורחת הכבוד הייתה הפסיכואנליטיקאית האינטר סובייקטיבית דונה אורנג', וכותרת הכנס, "לפגוש את הזר הסובל", היא כותרת ספרה האחרון של אורנג', ודימוי בו היא עוסקת בשנים האחרונות מתוך ניסיון לגבש עמדה טיפולית אתית.
אורנג' היא אישה מרשימה ונעימת מראה עם שיער מאפיר משוך לאחור וחיוך מבויש ומאיר. היא הגיעה לכנס מלווה בבעלה דונלד, אותו היא מקפידה להזכיר בפתיחת ספריה, ואף באתר המוקדש לפרסומיה ולקבוצות הקריאה אותן היא מנהלת בביתה בניו-יורק- אתר שכל כולו כתום.
אורנג' פתחה את הכנס בהצגת הנושאים בהם היא עוסקת לאחרונה- גישה אתית לטיפול הכוללת את הנכונות לתת אמון במטופל ולפרש את דבריו בהתאם לחווייתו הסובייקטיבית. בעקבות פול ריקור היא מכנה עמדה זו "הרמנויטיקה של אמון" (הרמנויטיקה היא תורת הפרשנות), בניגוד לגישה הפסיכואנליטית הקלאסית המבוססת על "הרמנויטיקה של חשד". ההרמנויטיקה של החשד היא שם כולל לכל אותן פרשנויות שבבסיסן האמונה כי מה שהמטופל אומר מרמז למעשה על ההפך המוחלט ("היא בכלל לא מזכירה לי את אמא שלי") או שהאירועים אותם הוא מציג כחלק מההיסטוריה שלו לא בהכרח התרחשו במציאות החיצונית אלא רק במציאות הפנימית הנוירוטית. אורנג' אמנם מציינת כי בעשורים האחרונים הפסיכואנליזה נוטה יותר ויותר אל עבר הרמנויטיקה של אמון, אך מציעה לנקוט בגישה אף יותר רדיקלית מכך, וליצור "תפנית אתית" (ethical turn), המבוססת על הפילוסופיה האתית של לוינס ועוסקת באחריות הבינאישית שיש לכל אחד מאיתנו כלפי האחר, "הזר הסובל" כדבריה. בשילוב בין לוינס לגישה הדיאלוגית של גדאמר (מגדולי ההרמנויטיקנים), ניתן לדעתה להגיע להבנה אמפתית מתוך עמדה אתית של המטפל.
אורנג' הציגה דוגמה קלינית אשר עסקה בדימוי של מטופלת אותה כינתה "דורה" בת-זמננו, מטופלת שסיפרה לה שאחד המרצים שלה, אושיה ידועה ומכובדת בעולם הפסיכואנליטי, ניסתה לפתות אותה (בשלב זה אורנג' הסמיקה וצחקקה בזמן שבאי הכנס ניסו לנחש במי מדובר, כמובן שללא הצלחה). אורנג' בתרחיש הזה היא פרויד, שמתוודע לכך שאדם מכובד בקהילה הוינאית ניסה לפתות את דורה הצעירה. בעוד שפרויד בחר בהרמנויטיקה של החשד, אורנג' מציעה להיות מודעים לתגובות ההכחשה הראשוניות, לשים אותן בצד ולהפנות את הפנים למטופלת ולסבלה. דרך תהליך טיפולי אותו היא מכנה "הבנה רגשית" (Emotional understanding), תהליך בו רכישת המשמעות נעשית באופן אינטר סובייקטיבי ולא מתוך מעמד של "מטפל יודע-כל", הרגע הזה היה יכול להפוך לנקודת תפנית חיובית ומשמעותית בטיפול. אורנג' מכנה את היכולת לעשות כן "נדיבות קלינית", שהיא הגיעה אליה דרך קריאה בכתביהם של פרנצי, ויניקוט, פרום-רייכמן, קוהוט וסוטי, כולם מדגימים לדעתה את ההרמנויטיקה של האמון.
הדוגמה הקלינית של גליה אריאלי שהוצגה לאחר מכן, בהנחייתה של ג'יזל ורד ובהדרכתה של אורנג', עסקה בנקודת תפנית בטיפול שהתרחשה בעקבות רגע של אמון בין המטפלת למטופלת שאימהותה בהווה הושפעה עמוקות מטראומות שסבלה בעברה. בפורום שכונס לאחר מכן, הוצגה דוגמה אנושית מרגשת במיוחד ליכולת "לפגוש את הזר הסובל" בדמותם של אילת וצביקה שחק ועלי אבו-עוואד, ממייסדי עמותת המשפחות השכולות בצדדים הישראלי-פלסטיני. אילת וצביקה שחק שכלו את ביתם בת חן בפיגוע בדיזנגוף סנטר בשנת 1996. עלי אבו-עוואד שכל את אחיו יוסוף עם חזרתו מהעבודה בבית-אומר בפיגוע בזמן האינתיפאדה השנייה. העמותה הוקמה במטרה ליצור דיאלוג ושיתוף פעולה בין הצדדים כדי להביא את ההרג לידי סיום, מתוך אמונה שהשינוי יתחיל בהיכרות עם הסובייקט שבצד השני, במקום להתייחס אליו כאובייקט רודפני ועלום שם שכל מטרתו היא להזיק. כל אחד מהצדדים נתן דוגמה ליכולתו לראות את "הזר הסובל": צביקה שחק סיפר כי כשנשאל באחת ההרצאות שלו על תחושותיו כלפי רוצחה של ביתו הוא ענה כי הוא מרחם עליו, משום "שהיה צעיר בן 24, סטודנט לאמנות, ללא אישה וילדים, ולולא היה מונע להתאבד ולהרוג כמה יהודים על הדרך אולי היה חי היום חיים טובים ושלמים כאמן וכאיש משפחה". גם עלי אבו-עוואד סיפר כי במפגש עם חייל דתי במחסום ביום גשום התייחס לכך שהחייל נמצא מחוץ לרכב בקור ובגשם, בעוד שהוא וחברו ממתינים ברכב מוגן ומחומם, מקשיבים למוזיקה ומשוחחים. שניהם דיברו על התגובה של הצד השני כשהסבל שלו נראה וזוכה לתגובה אמפתית. מתוך הניסיון שלהם זוהי הדרך המרכזית ליצור שיתוף פעולה וקיום משותף בין צדדים שעל פניו אין להם שום יכולת לפגוש את האחר.
גבי מן, שהנחתה את המושב, נתנה הרבה מקום לדברי המשתתפים אך ניסתה גם להבין מהי המוטיבציה לפגוש את הזר הסובל, במקום לרצות לנקום בו ולהכאיב. שניהם דיברו על הרצון להיות חלק מהפיתרון ולא הבעיה בכך שישמשו מודל לקידוש חיי אדם כפי שהיו רוצים שיקדשו את חייהם של היקרים להם שנרצחו. החיבור לערכים הומאניים ולא לאומניים הוא שמאפשר להם להתמודד עם הקושי שנגרם להם.
לדעתי האישית, מעבר לכך שהמפגש היה מרגש ואף מעורר השראה, לחיבורו לכנס מסוג זה ישנה משמעות ואמירה על השבילים בהם צועדת הפסיכואנליזה כיום- לא רק מעבר מפסיכולוגיה של אדם אחד לפסיכולוגיה של שניים, אלא לפסיכולוגיה שמושפעת מההקשר שיוצרת המציאות שסובבת אותה. חיבור זה אינו מובן מאליו לדיסציפלינה שהוקיעה מתוכה בעבר תיאורטיקנים שהתייחסו להשפעות המציאות החיצונית. אחת הדוגמאות הקלאסיות לגישה הזו היא מימיו של בולבי, שיצר סרט על ילדה בת שנתיים שאיבדה את אימה במלחמת העולם השנייה שכותרתו "a two year old goes to hospital" ביון, שצפה בסרט, טען כי הקשים ההתנהגותיים והרגשיים שהפגינה הפעוטה נבעו מהקנאה שחשה באימה, שהייתה באותו הזמן בהיריון עם אח קטן. מאז צעדה הפסיכואנליזה דרך ארוכה ביחסה לטראומה (כפי שמדגישה גם אורנג') ולהשפעות החיצוניות על המציאות הפנימית. השתתפותם של של שחק ואבו-עוואד מרחיבה על כך באופן חי, ומבטאת את הזיקה העכשווית גם אל המציאות הרב-תרבותית והפוליטית.
המושב האחרון, בהנחייתה של חנה אולמן, עסק בתגובות ודברי סיכום. אולמן מיקמה את דבריה של אורנג' בהקשר הפוסט-מודרני, לאחר ה"תפנית ההתייחסותית" שהעבירה את הדגש למערכות יחסים ולא לפרשנות, ובכך יצרה שינוי פרדיגמתי. דוד ולד סיכם את עבודתה של אורנג' לאורך השנים ואת הנושאים המרכזיים בהם היא עוסקת. אחריו הגיב ענר גוברין, העומד בראש המסלול לפסיכואנליזה ופרשנות באוניברסיטת בר-אילן, שתגובתו חתמה את הכנס אך למעשה הותירה פתחים רבים למחשבה: גוברין מיקם את עמדתה של אורנג' בתוך הקשר דיאלקטי, והזכיר כי לא מדובר רק בשינוי פרדיגמתי, כפי שהציגה זאת אולמן- הרי החשד, או גישת "דרך השלילה" (negation) אינו החוליה הראשונה בשרשרת- הדיאלקטיקה החלה למעשה דווקא בהרמנויטיקה של אמון, עוד בשלביה הראשונים של תיאוריית הפיתוי של פרויד. פרויד, שהתחיל את המסע הפסיכואנליטי מתוך אמונה שלמה שההתעללות המינית שתיארו המטופלות שלו אכן התרחשה בילדותן שינה, משיקולים שונים אותם נימק בכתביו ובחלופות המכתבים שלו, את דעתו בשלב מאוחר יותר והציע כי למעשה התעללות זו לא התרחשה אלא בחיי הפנטזיה של המטופלת. גוברין מזכיר שכבר אז התחיל להתרחש אותו תהליך דיאלקטי בין חשד לאמון, תהליך שעיצב את דמותה של הפסיכואנליזה לכדי מה שהיא היום. ללא ההרמנויטיקה של החשד, או האמונה כי הדברים הם לא תמיד כפי שהם נדמים, אין לפסיכואנליזה את הייחוד שלה על פני פסיכותרפיות אחרות, בפרט האקזיסטנציאליסטיות למיניהן, שגם הן שמות דגש על פנומנולוגיה ועל מיקום האדם וחווייתו הסובייקטיבית במרכז. גוברין מעודד אותנו לחשוב על הסכנות והיתרונות בהחזקה של כל אחת מקרני השור בנפרד- אמון מול חשד, ועל ההשלכות של כל אחת מהן על פניה של הפסיכואנליזה. תגובה זו הובילה לדיון מרתק בין אורנג' לגוברין אשר בעיצומו אורנג' חידדה את דבריה והציגה את האמון כגישה הטיפולית איתה אנו מגיעים למפגש עם המטופל, ולא ככלי טיפולי. הכלים הטיפוליים וחקירת הלא-מודע נותרים כליה של הפסיכואנליזה באשר היא. בנוסף, במקום הדיאלקטיקה ההגליאנית שתוצאתה טוטאליות של צד אחד והתכחשות לאחר היא מציעה להחזיק את שני הפנים בו-זמנית, אך מדגישה שלדעתה יש לתת עדיפות עליונה לאמון שאנו רוכשים כלפי המטופל ולנכונות התכנים אותם הוא מציג בחדר הטיפולים.
לסיכום, הכנס העלה כמה נושאים חשובים בהם עוסקת הפסיכואנליזה בת-זמננו: ראשית, דרך הרצאתה של דונה אורנג', אחת התיאורטיקניות הפסיכואנליטיות החשובות ביותר שפועלות וכותבות היום, נוצר החיבור אל המרחב הבינאישי שמתרחש מחוץ לחדר הטיפולים- באמצעות סיפוריהם המרגשים של אילת וצביקה שחט ושל עלי אבו-עוואד. חיבור זה הוא אחד האפיקים אליהם מתמתחת ומתרחבת הפסיכואנליזה היום- החיבור לרב-תרבותיות, לאירועים משמעותיים בעולם, ולניסיון להשתמש בתיאוריה הפסיכואנליטית כמקפצה לקידום ערכים הומניטאריים. לדעתי שינוי זה כשלעצמו מהווה חוליה נוספת באבולוציה הפסיכואנליטית.שנית, הדיון שעורר גוברין בעקבות הרצאתה של אורנג' הדגיש את המודעות העכשווית של הפסיכואנליזה להיותה דיסציפלינה שחושבת את עצמה, שחדלה מלהישען על דוגמה (dogma) סמכותנית. הדיון הדגיש את היותה גוף נושם ומתפתח שעסוק בבחינת הגבולות של עצמו תוך הגדרת זהותו העצמית בכל פעם מחדש. העיסוק בניגודים, פרדוקסים וקונפליקטים שוכן בלב ליבה של הפסיכואנליזה ומגולם אף בדמות התיאורטיקנים השונים שחושבים אותה. כנראה שדווקא בתוך דינאמיות זו של מחשבה טמון ייחודה האמיתי.
