דפנה הומינר
את עיקרי הדברים שאביא כאן היום, כתבתי כבר לפני כשלוש שנים בעקבות התנסות ממושכת בניהול פורומים פסיכולוגיים באינטרנט, וניסיון לחקור ולהבין את ההוויה הוירטואלית באמצעות כלים פסיכולוגיים. כבר אז, היתה תופעת החשיפה העצמית במדיומים תקשורתיים בכלל ובאינטרנט בפרט במגמת עלייה מהירה, אך כמדומה בשנים האחרונות היא אף הגבירה תאוצתה. ההתנהגויות בהן מבקש מאמר זה לדון מועצמות בחברה בה הפיתוי להציץ לחיי האחרים מוצע באופן נרחב וזמין על ידי אמצעי התקשורת. בשל כך, דומה שמלאכת השירטוט של גבול הנורמה החברתית והפסיכולוגית, זו אשר מעבר לה שוכנות ההתמכרות והפרברסיה, הולכת ונעשית מלאכה מסובכת מיום ליום. בעולם בו הנורמות התרבותיות באשר למידת החשיפה הראוייה משתנות במהירות, והגרייה האקסהיביציוניסטית חייבת להגביר את עוצמתה כדי לשמור על רמת העניין של הקהל, לא פשוט לדבר על התשוקה להתפשט לעיני זרים ועל התשוקה המקבילה לה, להציץ לחייהם ולגופם של זרים, כעל פרברסיה, דהיינו כעל סטייה מהנורמה.
למרות ההתרגלות שלנו, כביכול, לתרבות של הצצה לחיי האחרים, לא ניתן להכחיש את הזעזוע שאנו חשים בקוראנו סיפורים כדוגמת הסיפור העצוב שקראתי לפני כשבועיים באחד המקומונים ובו מעשה בתלמידה בת 15 שצילמה עצמה במצלמת הטלפון סלולרי שלה במצבי עירום אינטימיים, ואחד התלמידים בבית ספרה העתיק את הסרטון והפיצו בקרב חבריו. למרות היותו של מקרה זה קיצוני, אני מאמינה שאינו יחיד וכי תופעת החשיפה העצמית, יחד עם התופעה המקבילה לה, המציצנות והחדירה לרשות הפרט, הולכות ונעשות שכיחות יותר ויותר. בדבריי הנוכחיים, אתייחס אך ורק לתופעת החשיפה העצמית באינטרנט, אך לפני כן אחזור ואומר כי תופעה זו היא בעיני תת-קבוצה של תופעה רחבה ממנה אשר כוללת את הנטייה לתרבות אקסהיביציוניסטית, אשר משנה את מראה פניה של החברה המערבית בשנים האחרונות, ואת מערכת הערכים שלה. מאמר זה יעסוק, אם כן, בתופעת החשיפה העצמית המוגברת באינטרנט, אשר הינה תופעה מוכרת וידועה הן בקרב חוקרי האינטרנט והן בקרב ציבור צרכני המדיה.
כדי להגדיר את התופעה הנידונה, יש להקדים ולומר כי החשיפה העצמית לכשעצמה הינה כמובן התנהגות בריאה ונורמלית, המאפיינת מצבים של אינטימיות רבה. חשיפה עצמית רבה מתקיימת בין אנשים קרובים, אשר נהנים מהיכולת לחשוף עצמם זה בפני זה, פיזית ונפשית, ולהשיג בכך חוויה בעלת ערך רב לתחושת העצמיות וה-well-being שלהם. אלא שברשת, קיימת לעיתים קרובות אי-הלימה בין מידת הקרבה הממשית בין אנשים, כפי שהיא מקובלת בעולם הלא וירטואלי, לבין מידת החשיפה העצמית שהם מרשים לעצמם יחסית לעולם הלא-וירטואלי. דגש חשוב זה על יחסיות מבקש להזכיר שכל עמדה ערכית ו/או שיפוטית ביחס לכל תופעה שהיא, נגזרת תמיד אך ורק באופן השוואתי, דהיינו כאשר אנו אומרים "חשיפת יתר ברשת", אנו מתכוונים אך ורק בהשוואה למידת החשיפה המקובלת בעולם הלא-וירטואלי.
אנסה אם כן לדון בתופעת ההיחשפות ברשת יחסית לחשיפה העצמית המקובלת בעולם הלא-וירטואלי, תוך כדי איזכור מאפייניו היחודיים של האינטרנט, אשר תומכים ומעודדים חשיפה כזו. אדון במאפיינים הפסיכולוגיים של התופעה, ובסיבות מדוע בני נוער נוטים ונמשכים אליה באופן מיוחד, כחלק ממצב נפשי המאפיין את תקופת ההתבגרות בכלל, ואת ההתבגרות בימינו אלה בפרט. תחילה אתאר את ההבטיים החיוביים הפוטנציאלים של נטייה זו, ואת תרומתו האפשרית של האינטרנט לחיי הנפש של המתבגר. בהמשך, אנסה לתאר איכויות ספציפיות של חשיפה עצמית ברשת, שהינן בעייתיות מבחינה נפשית, לאו דווקא בשל כמות החשיפה יחסית לחיים הלא וירטואליים, אלא בשל השימוש ההגנתי והמתמכר שעלול להיעשות בה. אנסה להצביע על שאלות הקשורות לנורמות חברתיות משתנות, ולהציע קריטריונים כלליים העשויים להקל על זיהוי ואבחנה של מצבים בעייתים או מסוכנים אצל היחיד. לאנשי חינוך, חשוב במיוחד להכיר את הנטייה לחשיפת יתר באינטרנט, מדיום אשר מסיבות רבות קורץ במיוחד לבני הנוער, לא כדי לגנות את התופעה בכללותה, אלא כדי לדעת לתעל אותה באופן יעיל ומועיל, לאתר מקרים בעיתיים ולטפל בהם.
רובנו מכירים, לפחות משמיעה אם לא מחוויה אישית, את הוויית הפורומים והבלוגים, אך לטובת אלה שאינם מכירים, אפרט מעט. פורום הינה קבוצת דיון וירטואלית סביב נושא מסוים, קבוצה המנוהלת על ידי אדם אשר תפקידו לאפשר את הדיון ולשמור על רמת השיחה ועל כללי "דיבור" מסוימים. בלוג הינו מעין יומן וירטואלי החשוף לציבור הרחב של הגולשים, ובו יכול לכתוב אדם ככל העולה על רוחו. במקרה השני, ברור שמטרת הבלוג הינה חשיפה עצמית, אך גם במקרה הראשון דהיינו בשיח הפורומים, קיימת חשיפה עצמית רבה, אשר לעיתים קרובות גולשת לפסים אישיים הרבה מעבר לנושא המוצהר של קבוצת הדיון. בפורומים אלו, כמו גם ברשתות חברתיות אחרות, ניתן לזהות רמות גבוהות למדי אך משתנות של חשיפה עצמית.
ההסברים הפסיכולוגים השכיחים לתופעת חשיפת היתר ברשת מתחלקים בגדול לשניים. ההסבר הראשון נגזר מתיאוריות פסיכואנליטיות המכונות "קלאסיות" ואשר שמות דגש על הדחף כמרכיב ראשוני ויסודי בנפש האדם. הסבר זה נשען על המהירות בה מגיעים אנשים לרמה גבוהה של חשיפה עצמית באינטרנט, לכאורה ללא תהליך עמוק של הכרות הדדית, כמו גם על היותו של האינטרנט לעיתים מדיום כתוב בלבד (דהיינו במובנים מדיום "עיוור" כביכול), לכך שמתאפשרת הסרה מהירה של הגנות חברתיות. היותו של האינטרנט מדיום המאפשר קשר חלקי בלבד, ללא היראות וראיית האחר בצורה מלאה, נחשבת כמאפיין המאפשר שחרור עכבות תרבותיות מקובלות, ובעקבות כך, שחרור מהיר של דחפים ליבידינליים ואגרסיביים.
נטייה זו מזכירה את התופעה הפסיכולוגית הידועה המכונה תופעת ה"זרים ברכבת" - שני אנשים זרים הנוסעים במקרה באותו קרון או נקלעים באקראי לסיטואציה המקרבת אותם באופן זמני בלבד ונהנים מהסבירות הגבוהה כי לעולם לא יפגשו שנית, דבר שמקל עליהם ליצור במהירות קשר אינטימי ללא המעצורים החברתיים המקובלים של בושה או אשמה כפי שהם משתקפים בדרך כלל בעיניהם של השותפים שלהם למעגל החברתי בו הם חיים. אגב, הסבר זה אינו מתייחס רק למקרים בהם הכתיבה נעשית בעילום שם: העובדה שהאינטרנט מונע אפשרות של ראייה והיראות על ידי האחר תורמת לאשליית האנונימיות ולשימור החוויה של "זרים ברכבת" גם כאשר הכתיבה נעשית בשם מלא ובפרטים ביוגרפים מזהים, כפי שקורה לעיתים קרובות בבלוגים ובפורומים. השחרור המהיר מכבלי האשמה והבושה נחשב אם כן למשחרר מהיר של דחפים המושלכים בקלות ובמהירות על הגולשים האחרים ברשת, אשר דווקא בשל היותם בלתי נראים לעין, יכולים להוות "קרקע נוחה" ליצירת השלכות אודותם. זהו הסבר אחד לתופעת ההחשפות המהירה ברשת, אשר כאמור נגזר מתיאוריות פסיכואנליטיות קלאסיות, המעמידות את הדחף וההגנה כאבני דרך מרכזיות בהבנת נפש האדם.
ההסבר השני לתופעה זו מצוי בתיאוריות הפסיכואנליטיות המאוחרות יותר, אלה שאינן מציבות את הדחף כגורם מרכזי בהתפתחות הנפשית, אלא את איכות הקשר של האדם עם הסביבה, שהיא בית הגידול הנפשי שלו. הסבר זה, אותו אני מבקשת להציג במאמר הנוכחי, מצוי לאו דווקא בשדה החברתי והבינאישי של האינטרנט, אלא במהותו האחרת של המדיום הזה - היותו של האינטרנט במקורו כלי עזר רב עוצמה והיקף, הנועד לתמוך בקיומו ובהמשך התפתחותו של האדם. כמדיום "תומך-קיום", הרשת היא ספק אדיר של אינפורמציה לסוגיה, אשר מזינה את האדם באופן רחב כל כך, שקשה כבר לזכור כיצד נראו חיינו בטרם המצאתה. במקביל להיותו "תומך-קיום" במובן האינפורמטיבי, המדיום הווירטואלי יכול לשמש גם כ"תומך קיום" במובן הפסיכולוגי. כדי שאוכל להציג את מאפייני הרשת כתומכי קיום פסיכולוגי, ואת ההקשר שלהם לנושא ההיחשפות ברשת, אני מבקשת ברשותכם לעשות אתנחתא קלה ברצף הלוגי של הנושא, על מנת להעלות בפניכם בקצרה מספר מושגים רלוונטיים המעוגנים בתיאוריית "פסיכולוגיית העצמי", אותה המשיג ויצר הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט.
פסיכולוגיית העצמי של קוהוט שייכת לתיאוריות המאוחרות יותר בפסיכואנליזה, אשר בחרו להזיז את עיקר תשומת הלב משאלת ההתמודדות של האדם עם דחפיו המיניים והתוקפניים, אל עבר שאלת התמודדותו של אדם עם חוויית הקיום, עם תחושות הערך שלו ועם שאלות של שייכות ובדידות. תיאוריה זו מנסחת ומתנה את הבריאות הנפשית של היחיד כפונקציה של הישמרותו הרציפה ככל האפשר של קשר רגשי מיוחד עם הסביבה, במסגרתו הוא יכול לקבל חומר הזנה קריטי לנפש, שהוא האמפתיה. מכאן, שתיאוריה זו מעמידה במרכזה את האמפתיה כחומר הבנייה החיוני והיסודי ביותר בבניין העצמי ובהתפתחות הבריאה של הנפש. קיומו של "החומר האמפתי" הזה, אחראי במידה רבה לאיכויות הנפשיות הנבנות בהמשך החיים וליכולת המימוש העצמי של האדם בעולם. מאידך, העדרו של חומר זה, אחראי לתקלות ולליקויים הנובעים ממחסור בחומרי הזנה. האמפתיה הנדרשת להתפתחות נפשית תקינה, מוזרמת באמצעות ישות הקרוייה זולתעצמי, ובשלבים הראשוניים של ההתפתחות בילדות אלו לרוב ההורים.
מכיון שההתפתחות על פי קוהוט נמשכת לאורך החיים, היא אינה מסתיימת בשום גיל, ולפיכך גם ההיזדקקות לזולתעצמי אינה מסתיימת לעולם. את מקום ההורים כזולתעצמי, תופסים במשך החיים אנשים חדשים, וגם חוויות חדשות שיכולות לספק את הצורך הזה. בגיל ההתבגרות, חל תהליך בו בני הגיל והחברים הקרובים תופסים בהדרגה את מקומם הבלעדי של ההורים כזולתעצמי. לעיתים לא נדירות, המעבר מזולתעצמי הורי אל זולתעצמי בקבוצת הגיל אינו רציף או הרמוני, ויש קטיעה טראומטית של הקשר המזין הזה, הקרוי מטריצת זולתעצמי. במקרים כאלה, יש סכנה לשבר בעצמי, כאשר העצמי נוטה להתמודד באופנים מפצים או הגנתיים עם מצבי שבר כאלה, בהתאם למידת חומרתם.
במסגרת הדיון הנוכחי, אבקש לבחון בתחילה את האינטרנט ואת הפונקציה החיובית שלו כזולתעצמי פוטנציאלי בגיל ההתבגרות. אך מה הוא בעצם הזולתעצמי? למה אנחנו מתכוונים כשאנו מדברים על הצורך בזולתעצמי? מה בדיוק "עושה" הזולתעצמי ומה תפקידו בחיי האדם? התבוננות בשאלות אלו נדרשת לצורך העמקה בטענתי זו. זולתעצמי לפי קוהוט מזרים לעצמיות המתפתחת חומרי הזנה חיוניים, המספקים שלושה צרכים בסיסיים: (1) מירורינג; (2) אידאליזציה; (3) חווית תאומות.
הצורך הראשון, הצורך במירורינג, מתייחס לנחיצותו של האדם לחוש עצמו יחיד ומיוחד בעולם, ומעורר התפעלות אוהבת על ידי אלה המכירים אותו מקרוב. התיאורטיקן הידוע ויניקוט, תאר את "הניצוץ המתפעל" שהתינוק רואה בעיני אימו כשהיא מתבוננת בו, וקוהוט הרחיב את החוויה החיונית הזאת, לכדי חוויה בה יכול הילד ומאוחר יותר האדם הבוגר, להרגיש ראוי, בעל ערך, יחיד ומיוחד בעולם בו יש מיליארדי אנשים הדומים זה לזה ובכל זאת אין אף אחד בדיוק כמוהו. כאשר אדם מקבל לאורך חייו חווייה של אישור מתמיד ליחודיות האנושית שבו, אישור המבוסס לא על אשלייה וניפוח מזוייף של הגרנדיוזיות, אלא על הכרה אמיתית ביתרונות ובמגבלות שבו, הוא יכול להיות אדם בעל ערך עצמי תקין, שחי בשלום עם עצמו ועם המציאות. בהעדר חוויה טובה של מירורינג, האדם נרדף על ידי תחושות נחיתות או גדלות, ולחילופין נדחף למריבות בלתי פוסקות עם הסביבה, אותה הוא חש כמקום עוין ולא בטוח אשר לא מקבל אותו כפי שהוא. בתגובה לכך נולדת בו ביקורתיות מוגזמת והרסנית, כמו גם נטייה לחרדה ודיכאון.
זולתעצמי המספק מירורינג, הינו מישהו המכיר את האדם כפי שהוא, ורואה אותו באופן אמפתי, דהיינו לא מבחוץ אלא מבפנים. ראייה מיוחדת זו, בה אנו רואים את האחר לא על פי התבוננות חיצונית במעשיו ופירושם, אלא מתוך תחושה פנימית עמוקה של הבנת נפשו כפי שהוא עצמו חש אותה, קרויה אמפתיה. מירורינג אמיתי הינו תמיד מבט מתבונן שיש בו אמפתיה מדויקת והבנה פנימית של האחר כאילו היה אני. ברצוני לטעון כי האינטרנט יכול לספק חוויה כזו של מבט אמפתי, דרך שימוש בחשיפה עצמית בכתיבה בפורום או בבלוג. אם התגובות שהאדם מקבל על חשיפתו מחזירות לו הד נכון ומדויק של מה שהתכוון להביע, הוא יכול לחוש עצמו מובן במלואו מבלי לחוש "משונה" או חריג, תחושות שנחוות לעיתים קרובות על ידי מתבגרים. במקביך, תחושת הערך העצמי שלו מתחזקת, כמו גם תחושת הביטחון שלו בעולם ואל מול הצפוי לו בעתיד. כך, הזמינות העצומה שמספק האינטרנט ליחיד לחשוף את עצמו הופכת אותו לספק פוטנציאלי מצויין של צרכי מירורינג.
הצורך החיוני השני, לפי המשגתו הייחודית של קוהוט, הוא הצורך של האדם לחוות חוויה של התמזגות עם ישות רבת כוח, יציבה ומהימנה. ישות זו, המיוצגת על ידי הזולתעצמי, הינה ישות שלמה ומלאה, והיא מציעה את מה שיש בה לפרט באופן פתוח, נדיב, חופשי ונטול התחשבנות. האידיאליזציה שהתמזגות זו יוצרת, מקנה לאדם תחושת ביטחון ושייכות עמוקה, בלתי ניתנת להפרה, בינו לבין העולם, ומולידה ערכיות, במובן המופשט והגבוה ביותר של מילה זו. ערכיות של שיתוף, חמלה, ונדיבות, בה מוכן הפרט להרחיב את עצמו לכדי התמזגות עם אחרים, כחלק מחוויה של אחדות עם העולם כולו. הזיקה שחשים חלק מן הגולשים אל הישות הוירטואלית הקרויה "פורום", יש בה לא מעט ממאפייני האידאליזציה הקוהוטיאנית. הפורום מאפשר לאנשים אלה לוותר לרגע על עצמיותם הפרטית, לנוח מעט מתלאותיהם ומצוקותיהם האישיות, ולהיות משוקעים בהוויתם של אחרים, כשהם חשים נדיבות וחמלה אמיתית לזולת. חמלה ונדיבות אלה, מתבטאות בגילויים יפים של אלטרואיזם המוכרים היטב למי שמכיר את הוויית הרשת.
הצורך השלישי אותו ניסח קוהוט בתקופה המאוחרת יותר של התיאורטיזציה שלו, הינו הצורך בחוויית תאומות. חווית התאומות הינה חוויה של הכרות אינטימית עם נפש אחרת, הדומה במפתיע לנפשו שלו. הכרות זו יוצרת בבת אחת תחושה של ברית, של אחדות עם האחר ובאמצעותו עם העולם כולו. זוהי חוויה מפיגת בדידות במובן העמוק ביותר, ובה חש האדם בבת אחת שהוא איננו מצוי לבדו בעולם, למרות קשייו ומצוקותיו. באמצעות חווית התאומות, כאילו "נמסים" גבולות העצמי הפרטי, וניתן לנוח ממשא הבדידות הפרטית אותו נושא כל אדם בגפו. הכתיבה והקריאה בבלוגים ובפורומים, יש שמפגישה בין שניים או יותר, החשים חוויה פתאומית של תאומות רוחנית. האפשרות לחשוף את נבכי הנפש ללא מבוכה, מגבירה את עוצמתה של חווית התאומות הזו.
אם נחזור כעת לתופעה בה אנו מבקשים לדון כעת, דהיינו החשיפה העצמית המוגברת ברשת, הרי שמהאמור לעיל אנו יכולים להבין כי לאינטרנט יש מספר איכויות פסיכולוגיות חשובות התומכות בקיום הנפשי של הגולש. ואכן, כאשר החשיפה העצמית ברשת מצליחה לקבל מציבור הגולשים תגובה אמפתית מדויקת, מתחוללת חוויה חיונית ביותר בנפשו של המפרסם, אשר מסבירה את המשיכה של רבים כל כך לחשוף עצמם באינטרנט כפי שלא היו עושים בשום מקום או מדיום אחר.
בהקשר של בלוגים ופורומים, כדאי להזכיר תכונה נוספת חשובה מאד של הרשת אשר מעודדת את האדם לחשיפה עצמית, והיא האנונימיות. כלומר, העדר האפשרות לראות ולהיראות פיזית, היות שהקורא אינו רואה את הכותב, ולהפך, וכל אחד מהם שרוי בתוך מרחב פוטנציאלי בו הוא בורא את זולתו כרצונו, לא כסובייקט מובחן ממנו, אלא כזולתעצמי - דהיינו כמי שהוא אחר ממני ובכל זאת הוא חלק ממני. פעמים רבות דווקא היות הקורא אנונימי ובלתי נראה לעין, מאפשרת לכותב להשתמש בו כזולתעצמי ללא הפרעה של בושה או מבוכה, כפי שאולי הייתה נגרמת בנסיבות אחרות של חשיפה אינטימית שכזו אל מול זרים. הרשת הכתובה היא מדיום "עיוור", התקשורת בו נטולת פנים ומבט, וכאשר היא נעשית offline (בניגוד לצ'אטים או שידור לייב) קל לו לאדם להאמין כי הוא מצוי לבדו מול הדף הכתוב ולדמיין את הקוראים הפוטנציאלים כרצונו וכפי רוחו וצרכיו. היכולת הזאת לשכוח, לפחות באופן חלקי, את עובדת היותם של שאר הגולשים סובייקטים זרים בפני עצמם, ולהשתמש בהם כזולתעצמי שהם חלק ממני, מקהה ולעיתים אף מבטלת את תחושת הבושה שבדרך כלל מעכבת חשיפה עצמית בנוכחות זרים. יש בכך כאמור הבטים חיוביים וחיוניים רבים מאד, אך גם סכנות פוטנציאליות.
ο התפקיד ההתפתחותי של אינסטגרם בהתבגרות בני דור ה-Z
ο גם שם אהיה לבד – מרחב מעברי וירטואלי
ο "אילו רק יכלו הקירות (בפייסבוק) לדבר": האם ניתן לאתר מצוקה ולטפל בבני נוער ברשת החברתית
עד כה דיברנו על תופעת החשיפה ברשת כהתנהגות המאפשרת לאדם, ובמקרה זה למתבגר, להשיג לעצמו חוויות בעלות תרומה חיובית לתחושת העצמי המתפתחת ולכינון ערך עצמי טוב ויציב. אלא שיש פעמים בהן החשיפה העצמית הנורמלית עוברת גבול מסוים והופכת להתנהגות התמכרותית ולפיכך גם מזיקה. אחת מהתופעות החריגות והקיצוניות של הרשת, תופעה שהחלה בחו"ל אך הגיעה גם לארץ, היא של צעירים, בעיקר צעירות, אשר בוחרות להתפשט מול מצלמת אינטרנט ביתית ולשדר את התמונות "לציבור הגולשים". יש כמובן גם תופעות פחות קיצוניות אך לא פחות בעייתיות, של חשיפה עצמית כתובה, המפרטת עד לפרטי פרטים עובדות אינטימיות ביותר.
למול התנהגויות אלה, עולה בקרב רבים מאיתנו השאלה "היכן הבושה והצורך הנורמלי בפרטיות?". נדמה שהתשובה לשאלה זו קשורה במה שניסיתי לתאר קודם לכן כצורך נפשי לקבל התבוננות מסוג מסוים, לקבל מבט הרואה את ההוויה כולה ולא רק את החיצוניות. בחברה המערבית ההישגית, המדיה התקשורתית מספקת לרוב מודל של פסאודו-מירורינג, דהיינו מבט המתפעל מהישגים חיצוניים בלבד, ולא מהמהות הנפשית הפנימית. מבט כזה אינו מייצב את הערך העצמי אלא להפך - מגביר את הניפוח המזויף שלו, אשר מסתיר תחתיו ערך עצמי שברירי ביותר. התנהגות של חשיפה עצמית מוגזמת, אשר מאלצת את האדם להתכחש לצורך שלו בפרטיות ולנסות לקבל סיפוק חלקי דרך חשיפת עצמו למבטים מציציניים ללא מגע אינטימי אמיתי ואפילו לא מגע אינטימי וירטואלי, הינה להבנתי התנהגות של התמכרות.
התמכרות מסוג זה מנסה לפצות באמצעות כמות ומידת החשיפה העצמית, על האיכות החסרה של מבט אמיתי ואוהב, בתוכו יש גם אינטימיות של הבנה וקבלה, ולא מציצנות לשמה בעלת איפיונים פרברטיים. זה הוא מירורינג מזויף וחלקי מאוד, אשר מנכר ומחייץ את הנפש מעצמה ובתוך עצמה, במקום לאחד אותה ולהחזירה לאזורי החוויה השלמה. מכיון שהחסך האמיתי נותר על כנו, ואפילו הולך וגובר ככל שהתנהגות החשיפה המוגזמת מגבירה את החיץ הנפשי, ישנו צורך בצריכה מוגברת של " משככי כאבים", בדמות עוד ועוד חשיפה עצמית, כמו גם הגברת ה"רייטינג" בזכות חשיפת יתר כזו. אפשר לומר שהצורך הטבעי והיסודי בפרטיות ואינטימיות נמכר כדי להשיג עוד ועוד מן החומר משכך הכאבים היוצר אשליה של פופולריות וניפוח מלאכותי של הערך העצמי.
להתנהגויות אלה של ויתור על הבושה בשירות החשיפה העצמית, יש ביסוס בתרבות שלנו, תרבות הטלויזיה והאינטרנט, המזמינות "לבטל את הבושה", כביכול, כדי לזכות ב"דקות של תהילה" על מסכים רבים ככל האפשר. אלא שבושה הינה תגובה רגשית למצבי חיים אמיתיים בהם העצמי הנחשף, פיזית או נפשית, נתקל באי הבנה, או גרוע מכך מקבל ביקורת משפילה או אפילו הופך לאובייקט לניצול כלשהו על ידי מי שבפניו נחשף. כלומר, לבושה יכול להיות תפקיד של שמירה על העצמי, באמצעות התרעה ואיזון נכון של מידת החשיפה העצמית. כאשר משהו משתבש במנגנון הבושה הזה, יש חשש לחשיפה לא מבוקרת בתנאים מסוכנים העלולים לפגוע ולהזיק לעצמי מבחינה פסיכולוגית.
כאשר הנער או הנערה מדכאים באופן מלאכותי את רגש הבושה וחושפים פרטים אינטימיים מאד בפני ציבור אנונימי, ללא ביטחון שהדברים יתקבלו במידת האמפתיה המיוחלת, הם עושים זאת משום שהצורך העצום להשיג לעצמם תשומת לב אמפתית ומבט רואה ומתפעל, הגיע לרמה כזו של מחסור וחסך עד שהצורך בפרטיות ביטל עצמו בתחינה להיראות על ידי אחרים. חשיפה כזו, ללא הבטחה מוקדמת לאמפתיה ובתנאים לא בטוחים, דינה כדין "ניצול עצמי". במקרה כזה, הרווח הנפשי המושג מהחשיפה מתבטל לנוכח התחושות הפנימיות הקשות הנלוות לחשיפה.
קוהוט מסביר את הנטייה לאקסהיביציוניזם ומציצנות כתגובה למצב של פגיעה טראומטית, חד פעמית או מצטברת, בקשר החיוני בין העצמי לבין הזולתעצמי, קשר אשר המשכיותו הרציפה מהווה תנאי לבריאות הנפשית ולתחושת החיוניות של הנפש.
אחת הדוגמאות שקוהוט מביא בכתביו, היא של מר E, מטופל הומוסקסואל בעל נטיות מציצניות אשר חווה תחושות בלתי נסבלות של ריקנות וחוסר חיים. מר E חש דחף בלתי נשלט, ללא היגיון ובסיכון עצמי גדול, ללכת להציץ בשרותים ציבוריים של גברים. כאשר הצליח לראות את איבר המין הגברי, הרגיש הקלה מסויימת ותחושה שהוא שוב בחיים. הוא נהג לצייר תמונות של המטפל שלו בלי איברי חישה ובמקומם לצייר את עצמו בפוזיציות שונות. קוהוט הבין את הציור כניסיונו של האיש להתגבר על הפרידה מהמטפל במהלך סופי השבוע, באמצעות כשרונו האמנותי. הציור הביע את חוויתו הנפשית כמי שחייב להרגיש שהוא ממשיך להיראות ולהשמע על ידי המטפל באופן בלתי פוסק, כדי להרגיש חי גם בהעדרו הפיזי של המטפל.
במהלך הטיפול, ניתן היה לאתר את שורשי המציצנות בארוע ספיציפי שהתרחש בילדותו, כאשר היה בן 12. באחת הפגישות הוא נזכר כי בעת בילוי עם אמו ביריד, התנדנד על נדנדה גבוהה מאד, שבאמצעותה חש אושר של הגשמת פנטזיית התעופה שלו. הוא היה מאוד גאה בעצמו ורצה לעשות זאת שוב, כאשר אמו מתבוננת בו ורואה אותו על הנדנדה. אלא שאימו, אשר היתה מאז ומתמיד אשה חולנית למדי, היתה עייפה וראשה כאב עליה מאד, והיא סירבה. באותו רגע הרגיש עצמו "מתרוקן לגמרי מחיים". ברגע הבא, מצא עצמו ניגש לשירותי הגברים וניסה להציץ באברים הגבריים בתקווה להשיג לעצמו מחדש תחושת חיוניות. זו הייתה למעשה ההתחלה של הפרברסיה שאליה לא רק נדחף באופן אינטנסיבי, אלא שסיפקה לו גם עונג מיני.
במהלך האנליזה המעגל נעשה ברור ומרגע שהקשר האמפתי עם המטפל היה מאוזן ויציב, המציצנות פחתה, וכך גם הדחף לבקר בשירותי הגברים. מסתבר שהאירוע בגיל 12 היה נקודת מפנה עבור מר E, בה למד להשיג לעצמו פיצוי פרברטי שסיפק לו תחושה מעוררת של חיוניות שמקורה מיני. זו פיצתה על הריקנות הנפשית שקיננה בו, בהעדר המבט המתפעל והמאשר של אימו.
באופן כללי, המציצנות וההיחשפות נקשרת בתיאוריה הקוהוטיאנית למצב מתמשך של ריקנות נפשית, ולאו דוקא לקיבעון מיני כפי שנהוג לפרשה בתיאוריות אחרות. ריקנות זו היא כאמור תולדה של העדר של אחד משני חומרי ההזנה החיוניים, או שניהם גם יחד - מירורינג, דהיינו מבט מתפעל המאשר את קיומו הטוב והשלם של הילד ומאשר את יכולותיו, והאדרה, כלומר קשר קרוב ואינטימי עם דמות חזקה ושומרת, המעניק לילד תחושת ביטחון ושייכות. בספריו של קוהוט, מטבע הדברים, נידונות תופעות אלה כאבחון של הפרעות היחיד, אך לאור התגברות תופעות של מציצנות והיחשפות יתר בעידן החדש, ברצוני להציע כי ניתן להתייחס אליהן גם ברמה החברתית. כפי שנזכר לעיל, יש בכך בעייתיות מסויימת מבחינה המשגתית. זאת היות והטרמינולוגיה הפסיכולוגית משמשת לתיאור חריגה מהנורמה, ובמצב שבו הנורמה הכללית משתנה, עלינו לשאול עצמנו עד כמה התיאורים הקודמים של התנהגות מסויימת וסיווגה כהפרעה, הינם עדיין תקפים. עם זאת, ולמרות הבעיה ההמשגתית, קשה להתעלם מהעובדה שהתיאור הקוהוטיאני של פרברסיה כניסיון של העצמי להשיג תחושה של חיוניות מחודשת על רקע ריקנות נפשית, יכול בהחלט להתאים גם לחברה השלמה, ובעיקר לצעירים שבה.
גיל ההתבגרות היה מאז ומעולם גיל של עלייה רבה בצורך למימוש עצמי ולהשתייכות חברתית ורגשית. המעבר אותו עושים צעירים מתלות מירבית בהורים ובמשפחה אל עבר עצמאות וגיבוש זהות ניפרדת, עלול ליצור מצב של חלל זמני בזולתעצמי. אצל חלק מהצעירים, מצב זמני זה ימשך זמן רב מדי, ויסכן אותם בתחושה של התרוקנות ודיכאון. האינטרנט, אשר סגולותיו החיוביות טומנות בחובן גם הזמנה ופיתוי לשימוש פרברטי של מציצנות ואקסהיביציוניזם כפייתי, עלול לשמש כטריגר לבניית הגנה פרברטית דווקא בגיל ההתבגרות כאשר יש סכנת התרוקנות ושבר של העצמי. השילוב בין הפיתוי להציץ לחיי האחרים והעונג האקסהיביציוניסטי של ההיחשפות, יחד עם מצב של התרוקנות נפשית, בדידות והיעדר זולתעצמי מתאים, עלול להגביר מאד התנהגויות פרברטיות ולעטוף אותן במעטה נורמטיבי כביכול.
מבין סוגי ההתמכרויות אליהן בני נוער מועדים, ההתמכרות לרשת קשה למדי מבחינת איתור וטיפול, משתי סיבות מרכזיות: (1) "החומר" אליו מכור המתבגר במצבי התמכרות לרשת לסוגיה, אינו חומר מסוכן בפני עצמו, ויתרה מזאת, הוא עשוי כאמור להיות בנסיבות רגילות בעל חשיבות וערך רב לקיום הפסיכולוגי; (2) קשה לאתר את הגבול המדויק בין צריכה לבין צריכת יתר, ובהקשר הספיציפי של הדיון הנוכחי, קשה לאתר את הנקודה בה חשיפה עצמית הופכת לחשיפת יתר שהיא התמכרותית ו/או פרברטית.
להצעתי, גבול זה עובר דרך שני מימדים: המימד הכמותי והמימד האיכותי. המימד הכמותי פשוט יחסית לאיתור - מספר השעות אותן מבלה בן הנוער בגלישה ברשת, יחסית לשעות בהן הוא מבלה באינטראקציות חוץ-רשתיות, בעיקר שעות בילוי לא וירטואלי עם חברים ובני גילו. כאשר פרופורציה זו מוגזמת לכיוון זמן השהייה ברשת, יש מקום לבדוק שמא מתרחש כאן מעגל התמכרותי, בתוכו מנסים הנער או הנערה לפצות באופן וירטואלי וכמותי על העדרה של אינטימיות ממשית ומחוייבת בחייהם, המתבטאת בצורה של קשרים חברתיים קבועים יחסית. ההתמכרות עצמה "מצמידה" את הנער/ה למחשב ומונעת ממנו/ה לפתח קשרים חברתיים שיכולים לספק ולמלא את החוסר הנפשי באינטימיות, וחוזר חלילה בתוך מעגל של התמכרות.
המימד האיכותי קצת יותר קשה לאיתור, ומצריך היכרות קרובה עם החומרים בהם עוסק/ת הנער/ה בגלישתו ברשת. יש לברר מה מידת החשיפה האישית של פרטים אינטימיים? האם קיימת בנוסף לחשיפה הכתובה גם חשיפה גופנית בצורת תמונות בעירום חלקי או מלא? האם הסיפוק המופק מהחשיפה הינו בעל אופי מיני-פרברטי? יש להניח שהנער/ה ייטו להסתיר סוגים כאלה של חשיפת יתר מהורים מטפלים ואנשי חינוך, בשל החשש מגנאי ואיסור על המשך הפעילות, לכן, כמו תמיד, הגישה האמפתית תהיה הטובה והיעילה ביותר הן לצורך האיתור והן כעמדה טיפולית.
בהכללה, כל מי שמצוי באופן זמני או מתמשך, בתוך מצב של חסך קריטי ביחסי זולתעצמי אינטימיים, המספקים אותן איכויות נפשיות שנידונו במאמר:
1. נערים ונערות שחווים נתק רגשי, זמני או קבוע, מהוריהם.
2. נערים ונערות שיחסיהם עם בני גילם אינם עולים יפה או נקלעו למשבר, ולפיכך קבוצת הגיל שלהם אינה מצליחה להוות עבורם זולתעצמי המחליף את הבלעדיות הפוחתת של ההורים בגיל ההתבגרות.
3. נערים ונערות הנוטים מטבעם להתבודדות ו/או חרדה חברתית, המונעת מהם התרועעות אינטימית ויצירת קשרים חברתיים מספקים מבחינה נפשית.
4. נערים ונערות אשר נוטים לשימוש בריגוש מיני כפיצוי על חסך רגשי, כתוצאה מנסיבות חיים ספציפיות שיצרו נטייה כזו (למשל מי שעברו ניצול מיני).
5. נערים ונערות עם פער גדול במיוחד בין היכולת לביטוי רגשי כתוב, לבין היכולת לבטא עצמם בעל פה, פנים אל פנים, במסגרת סיטואציה אינטימית או חברתית.
כל טיפול במצב של התמכרות לחשיפת יתר ברשת, בין אם במסגרת פרטנית, הורית או חינוכית, צריך לעבור דרך הקשבה אמפתית ולא שיפוטית לצרכים שהולידו את ההתנהגות ההתמכרותית המסוימת. להקשבה האמפתית והמבינה יש חשיבות רבה דווקא במקרים של חשיפה עצמית ברשת, משום שיש מקום להניח שמי שנוטה להתמכר לחשיפה כזו, הינו מי שחסרה מאד בחייו אינטימיות בטוחה, במסגרתה הוא יוכל לחשוף עצמו מבלי "למכור" את עצמו באופן לא מבוקר כדי להשיג תשומת לב לה הוא זקוק.
באמצעות אותה הקשבה אמפתית, הטיפול צריך לעבור דרך בדיקת סוגי החוסר הרגשיים והחברתיים בחיי המתבגר. קרי בדיקת מערכות היחסים עם ההורים, עם בני הגיל ועם מסגרת בית הספר, על מנת לאתר באופן מדויק היכן מצויים הכשלים האמפתיים איתם מתקשה המתבגר להתמודד בכוחות עצמו. לעיתים קרובות, עצם החשיפה של הקשיים במסגרת בטוחה, תפחית מאוד את הצורך בחשיפה עצמית באינטרנט, כך שמשתנה משהו במעגל ההתמכרות ומתאפשרת יציאה החוצה מן הרשת הלוכדת אל עבר העזה והשתתפות רבה יותר בחיים הלא-וירטואליים. במקרה כזה, ההעזה מחדשה מביאה איתה בניית קשר ממשי המספק חומרי הזנה יציבים ובטוחים יחסית.
במקרים אחרים, אם מתברר שההתמכרות או הפרברסיה הופיעו אמנם בהווה של גיל ההתבגרות, אך מקורם בחסכים משמעותיים בילדות המוקדמת, יש להפנות את הנער לטיפול פסיכולוגי פרטני במסגרתו יחווה אפשרויות קיום אחרות מאלה שמציאות חייו זימנה לו, וישתחרר מדפוסים הגנתיים התמכרותיים-פרברטיים שנטבעו בו.
הרשת מהווה מוקד משיכה רגשית לרבים, ובעיקר לבני הנוער המצויים בגיל בו מבחינה התפתחותית יש מעבר מהישענות רגשית על ההורים להישענות על יחסים אינטימיים עם בני גילם. כאשר משהו במעבר הזה אינו מסונכרן, עקב נסיבות כאלה או אחרות, נוצר מצב של ריק נפשי זמני או קבוע. זה הוא מצב של העדר זולתעצמי - מחסור בדמות אמפתית המסוגלת לראות את הנער כפי שהוא, "מבפנים" כביכול, באופן אינטימי ולא שיפוטי. מחסור זה, אם הוא חמור וממושך מדי, עלול לגרום לשבר טראומטי במבנה העצמי.
את המבט החסר הזה, אשר יכול לאשר לאדם את קיומו כבעל ערך ולהרגיע את חרדותיו מפני העתיד ומפני העולם "שמחכה בחוץ", נערים ונערות מסוימים מחפשים דרך השתתפות במסגרות וירטואליות כמו פורומים ובלוגים, או מסגרות אחרות של רשתות חברתיות, המערבות חשיפה עצמית רבה בתנאים הנראים בטוחים יחסית, בשל האפשרות "להסתתר". כמבנה זמני מפצה, הרשת יכולה לחולל נפלאות עבור חלק מהצעירים, אשר יודעים להשתמש בה בזמני הביניים שבין קשר משמעותי אחד למשנהו, שכן היא מספקת מעין תחליף הזנה שאין להתעלם או לזלזל בערכו התזונתי לנפש. מבנה מפצה זה, בודאי עדיף על הרעב האינסופי והדיכאון המוחלט של הבדידות הנפשית חסרת התקווה. אך אליה וקוץ בה - החוויה הטובה והמפצה, עלולה להפוך להתמכרות. הרצון להשיג מבט רואה ואמפתי, עלול להוביל לחשיפת יתר המכחישה את הבושה הנורמלית ויוצרת פיצול תוך נפשי. ההתמכרות יוצרת מעגל של צריכת יתר המרחיק את המתבגר מהחברה ומקשרים אינטימיים מחייבים ובטוחים. בנוסף, חשיפת יתר שכזו, יחד עם האפשרות הזמינה להציץ לחייהם של אחרים, עלולות לעורר נטיות פרברטיות אצל חלק מבני הנוער המועדים לכך. יש לזכור שמהרבה בחינות הרשת אינה מקום בטוח כלל, אלא רק נדמית לעיתים ככזו. בלא מעט מקרים, החוויה המיטיבה והמזינה שמאפשרת הרשת, עלולה להתנפץ בבת אחת ובאופן מסוכן, וליצור טראומה רגשית רצינית.
ולמרות שעניינו של מאמר זה הוא שאלת החשיפה העצמית בלבד, בכל זאת אדגיש בקיצור נמרץ נקודה חשובה הקשורה להתנפצותה של החוויה הוירטואלית המיטיבה - הרשת אינה יכולה לאורך זמן להוות זולתעצמי, מפני שהמחויבות האתית הנדרשת כדי להיות זולתעצמי עבור האחר, אינה מעוגנת במסגרת הפתוחה והאנונימית שהיא מציעה. מכיון שכך, יאלצו רבים מהגולשים לחוות כאב של שבירת ההחזקה המזינה, כאשר יתרחש כשל אמפתי בלתי נמנע, דהיינו כאשר הצורך אותו הפנו אל המרחב הוירטואלי, לא יענה כלל, או יענה באופן פוגעני. כאב זה, עלול להיות חמור מאד. בשל כל אלה, חשוב מאד שציבור המטפלים בבני נוער יכיר היטב את מורכבותה של התרבות האינטרנטית, את השלכותיה הפסיכולוגיות, ואת טווח השימוש שבני נוער מועדים לעשות בה. להבנת המשיכה הפסיכולוגית של הרשת בכלל, ושל החשיפה העצמית ברשת בפרט, יש חשיבות רבה בתהליך הכוונתם של בני הנוער לקראת שימוש חיובי במדיום רב עוצמה זה. חשוב להקדיש מחשבה ומאמץ לאיתור מוקדם, ולטיפול בתופעות של חשיפת יתר התמכרותית ו/או פרברטית ברשת.
הטיפול עובר דרך הקשבה אמפתית ובלתי שיפוטית לצרכיו הרגשיים של הנער, תוך יצירת מסגרת של יחסי עצמי- זולתעצמי, בתוכה יוכלו הנער או הנערה להשיג לעצמם את חומרי ההזנה החיוניים שישמשו אותם להמשך בנייה והתפתחות עצמית. בהדרגה, יוכל הצעיר לוותר על השימוש בחומר ההתמכרותי, לעיתים פרברטי, שמספקת החשיפה העצמית המוגזמת, ולהפנות את תשומת הלב והמשאבים הרגשיים שלו אל הסביבה הלא-וירטואלית כך שיוכל להעז ולחפש לעצמו קשרים ממשיים, שיוכלו להוות עבורו זולתעצמי. זולתעצמי המחוייב כלפיו ואשר ניתן לבטוח במחוייבותו לאורך זמן. זולתעצמי מסוג זה יאפשר לו להמשיך, ללא הפרעות גדולות מיי, את צמיחתו הבריאה והשלמה.
פסיכולוגית קלינית ומדריכה בפסיכותרפיה. עובדת בקליניקה פרטית ברמת חן, מטפלת במבוגרים בני נוער וילדים. מרצה ומדריכה בתוכנית הלימוד הארבע שנתית בפסיכולוגית העצמי, במסגרת התוכנית לפסיכותרפיה של אוניברסיטת תל אביב. חברה באיגוד הישראלי לפסיכולוגית העצמי ולחקר הסובייקטיביות, ושותפה בניהול אתר האיגוד ופורום פסיכולוגית העצמי שבאתר האיגוד. בוגרת התוכנית לפסיכותרפיה של אוניברסיטת תל אביב, ותוכנית ההמשך של פסיכולוגית העצמי (קוהוט).
משנת 2000 מנהלת פורומים פסיכולוגים ברשת, ושותפה לחקר ההבטים הפסיכולוגיים של האינטרנט והשימוש בו. מאמרים והרצאות שנכתבו על ידי במסגרת ימי עיון שהתקיימו בנושא, מתפרסמים באתר הבית, בפסיכולוגיה עברית ובאתר האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי. מתעניינת בשאלות מטא-פסיכולוגיות באמצעות חיפוש נקודות ההשקה של פסיכולוגיית העצמי עם דיסציפלינות אחרות בתוך הפסיכואנליזה ומחוצה לה (בודהיזם, חשיבה הוליסטית, ספרות ואמנות ועוד) ובשינויים שעוברות הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה באופן תיאורטי ויישומי גם יחד.
