ג'ני גוטמן
ב-24.03.2017 התקיים במכללה האקדמית תל אביב יפו, יום עיון אודות גישה להתמודדות טיפולית עם חרדות של ילדים מבית מדרשו של פרופ' חיים עומר. מטרת יום העיון בהשתתפות פרופ' חיים עומר ובהנחיית ד"ר סמי חמדאן, הייתה להציג מודל כללי של הסמכות ההורית וההתנגדות הלא אלימה, מודל אשר מבקש לתת מסגרת וכלים להתמודדות עם מגוון האתגרים שמציב תפקיד ההורות הכוללים, בין היתר, חרדה ותוקפנות של ילדים. בפתח היום פרופ' עומר סיפר כי הציב לעצמו שני יעדים מרכזיים ביום העיון הנוכחי, היעד הראשון הוא כמובן להציג את גישתו לעבודה עם בעיות חרדה של ילדים ונוער, ואילו היעד השני הוא לקדם את יכולתם של מטפלים ליצור ברית טיפולית עם הורים שתסייע להורים לגייס תומכים נוספים להורות שלהם. כלומר, ללמד מטפלים כיצד עובדים עם המשפחה המורחבת, החברים, בית הספר ואנשי מקצוע אחרים בשטח. על כך ציין כי אומרים ש"צריך כפר שלם על מנת לגדל ילד", אך בעולם האינדיווידואליסטי בו אנו חיים, הכפר אינו נתון נתון מראש ויש "להקימו" מאפס. לפיכך מטרת יום העיון הייתה להעניק דרכי חשיבה וכלים המאפשרים לעשות זאת.
פרופ' עומר ציין כי הספרות המחקרית בתחום הטיפול בחרדה מראה כי 50% מהילדים הסובלים מחרדה מסרבים למגע עם מטפל, בעיקר משום שעצם המגע דורש חשיפה לחרדה. עובדה זו הובילה את הצוות של פרופ' עומר לבדוק את יעילות המודל שפיתחו עבור הפרעות מוחצנות גם בקרב קבוצה זו. ממצאי המחקר הדגימו יעילות טיפולית התואמת לדיווחם של ילדים שהסכימו לטיפול פרטני. מעבר לכך, פרופ' עומר הזכיר כי בסיום הדרכת ההורים בגישת הסמכות החדשה, מרבית הילדים שהשתתפו במחקר הסכימו לקבל טיפול ממטפל.
לדבריו, המודל עוזר להורים לייצב את עצמם בעמדה ההורית שלהם ברמת החוויה, ברמת האינטרקציה וברמת ההתנהלות הרגשית, אל מול הסחף הרגשי של הילד. הילד החרדתי מוצף בחרדות הפנימיות שלו ורץ להורה עם מצוקתו, כשהוא על סף אובדן נשימה, ובמקרים רבים ההורה נסחף עם חרדתו של הילד, מופעל ממצוקתו ולכן נחפז לגונן עליו ולהצילו. במצבים אלו ההורה חווה בעצמו את חרדתו של הילד, ונוצר מעגל משוב חיובי שבמסגרתו הילד קולט שההורה חרד והדבר מוביל להגברה בחרדה שלו. כך למעשה נוצרת מכפלת חרדה. מול מעגל מסוכן זה, הכלים במודל נועדו שלא לתת להורה להיסחף ולהיבלע בחרדתו של הילד. ברגע שהורים מצליחים לעגן את עצמם בעמדה הורית, הם משדרים לילד "אני כאן ואני עומד בזה". בכך הם מציעים לילד להשתמש בהם כעוגן, דבר המאפשר גם לילד להתייצב.
פרופ' עומר תיאר על סמך נסיונו שני דפוסים מרכזיים של היסחפות הורית מול חרדת הילד, כאשר שניהם לא מסייעים לילד ומחריפים את תגובת החרדה. לדפוס הראשון הוא קרא "ההורה המגונן" ובמסגרתו הוא תיאר הורה אשר נסחף משום שהוא לא יכול לעמוד בחרדה של הילד. הורה מהסוג הזה מוצף באמוציות של הילד, וכשזה קורה הילד מאבד את הגורם המייצב בחייו. כדי לדעת האם הורה מסוים הוא הורה מגונן, פרופ' עומר הזכיר מספר שאלות שניתן לשאול את ההורה בהדרכת ההורים:
1. האם הזמן שלי חדל להיות שלי, והפך למעשה להיות זמן של הילד בגלל חרדותיו? (לדוגמה פגיעה בעבודה או בפעילויות פנאי)
2. האם המרחב האישי שלי הצטמצם בגלל חרדות הילד? (לדוגמה ילד הישן בחדר ההורים או נגישות בלתי מוגבלת של הילד למרחב הפיסי, לטלפון או לחפציהם האישיים של ההורים)
3. האם אני חרד מכך שהילד ירגיש חרדה? כלומר האם אני מרגיש מוצף וחייב להגיב מיד כדי למנוע או להפסיק לאלתר את החרדה שלו?
4. האם חיי היום יום שלי מוכתבים על-ידי חרדותיו או מגבלותיו של הילד? (למשל, ההורה מבצע עוד ועוד פעולות במקום הילד, מלווה אותו בהתמודדות עם משימות שונות באופן שאינו תואם גיל וכו')
5. האם אני מסוגל למנוע מילדי להפריע לי בשיחות או עיסוקים אישיים עקב חרדותיו?
6. האם יש לי זכות לרצונות ותוכניות משלי? האם אני מסוגל לממש רצונות ותוכניות אלו?
לדפוס ההיסחפות ההורית השני קרא פרופ' עומר "ההורה הדורש" ובסמגרתו תיאר הורה אשר מגיב לחרדות הילד בדחייה, דרשנות וכעס. דפוס זה כמובן מביא עמו בעיות משלו ואינו מאפשר להורה להוות בסיס בטוח ויציב עבור ילדו, כך שזה ירגע ויחווה ויסות. להלן סדרת שאלות שניתן לברר באמצעות האם ההורה מפגין דפוס של דרשנות כלפי ילד חרד:
1. האם אני אומר לילד שכל חששותיו חסרות שחר, ושהוא פשוט צריך להפסיק עם השטויות?
2. האם אני נוזף בו על תגובות החרדה שלו?
3. האם אני חושב, או אומר, שהחרדה היא הצגה או מניפולציה?
4. האם אני מאמין שכל בעיה תיפתר אם נעמיד לילד דרישה פסקנית ומוחלטת דיה?
5. האם לעיתים אני מרים ידיים ומעדיף להתרחק מכל העניין?
בנוסף לתיאור שני הדפוסים הללו, הזכיר פרופ' עומר כי לרוב ככל שהורה אחד מתבצר יותר בדפוס הדורש, נוטה ההורה השני להתבצר יותר בדפוס המגונן, תוך שהם מאבדים את החזית ההורית האחידה. לפיכך, מטרת ההדרכה ההורית היא לסייע להורים להתחבר לעצמם, להתייצב, וגם לחבר בין שני ההורים על מנת שהם יוכלו לשמש כעוגן לילד הנותן לו כיוון.
ο הורים אמיצים: עוגן הורי יציב לילדים מול סחף של גירויים מתמשכים
ο תפקיד העוגן: הקשר בין מודל הסמכות החדשה לבין תורת ההתקשרות
ο הסמכות החדשה - פרקים מספרו של פרופ' חיים עומר
לתפיסתו של פרופ' עומר, בעבודה עם הורים, הצעד הראשון, כמו בכל טיפול, הוא יצירת ברית טיפולית. לדבריו, מסתבר שאנשי טיפול פחות טובים ביצירת ברית עם הורים. התיאוריות שלנו לא ידידותיות להורים, הן מאשימות אותם ועוסקות באיך ההורים גרמו או לא עזרו לבעיה של הילד להיווצר ולהתפתח. למעשה, כשהורים פונים אלינו הסביבה ולעיתים גם אנחנו רואים זאת כסימן של כישלון והודאה בכך שעשו "משהו לא בסדר". לפיכך, בפנייה לטיפול או הדרכת הורים ההורים מרגישים לעיתים שהם לא ממלאים את התפקיד ההורי ואף חשים מחוקים. מנגד, כאשר אנחנו נוקטים בגישה פתוחה ומזמינה, ושואלים אותם שאלות על ההישגים ההוריים שלהם, אנחנו מקדמים יצירת קשר וברית עם ההורים. בנוסף, כאשר אנחנו מתחברים לסבל של ההורה ולקושי שלו, אנחנו גם כן יוצרים ברית ולא נותנים מקום רק לסבל של הילד.
אקומודציה הורית היא כל אותם דברים שההורה עושה באופן ספונטני ואקטיבי על מנת למנוע מהילד לחוות חרדה. ככל שהאקומודציה ההורית גבוהה יותר, והוא נענה יורת ויותר לחרדתו של הילד, כך לרוב ההפרעה ההתחלתית של הילד גדולה יותר. על פי רוב כאשר הורים מפחיתים את האקומודציה, החרדה של הילד קטנה.
כעת נשאלת השאלה מה מציעה הדרכת הורים בגישת הסמכות החדשה כי צריך לעשות על מנת לקדם את הילד? פרופ' עומר עונה כי יש למצוא דרכים לתמוך במקום לגונן. על מנת להבחין בין השניים, פרופ' עומר הסביר כי לגונן זה לבצע אקומודציה עבור הילד, בעוד שלתמוך זה לקדם אותו ולסייע לו לרכוש כלים לווסת את עצמו. באקומודציה, ההורה מתייצב בין הילד לחרדה כדי שהיא לא תגיע אל הילד. בתמיכה לעומת זאת, ההורה מתייצב לצד הילד ומאפשר לו להתמודד עם החרדה. למשל, הורה שעושה שיחת טלפון במקום ילד עם חרדה חברתית מבצע אקומודציה, אך הורה שיושב ליד הילד כאשר הוא מתקשר בעצמו לחבר הוא הורה המציע תמיכה. בדומה לדוגמה זו, תמיד צריך לחשוב אם העמדה של ההורה מחזקת את התפיסה שהילד הוא חלש ולא יכול להתמודד עצמו, או שהיא דווקא מחזקת את התפיסה שהילד מסוגל לשאת את החרדה, או לכל הפחות מתבססת על העמדה כי ההורה מסוגל לשאת את הפחד של הילד ויודע שהוא לא יתפרק.
מושג העוגן הפך למושג הרחב ביותר בתיאוריה של פרופ' עומר וחיבר בין העבודה עם הפרעות מוחצנות ומופנמות. המושג מתאר תהליך בו הורים לומדים כי ברגע שייצבו את עצמם, הם יכולים לשמש עוגן לילד שלהם נגד החרדות. אחד מיתרונותיו המובהקים הוא כי הוא מדבר להורים בצורה בלתי אמצעית וקלה להבנה, תוך שהוא מסייע להם להבין כיצד כשהם מאבדים את עצמם הם מחמירים את החרדה של הילד. פרופ' עומר מספר כי מבחינה תיאורטית, מושג העוגן ההורי אפשר לחבר את המודל שיצרו לתיאוריית ההתקשרות, התיאוריה החשובה ביותר בפסיכולוגיה התפתחותית. חשיבותה של תיאוריית ההתקשרות חוצה את גבולות העולם הפסיכולוגי ומשקפת כיום את המשאלות ההוריות העמוקות של הרבה הורים בני זמננו - להעניק לילדיהם קשר מיטיב והקשרות בטוחה.
בתיאוריית ההתקשרות הקלאסית ישנם שני אלמנטים הוריים שמייצרים התקשרות בטוחה: הנמל הבטוח (Safe Harbor) והבסיס הבטוח (Secure Base). מצד אחד, הילד צריך לדעת שכשקורה לו משהו, הוא תמיד ימצא מקום בטוח בזרועות ההורה - שם יוכל להירגע, למלא מצברים ולצאת שוב לעולם. מצד שני, נחוץ גם בסיס מבטחים, שמתוכו הילד יכול לצאת ולחקור את העולם. למעשה אם נדמה את ההתקשרות כולה למזח, הרכיב של נמל בטוח אומר שהנמל פתוח כלפי פנים ואילו הרכיב של בסיס בטוח אומר שהנמל פתוח גם כלפי חוץ. לדעתו של עומר, בתיאוריות ההתקשרות הקלאסית חסר מרכיב שלישי שנועד לייצב את הילד, לעצור גלים חזקים וסחף, גם מבחוץ וגם מבפנים. הבנתו של חוסר זה הובילה להמשגת פונקציית העוגן כאלמנט השלישי.
לפי פרופ' עומר, ניתן לחלק את מושג העגינה ההורית ל-4 מרכיבים עיקריים: (1) נוכחות - החוויה שהילד מקבל כשההורה אומר לו "אני ההורה שלך, אני כאן ואני נשאר כאן". בהיבט זה ההורה תופס מקום ויש לו "משקל" מעגן; (2) שליטה עצמית - זיהוי טריגרים והפחתת תגובות אימפולסיביות, בעיקר המזיקות שבהן. ביהבט זה ישנו פיתוח של שליטה עצמית אצל ההורה כיעד שניתן לקדמו; (3) כללים ושגרה - גורמים מייצבים שמייצרים סדר חיצוני ופנימי בחווייתו של הילד; (4) בניית מערכת תמיכה - עזרה בשיתוף סבים, חברים, ובית הספר. במסגרת הטיפול או הדרכת ההורים, מלמדים תחילה את 3 העקרונות הראשונים ובסוף מסבירים להורה ש"לבד זה לא יעבוד" ויש צורך בתמיכה. בתוך כך, חשוב להבין כי ילדים הם פחות רגרסיביים ויותר מעזים עם אחרים. לכן ייתכן שהילד יצליח לישון במיטתו לראשונה כאשר הדוד והדודה הם אלה שנשארים בבית על מנת לתמוך בו במקום ההורים.
בשלב הבא ביום העיון, הציג פרופ' עומר את העבודה לפי גישת הסמכות החדשה במצבים של הסתגרות וסירוב ללכת לבית הספר. פרופ' עומר מציין כי הצלחת הפרוטוקול הטיפולי תלויה באופן משמעותי בגילו של הילד. בתוך כך, עד גיל 13 מדובר באחוזי הצלחה גבוהים מול הסירוב ללכת לבית הספר, כאשר בגילאי 14 עד 16 אחוזי ההצלחה מתחילים לרדת, ובגיל 16 ומעלה מדובר על חזרה חלקית ש המתבגר למסגרת הבית-ספרית.
האינטייק נועד לאסוף חומר רקע לבניית ההתערבות והוא כולל מענה על שאלות כמו: (א) כיצד התפתחו ההימנעות או הסירוב? מה היו הסממנים, או הנטיות הקודמות של הילד שבישרו על התפתחות הבעיה? האם ידוע על בעיות ספציפיות בבית הספר?; (ב) מהו דפוס האינטרקציות בין ההורים לבין הילד בתחום הבעייתי? מהם דפוסי האקומודציה? מהם דפוסי ההסלמה? כיצד ההורים נסחפים ומאבדים את עגינתם?; (ג) מה טיב הקשר של הילד ושל ההורים עם בית הספר?; (ד) מהו סדר היום של הילד? מה שגרת היום במשפחה?; (ה) מי הם התומכים הפוטנציאליים של ההורים ושל הילד? מי יודע על הבעיה ומי מעורב במצב ובטיפול בו?
פרופ' עומר מציע כי בין היתר האינטייק עוזר למטפל להבחין בין 2 קטגוריות של ילדים שמתחילים תהליך של סירוב ונשירה מבית ספר: ילדים שמיסודם הם ילדים עם חרדה (חרדה חברתית, חרדה מכישלון או חרדה בעקבות בריונות והשפלות) וילדים עם הפרעת קשב, לקויות למידה וקושי כללי עם מסגרות, המתחילים להבריז באופן הדרגתי, לפעמים בעידודם (הסמוי או הגלוי) של המורים, משום שהם אינם יודעים כיצד להתמודד איתם, ולאט לאט הופכים לנוער שוליים. במצבים של הפרעות קשב וריכוז, ההתנהלות בהדרכת ההורים תתבסס על עקרונות דומים לאלה של ילדים הסובלים מחרדה, אך השפה שנשתמש בה תהיה שונה.
שלב ההכרזה מול הילד מהווה במרבית המקרים את טקס הפתיחה של הטיפול בגישת הסמכות החדשה. על ההורים תחילה לתכנן ביחד עם המטפל כיצד להוריד בהדרגה את האקומודציה שהם מבצעים, אשר משמרת את הבעיה, וכיצד לעמוד מול הדרשנות של הילד. כאשר הבנות אלו מבוססות היטב, ניתן להכריז בפני הילד, בשפה תואמת גיל ומצב, שהם מתחילים בתהליך שבו הם מסוגלים להחזיק מעמד כי הם יודעים שגם הוא יחזיק מעמד. אך על מנת באמת לאפשר להורים להחזיק מעמד, גישת הסמכות החדשה מציעה כי צריך לגייס תומכים.
פרופ' עומר ציין כי ההכרזה מהווה את המשימה המעשית הראשונה של ההורים. חשוב שזאת לא תהיה רשימה אינסופית של דברים שהם היו רוצים לשנות אלא תכלול התמקדות במקסימום 2 יעדים. במידה וההורים תוהים מול המטפל מה בנודע לשאר הדברים שהיו רוצים לעבוד עליהם עם הילד במסגרת הטיפול, ניתן לענות כי המטרה של ההכרזה היא להכניס את הנוכחות ההורית, ואחרי שזה יעשה תהיה אפשרות להמשיך להתקדם ליעדים נוספים. מעבר להצבת מספר רב מדי של יעדים בשלב ההכרזה, טעות נוספת של הורים היא להשתמש במשפט "אתה לא תעשה את זה יותר". חשוב להבין כי באמצעות ההכרזה ההורים מצהירים מה הם לא מוכנים לעשות יותר וכי משפט שמתייחס למעשיו של הילד רק מעורר את הצורך שלו לבחון אותם. בנוסף לכך, מתן הסברים מיותרים גם מהווה טעות שכיחה - מספיק לומר שההורים עושים זאת מתוך אהבה ודאגה לילד. כשהם ממשיכים להסביר מעבר לכך, זה מעביר את המסר שהם לא יעשו זאת עד שלא יצליחו לשכנע את הילד בצדקתם.
לדעתו של פרופ' עומר, במצבים של חרדה, חשוב שההורה יאמר שהוא מכיר בפחד ובחרדה של הילד כאמיתיים. ללא ההכרה הזאת לא ניתן לעבוד עם הילד. לעיתים הורים שואלים איך ניתן לדעת כי החרדה אכן אמיתית, מכיוון שפעמים רבות הם מרגישים שהילד עושה להם גם מניפולציות. אף על פי שתחושת ההורים היא נכונה וילד חרדתי יעשה הכול על מנת לא לסבול, תמיד חשוב לזכור ולהזכיר להורים שהילד עושה את זה כיוון שיש לו חרדה וכי ההתנהגות המניפולטיבית עומדת בשירותה.
בנוסף להיבטים המתוארים לעיל, בהכרזה ההורים גם מודיעים לילד שהם לא ישמרו יותר את התופעה בסוד, וזה הוא היבט קריטי להצלחת הטיפול כי כל עוד ההורים שומרים על הסוד הם משתפים פעולה עם החרדה. באופן טבעי, ההורה חרד שגילוי הסוד יפגע בפרטיות והאינטימיות של הילד. אך חשוב לזכור שהמחקר מראה שסודיות אצל ילדים חרדתיים מחמירה את הבעיה ולכן העימות של הילד עם החרדה שלו הוא חשוב במיוחד.
לבסוף, יש למסור את ההכרזה לילד גם בכתב. אם הילד מסרב להקשיב או לקרוא, אפשר לשים אותה על המקרר ולומר שהם עומדים לעשות את זה בכל מקרה ושייקח בחשבון שאם הוא לא יקרא הוא פשוט לא ידע מה בלאו הכי עומד לבוא. יש הורים שיגידו שתהליך זה נשמע להם מלאכותי והם היו מעדיפים שזה יהיה ספונטני, אך לדעתו של עומר, יש לענות שזה לא אמור להיות ספונטני, כי ספונטני זה מה שהיה עד עכשיו. בכל העולם, ישנם מנהגים רבים הכוללים ציון של התחלה חדשה בטקס או מעמד מיוחד, ניתן להקביל זאת לטקס הבר מצווה שגם הוא אינו ספונטני כלל, דווקא המעמד המיוחד של הטקס מאפשר ציון מסודר של סיום מה שהיה עד כה ויציאה לדרך חדשה.
דוגמאות לסוגי הכרזות בהתאם לסוג הסרבנות
הכרזה במקרה של ילד חרדתי: "שלומי היקר, החלטנו שלא לשתף פעולה יותר עם סירובך ללכת לבית הספר. היותך תלמיד הינו התפקיד המרכזי שלך בשלב זה של חייך. אנחנו יודעים שאתה סובל מחרדה, ומשוכנעים כי החרדה שלך היא אמיתית וכואבת. יחד עם זאת, אנחנו לא מאמינים שכניעה לחרדה תעזור לך, אלא להיפך. לכן, נעשה כל שביכולתנו על מנת להחזיר אותך לבית הספר, ובכלל זה נבקש עזרה מכל מי שיוכל לעזור לנו. אנו עושים זאת מתוך אהבה אליך ודאגה לשלומך, וכן מתוך הבנה כי קשה לך בסיטואציה הזאת".
הכרזה במקרה של ילד המתמודד בעיקר עם בעיות התנהגות (בין אם נשענות על ADHD או לא): "מיכל היקרה, החלטנו שלא לשתף פעולה יותר עם תהליך ההברזות והנשירה שלך מבית הספר. היותך תלמידה הינו התפקיד המרכזי שלך בשלב זה של חייך. נעשה כל שביכולתנו על מנת להחזיר אותך לתפקוד מלא בבית הספר, ובכלל זה נבקש עזרה מכל מי שיוכל לעזור לנו. לא נוכל להמשיך לחיות עם אורח החיים הנוכחי שלך, ולא נאפשר לך יותר להיעלם מהבית ומבית הספר מבלי לדווח לנו או להסתובב ברחובות בשעות הערב המאוחרות. לכן, נפגין נוכחות עקבית יותר בחייך. אנו עושים זאת מתוך אהבה ודאגה לשלומך. הכרזה זו איננה איום, אלא ביטוי לחובתנו העליונה כהורים וכבני אדם".
לאחר שלב ההכרזה, הטיפול מתקדם לשלב יצירת הקשר עם בית הספר. חרדת בית ספר מצריכה ברוב המוחלט של המקרים שיתוף פעולה עם בית הספר – כשלא מערבים אותו, מעלים את הסיכוי לכישלון ההתערבות. הקשר יכול להיות מינימלי במקרים קלים, אך לרוב אחרי שלב ההכרזה ושינוי התנאים בבית, מתעורר צורך ביותר עזרה מבית הספר. לפעמים צריך להיפגש עם צוות בית הספר, ועל המטפל להכין את ההורים למפגש משום שיש לו יעדים מאוד ברורים: חיזוק ההורים, חיזוק בית הספר וחיזוק הקשר ביניהם. יש צורך להפיג עמדות שלעיתים ההורים מגיעים עימן, כגון "המורה תמיד נגד הילד" או "המנהלת אטומה" וכן הלאה.
במקרה קל של ילד שרק התחיל לנשור, מספיק ליצור קשר עם המורה ולשאול אם היא מוכנה לערוך שיחה ולהגיע לביקור בית. במקרה יותר קשה, למשל כשהילד נמצא כבר חודשיים בבית ולא מוכן להגיע לבית הספר, צריך לארגן מפגש עם בית הספר.
כחלק מהמודל שהציג פרופ' עומר יש להקדיש פגישה טיפולית אחת לבדיקת הקשר של ההורים עם המסגרת, במהלכה חותרים להעביר להורים את המסר כי הם ובית הספר נמצאים באותה הסירה. תחת התבוננות זו, כל פיצוץ ביניהם מזיק גם להורים, משום שהסמכות שלהם תלויה בידיעה על מה שקורה בחייו של הילד, וגם לצוות הלימודי שצריך להתמודד עם הילד בזמן בית הספר. עמדה של השגחה הורית עם האצבע על הדופק הוכחה כמונעת סיכונים מיותרים עבור הילד. לעומת זאת, הורה שמתעמת עם המורה מאבד את היכולת לראות את מה שקורה בבית הספר, כיוון שאותו מורה יפסיק לדווח להורה ואף יעביר את המסר לשאר המורים כי מדובר בהורה שלא כדאי להתעסק איתו. במקרה כזה ההורים ממודרים מבית הספר, ובכך מפחיתים את יכולת ההשגחה ההורית שלהם.
פרופ' עומר הציע כי כדאי להתחיל בשליחת מכתב לבית הספר. על המטפל לכתוב אותו יחד עם ההורים, בדרך כלל למחנכת, ולספר כי ההורים פנו לטיפול במטרה לחזק את הסמכות ההורית והם זקוקים לשיתוף פעולה של המערכת. במהלך הפגישה יש להסכים על בניית רשת הורים-מורים שנוח לעבוד אתה. בסוף הפגישה שהוקדשה לקשר עם בית הספר יש לצאת עם רשימת משימות מוגדרת הכוללת נציגים מבית הספר שיכולים לפנות לילד ולערוך ביקור בית, שיטת מעקב אחר היעדרויות ופתח לעדכון הדדי. מטרת המפגש היא ליצור קבוצת תמיכה שמזמינה את הילד להשתייך. ניתן למשל להחליט על ילדים שיביאו לילד את שיעורי בית והמחנכת יכולה לנסח מכתב ואולי אפילו לצלם את הכיתה עם הכיסא הריק של הילד.
לאחר שלב יצירת הקשר עם המסגרת הבית-ספרית, פרופ' עומר מציע כי השלב הבא הוא עבודה על זהות התלמיד. לתפיסתו, כאשר ילד נמנע מבית הספר הוא מפסיד לא רק לימודים אלא גם את זהותו כתלמיד. בעקבות כך, נוצר ריק ומתחיל להיווצר נרטיב חלופי: "אני לא תלמיד בבית הספר אלא ילד עם חרדה שלא מסוגל ללכת לבית הספר". כלומר, מתבססת זהות של חולשה ושל התבודדות. פרופ' עומר הציע כי אפשר להתחיל לעבוד על הזהות של הילד כתלמיד עוד לפני שהילד חזר לבית הספר. למשל, גם אם הילד לא הולך, הילקוט צריך להיות מסודר והוא צריך ללכת לישון בשעה שתאפשר להתעורר בזמן. בהמשך לכך, גם אם הילד לא הולך לביה"ס, על כל המסכים בבית להיות מכובים לאורך שעות בית הספר.
עומר ציין כי הרבה הורים מרגישים שהם צריכים לדאוג לילד שנשאר בבית שלא ישתעמם ולכן הם מפנים אותו לאטרקציות שונות ומבלי להבין מחזקים את ההישארות מחוץ למסגרת. יש להבהיר להורים שבאחריותם לא לספק לילד דברים שמזיקים לו, משום שכאשר הוא ישתעמם הוא יתחיל לנהל משא ומתן וסביר שיהיה פתוח יותר לשינוי. בתוך כך יש להציב מסגרת כללים ברורה במסגרתה כאשר ההורים חוזרים צריך לעשות שיעורי בית, ורק אם הילד סיים את שיעורי הבית הוא יכול להשתמש במחשב. לא מדובר בפרס, אלא במשהו שמאפשרים כי בקונסטלציה הזו הוא לא מזיק. עומר מדגיש כי החזרה לרוב הדרגתית. צריך לאפשר זאת ולארגן יחד עם בית הספר פתרונות לחזרה הדרגתית וקשובה, כך שאם הילד מרגיש חרדה יש לו מקום בטוח בו הוא יכול לשהות למשל בספרייה או עם השומר בשער.
לפי פרופ' עומר, בתוך המסלול של הילד שנסוג מבית הספר, הסכנה ההתפתחותית הקשה ביותר היא הסתגרות, התנתקות והתמכרות. מדובר בנשירה מבית הספר וצמצום הדרגתי של כל שאר מסגרות התפקוד הפוטנציאלי. לעיתים מדובר בתהליך המתקדם מתחילת גיל ההתבגרות ועד לשלב של פיצוץ, ולעיתים הנשירה מגיעה בעקבות משבר ספציפי. כמו כן פרופ' עומר ציין כי יש מי ששורדים את בית הספר ומתקשים דווקא בצבא או באוניברסיטה, ורק אז מגיעה ההסתגרות וההתנתקות.
תהליך ההסתגרות של ילדים, בני נוער ומבוגרים-צעירים הוא בתופעה נרחבת שקיבלה רוח גבית אדירה מאז הולדת האינטרנט. ביפן למשל, בירת הטכנולוגיה, הפרטיות והבושה, ישנה סדרה של מילים ושמות המאפיינים מספרים הולכים וגדלים של צעירים מסתגרים, שהידוע ביניהן הוא היקיקומורי (בתרגום חופשי: מתחבא, מסתגר). בתוך ההסתגרות, מדובר על טווח די רחב של דיאגנוזות, בעיקר הפרעות חרדה חברתית, חרדת ביצוע והפרעות כפייתיות. נוצר צורך לייצר אזור של שליטה מוחלטת וההורים הופכים לזרוע המבצעת של הילד. ככל שמדובר במקרים קשים יותר מתגבר הצורך בגיוס צוות תמיכה.
פרופ' עומר מאמין כי אין מתבגר שלא חווה בושה או חסין לדעת קהל. הבושה היא לא נעימה, אבל לא בהכרח שלילית. יש שני סוגי בושה מרכזיים: (1) בושה שמלווה בנידוי ו-(2) בושה שנחווית בקונטקסט תומך. אדם שפונה לילד ואומר "שמע, אני מדבר איתך כי אתה יקר לי ואני אוהב אותך, אני מדבר איתך כי אני מאמין שאתה יכול להתגבר על זה ויכול לסמוך עלי", יוצר חווית בושה בקונטקסט חיובי שלא רק שאיננה שלילית אלא שהיא חיונית לילד וכך הוא הופך לתומך. ילדים חרדתיים הם ילדים שלא חוו בושה בקונטקסט תומך ומחבק (בהערת אגב הוסיף עומר כי גם ילדים עבריינים לא חוו בושה בקונטקסט כזה).
מנסיונו של עומר, עולה כי ההורים לרוב מתנגדים לגיוס תומכים, אך לבד זה לא עובד. לא מדובר בחוסר מוטיבציה מצד ההורים, אך יש להם הסתייגויות לגיטימיות שכמטפלים אנחנו צריכים להכיר על מנת לדעת איך לעבוד איתם. המטפל צריך להודיע כבר במפגש הראשון על כוונתנו לגייס תומכים. אם לא נצהיר על הכוונה לגייס תומכים ונציג את זה אחר כך, ההורים יחשבו שזה עוד כלי שהם יכולים לבחור אם להשתמש בו או לא וזה לא המקרה בגישת הסמכות החדשה – גיוס התומכים הוא תנאי לעבודה הטיפולית. ההורים חיים מתוך ההנחה שהבעיה היא סוד, אך כל עוד זה נשאר מוסתר הבעיה גדלה ומעמיקה.
רעיון התמיכה נשען על כך שהורים רבים מספרים שכשהם אומרים משהו לילד הוא מתנגד ומתעלם אבל אם זה נאמר על ידי מישהו אחר זה פתאום מתקבל. המסגרת הורה-ילד היא כל כך קרובה שיש הרבה דברים שלא ניתן לעשות בתוכה. למשל, ברגע שהילד לוחץ על כפתור הוא מקפיץ את ההורה לתגובה של כניעה או תגובה חריפה מדי, ונחסמת האפשרות לשינוי. צריך להבהיר להורים שזה מה שקורה ויקרה דווקא בגלל שהם ההורים שלו וכי הם אוהבים אותו כל כך. יחסים אינטימיים הם יחסים בהם מורידים את השריון וכשמורידים את השריון התגובות הופכות קיצוניות יותר. זו היא בדיוק החשיבות שבגיוס תומכים שעדיין רוצים בטובתו של הילד, אך מסוגלים להגיב לסיטאוציה ממרחק רב יותר.
במסגרת הרתיעה מגיוס תומכים, ישנם הורים שחוששים להטריד אחרים עם בעיותיהם. מהניסיון של פרופ' עומר, 99% מהאנשים שבאו לפגישות התומכים שמחו על כך שבאו וחוו תחושת משמעות כתוצאה מהתהליך. כמובן שהתמיכה המבוקשת היא לפי היכולת של כל תומך ותומכת. בנוסף, ישנם הורים שטוענים שהם בודדים ואין אף אחד שיוכל לעזור. בהקשר הזה חשוב לזכור כי פעמים רבות בדידות היא לא רק דבר אובייקטיבי אלא גם הרגל ומנטליות המהווה תולדה של הסתגרות ונטייה לפרטיות שעליהם ההורים יכולים לעבוד. כמו כן, יש הורים שאומרים שהילד מאוד מסתדר בבית הספר ולא רוצים לפתוח את הנושא שם, אבל אם הבעיה שלו היא בבית הספר חייבים לפתוח את זה גם מול המערכת הזו. בשורה התחתונה, צריך "לצאת מהבועה", להפסיק להאמין שכל השינוי מתרחש בפנים ולהבין שהשינוי קורה במרקם ובקונטקסט החיים של הילד והמשפחה כולה.
אז איך ניתן לעזור להורה להעביר את המסר למי שכן נמצא בסביבתו וניתן לגייס לתמיכה? ניתן להציע להורים משפט כמו "לא היה לי קל לחשוף את זה, היה לי קשה מאוד, אתה בטח יכול לדמיין, אבל הדאגה שלי לילד שלי הביאה אותי להתגבר על הקושי שלי". במשפט זה ניתן להשתמש כאשר פונים לסבים וסבתות, דודים ודודות, חברים ואפילו הורים של החברים של הילד. סבים הם משאב אדיר, ואם הם בחו"ל או שגרים מאוד רחוק התמיכה יכולה להתבצע בסקייפ או בטלפון. תמיכה באמצעים וירטואליים היא מצוינת וחשובה לא פחות כאשר היא אפשרית. בהקשר הזה, ביקור אחד בבית מצד התומכים ושני טלפונים לילד היא ההתערבות המינימלית והרוב עושים יותר.
כמו כן, במודל העבודה של פרופ' עומר, המטפל מסייע להורים לכתוב מכתב לתומכים, כחלק מהטיפול. המטפל נותן להם רק את ראשי הפרקים והנושאים שחשוב שהמכתב יכלול התייחסות אליהם, אך לא "שם להם מילים בפה". זאת כיוון שנמצא שכאשר ההורים עצמם כותבים את המכתב, הם נאלצים להתמודד עם כל ההסתייגויות שלהם ולהתעמת עם הנושא בצורה ישירה. במסגרת המכתב הילד מוצג כילד חיובי שהסתבך, וכי כעת ההורים רוצים לחלצו מתוך ההסתבכות הזאת.
ג'ני גוטמן היא פסיכולוגית מתמחה בפסיכולוגיה שיקומית ונוירופסיכולוגיה. מטפלת במבוגרים המתמודדים עם הפרעות נוירולוגיות וחולי גופני במרכז הרפואי ע"ש שיבא תל השומר. טל': 054-7851988.
