רחלי אסף ביתן
הכנס "מה עובר למנחה בראש?", אשר נערך מטעם הוצאת הספרים אמציה בתאריך 1.2.2015 ציין את הולדתו של הספר: "סיפור קבוצתי: מנחים כותבים על דרכם עם קבוצות" בעריכת תמר עיני להמן ורונית שי.
הכנס, בדומה לספר, מכניס את המעוניינים בכך למורכבות החוויה של השתתפות בקבוצה טיפולית. כמי שרק מתחילה לגלות את עולם הקבוצות, חשתי שהכנס מצליח להעביר משהו מ"מהי קבוצה" בצורה תיאורית רהוטה, אך יותר מכך, מצליח לתת מטעמה החווייתי של כניסה לקבוצה. אנסה לתאר את החוויה האישית שלי דרך האווירה והתכנים וגם דרך התנועה שחשתי כל העת בין היות יחד והיות לחוד, בין בפנים ובין בחוץ.
הכנס נערך באולם שבו נפרשו שולחנות, חלקם עגולים וחלקם מלבניים. פתיחה שונה המעצבת ומבשרת את הניסיון לתנועה לעבר ה-יחד, הניסיון להפגיש בין אנשים. מנחה הכנס, הרנן פאבלוקס, הזמין את חני בירן לדברי ההקדמה. חני בירכה את עורכי הספר ואת השותפים ליציאתו לאור, ושיתפה באופן בו היא רואה את ייחודיותו של הספר. חני הציעה שכל מנחה שבחר לכתוב פרק מספר וחושף בפני הקורא תהליכים משמעותיים שבתוכם הוא גדל לצד הקבוצה, בזכותה ולמענה. בעצם החשיפה, המנחה מדגים את מה שנדרש ממטופל בקבוצה הטיפולית. כמו כל מטופל, גם המנחה פוגש את 'הילד שבתוכו' ועובר דרך של גדילה והתפתחות. עבורי, המשגה זו יצרה קרבה, שכן המנחה לא מוצב בעמדה מרוחקת או מנותקת, אלא בעמדה קרובה ומזדהה. הקבוצה מקבלת משמעות מיוחדת עבור המטפל כיון שהיא בעלת השפעה עליו. לא רק המשתתפים הם אלו שמקבלים וגדלים, אלא גם המנחים, הכותבים, המרצים. השאלה 'מה עובר למנחה בראש'? קשורה קשר אמיץ בשאלה 'מה עובר למטופל בראש'? ואולי ניתן לומר - בלב? בנפש?
חני סקרה את כותבי הפרקים ותיארה במספר מילים כל פרק. אלו מופיעים בסוף מסמך זה. לאחר מכן, הוצגה המרצה תמר עיני להמן, מטפלת במוסיקה ואנליטיקאית קבוצתית, העורכת הראשית של הספר.
הרצאה מאת תמר עיני להמן - מסעם של מנחי קבוצה - "אל הארץ המובטחת?"
ההרצאה פרשה את עבודתה של תמר, עבודה העוסקת בתהליך יצירת קבוצה והנחייתה דרך סיפורו של עם ישראל ומשה, הנבחר להנהיג את העם (לפי פרשנותה של תמר, בקו-הנחיה עם אלוהים), בדרך לארץ ישראל. עוד לפני התוכן, מה שלכד את תשומת ליבי, היה קולה של תמר שנשמע לי כמעין מנגינה מרגיעה וקרובה. תמר סיפרה על העניין הרב שהיה לה מאז ומתמיד בדמותו הנערצת של משה, חברה הדמיוני כילדה. לאורך ההרצאה הובילה אותנו, המשתתפים/מאזינים, דרך ארוכה ולא פשוטה של פירוט והשוואה בין התהליכים שעברו על העם; על העם מול משה; על משה מול העם; על משה מול אלוהים וכמו נוצר עוד רובד שבו גם אנו, המשתתפים/מאזינים, פיתחנו יחסים עם כל אחד מאלו. לאורך ההרצאה חשתי תנועה שחזרה על עצמה, התקרבות והתרחקות. אציג נקודה אחת מתוך ההרצאה (הפרק המלא מופיע כמובן בספר) ואדון דרכה בתנועה זו, שמזכירה את התנועה בכניסה לקבוצה.
תהליך ביסוס תפקידו של משה כמנהיג העם היה תהליך ארוך ומייגע. במהלכו נתקל בקשיים רבים ובדילמות קשות. בנקודה מסוימת, שני אנשים, אלדד ומידד, התנבאו אף הם (קיבלו את יכולת הנבואה). אחד הנערים רץ לספר למשה שהשניים התנבאו ללא "אישור". יהושע בן נון, יד ימינו של משה, הציע לכלוא אותם. לעומתו, משה לא ראה בהתנבאותם של השניים איום, אלא להיפך. משה בחר לברך על כך שגם מי שלא יועד לכך מראש, יוכל לגלות בתוכו את היכולת להפוך למנהיג. סיפור זה קסם לי וחיבר אותי אל החוויה המורכבת שחשתי בהרצאה. מחד, הרגשתי את ההזמנה של תמר לראות את תהליך יציאת מצרים כתהליך של יצירה וגיבוש קבוצה, ביסוס של עם. תהליך שיש בו פוטנציאל לקולות רבים, למשא ומתן על פתרונות, לקשר ולקרבה. מאידך, הדהדה בי תחושה של ניגודיות עזה שהרי סיפור כינונו של עם ישראל הינו סיפור של עם המבדיל עצמו מכל שאר העמים. אך האין זה סיפור כינונה של כל קבוצה/חברה/עם באשר היא? איך ניתן להחזיק ניגוד זה בין הניסיון להחזיק יחד את הקולות השונים בקבוצה לבין ההבדלה, שלא לומר ההדרה של מי שלא שייך לקבוצה? חיפשתי לחזור ולשמוע את דבריה של תמר, אולי חיפשתי להתחבר מחדש, ושמעתי את המילים הבאות: "למעשה גבולות הארץ הן לא צו שמיימי, אלא הקבוצה, העם, הם שיחליטו על הגבולות". דברים אלו גרמו לי לתחושת בטחון וסקרנות. הגבולות נמצאים גם הם בתנועה מתמדת, בדיון ודיאלוג, בתהליך התפתחותי. גמישות זו השיבה לי מידה של בטחון להמשיך לנוע בין קרבה וריחוק. לנוע בין הסגירות שמעוררת שפתו של האחר, שפה שעבורי היא זרה ואף קשה, ובין פתיחות לקרבה ואף רצון להכיר עוד. ייתכן כי היכולת של תמר לדבר גם עברית-מקראית, גם עברית-טיפולית וגם עברית-אנושית, אפשרה לי להקשיב, ללכת, לחזור, להיות בתנועה. כך, בדינאמיקה של קבוצה, כל אחד נע בין השפה שלו ובין השפות שהוא פוגש במעגל. המפגש מאפשר הזדמנות לפגוש מחדש את עצמך, לפגוש שגם בך יש יותר משפה אחת. כך, אני מצאתי את עצמי חושבת על משה שוב, ממקום (גם) אחר.
שולחנות עגולים
בשלב הבא נערכו קבוצות שיח בשולחנות עגולים - למעשה, בעיקר מלבניים. סביב כל שולחן ישב מחבר של פרק בספר וניסה להדגים, לדבר על, לחוות יחד, משהו מהאופן שבו הוא עובד עם קבוצות. כתיבה על החלק הזה של היום הינה מוגבלת, שכן ההתנסות סביב השולחנות זימנה תכנים אישיים של המשתתפים שאין זה המקום להעלותם. עם זאת, אתייחס לכך שההשתתפות במעגלים הייתה מעניינת ומשמעותית, משתתפים העלו זכרונות ואסוציאציות, התייחסו לדברים אחד של השני מתוך עולמם, נוצר שיח קבוצתי. ניכר היה שכוונת המשוררים, עורכי הכנס, הייתה לאפשר משהו אחר. לא הרצאה פרונטלית שמספרת-על, אלא חוויה שדרכה יהיה ניתן לחוש-את. לחוש משהו מהאופן שבו מנחים אלו נמצאים ונוכחים בקבוצות שלהם. הגישה המקרבת בין המשתתפים לבין הכותבים הייתה נעימה ומזמינה, אך הקבוצות הגדולות מדי והרעש מסביב היו לרעש בתוך הדינאמיקה הקבוצתית במידה רבה. שוב התנועה בין הרצון להתקרב, דרך נגיעה אישית וחווייתית, ובין התנועה החוצה (אדם מדבר ולא שומעים, אחר יושב מחוץ למעגל כי צפוף לו). לאחר שני סבבים כאלו, בני 45 דקות כל אחד, יצאנו לארוחת צהריים במרפסת, תחת השמש הנעימה.
"FISH BOWL" - המחברים מדברים ביניהם...
שבנו לאולם אחר. האולם היה מסודר מעגלים בתוך מעגלים של כסאות, כשאת כיסאותיו של המעגל הפנימי ביותר מאיישים כותבי הספר ושני מנחים: מרית יפה מילשטיין ואורי לוין. בחלק זה, החל שיח ספונטני בין ה"אחים" לכתיבת הספר, שנדמה היה שזהו השיח הראשון ביניהם בהרכב כזה מאז שרעיון הספר עלה. הכותבים סיפרו על החוויה של הכתיבה, כל אחד ממקומו הוא בהתרגשות גדולה. בחלק זה של הכנס המשתתפים/מאזינים מוקמו בסיטואציה מורכבת. מחד, השיתוף של המחברים ב'מה עבר להם בראש'? נחווה כהזמנה לקרבה ולהיכרות יותר אינטימית. מאידך, דווקא אותו סטינג שהיה אמור להזמין, הדיר את המשתתפים והעמיד אותם לצפות בכינון קבוצה, בלי להיות חלק מאותו תהליך. המאמץ והחשיבה שהושקעו נגעו בי ועוררו רצון להשתתף, אך לתחושתי, הדלת נותרה סגורה.
רונית שי - אסיף
חלקו האחרון של הכנס, 'מה עובר למנחה בראש - אסיף' הוצג על-ידי רונית שי, עורכת שותפה של הספר. רונית ביקשה לאסוף את חוויות היום דרך טקסט, שניכר כי כתבה במאמץ, בהתרגשות ובאהבה. הטקסט היה מורכב ועשיר, אך בחרתי לקחת ממנו שתי תמות בלבד, הגמגום וכתיבת השירה, ולהתייחס אליהן בהקשר לחוויה של היות בקבוצה.
רונית הכניסה את מושג הגמגום, דרך משה המנהיג המגמגם, אל המרחב של ה'כאן ועכשיו'. היא דיברה בשבח הגמגום ודנה בשאלה: מה הגמגום מאפשר? רונית תיארה שבכניסה לקבוצה יש המון תקווה: מעגל הכיסאות (אולי הרחמי?), אנשים שייראו אותי מהתחלה, אולי אחרת... לצד התקווה קיים הרבה תסכול: לא תמיד האחר יודע מה חסר לנו, לא תמיד הוא יכול למלא, לא תמיד ברור מה עושים פה... רונית הציעה שאולי דווקא במקום הזה, הגמגום הוא בעל ערך. המנחה שיכול לעבוד עם החסר הוא מנחה שיוכל ראשית, לשאת אותו ואז, לצאת יחד עם הקבוצה אל החיפוש שנולד ברגע שהתחיל החסר. המנחה מקשיב לסיפורים, לפרוזה, שמביאים איתם המטופלים - אלו המגיעים מבחוץ ואלו הנוצרים בפנים - ומאפשר לפרוזה של הקבוצה לעבור בראשו כנהר. כך, הוא אינו נפרד מהקבוצה, אלא מהווה חלק בלתי נפרד מהסיפור הקבוצתי. המנחה לומד להיות המשורר של הקבוצה.
בכנס, אל מול רצונה של רונית לשתף בשיר שכתבה ואף ליצור שיר משותף, ליצור 'אסיף', הורגשה התנועה של התקרבות והפרדות. בשלב זה, משתתפים רבים נאלצו לעזוב מפאת עיכוב בלוח הזמנים של הכנס, ועצם הקראת האסיף כמשהו שנכתב מראש, הותיר את הקהל במידה מסוימת בחוץ. אם באסיף עסקינן, המשכתי באסיף - חזרתי לרונית לאחר הכנס וביקשתי לשמע איך היא חוותה את הדברים באותו יום ומה היא חווה עכשיו. רונית תיארה את הגמגום שלה עצמה, של עורכי הכנס: ניסיון משמעותי, עם המון מחשבה, השקעה ורצון טוב ל-יחד, שלעיתים הצליח ולעיתים השאיר בחוץ. רונית כתבה את מחשבותיה לאחר הכנס, וביניהם: "..ועתה, לאחר תום יום העיון, אני לא יודעת אם בכלל ניתן וצריך היה לאסוף את הלמידה ביום העיון הזה, להכניסה למשבצות והמשגות תיאורטיות, יפות ומיוחדות ככל שתהיינה. אני מסתכלת לאחור וחושבת על מה שעבר לי בראש באותן דקות ארוכות בהן עמדתי בפני אנשים יקרים לי, אישית ומקצועית, רואה לא רק את תוצאות ה"הקשבה המגמגמת שלי", עליה דברתי, אלא את מה קורה כשמפחדים שהיא תתרחש ומה קורה כשחשים שהיא כבר כאן.. ונכון, כתבתי את השירה שלי על יום העיון הזה, אך אולי לא העזתי מספיק לתת את המרחב ליצירת השירה של האנשים שביקשתי לבוא אתם אל תוך הדיאלוג שיוולד".
דרך דברים אלו, חשתי את רונית ממשיכה לאסוף, בצורה כנה ופתוחה, תוך מוכנות לשמע איזו מנגינה מורכבת נוגנה בכנס. היכולת שלה לאסיף הזה, המוכנות להקשיב למנגינה ההרמונית והדיס-הרמונית לעיתים, הייתה לי משמעותית כמשתתפת בכנס המחפשת להתחבר. כשתהיתי מה יש באפשרות שרונית מציעה - לדבר ולהיות מוכן לגמגם, לנגן ולהיות מוכן לזייף - חשבתי על כניסה לקבוצה. אדם מגיע עם תקוות, רצונות ותשוקות לקשר, לצד פחדים והימנעויות. אני שומעת את רונית מציעה שקבוצה המצליחה, יחד ובזכות ולצד המנחה שלה, להחזיק את הניתוקים ואת הדלתות הסגורות, תצליח גם לאפשר את התנועה ההפוכה.
לסיכום סקירה זו, ההשתתפות בכנס בהחלט הצליחה להעביר לי משהו מהשאלה שעומדת בכותרתו - 'מה עובר למנחה בראש'? ייתכן שהחוויה שלי בכנס דומה לחוויה של כניסה לקבוצה. מחכים ומצפים לקשר, להשתייכות, ל-יחד אבל לא פעם מגלים דרך רצופת מחסומים, אכזבות ובדידות. המנחה יכול לחשוב ולתכנן ולהכין את האדמיניסטרציה כך שבעיניו תהיה מזמינה, אך אין הדבר מעיד על מה שיקרה בתוך נפשם של המשתתפים וביניהם. היכולת לחשוב את התנועה פנימה והחוצה היא יכולת מתמשכת הנבנית תוך כדי תהליך והיא גם המטרה, בעיניי. כלומר, אל לנו להפסיק לחפש את האחר, אל לנו להפסיק לחפש בתוכנו.
כותבי הפרקים וכמה מילים על כל פרק
תמר עיני להמן, עורכת ראשית, כותבת על הקבוצה, עם ישראל, שהונחתה ע"י אלוהים ומשה (קו-הנחיה) בתהליך של יציאת מצרים. תמר משווה בין הנחיה קדומה זו ובין הנחיית הקבוצות הטיפוליות כיום. חני בירן עוסקת בשוני בין שיטת הטיפול הפרטנית לזו הקבוצתית, ומדגישה את הקבוצה כמיקרוקוסמוס בו משוחזרות מערכות יחסים מוקדמות. היא מתארת את הקבוצה כתורמת לריפוי ולהתפתחות הפרט, ואת תפקידו של המנחה כמעודד שיח קבוצתי שבו יש הזמנה לעיבוד קשיים ולהתמודדות עם שינויים. יהודית ריבקו כותבת על התמודדות לא פשוטה עם מצב שבו המנחה מבשרת על יציאתה לחופש. סיטואציה זו, שבה צרכי האם סותרים את צרכי הילדים, מזמנת התמודדות עם תמות של נטישה, של זהויות שונות ומעברים ביניהן. רונית שי גם היא עוסקת בהתלבטות בין מתן מענה לצרכיו של בנה הביולוגי ובין הילדים בקבוצה טיפולית המתמודדים עם אובדן שלמות המשפחה. היא מכניסה אותנו לשיח פנימי המשתקף בקבוצה על היכולת להיות במקום שלאו-דווקא משלים פערים ומתקן מציאות, אלא מאפשר היכרות גדולה יותר עם הפנים וגילוי דרכים להתמודד במרחב משחקי פתוח. מרסיה הניג מתייחסת לתנועה בין ה"כאן ועכשיו" ובין ה"שם ואז", דרך תהליכים של העברה נגדית, תוך חשיפה של סיפורה האישי וסיפורים של הילדים בקבוצה. התמה של יחסי ילדות ואימהות מוצאת ביטוי דרך כלים דרמטיים ומשחקיים לאורך חיי הקבוצה. שירי מדן מגל עוסקת בהתפתחות הקבוצה, כמו גם בהתפתחות שלה עצמה, בדרך לבניית זהות אישית, קבוצתית ומקצועית. שירי עובדת עם בני נוער הנמצאים אחד עם השני כל יום, כל היום, במסגרת קומונה בשנת שירות. אבי ברמן מתאר את תופעת ההדהוד בקבוצה ברוח האנליזה הקבוצתית. אבי מדגים לנו כיצד השימוש במושג הדהוד, מסייע לנו להבין את הרבדים הרבים של התקשורת בקבוצה, על תכנייה ואיכויותיה השונות. רבקה הראל כותבת על חווית אובדן השליטה בעת מחלה שלה עצמה. היא חושפת התלבטויות באשר לשאלות - אם, מתי ואיך לשתף את הקבוצה. רבקה מובילה אותנו בדרך לא פשוטה של עמדות שצריכות להתנהל יחד - האישית והמקצועית - תוך תיאור התחושות השונות והמורכבות שעולות בקבוצה נוכח הדברים. סאיד תלי מאפשר היכרות עם תחושותיו והתלבטויותיו של ישראלי בן הלאום הפלסטיני, המנחה קבוצת מטופלים ישראלים יהודים, על רקע הסכסוך הלאומי הכואב כל-כך שמאפיין את החברה הישראלית. פרק זה מזמין אותנו להתמודדות עם יחס על האחר, תחושות המתעוררות נוכח המפגש הכואב אך גם המאפשר עם האחר. המטפל מתמודד עם קשיים לא פשוטים ומעלה את השאלות אם, מתי ואיך לשתף את הקבוצה באלו. חיים ויינברג מציג מודל המשלב בין טיפול קבוצתי לטיפול פרטני, המתרחשים במקביל זה לזה. חיים מתאר את הבלבול שנוצר, אך גם את ההזדמנות לבחון את התהליכים שעוברים על כל מטופל מזוויות שונות המשלימות זו את זו. אבי גורן-בר מתאר את עבודתו כמנחה של שלוש קבוצות טיפוליות שונות ומגוונות כשהנחייתו מתבססת על תורת הגשטלט ותיאוריית האנליזה היונגייאנית. אבי משלב אמנות ודן בהתרחשויות הפועלות בין המשתתפים, המנחה והאמנות. נורית גורן וחגית צאן כותבות על תהליך קבוצתי של הורים ששכלו את בניהם במערכות ישראל. תיאור הקבוצה ככזו הנעה בין חיים ומוות, מקרב אל החוויה הקשה מנשוא של החיים עם המוות והאובדן. הכותבות מתארות מרחב ביניים הנוצר בקבוצה, מרחב שבו עולה הקשר האמיץ עם הרגשות הקשים וכן יכולת מתחזקת להתחבר ליצר החיים. רועית דהן וענב קרניאל מציגות עבודה קבוצתית עם ניצולי שואה. עבודה זו משלבת את האנליזה הקבוצתית עם דיון פילוסופי, כאמצעי לעיבוד השכול, האובדן והאבל של המשתתפים. המשתתפים יוצרים שיח על הדברים ש"אין להם מילים" דרך העיסוק בטקסטים הכתובים. כך, הם יוצרים את הטקסט של עצמם, של הקבוצה, באופן הייחודי שלהם. ברכה הדר מתכנסת עם קבוצת נשים לסוף שבוע של עבודה המשלבת באופן ייחודי את האנליזה הקבוצתית עם האנליזה הביו-אנרגטית. הקבוצה יוצאת למסע לחקר הנשיות והקשר המיוחד הקיים בין נשים ואמותיהן, בין נשים והוריהן. ברכה מתארת את חמשת המפגשים לאורך סוף השבוע ואת המחשבות איתם נותרה לאחר ההתנסות החווייתית המשותפת. רחלי ברקן ויעל בן-חורין כותבות על עבודה המשלבת חשיבה דינאמית ושימוש בכלים ארגוניים בקבוצה בתוך ארגון. בפרק זה ניתן ללמוד משהו על הקשר המשמעותי בין תקשורת בין-אישית לבין עבודת צוות יעילה. רובי פרידמן מתאר מסע של קבוצה אל שפת החלום בעבודה הקבוצתית. המשתתפים מביאים את הדבר האישי והכמוס - החלום - אל המרחב הקבוצתי על מנת להשתתף זה בחלומו של זה, לאפשר זרימת אסוציאציות של האחרים אל האסוציאציות הפרטיות של כל אחד, וכך ליצור מרחב של הבנה, התפתחות וריפוי בקבוצה.
רחלי אסף ביתן, פסיכולוגית קלינית מומחית, סטודנטית במכון הישראלי לאנליזה קבוצתית
