צוות בטיפולנט
פרויד הרחיב את הבנת רעיון המיניות הילדית כאשר הכיר בקיומה והתייחס לביטוייה הרבים אשר חורגים מעבר למיניות הגניטלית הבוגרת. מספר כותבים הבחינו בין סוגי העברות אירוטיות אצל מטופלים בוגרים והתייחסו להבדלים בין העברה אירוטית פרוורטית, סקסואליזציה של ההעברה והעברה אירוטית נורמלית. חלק מהכותבים הבחינו גם בין אירוטיזציה של הקאונטר-טראנספרנס לבין העברה נגדית אירוטית נורמטיבית. במאמר זה אנסה לבחון האם הבחנה זו קיימת גם בטיפול בילדים בילדים ומתבגרים.
במאמר 'ריגוש מיני ואהבת העברה נגדית של האנליטיקאי', מתייחס גאבארד (1994) לכתיבה המועטה יחסית בנושא העברה נגדית אירוטית ומציע כי סקסואליזציה מהווה הגנה מפני רגשות אהבה בהם קשה למטפל להכיר.
דייויס, אנליטיקאית התייחסותית, התייחסה לרעיון ה'מיניות הפוסט אדיפלית הבוגרת' וטענה כי הוא מאתגר את ההנחה כי רגשות אירוטיים בטיפול מצביעים על כך שהמטפל מצוי בעמדת ההורה האדיפלי. דייויס אינה מתייחסת להעברה העוברת אירוטיזציה ולכן מהווה העברה אינפנטילית פתולוגית אלא למה שהיא מכנה "סוג החיות המינית שפעמים רבות מסמנת את השלב הסופי של האנליזה". שלב זה מלווה באבל של האנליטיקאי אשר צריך לשחרר את המטופל לחייו המיניים הבוגרים. היא מדגישה את חשיבות תגובתיות המטפל לחיות החדשה של המטופל, ומדגימה את טענתה דרך מטופל אשר קודם לכן נדמה היה שמיניותו מתה ובשלב מסוים של הטיפול הבינה כי כפי שהוא טען, היא אכן מפלרטטת איתו. דייויס מבחינה בין הילד האדיפלי לילד הפוסט-אדיפלי אשר נאבק לחוות את העצמי כאובייקט לתשוקתו המינית של האחר, כאשר האחר כבר אינו ההורה האדיפלי האידיאלי. היא מציעה כי ההורה הפוסט אדיפלי נמצא במצב קבוע של חוויה, עיבוד והכרה במיניותו המתפתחת של ילדו, ושהילד ער ומכוון לקליטת תחושות ההורה בתחום זה. אלוורז תומכת בחשיבות שמקנה דייויס למיניות הפוסט-אדיפלית בטיפול אך מציעה כי ניתן לעבוד איתה בטיפול לאו דווקא באמצעות חשיפה עצמית (כפי שמדגימה דייויס) אלא באמצעות אמירה כ"אתה מתחיל להרגיש כאדם שאנשים אחרים יהנו לפלרטט איתו".
אלוורז מעלה את השאלה האם תפיסות אלו רלוונטיות גם לעבודה עם ילדים ומתבגרים, ומציעה להבחין בין מיניות פרוורטית (perverse), פגועה (disordered) ומיניות אדיפלית נורמלית אך מעורכבת.
ילד בן שבע בעל עיכוב התפתחותי וקווים אוטיסטיים הגיב בעוצמה כאשר המטפלת שלו החלה לנעול סנדלים, עם תחילת האביב: הוא היה עסוק מאוד ברגליה, באופן כמעט פטישיסטי, הרבה להסתכל עליהן וציין כי הן מסריחות. היה גוון סאדיסטי בהערותיו אך בו זמנית גם מאזוכיסטי, מאחר והעיסוק שלו ברגליה עורר גם לגלוג וגועל. הבנו את מקור העיסוק המוגבר ברגליים גם כתגובה להיותו תינוק שבילה הרבה על השטיח, בין רגליים רבות שעוברות לצידו אך לא נעצרות להרימו לקשר פנים-אל-פנים, אך נראה היה כי הסבר זה אינו מספק. דנו גם בגועל והדחייה שעורר כתינוק אצל אמו, אך נראה היה שהוא ממשיך לייצר גועל אצל האובייקטים שלו (המטפלת) באופן אקטיבי- אולי מאחר ועדיף לעורר גועל באופן אקטיבי מאשר להיות נידון באופן פאסיבי לרתיעה וגועל מצד אחרים משמעותיים. כמו כן, חווית הגועל הושלכה אל המטפלת כדי שהוא עצמו לא יצטרך לחוש בה.
דוגמא למיניות ילדית פגועה אבל לא פרוורטית אפשר לראות בדוגמא של ילד אוטיסט אשר נהג לשחק באופן רפטטיבי בשתי בובות שקפצו או רקדו יחד תוך שהן מדברות בפסאודו-שפה זו אל זו. המשחק והתנועות היו בדרך כלל פשוטות מכדי להיחשב למשחק העמדת פנים ממשי. באחד הימים, המטופל הגיע במצב רוח אוהב במיוחד כלפי והבובות נישקו זו את זו, הצמידו את פניהן זו לזו ומלמלו ברכות. הנשיקה לא הרגישה פרוורטית אך היא לא הסתיימה- הבובות המשיכו והמשיכו להתנשק. התחושה היתה של איכות התמכרותית, אבל לא פרוורטית.
(Lupinacci (1998 הבחינה בשני סוגי הורות המאפיינים את המיתוס האדיפלי: ההורה הביולוגי הנרקסיסטי האוטו-אירוטי המנסה לחסל את הילד מתוך פחד מהעוינות שלו, וההורה המאמץ האוהב והנדיב שהוא גם אידיאלי וחסר מיניות. היא הציעה כי שני "הורים" אלו צריכים לעבור אינטגרציה אצל המטופל ובמפגש האנליטי. כדי לאפשר למטופל את האינטגרציה, היא טוענת כי גם המטפל צריך לחוות אינטגרציה בין היבטיו האדיפליים הרכים והאוהבים להיבטים ה"קשים" החוששים ממיניות המטופל. Lupinacci, בדומה לקליין, מניחה שמקור הפנטזיות האדיפליות ביחסים המוקדמים בחוויות פרה-אדיפליות עם האם והשד בשלבי החיים המוקדמים, והמלצותיה הקליניות תואמות את המלצותיו של בריטון (1989) המתייחס לתגובתיות ההורים לרגשות האדיפליים והפרה-אדיפליים של הילד. דייויס מציעה יותר ממתן תשומת לב לתגובות קאונט-טראנספרנסליות רכות, חמות ואמהיות. היא מתייחסת לקיומן של תגובות העברה נגדית אירוטית נורמליות כלפי המטופל בעל המיניות הפוסט-אדיפלית הבוגרת.
עד כה התייחסתי להתפתחות רגשות מיניים בעצמי כלפי אובייקט מיני. כעת אני רוצה להתייחס להתפתחות תחושת העצמי כאובייקט מיני לתשוקתם של אחרים. רגשות אלו מתפתחים כתוצאה מההזדהות ההדרגתית של התינוק עם הוריו ומהתפתחות תחושה מוקדמת של התינוק כי הוא בעל יכולת לעורר באחרים תגובות, עניין והנאה. לפי תפיסה זו, ההורה אינו רק ספק של צרכים גופניים וגם לא ממלא רק פונקציה של הכלה. מחקרים מצביעים על כך שתינוקות נהנים לחוש כי הם משפיעים על אירועים סביבם ומגיבים בנסיגה והתכנסות כאשר הם חשים כי אינם מסוגלים להשפיע על סביבתם. תגובות אלה רלוונטיות להשפעה על חפצים דוממים (בובה מאירה, מובייל) אך במיוחד לגירוי תגובה אצל הדמויות המטפלות: התינוק אינו זקוק רק להאכלה, החזקה או הכלה אלא לתגובתיות של האובייקטים שלו.
דיוויד, ילד צעיר שלמד להשתמש במגוון דרכים כדי לעורר תגובות גועל אצל הדמויות המטפלות בו, למד באמצעות הטיפול להשתמש בדרכים סטנדרטיות יותר להשגת תשומת לב. באחד המפגשים האו אומר למטפלת שלו "אני אוהב שהעיניים שלך מתרחבות"- כלומר, הושגה האמונה ביכולת לעורר עניין ולהשפיע על האובייקט.
היכן עובר הגבול בין הורה פתייני מדי לבין הורה המכיר במיניות הילד מבלי להיות מפתה או מפותה? ילד, וגם תינוק, יכול לחוש עצמו כבעל יכולת לגרום עונג לאחר. כיצד אנו יכולים להגיב ליכולת זו מבלי לעודד החצנה ונרקסיזם?
מטופל צעיר, טובי, נולד עיוור בעין אחת, מצב אשר הצריך אופרציות רפואיות. תחת טיפולם של הוריו המסורים, הוא החלים היטב מטראומת הניתוחים והמגבלות מהן סבל בשנות חייו המוקדמות. הוא היה ילד קשה ולעיתים הידיעה הפנימית של היותו יקר כל כך להוריו התבטאה ביהירות ותחושת ייחודיות ו"יקרות" מוגזמת. עם התחזקותו הפיסית והנפשית הזדהותו הגברית התחזקה ובסביבות גיל שש הוא פיתח עניין במוזיקת פופ ושר בחדר הטיפולים "סופר סטאר, עם הגיטרה הגדולה שלו"- לא בדיוק מיני אבל מלווה בתחושת חיות וספונטניות חדשות. הוא בוודאי ראה את ההנאה בעיני ולמעשה הפגין בפני יציאה מחווית חוסר אונים ופגימות ליכולת פוטנטית וסקסואלית. מצאתי עצמי מהרהרת בכך שכהורים לילד הנמצא בסכנה בוודאי היה לא קל לראותו כחזק ובעל יכולת, ולחלום על עתידו כגבר חזק וסקסי- חלום שכל ילד בוודאי זקוק לו מהוריו. כאן אנו מגיעים לשאלת חשיבות ההעברה הנגדית. נהניתי מהריקוד והשירה של טובי אך התגובה שלי, למרות היותה חיובית, לא היתה אירוטית.
מטופלת אחרת שלי, ניקולא, הוזנחה ונדחתה בינקותה והפכה למדוכאת באופן כרוני, ונותרה קשה ומנותקת למרות אימוצה בגיל שנה וחצי על ידי הורים אוהבים מאוד. בגיל אחת עשרה, לאחר כשנה של טיפול, היא הדגימה בפני ריקוד שלמדה בבית הספר ואני בטוחה שראתה בעיני את ההנאה מהרכות והחן נעדרי הסקסיות שהפגינה. היא לא היתה פתיינית. אני חושבת שניסתה להכניס דבר מה חדש ליחסינו ובדקה האם תוכל לעורר בי את ההנאה שלא עוררה באמה הביולוגית המזניחה.
לסיכום, אני חושבת שיש עוד עבודה רבה לעשות בחקר ההעברה הנגדית שלנו לגוף ולמיניות של מטופלינו בכל הרמות- פרה אדיפלית, אדיפלית ופוסט אדיפלית. הדגשתי את חשיבות יכולתו של התינוק והילד לעורר תגובות חיוביות של עונג והנאה. התייחסתי בעיקר לשימוש בגוף, הבעות הפנים והטונים, אך לא התייחסתי לשימוש בתבונה או אינטליגנציה למרות שגם אלו יכולים לגרום לנו עונג, ולעיתים אף להחוות כסקסיים. לעיתים יותר קשה להישאר עם ההעברה החיובית מאשר עם ההעברה השלילית. במיוחד כאשר מדובר בהעברה אירוטית או מינית, יש צורך ביותר אומץ וכנות.
Types of sexual transference and countertransference in psychotherapeutic work with children and adolescents. Alvarez, Anne. Journal of Child Psychotherapy, Vol 36(3), Dec 2010, 211-224.
