ד"ר מירב רוט
מאמר זה מכיל דברים שנשאה ד"ר מירב רוט בערב ההשקה של סיפור הילדים "עילי והסוס המתאים" – ספר ילדים מאת אילנה לאור.
עילי הוא ילד המתמודד עם שאלות שמציקות לו, לילדים אחרים וגם למבוגרים וקשורות ליכולתנו להעיז, לנסות, להפגע, להגן על עצמנו מפגיעות וחוזר חלילה. מי מאיתנו לא מכיר את השאלות: האם אני קטן או גדול? האם אני חזק או חלש? קטן וחמוד או בכיין ופחדן? ובמילים בוגרות יותר, האם אני הכי... חשוב, חכם, עשיר, שולט, "מחליט על כולם" או, אפילו לא על עצמי... בתמימותו עילי חושב שאם יהיה מספיק גדול ובוגר יהיה פטור משאלות אלו. פנטזיה ילדית זו משותפת לכולנו, יחד עם זה עילי מוצא פתרון מוצלח הרבה יותר: הוא מוותר על הדיכוטומיה גדול/קטן ומוצא את מה שמתאים לו.
כיצד מתחוללת טרנספורמציה קסומה זו?
"אמא אמרה:'אתה הולך לישון מיד!'אבל עילי אף פעם לא אהבשמחליטים עליו...ועילי-בכה בקול רםעד שנרדם.ואז הופיע לפניו מכשף..."
מי הוא המכשף? מה כוחו? ואיך הוא סייע לטרנספורמציה? אתם מוזמנים לקרוא בספר עילי והסוס המתאים.
ראשית אני מאוד מודה לאילנה על ההזמנה לעסוק בסיפור שובה הלב שכתבה ומברכת אותה על שהשכילה לשלב את שני האלמנטים המענגים בתבל: סבתאות וכתיבה, שמתוכם נולד הספר המקסים "עילי והסוס המתאים".
ספרי ילדים הם מחלקה מיוחדת ובעלת חשיבות רבה על מדפי הספרים בבית. זוהי תחילתה של הרפתקה, שנקראת "קריאת ספרות". כאשר היא נפתחת באופן שהזמין את הקוראים הצעירים לעולם הדמיון, ההזדהויות, ההשלכות והפנטסיות, באופן שיש עמו את שיקוי הקסמים הנכון, היא עתידה להוביל חיים שלמים של קריאת ספרים.
לז'אן פול סארטר יש ספר שנקרא "המילים"; ספר אוטוביוגרפי המחולק לשניים. החלק הראשון, הקרוי "קרוא", מתאר את תקופת הילדות וכניסתו לעולם הספרות כקורא. החלק השני, הקרוי "כתוב", מתאר את תקופת ההתבגרות והבגרות, והפיכתו של סארטר לאדם כותב. אפתח בקריאת קטע קצר מספרו, שמכניס אותנו קצת למצב הנפשי של ילד שעדיין אינו יודע לקרוא, אך כבר יש לו יחס לסיפורים שהוא שומע. אחר כך אמשיג את החוויות מזווית פסיכואנליטית, ואיעזר בהמשגות אלה גם כדי לראות מהי הפעולה הנפשית שמחכה ל'קורא' הצעיר בשומעו סיפור.
סארטר, אם כן, מספר כך:
"עדיין לא ידעתי קרוא, אבל הייתה בי די יוהרה לדרוש שיהיו לי ספרים משלי. סבי ניגש למו"ל הנוכל שלו והשיג אצלו את המעשיות של המשורר מוריס בושור... ביקשתי לפתוח בו ברגע בטקסי הרכישה. לקחתי את שני הכרכים הקטנים, הרחתי אותם, מיששתי אותם ופתחתי אותם כלאחר יד, 'בעמוד הנכון', תוך השמעת חריקה. לשווא: לא הרגשתי כך בעלות עליהם. ניסיתי, ללא הצלחה יתרה, לטפל בהם כאילו היו בובות, לנענעם, לנשקם ולהכותם. על סף דמעות, הנחתי אותם לבסוף על ברכי אמי. היא הרימה את עיניה מעבודת היד שלה: 'מה אתה רוצה שאקרא לך, מתוק שלי? את הפיות?' שאלתי, לא מאמין: 'הפיות, זה פה בפנים?" הסיפור היה מוכר לי: אמי סיפרה לי אותו לעתים קרובות, כשהייתה רוחצת אותי, כשעצרה לשפשף אותי במי-קולון או להרים מתחת לאמבט את הסבון שהחליק מידיה, והייתי מקשיב בהיסח הדעת לסיפור המוכר מדי: לא גרעתי עין מאן-מרי, נערת כל בקרי כולם; אוזני היו כרויות אך ורק לקולה הנטרד מרוב שיעבודה; נהניתי ממשפטיה הלא גמורים, ממילותיה המאחרות תמיד... העלילה היתה רק תוספת... כל אימת שדיברה היינו לבדנו, חבויים, הרחק מבני האדם, מן האלים ומכוהני הדת, שתי איילות ביער, בחברת האיילות האחרות, הפיות; התקשיתי להאמין שחיברו ספר שלם רק למען תופיע בו אותה אפיזודה מחיי החולין שלנו, המפיחה ריחות סבון ומי-קולון" (סארטר, 1964, עמ' 31).
לאחר שהסבא מביא את הספר הביתה, ואמו קוראת לו לראשונה את אותו סיפור שנהגה לספר לו מן הזיכרון, אך הפעם ישירות מן הספר, סארטר נבהל:
"הייתי מבולבל: מי סיפר? מה? ולמי? אמי כבר לא הייתה שם: לא חיוך, לא רמז לשותפות, הייתי בגלות. גם את דיבורה לא זיהיתי. מנין לה אותו ביטחון? כעבור רגע הבנתי: הספר הוא שמדבר. עלו ממנו משפטים שהפחידוני: היו אלה מרבי רגליים ממש, הם שרצו הברות ואותיות, משכו את צמדי התנועות, הרעידו את כפלי העיצורים, בהיותם מתרוננים, אפיים, נקטעים בהפסקים ובאנחות, עתירי מילים זרות, היו נקסמים מעצמם ומנפתוליהם מבלי להתחשב בי... דימיתי כאילו העמידו ילד למבחן: מה היה הוא עושה במקום חוטב העצים? איזו משתי האחיות הוא מבכר? מדוע? כלום מסכים הוא לעונשה של בבט? אלא שהילד הזה לא היה לגמרי אני, ואני פחדתי לענות. ואף על פי כן עניתי, קולי החלש אבד, והרגשתי שאני נהפך לאחר. אן-מרי, גם היא, הייתה לאחרת, ומראיה כשל עיוור הרואה את הנסתר... עם הזמן מצאתי סיפוק באותו קליק המנתק אותי מעצמי... פיתחתי רגישות לרצף המוקפד של המילים: בכל קריאה היו חוזרות, תמיד זהות ובסדר זהה; חיכיתי להן..." (סארטר, 1964, עמ' 32).
כל כך הרבה מגלה לנו סארטר בקטע הקצר הזה על המפגש של ילד עם הספרים הראשונים.
אגע רק בכמה מן הנקודות המבצבצות בטקסט הנפלא הזה, ואולי אחר כך יהיה לנו זמן לדבר ביחד על נוספות.
הילד ז'אן פול עדיין לא יודע לקרוא, ולכן אמו מספרת לו סיפורים.
הוא מבחין כאן בין שתי חוויות של שמיעת סיפור: כשההורה מספר מן הזיכרון וכשההורה קורא מן הספר. בראשונה, הוא מוקסם מן הערבוביה של הסיפור עם התודעה החלומית של המספרת, שספק מרחפת על פני הסיפור המוכר כל כך, ספק נבלעת בעולם הדמיון, ועל כן מילותיה מאחרות תמיד ומשפטיה אינם גמורים. כל אלה טובלים באמבט של מי קולון ובועות סבון, כלומר מלווים בחוויה חושנית שמעורבים בה ריחות וצבעים, תחושות גוף, מראות וקולות. בפסיכואנליזה של מלאני קליין היא אומרת שהפנמתו של אובייקט טוב היא התנאי בהא הידיעה לבריאות נפשית. בתיאור של סארטר, ניכר כיצד המופע הקינסתטי הזה שבו משתתפים כל החושים, מופנם בכוליותו הבלתי מובחנת, ויוצר בנפשו של הילד הקטן התרגשות ושמחה. הסיפור, כמו זה על עילי והסוס המתאים למשל, הוא אם כן לא רק עלילה מסעירה שהילד נשבה בה. ההורה הקורא לילד את הסיפור בלילה נמזג לתוך עולמו הפנימי של הילד הרדום למחצה, הרפוי בגופו ובנפשו, השותה בצמא את תוכן העלילה ביחד עם צליל קולו של ההורה, ליטוף אגבי שחולף על מצחו, השיחות הקטנות הנרקמות סביב ההתרחשות המסופרת והביטחון המוחלט שהילד חווה בסיטואציה האינטימית הזאת, שתופרת את המעבר מן היום ללילה בחיק החם של ההורות ושל הספרות.
כאמור, סארטר מבחין בין הקשבה לסיפור הנמסר מן הזיכרון, לבין סיפור שקוראים מן הספר. גם בסיפור מן הזיכרון, אך ביתר שאת בקריאה מדפי הספר, ישנה משמעות מרכזית לחזרתיות. העובדה שבכל פעם שנפתח ספר נמצא בו את אותו טקסט בדיוק היא מהותית. היא רלבנטית לקריאה של סיפורת בכלל, אך בסיפורי ילדים היא רלבנטית במיוחד, שהרי חלק מן הכוח של סיפורי ילדים הוא בכך שקוראים בהם שוב ושוב ושוב. סארטר מצהיר שהסיפור "מוכר מדי", ומתאר לנו מה מתאפשר בזכות מוכרות מוחלטת זאת. גם אן-מרי וגם ז'אן פול הקטן, וכך כל הורה (או סבא וסבתא לצורך העניין) וילד, יכולים להרשות לעצמם להיות מוסחים בעת השמעת ושמיעת הסיפור, לשייט בחופשיות על פני הסיפור ה'מוכר מדי', שבדיוק מתוך כך מעניק ביטחון של מסע שיודעים את מסלולו, ושבאופן פרדוקסלי כל ההפתעות בו צפויות. תחשבו לרגע איזו הזדמנות נדירה בחיינו מעניקה לנו הקריאה, כאשר קוראים סיפור שוב ושוב, כפי שקורה לעתים קרובות עם סיפורי ילדים, ובדרך זו יוצאים למסע שבו נפתולים וסכנות, הפתעות ותפניות ובה-בעת הכול ידוע מראש, צפוי ומוכר. מחנה אימונים קטן לחיים, בו הנפש מזדמנת לבחון שוב ושוב בתנאי ביטחון כיצד זה מרגיש לאבד ביער, להיעלב, לטעות, להיחבל ולהחלים, להאמין ולהתבדות ומה-לא.
פרויד כתב כך: "בתחום הבדיון... אנו מתים עם הגיבור אתו זיהינו את עצמנו; אך אנו שורדים אותו, ומוכנים למות שוב באותה ביטחה עם גיבור אחר" (פרויד, "מחשבות על זמנים של מלחמה ומוות", 1915). הסיפור הכתוב אהוב, אם כן, עלינו, הקוראים, כי להבדיל מן החיים עצמם, בשעת הקריאה אנחנו יכולים למות עם הגיבור ואז לקום לתחיה בסוף הסיפור.
אני חושבת על מצב התודעה המיוחד של הקורא כעל מעין "סובייקט ביניים של הקריאה", שמרשה לעצמו "להשתמש" בטקסט בחירות יוצאת דופן. מושגים אלה מתכתבים עם מושג "מרחב הביניים" ו"השימוש באובייקט" של ויניקוט. ה"שימוש באובייקט" (שם, עמ' 106-113), אותו מונח שהפך למטבע לשון בפסיכואנליזה של יחסי האובייקט, אינו מתייחס למובן השלילי של ניצוּל, אלא למובן החיובי, של האפשרות לבוא במגע חי ונוגע עם האחר המשמעותי. שהרי דרך ההזדהות עם דמויות הסיפור, הקורא זוכה להתנסות עמן ו'להעביר אותן' בהתנסויות מכל וכל. חירותו של "סובייקט הביניים" של הקריאה חורגת מחירות הסובייקט בחייו, שכן להרף העין של קריאת הסיפור הוא אינו בדיוק הדמויות אך גם אינו בדיוק הסובייקט שהוא כשאינו קורא, ובה בעת הוא גם הדמויות (דרך ההזדהות איתן) וגם הסובייקט הקורא. הוא גם האני וגם האחר באחרותו, והוא מפגיש ביניהם - בתוכו. תוך שהוא משתחל לתוך הדמויות בסיפור כאל תחפושת בפורים, מרשה לעצמו "סובייקט הביניים" לפעול בפנטסיה באופן יצרי והשלכתי יותר מכפי שהוא מעז בחייו. בחיי היומיום, מתוך החרדה (המוצדקת) להרוס ולהיפגע, תנועותיו האותנטיות של האדם בכלל, ושל הילד בפרט, מצומצמות – כפי שמראה לנו הסיפור על הילד עילי, שכל כך רוצה אבל כל כך פוחד. לעומת זאת, הילד השומע את סיפורו של עילי, יכול להשליך לתוכו ולתוך שאר הדמויות וגם להפנים מהן את האפל ביצרים ואת הינקותי בצרכים, כשיש לו ביטחון מלא כי בתום הקריאה, נותר האובייקט הספרותי מחוץ לטווח הרס ופגיעה. תהליך זה של השלכה והפנמה של הרגשות והדחפים העוצמתיים ביותר, מאפשר לקורא תהליכי התבוננות והתמרה שלא מתאפשרים במרחבים אחרים. ואיזה פלא ואיזה נס: בתום מפגשיו הסוערים של הקורא עם גיבוריו, הספר נותר שלם בצורתו הפיזית, ברצף העלילה שלו, באופי גיבוריו. בפעם הבאה שאן מרי תקרא לז'אן פול את הסיפור על הפיות, או כשסבתא אילנה תקרא לנכדיה את הסיפור על "עילי והסוס המתאים", צורתו של הסיפור תישאר זהה. גם בשעת הקריאה, אילו יטיילו כמה פסקאות אחורה, יוכלו למצוא בהן את הטקסט שלם ולא הרוס, וכך גם בפותחם את הספר ביום אחר. וכך הקורא מוצא כי אחרי כל שהשליך, הזדהה, הרס, מחה, התנגד והשפיע, שורד גיבור הספרות והטקסט עצמו את שימושו בו ונותר שלם. אפילו מותו של הגיבור, כפי שציין פרויד, מקבל צביון של בדיה, בהיותו שב לתחיה בקריאה מחודשת, ומת מחדש באופן אסתטי וזהה בפעם הבאה, וחוזר חלילה.
הוא אומר: "אלא שהילד הזה לא היה לגמרי אני... והרגשתי שאני נהפך לאחר... עם הזמן מצאתי סיפוק באותו קליק המנתק אותי מעצמי."
הסיפור יוצר כאמור "מרחב ביניים" בין הילד לאמו, ובין עולם הדמיון והמציאות – עולם של משחק חלומי, שבו ניתן להפליג אל מחוץ לגבולות הזהות האישית ונתוני הקיום, ודרך הזדהות עם הדמויות להיות לרגע אחרים, במקומות אחרים ובזמנים אחרים, עם גורלות אחרים וסיכויים אחרים, עם אפשרות לסכן את הקיים כדי לבחון, ולו לרגע, מה היה קורה לי אילו לא הייתי אני.
ב-1926 ניסחה ממציאת הטיפול במשחק מלאני קליין את הסיבות בגללן ילד אוהב לשחק בכלל, ולשחק בטיפול בפרט. היא דיברה על כך שיש לו הקלה כאשר הוא שופך את כל הדמויות שהוא נושא בתוכו – הייצוגים של אבא, אמא, האחים, הוא עצמו וכו' לתוך הדמויות במשחק, וכך גם נפטר לרגע מכובד משקלם בפנים וגם יוצר ביניהם אינטראקציה ומנסה לטפל ביחסים ביניהם שמסוכסכים בתוך נפשו. כך בדיוק קורה גם כשהילד שומע סיפור (וגם, אגב, אם הילד כבר בין 30 או 70). הוא מזדהה עם כל הדמויות בסיפור, לא רק עם הגיבור. בדרך כלל אנחנו מדברים על הזדהות במובן של חוויה מודעת של הסכמה עמוקה עם עמדות של אחר בחיינו. אלא שבספרות, וגם בעולם הפנימי, אנו מזדהים גם עם גיבורי המשנה, טובים ורעים כאחד. אנחנו הלוא חשים את הדמות בתוכנו, ובמובן זה זהו תהליך של הכנסה פנימה תוך זיהוי, ולכך הכוונה כאן במונח הזדהות. אנו מזדהים עם הנבל, עם הפיה, עם המכשף, עם ההרוג ועם האביר המושיע. גם אם במודע אנו חשים דחיה, רתיעה, עוינות ועוד, עדיין לכל אחת מן ההזדהויות תפקיד אחר בעיבוד עולמנו הפנימי הכולל לא רק את דמות הגיבור הטוב, אלא גם חלקים תוקפניים, מתחרים, מקנאים, מייחלים, מביישים ועוד, שהספרות מעניקה לנו הזדמנות פז לחוות אותם דרך האמצעי הנפלא של חלוקת התפקידים הזאת, שנשפכת ומתפזרת מעולמנו הפנימי אל הדמויות השונות בטקסט, ויוצרת בין דפיו רב-שיח בין חלקי הנפש המסוכסכים והקונפליקטואליים שבתוכנו.
את התנועה הזאת מבפנים החוצה ואז שוב פנימה אני מכנה "פרדוקס ההרחקה של הקריאה" – הקריאה מאפשרת לנו מפגש עם חוויות נפשיות שקשה לנו להיות איתן במגע ישיר. כך למשל, אם ילד חש פחדים ותחרותיות, אך קשה לו לבטא אותם או לעבד אותם באופן ישיר, כאשר הוא שומע את הסיפור על עילי, על הפחדים שעילי חש והתחרותיות שמתעוררת בו– הוא יכול לפגוש את אותן תחושות וחלקים בנפשו, שבאופן ישיר נמנע מלהיות איתם במגע, בזירה רחוקה יותר – של הסיפור. לכן זוהי תנועה פרדוקסלית – כי אנחנו מתרחקים מן האזור הרגיש בנפשנו אל הסיפור, אלא ששם, בחיק המוגן של הספרות, אנחנו מתקרבים לעצמנו דרך ההזדהות עם הגיבור, ואותן תחושות ורגשות קשים מקבלים תשומת לב ומעובדים במידה מסוימת דרך הסיפור. בקריאת סיפורים לילדים, הדבר מקבל משנה כוח, שכן יש להורים ולילדים הזדמנות לשוחח על התחושות של עילי בסיפור, מבלי שהם צריכים לאיים על הילד בשיח ישיר על רגישויות שלו, ובכל זאת הם יכולים לעזור לו להרגיש ולחשוב דרך עילי על עצמו ועל סיטואציות פנימיות וחיצוניות דומות שעמן הוא מתמודד. כמה שגורה הסיטואציה בה הילד מחליק מן הסיפור לסיפור דומה שחווה בגן. כמה מתבקש שבמהלך הסיפור על עילי תאמר ילדונת שגם איזו מילי אמרה לה שהבובה שלה יותר שווה, ואפילו אם לא, וידברו רק על החוויה של עילי, ההנחה היא שעילי הוא השם הבדוי של הקוראת הקטנה, ועידו הוא השם הבדוי של חברתה מילי, והספרות היא המכשף שמאפשר לה לרכוב לרגע על הסוס הדמיוני שלה ולהתנסות במה שהיה קשה לה להתנסות בו כמה שעות קודם לכן בחצר הגן.
איך זה מרגיש בעצם? להזדהות עם דמות? הילד שמקשיב לסיפור "עילי והסוס המתאים" חווה בדמיונו את החוויות שגיבור הסיפור עילי חווה בין דפי הספר: עילי מתיישב על האוטו שקנה לו אביו, והילד השומע כמו נספג בדמותו ומתיישב ביחד אתו. עילי שעומד ליפול מייצר גם בנפש הילד את החוויה של הפחד, של הפער בין הקטן לגדול, של כאב, הקטנות ושל הכמיהה להיות גדול וחזק ונטול מורא. ואז, כשהוא מתיישב עם סבתא על האוטו לסיבוב בדהרה, הילד חווה ביחד אתו את ההתגברות, הגאווה, ההתרגשות ולרגע שניהם אלופי העולם. זוהי אגב גם מטפורה מקסימה לסבתא ספרות – שכשמתיישבים עליה ומחובקים על ידה, מעזים לצאת לסיבוב במרחבי הדמיון בדהרה מסעירה ומענגת. כשגיבור הסיפור, עילי, עצוב שגיבור המשנה, עידו, חולף על פניו באופנים גדולים שהוא מצהיר שהם הכי שווים, זוהי הזדמנות לילד המקשיב לסיפור לחוות תחרות, קנאה, עלבון צורב, לחפש פתרונות, ללמוד על החיים ועל העולם הפנימי בתנאים המוגנים של הסדינים והכרית המוכרים, ושל המוכרות הנעימה של הטקסט שתעניק לו שוב ושוב הזדמנות לעבד ולעכל את האינפורמציה הרלבנטית הזאת לחייהם של כל ילד וילדה.
אנחנו רואים שגם בתוכן הסיפור עצמו – בהתמודדות של גיבור הסיפור עילי - הקונפליקט של גבולות היכולת מופיע בבירור, וגם בתהליך ההקשבה של הילד המאזין לסיפור מתרחשת מתיחה של גבולות היכולת, דרך כך שהסיפור מאפשר את החריגה אל מעבר לזהות, דרך ההזדהות עם הדמויות והסיטואציות של הסיפור.
אחרי שעילי נע בין התחושות שהוא קטן וגדול, מחד לא מסכים שאמא תחליט עליו ומאידך בוכה עד שנרדם וכו', מגיעה התפנית בעלילה: "וְאָז הוֹפִיעַ לְפָנָיו מְכַשֵּׁף עִם שַׁרְבִיט זָהָב וּמְעִיל מִתְנוֹפֵף וְהִצִּיעַ לְעִילַי הָרָדוּם לָעוּף לַגַּן הַקָּסוּם". כעת הספרות מספקת ביתר שאת את הכמיהה של הקורא הקטן לחרוג מגבולות הגודל והיכולת שלו, ולחוות משהו מן הפרקטיקה של הגדולים, שכל כך מושכת אותו אבל גם מאוד מפחידה אותו.
התרחשות פלאית זאת קשורה לתופעה נפשית שאני רואה כמרכזית לסוד הקסם של הקריאה, והיא "הכמיהה של הקורא לחריגה, לטרנסנדנציה": כקוראים – ילדים ומבוגרים כאחד – יש לנו כמיהה להינשא על כנפי הטקסט הספרותי אל מעבר לכבלי זהותנו ואף מעבר לכבלי הגוף והמוות, הזמן והמקום, ולהתנסות לרגע במרחבי אפשרויות אינסופיים של אני בעולם. הפילוסוף קירקגור הצביע על דיאלקטיקה של הבנה עצמית המתרחשת בכתיבת ספרות, כאשר אנו חורגים בה מן האישי-ייחודי אל הכללי-אוניברסלי, ואז שבים אל עצמנו מעט שונים מכפי שהתחלנו את התנועה אל מחוצה לזהותנו. אני סבורה שכך בדיוק קורה לנו גם כשאנחנו קוראים.
בחלק האחרון אם כן, משתמשת אילנה לאור בכוחה של הספרות להמריא הרחק אל מחוץ למגבלות המציאות, אל עולם בו ישנם מכשפים, גנים קסומים וילדים יכולים לעוף בו אל מחוז חפצם, שכלל אינו חיצוני אלא פנימי: להתאמה המדויקת שתיצור תחושת ביטחון ונעימות ותאזן בין הצורך להיות גדול לבין הזכות להיות קטן. כוחה הטרנסצנדנטי של הספרות – להעיף ילדים באוויר ולפתוח את ליבם של הפרחים ולרכוב עד למקום בו הבקרים נולדים – משמש את כולנו להתנסות בפנטסיות שלנו, באפשרויות שגלומות בנפשנו ושבתנאי המציאות אנחנו לא מעזים ולעתים גם לא יכולים לממש אותן. כאן עילי שמחד רוצה לחשוב שהוא "יכול להחליט על עצמו מזמן" אבל בעצם אמא "מחליטה עליו" מתי ילך לישון, יכול לרכוב לבדו על הסוס. האמת הסודית היא, שגם כאן הספרות "מחליטה עליו" באופן עקיף, אבל הפעם מבלי שיחוש מושפל ונגזל. נהפוך הוא: הספרות כמו שולחת לו הזמנה חגיגית, והוא שמח להזדמנות להצטרף לגן הקסום שלה, לשמוע את הקליק ולהיות לרגע לא הוא, ואולי בעצם, הכי הוא שאפשר.
מירב רוט, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית מנחה, ראש מסלול קליין ומרכזת יחידת הדוקטורט בתכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. מחברת הספר: "מה קורה לקורא - התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות", הוצאת כרמל.
אילנה לאור היא פסיכולוגית קלינית מדריכה, פסיכואנליטיקאית קבוצתית, פסיכולוגית ארגונית מדריכה, סופרת, מחברת הספר "עילי והסוס המתאים" ו"החברה שלי ליה" וסבתא של עילי וליה.
