צוות בטיפולנט
אוגדן פותח את מאמרו בהתייחסות לכך שפיירברן פיתח מודל ייחודי של הנפש אשר מציע אלטרנטיבה למודל הסטרוקטורלי של פרויד. מודל זה מתאר עולם פנימי בו חלקי עצמי מפוצלים ומודחקים נכנסים למסגרת יחסי אובייקט קבועה אך ניתנת לשינוי. זהו מודל מקיף יותר מהמודל הפרוידיאני המעשיר אותו במטאפורות שמסייעות להבנת דילמות אנושיות שונות, ובפרט כאלו המבוססות על הפחד מכך שאהבתו של האדם הרסנית, ולהבנת תפקידן המרכזי של תחושות דחייה, בוז, התפכחות ואהבה 'התמכרותית' בהבניית הנפש הלא מודעת. במאמר זה אוגדן מבקש לתאר את רעיונותיו של פיירברן ולהציע זווית אישית להבנתם.
הדילמה הפסיכולוגית המרכזית מולה ניצב התינוק, על פי פיירברן, נוצרת כאשר הוא חווה את אמו כאוהבת ומקבלת את אהבתו, ובו זמנית לא אוהבת ודוחה את אהבתו. תפיסה זו מעוררת את השאלה האם כל תינוק חווה את החוויה הטראומטית של מפגש עם החלקים הלא אוהבים והדוחים של האם, או שכל תינוק מפרש תסכולים טבעיים במונחים של דחייה והיעדר אהבה. לטענתו של אוגדן, כתביו של פיירברן אינם מספקים תשובה חד משמעית ומציעים תמיכה בשתי האלטרנטיבות.
פיירברן מציע מספר התייחסויות לכך שכל תינוק תופס את מגבלות האהבה של אמו ובהקשר זה, כל אדם הוא במובן מסוים סכיזואיד אשר חווה פיצול פתולוגי של העצמי, למרות שאנשים שונים זה מזה בחומרתו של הפיצול. מקור הפתולוגיה הסכיזואידית היא ביחסים לא מספקים עם האם הבאים לידי ביטוי בכישלון של האם ב"שכנוע" הילד בכך שהיא באמת אוהבת אותו כאדם. פיירברן אמנם מדגיש גם את הפירוש השגוי של תסכולים כהיעדר אהבה, אך התיאוריה שלו היא בבסיסה תיאוריה של טראומה הקשורה בהכרת הילד בכך שהוא תלוי לחלוטין באם שליכולתה לאהוב יש גבולות. בינקות, הכרה זו מהווה חוויה רגשית הרסנית ואילו בילדות המאוחרת יותר חווית האם כלא אוהבת וכדוחה את אהבת הילד מהווה "השפלה אינטנסיבית" המייצרת תחושה קשה של חוסר ערך, מחסור, חוסר אונים ורוע של העצמי. עם זאת, ההשפעה ההרסנית ביותר של חווית היעדר האהבה ודחיית האהבה היא חווית הילד כי הוא מרוקן מליבידו- חוויה המובילה לדיס-אינטגרציה ותחושת איום במוות נפשי. כלומר, פיירברן מציע כי חלק מהחוויה האנושית האוניברסלית היא החוויה האיומה של איום באובדן העצמי. בנוסף, הילד חש כי הוא זה שהרס וגרם להיעלמות אהבת האם ומניח כי סירובה לקבל את אהבתו נובע מכך שאהבתו רעה והרסנית. הילד דבק באובייקט הרע שלו מאחר ואובייקט רע עדיף על היעדר אובייקט, ולכן ממשיך להיצמד ולנסות לבסס יחסי אהבה עם האם הלא אוהבת והדוחה, ומנסה לבטל את האפקט המרעיל המפונטז של אהבתו. אלא שהתעקשות יתרה ומתמשכת לגיוס אהבת האם הלא אוהבת מביאה בסופו של דבר לדיס-אינטגרציה ותחושת האיום במוות נפשי.
מנקודת מבט זו, משימתו ההישרדותית של הפעוט אינה רק ביסוס יחסי אהבה עם אם המסוגלת לאהוב. משימתו היא גם לנתק את עצמו מהניסיונות העקרים לגייס אהבה מהאובייקט החיצוני הנחווה כלא אוהב. דבר זה מתרחש באמצעות פיתוח עולם אובייקטים פנימי בו היחסים עם האם החיצונית והלא אוהבת מומרים ליחסי אובייקט פנימיים. כלומר, הילד מחליף יחסים עם אובייקטים בעולם החיצוני ביחסים פנימיים, וממיר את כאבי הקשר הליבידילי בואקום רגשי. דרך יצירת יחסי אובייקט פנימיים עם האם הלא אוהבת, הילד מפנה את יכולת האהבה המולדת לאובייקט פנימי המהווה חלק ממנו. יחסים אלו עם האובייקט הפנימי מהווים למעשה יחסים בין אספקטים שונים של האגו.מתוך תיאור התהליך של החלפת היחסים עם האובייקט החיצוני ליחסים עם אובייקט פנימי המהווה חלק מהאגו, אוגדן עובר לרעיונו של פיירברן בדבר עולם האובייקטים הפנימי הנוצר דרך הפנמת היחסים הבלתי מספקים עם האובייקט.
כדי להבין את האופן בו פיירברן תפס את התפתחות הנפש יש צורך בהבנת הרעיון של מבנה אנדו-פסיכי (endopsychic structure)- תת מבנה של העצמי המפוצל מהאגו העצמי המרכזי. פיירברן התנגד להפרדה בין מבנים אנדו-פסיכיים (חלקי עצמי המסוכלים לחשוב, להרגיש, לזכור ולהגיב באופנים מובחנים) לבין דינמיקות נפשיות (דחפים, משאלות, צרכים ותשוקות), והציע כי כל חוויה מעוררת בחלקים אחרים של האגו סט מובחן של רגשות, מחשבות, דחפים וכן הלאה. לצד זאת, כדי לפשט ולהשיג שליטה מסוימת ביחסים המופנמים עם האם הלא אוהבת, הילד מפצל את האובייקט הלא אוהב המופנם לשני חלקים: אם מרגשת ואם דוחה.
חלק מאישיות הפעוט מחובר באופן חזק ובלתי נשלט לאספקט המרגש של האם המופנמת, בעוד שהאחר מחובר באופן עוצמתי לחלק הדוחה, ושני חלקים אלו מפוצלים מהחלק המרכזי והבריא של הנפש אותו פיירברן כינה האגו המרכזי. כמו כן, מפוצלים ממנו חלקי האישיות המזוהים עם האם המופנמת המרגשת והדוחה. כך, נוצרות שתי תבניות יחסי אובייקט:היחסים של העצמי המפותה, אשר כונה על ידי פיירברן האגו הליבידינלי, עם האובייקט המרגשהיחסים של העצמי הדחוי, אותו פיירברן כינה החבלן הפנימי או האגו האנטי ליבידינלי, עם האובייקט הדוחה
שני אספקטים אלו של העצמי נדחים באופן עוצמתי וזועם על ידי האגו המרכזי מאחר והחלק הבריא באישיות זועם על האם הפנימית הלא אוהבת. לצד זאת, האובייקט המרגש והאובייקט הדוחה הם חלקים מהעצמי לא פחות מהאגו הליבידינלי ומהחבלן הפנימי, אך הם נחווים כלא-אני מאחר והם חלק מהעצמי אשר זוהה עם האם הלא אוהבת על איכויותיה המרגשות והדוחות.פיירברן האמין כי הפנמת האובייקט הלא מספק הוא מנגנון הגנתי המכוון לשליטה באובייקט הלא מספק, אך אוגדן מדגיש גם כיצד מנגנון זה משרת את יצירתה של מערכת מציאות פנימית סגורה מהעולם החיצוני. על אף יחסי הדחייה שביניהם, פיירברן הדגיש את הקשר הליבידינלי שבין חלקי העצמי המפוצלים לבין האובייקט הלא אוהב המופנם. טבע ליבידינלי זה מצביע על כך שאספקטים של האדם (החבלן והאגו הליבידינלי) אינם מוותרים על הפוטנציאל לקבלת ומתן אהבה של האובייקט הבלתי מספק- גם כאשר חוסר הוויתור מובע בכעס, דחייה וכן הלאה.
מנקודת מבט זו, אוגדן רואה את החבלן הפנימי ואת האגו הליבידינלי כאספקטים של העצמי המכוונים להפיכת האובייקט הדוחה והמרגש לאובייקט אוהב.
פיירברן תיאר מספר דינמיקות פנימיות המתקיימות בין חלקי הנפש המפוצלים ומבנות את העולם הרגשי והבין אישי.
אוגדן מציע כי על פי תיאוריית יחסי האובייקט הפנימיים של פיירברן, כל האהבה והשנאה המחברות בין אובייקטים פנימיים הן פתולוגיות במהותן מאחר והן נובעות מהקשר הפתולוגי בין ילד לאם בלתי נגישה, כלומר אם שנחווית כלא מסוגלת לקבל ולהעניק אהבה. היחסים בין האגו הליבידינלי והאובייקט המרגש הם יחסי אהבה התמכרותית מצד האגו הליבידינלי ושל צורך נואש של האובייקט המרגש לעורר תשוקה באגו הליבידינלי.
היחסים בין החבלן הפנימי לבין האובייקט הדוחה נובעים מאהבת הילד לאמו למרות (ובגלל) דחייתה אותו. מה שמחבר בין שני חלקים אלו אינו שנאה אלא אהבה פתולוגית הנחווית כדחייה מרירה, ושני הצדדים אינם יכולים לשחרר זה את זה. למעשה, לאף אחד מהם אין רצון לשינוי התלות ההדדית, והקשר הוא עוצמתי ביותר: שניהם נחושים להזין את תחושתם שהוטעו, רומו, הושפלו, נבגדו, זכו ליחס לא הוגן וכן הלאה, ויחסו של האחר נתפס כבלתי נסלח.
מנקודת מבטו של האובייקט הדוחה (חלק העצמי המפוצל המזוהה עם האם הדוחה), חווית אהבה פתולוגית זו מבוססת על שכנוע בכך שהחבלן הפנימי הוא חמדן, בלתי ניתן לסיפוק, חסר יכולת להכיר תודה, לא רציונלי, נוטר טינה וכן הלאה. למרות זאת, האגו הדוחה אינו מסוגל לוותר על היחסים עמו ולהשתחרר מהתלות הפתולוגית. החיים, הנחישות וסיבת הקיום של האובייקט הדוחה (כחלק מהעצמי) מונעים מקשרים עם החבלן הפנימי- ללא היחסים עמו, מבלי שהחבלן ינסה לגייס את אהבתו, את החרטה שלו ואת התיקון שלו, הוא רק כלי ריק ששייך לעבר.
אוגדן רואה את תיאור היחסים בין החבלן הפנימי והאגו הליבידילי ובין החבלן הפנימי לבין האובייקט המרגש כאחת התרומות המרכזיות של פיירברן. החבלן הפנימי, מלא שנאה עצמית על תלותיותו האין סופית, פונה לאגו הליבידינלי וכך למעשה פונה אל חלק מהעצמי שלו. החבלן הפנימי מתקיף באופן מלא בוז את האגו הליבידילי על כך שהוא ממשיך להשפיל את עצמו ולהתחנן לאהבה בפני האובייקט המרגש. מפרספקטיבה זו, של החבלן הפנימי, פיירברן השתמש במונח אגו ליבידינלי לכינוי האספקט של העצמי המחובר בקשרי אהבה ממכרת לאובייקט המרגש. ליבידו, בהקשר זה, הוא ליבידו נרקיסיסטי. כל חלקי העצמי הפנימיים מפוצלים מהאגו המרכזי ולכן היחסים ביניהם הם יחסים אקסקלוסיביים בין האדם לבין עצמו. מתקפה דומה למתקפה של החבלן הפנימי על האגו הליבידינלי היא המתקפה של החבלן הפנימי על אובייקט האהבה הנרקיסיסטי, האובייקט המרגש. החבלן הפנימי רואה את האובייקט המרגש כפתיין, רמאי מלא הבטחות ריקות לאהבה, כאשר מתחת לאלו נחבאים גם השנאה והבוז העצמיים על ההיקשרות העמוקה של החבלן הפנימי עצמו לאובייקט הדוחה. מתקפות אלו של החבלן הפנימי את האגו הליבידינלי והאובייקט המרגש יכולות לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות גם ביחסי הטיפוליים, שביניהן מתקפות בלתי פוסקות על המטפל ועל תפקודו.
האגו המרכזי הוא האספקט הנפשי אשר פיירברן עסק בו מעט באופן יחסי. הוא ראה אותו כמבנה המסוגל לחשוב, להרגיש, להגיב וכן הלאה. הוא מכיל את חלק העצמי הבריא המולד של האדם, מסוגל להבחנה בסיסית בין עצמי לאובייקט ומתפקד על בסיס עיקרון המציאות. אך בתגובה לחוויות טראומטיות עם אם אותה הילד חווה גם כאוהבת ומקבלת את אהבתו וגם כלא אוהבת ודוחה את אהבתו, הילד מפצל חלקים מהאגו המרכזי ומדחיק אותם בדמות יחסי האובייקט הפנימיים שתוארו. כתוצאה מכך, האגו המרכזי מאבד מבריאותו ומרוקן על ידי תהליכי הפיצול וההדחקה.
האגו המרכזי הוא החלק היחיד בעצמי המסוגל להיות מעורב וללמוד מהתנסויות עם אובייקטים חיצוניים, ושינוי בעולם האובייקטים הפנימי והלא מודע תמיד מתווך דרכו. אובייקטים פנימיים יוצרים אינטראקציות עם העולם החיצוני רק דרך יחסי אובייקט נרקיסיסטיים, כלומר דרך החצנה של יחסי אובייקט מופנמים. האגו המרכזי אינו מכיל יחסי אובייקט מופנמים מודחקים אלא יחסי אובייקט טובים דיים כהזדהויות עם אנשים שהעניקו וקיבלו אהבה. הזדהויות אלו עומדות בבסיס היווצרותן של תחושות ביטחון פנימי, יציבות ואינטגרציה.
בחלקו האחרון של המאמר אוגדן עובר לתאר מספר דרכים בהן אדם יכול להיעזר כדי לגדול מבחינה פסיכולוגית, על פי פיירברן. פיירברן הניח כי הקונסטלציה הבסיסית של פיצול והדחקת אספקטים של האגו המרכזי היא בלתי נמנעת. שינוי פסיכולוגי אשר יכול להתרחש במסגרת הפסיכואנליטית קורה קודם כל דרך צמצום האינטנסיביות של רגשות הדחייה, האהבה ההתמכרותית, הבוז, התלות הפרימיטיבית, ההתפכחות וכן הלאה. צמצום זה מאפשר איגוד טוב יותר של חלקי העצמי המפוצלים זה לזה. באופן ספציפי, שינוי פסיכולוגי בריא יכול להתרחש על ידי:
- הפחתת ההתקשרות של תתי האגו (החבלן הפנימי והאגו הליבידינלי) לייצוגי האובייקט המקושרים עמם (האובייקט הדוחה והאובייקט המרגש)- הפחתת האגרסיה של האגו המרכזי כלפי תתי האגו והאובייקטים שלהם- הפחתת האגרסיה של החבלן הפנימי כלפי האגו הליבידינלי והאובייקט שלו (האובייקט המרגש)
פיירברן אמנם לא התייחס לכך ישירות, אך אוגדן מציע ברוחו כי העיקרון המרכזי העומד בבסיס הצמיחה הפסיכולוגית הוא שכל בשילה פסיכולוגית מבוססת על קבלה כנה של המטופל עצמו ולכן גם של אחרים. קבלה זו מושגת דרך הכרה וקבלת מגוון האספקטים של העצמי, כולל הזדהויות ילדיות, מופרעות ומפוצלות עם האובייקט הלא אוהב והבלתי מקבל.
שינוי פסיכולוגי מסוג זה יוצר אפשרות לגילוי עולם של אנשים וחוויות המתקיימים מחוץ לעצמי, עולם בו אפשרי לחוש סקרנות, הפתעה, הנאה, אכזבה, כמיהה וכן הלאה. עולם המחשבה, הרגש וההיקשרות האנושית הנפתח דרך קבלה עצמית מסוג זה הוא עולם בו האדם אינו חש דחף קומפולסיבי לשנות את מציאות ההיקשרויות האנושיות לדבר מה אחר, כלומר לשנות את העצמי או האובייקט (שכעת הוא סובייקט שלם ונפרד). זהו גם עולם בו אדם יכול ללמוד מהניסיון עם אנשים אחרים מאחר וחוויות אלו כבר אינן נשלטות על ידי השלכות של עולם יחסי אובייקט פנימי סטאטי.
Why read Fairbairn? אוגדן, Thomas H. The International Journal of Psychoanalysis, Vol 91(1), Feb 2010, 101-118.
