עדי כהן
ב-14.5.18 התקיים ב'בית חולים מאיר'* יום עיון, למידה ותרגול עם נזירים מפלאם וילאג'. יום העיון, שעסק בפסיכולוגיה בודהיסטית, הינו פרי של שיתוף פעולה עם 'מרפאה פסיכולוגית', והונחה על ידי מנהל המרפאה - אורן להק - פסיכולוג רפואי מומחה ומדריך. יום העיון כלל הרצאות ושיחות-דהרמה בהתאם להשקפה הבודהיסטית על הקשר גוף-נפש תוך תרגולי מיינדפולנס (קשיבות) לגוף, וחיבור לכל אלו לנוכחות טיפולית מיטיבה.
המראה שניצב מול עיניי - ארבעה נזירים ישובים בפאנל המומחים באולם ההרצאות ב'בית חולים מאיר' - היה סוריאליסטי למדי. שני נזירים גברים ושתי נזירות נשים, שעוטים גלימה חומה וקרחת מכובדת. לכולם מנח גוף מאוד ייחודי, אלגנטי, שקט, ואור בעיניים. הם כינו את עצמם 'אחים' ו'אחיות' - נזירים מפאלם וילאג' (כפר שזיף) - כפר בדרום צרפת, בו נלמדת הגותו של טיך נאת האן (Thich Nhat Hanh), שטבע את המונח - בודהיזם מעורב (Engaged Buddhism).
בודהיזם מעורב הוא בודהיזם אשר דוגל ביישום התרגול ביום יום וביחסים עם עצמנו ועם אחרים תוך מאבק באי-צדק חברתי ופוליטי בדרכים לא אלימות. בהתאם לכך, נזירי הכפר מגיעים למקומות קונפליקט בעולם, ומנסים לזרוע זרעים של שלום וסובלנות ע"י שיחות-דהרמה ותרגול. כחלק מביקורם בישראל, הנזירים היו מעורבים במספר פעילויות, לרבות יום העיון הנוכחי, שיועד לאנשי מקצוע מתחום הטיפול והרפואה.
אחד הנזירים מתחיל לדבר איתנו, וקולו מתגלגל על אוזניי. יש לו קול נעים ומרגיע, מיד הגוף שלי מגיב לכך. משהו בי נשען קצת יותר, הרגליים דורכות בתוך הנעליים באופן יותר נינוח. הנזיר מסביר כי הגוף והנפש הם לא דברים נפרדים, אפילו שפעמים רבות אנו נוהגים להתייחס אליהם כאל ישויות אחרות. בבודהיזם אין הפרדה ברורה בין הגוף לנפש, והם נמצאים ביחסי גומלין ביניהם. לא פסיכה לבד, לא סומה לבד אלא פסיכוסומה. או במילותיו של טיך נאת האן בספרו 'איך לאהוב' (2015):
Body and mind are not two separate enteties. What happens in the body will have an effect on the mind and vice versa. Mind relies on the body to menifest, and the body relies on mind in order to be alive
התפיסה הפסיכוסומטית שמציעה החשיבה הבודהיסטית מאוד רלוונטית אלינו כמטפלים. ההבנה - כי פסיכותרפיה יכולה להשפיע על הגוף שלנו, וכי הגוף הוא חלק בלתי נפרד מפסיכותרפיה - רלוונטית יותר מתמיד, והיא מקבלת גיבוי ממחקרים בתחום נוירו-פסיכולוגיה ונוירו-פסיכו-אימנולוגיה. ניתן לראות כיצד יותר ויותר שיטות טיפול חדשות מערבות התערבויות גופניות, ומתבססות על הבנות בדבר ויסות המערכת האוטונומית בין אם באמצעות הקשר עם המטפל (ויסות דיאדי) או תרגול גופני (ויסות עצמי).
הנזיר מתרגל איתנו תרגיל קצר מצ'י קונג, פעילות תנועתית אנרגטית שנשענת על עקרונות דאואיסטים, וניתן מיד לחוש את האפקט של תנועת הגוף על החוויה הפנימית הרגשית והמנטלית.
לאחר השיח לגבי הקשר בין הגוף והנפש, הנזיר השני החל להנחות מדיטציה בישיבה. בקול עמוק עם מבטא צרפתי, הוא הנחה אותנו לשים לב לנשימה שלנו, להיות 'כאן ועכשיו', להיות בגופנו, ומפעם לפעם - הפיח צלילים בפעמון מדיטציה. מצאתי את עצמי עייפה, וחסרת חשק למדוט, ובמקביל - נסערת ממגוון התחושות הגופניות שפקדו את גופי כל אימת שצלצל הפעמון. נעתי בין רצון להתמסר לגוף הפועם והחי שהתרגש עליי, לבין השעמום וההרגל האוטומטי לבדוק את הטלפון שלי. חשבתי שזה מדהים שלא משנה כמה זמן אני כבר מתרגלת מדיטציה או בכלל תרגולים גופניים, עדיין הניסיון הזה להמלט מהשקט, מההנחיות, מהאיטיות - כל כך תוסס וערני. נתתי לזה תשומת לב.
המיומנות הזאת - להיות בתשומת לב למה שקורה 'כאן ועכשיו' בנשימה ובתחושות הגופניות - היא מיומנות טיפולית ממעלה ראשונה, שהרי היא מאפשרת ריכוז מחד ו'קשב מרחף' וגמיש מאידך. כך, שהמטפל המתרגל מיינדפולנס יכול להיות בנוכחות פתוחה לכל המתרחש בתוכו, אצל המטופל ובאינטרקציה הטיפולית, להיות ב-reverie ובקשר עם האינטואיציה שלו, המבוססת, בין היתר, על כל מה שנרשם בו מלימודיו ומניסיונו, וכן ממה ש'מושלך' עליו מהמטופל.
נוכחות טיפולית, כפי שהוגדרה בספרות על ידי גלר וגרינברג (2002) כוללת את היות המטפל באופן מלא ב'כאן ועכשיו' בכמה ממדים: פיזית, רגשית, קוגניטיבית והתייחסותית. מאחר ונוכחות טיפולית נמצאה כאחד הגורמים להגברת הברית הטיפולית ויעילות הטיפול (2012), חשוב מאוד שמטפלים ימצאו דרכים לפתח את היכולת שלהם לנכוח באופן פתוח ומלא ככל הניתן עם מטופליהם.
בתום המדיטציה בישיבה, הנזיר הראשון משוחח איתנו על איכויות של נוכחות, וכיצד נוכחות טיפולית היא כלי טיפולי חשוב מאוד. הוא מציין ארבעה אלמנטים משמעותיים לנוכחות דרך דימויים מעולם הטבע. ראשית, עלינו כמתרגלים וודאי כמטפלים להיות בעלי איכות של הר - יציבים (solid) ואיתנים, וזאת כדי שנוכל להיות עוגן עבור עצמנו ועבור האחר. שנית, עלינו להיות בעלי איכות של פרח רענן (fresh). עלינו לאפשר לעצמנו חומרי השקייה והזנה שיסייעו לנו לשמור על הרעננות שלנו, כדי שנוכל להמשיך לפרוח. שלישית, עלינו להיות בעלי איכות של אגם, מים שיש בהם בהירות (Clarity) וצלילות, שנהיה ברורים ובהירים לעצמנו ונוכל לזכור מה באמת חשוב ולפעול בהתאם לכך. הבהירות תסייע לנו גם לשקף (mirror) לאחר את עצמו. שלושת האלמנטים הללו של הנוכחות תורמים להיווצרות של אלמנט רביעי - מרחב בעל איכות פתוחה (spacious). אולי אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על הנוכחות שלנו כמטפלים כהר יציב על גדות אגם צלול, עם פרחים רעננים?
בפאלם וילאג' שרים שירים (chanting) יחד כפעילות מדיטטיבית, והנה אחד השירים, שמבטא היטב את האיכויות שמסייעות לנוכחות להפוך להיות טרנספורמטיבית:
Breathing in, breathing out
I am blooming as a flower
I am fresh as the dew
I am solid as a mountain
I am firm as the earth
I am free
I am water reflecting What is real,what is true
And I feel there is space Deep inside of me
I am free, I am free, I am free
הנזיר התייחס לאופן בו אנו נוכחים עם עצמנו ועם מישהו אחר. האם אנחנו מנסים להשתיק משהו בנו או באחרים? האם אנחנו נכונים להיות שם בפתיחות, ללא שיפוטיות, לאפשר לעצמנו ולאחרים לחזור לבית שבתוך עצמנו? האם אנחנו מאפשרים לסבל (suffering) להיות לנו למקור לדיאגנוזה, ולהוליך אותנו למוקד הטיפול - ללמוד איך לסבול, ולסייע לאחרים ללמוד איך לסבול? הנזיר מדגיש כי בריאות נפשית וגופנית דורשת השתתפות (participation) ומאמץ (effort), וכן ללמוד איך להיות שם בתוך החוויות הלא פשוטות שלנו ושל אחרים מבלי להדוף את זה, כלומר- להיות שם מתוך אהבה.
לאחר הפסקה קצרה, התקבצנו במעגל, ואחת הנזירות הסבירה מהי מדיטציה בהליכה - תרגול מדיטציה בתנועה, שמאפשר לבסס קשר עם מה שקורה "כאן ועכשיו" בצורה עדינה ונעימה, תוך מעבר בין פנים (תחושות גופניות) לחוץ (מה אנו קולטים בחושינו). הנזירה הסבירה כיצד לנשום ולספור צעדים, וכיצד לשים לב לאופן בו אנו דורכים על כף הרגל. לאחר מכן, נפנינו להליכה בטור, זה אחר זה. מאחר והיינו כ-80 משתתפים לא התאפשר לנו למלא אחר ההנחייה של טור אחד, והתהוו מספר טורים, בהם הסדר יחסית נשמר. צעדנו מהאולם בבית חולים אל עבר מסדרון לבן, מדי פעם חלפו אנשים על פנינו, ונראו מבולבלים. חלק אפילו שאלו אותנו מה אנחנו עושים, שכן המחזה של קבוצת אנשים צועדת לאט בטורים מסודרים נראתה תמוהה וודאי. מבית החולים יצאנו בשיירה לעבר גן יפהפה, ששכן בפאתי הבית חולים.
מזרקת מים עדינה, דשא מוריק, קולות ציפורים, הקונטקסט בין הטבע לבין המכוניות בחניון הקרוב, מגע הדשא בכפות רגליי, השמש על עורי. נעימות. שמחה. איטיות ההליכה התחילה להיות לי קשה ומצאתי את עצמי 'שוברת' את הסדר, וצועדת לבד על הדשא בעוד כל היתר נותרו בשיירה. תשומת הלב לניסיון שלי להיות בקצב שמתאים שלי לבין הצורך להתאים את עצמי להנחיות חיצוניות, עורר בי סקרנות, והוסיף ללוות אותי גם לאחר שחזרנו לאולם להמשך השיח.
הנזיר הראשון הזמין אותנו לשתף בחוויות שלנו מהתרגול לאורך היום, וכן לשאול שאלות. ההזמנה שלו היתה מאוד נדיבה וכנה, ועם זאת היה לא מעט היסוס בקהל לשתף ולשאול. לאט לאט, החלו המשתתפים להודות לנזירים על ההתנסות החשובה והמעניינת, ושאלו שאלות, שזו שנצרבה בתודעתי הייתה לגבי קונטרה אינדיקציות לשימוש בחיבור לגוף בטיפול. למשל כשלמטופל יש פוסט טראומה או שהחוויה שלו בגופו היא כה בלתי נסבלת עד כדי שיש חשש להצפה אם יונחה להתחבר לחוויה הגופנית שלו. הערכתי מאוד את התשובה של הנזירה לשאלה זו. להבנתי, היא הדגישה את החשיבות של הזנת הגוף כמתודה טיפולית. כלומר, אם היחסים של האדם עם גופו הם כה טראומטיים יש צורך לסייע לו לכונן יחסים אחרים עם גופו, כך שיוכל לזהות את צרכיו ולדעת מה יוכל לספק לו מענה. הנזירה התייחסה לחשיבות של הזנה פיזית והזנה על ידי פעילויות פיזיות או טיפול פיזי (כמו למשל טיפול במגע).
תשובתה של הנזירה מאוד התחברה לדעתי למה שידוע על טיפול בטראומה באמצעות SE. ראשית כל חשוב לסייע למטופל להתחבר למשאבים שלו, לווסת את המערכת העצבית שלו, ורק בהמשך, מתוך חוויה של ביטחון ונוחות יחסית, יהיה ניתן לעבד את האירוע הטראומטי (לפי עקרונות של טיטרציה ופנדולציה).
לקראת סוף יום העיון, אורן להק הפתיע את הנזירים, וחילק לקהל שירונים בהתאם למסורת של טיך נאת האן, והוקדשו ארבעה chanting לנזירים, שהאחרון בהם הוא הבעת הערכה לחברים (Dear friends). כמו כן, להק הסביר על דאנה - תרגול של נתינה, והזמין את קהל המשתתפים להשאיר תמורה כספית לנזירים כפי יכולתם ורצונם.
הנזירים מקיימים את פעילותם בהתנדבות**, ומתקיימים למעשה על דאנה בלבד. תרגול זה של נתינה וקבלה הוא תרגול חשוב מאוד כשלעצמו, שכן הוא מהדהד היבטים של אי-היאחזות, הכרת תודה, והיות בקשר עם אחרים.
הנזירים הדגישו את היותו של האדם 'חיה חברתית', ששואב כוחות רבים מהקהילה ומהסביבה שהוא חי בה. כבר מעל 4 שנים שאני חלק מצוות ה'מרפאה פסיכולוגית'. תחילה הייתי שם מתמחה, ולאחר מכן גדלתי להיות פסיכולוגית רפואית מומחית. התרגול לפי המסורת של טיך נאת האן שזור כחלק בלתי נפרד מהוואי המרפאה: אנחנו מתרגלים מדיטציה בתחילת כל ישיבת צוות, לאחר מכן מתרגלים הקשבה אחד לשני ושיתוף מהלב. במהלך השנה אנו יוצאים לריטריטים, שמוקדשים ללמידה ותרגול בודהיסטי, ואנו מחברים אותם לעבודתנו כפסיכולוגים רפואיים. התרגול עם הנזירים פתח לי את הלב, ואפשר לי להמשיך ולהעמיק בתרגול ובחיבורים בין חשיבה ופרקטיקה בודהיסטית לבין הפסיכולוגיה הרפואית.
מתוך ההבנה העמוקה, שאנחנו מתהווים בתוך יחסים בינאישיים ובהקשר תרבותי, והמימוש של הפוטנציאל הגנטי שלנו מושפע מהחשיפה שלנו לסביבה, אני רוצה להודות לחבריי במרפאה ולמנהל המרפאה - אורן להק, ולמדריכתי לאורך השנים - ד"ר רבקה רייכר עתיר, על כל מי שצמחתי להיות, ועוד אמשיך ואצמח.
*ובהזדמנות זאת תודה רבה לבית חולים מאיר על האירוח הנעים והמקצועי, ובפרט - לד"ר שירלי אלון, פסיכולוגית רפואית מומחית-מדריכה שמנהלת המערך הפסיכולוגי במרכז הרפואי "מאיר"
**תודה רבה לנזירים על הפעילות המבורכת שלהם. מקווה שבכתיבה זו נתתי מעט בחזרה דרך האפשרות לתת הכרה לעשייה שלהם, ולאפשר לכמה שיותר אנשים להיחשף אליה.מי שמתעניין בפעילויות שלהם בישראל ניתן לפנות לחגית הרמון, ולהתעניין כמובן בבפעילויות במרכז בפאלם וילאג'
עדי כהן, פסיכולוגית רפואית, בעלת הכשרה בתרפיה מוכוונת-התמקדות, ולאחר סיום התוכנית התלת שנתית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב. עובדת לפי מודל של טיפול אינטגרטיבי תוך תשומת לב למרחב בין המילים לגוף בטיפול נפשי. מטפלת במרפאה הפסיכולוגית ובקליניקה פרטית בתל-אביב. עורכת מדעית בבטיפולנט.
Geller, S. M. (2013). Therapeutic Presence: An Essential Way of Being. In Cooper, M.,Schmid, P. F., O'Hara, M., & Bohart, A. C. (Eds.). The Handbook of Person-Centred Psychotherapy and Counselling (2nd ed.), pp. 209-222. Basingstoke: Palgrave.
Geller, S. M., Greenberg, L. S., & Watson, J. C. (2010). Therapist and client perceptions of therapeutic presence: The development of a measure. Psychotherapy Research, 20(5), 599-610.
Geller, S. M., & Greenberg, L. S. (2002). Therapeutic Presence: Therapists' experience of presencein the psychotherapy encounter. Person-Centered & Experiential Psychotherapies, 1(1-2), 71-86.
Geller, S. M., & Porges, S. W. (2014). Therapeutic presence: Neurophysiological mechanisms mediating feeling safe in therapeutic relationships. Journal ofPsychotherapy Integration, 24(3), 178.
.Thich Naht Hanh. (2015). How to love. Rider books
