אריאלה גרין מיסק
ב-25.03.15 התקיים בבית סוראסקי שבתל השומר "הכינוס הגדול על טראומה, חוסן וצמיחה" בהנחייתה של ד"ר אורלי בך. הכנס עסק בטראומה כחוויה לאומית והציג גישות טיפוליות, תובנות וחידושים אחרונים בנושא, והיה אינטנסיבי וגדוש בהרצאות של המובילים בתחום. הכנס אורגן ע"י הוצאת הספרים אמציה ואתר Family Care, אשר מתמקדים בהוצאת ספרים בנושאי טיפול ובריאות הנפש, ובהפצת ידע מקצועי הן באמצעות מפגשים עם מומחים בתחום והן באמצעות מפגשים עם כותבי הספרים. ייחודו של הכנס היה בכך שבימים העוקבים לו נערכו סדנאות עומק שאפשרו הכרות ותרגול של השיטות והטמעתן בידע התיאורטי. את הכנס פתחה הגב' יהודית רקנאטי, מייסדת ויו"ר עמותת נט"ל. רקנאטי הציגה את חזון נט"ל, בתוך כך הסברה וחינוך הקהל הרחב וקהל נותני הטיפול בנושאים הנוגעים לטראומה. לאחרונה הפיקו בנט"ל סרטון הממחיש את "הפציעה השקופה" של נפגעי הטראומה והצורך להתייחס אליה ולטפל בה. זאת, מתוך תפיסה שבמדינה כמו שלנו כולנו חשופים לטראומה בצורה כזאת או אחרת, ולא תמיד חשיפה זו זוכה להכרה לה היא ראויה. רקאנטי הציעה כי הכנס הנוכחי היווה אמצעי חשוב לקידום חזונה של נט"ל. ד"ר בך, אשר הנחתה את הכנס, ציינה כי הכנס תוכנן להתקיים מיד לאחר המלחמה כאשר נושא המלחמה אקטואלי תמיד, וכולנו קשורים בו. יחד עם זאת, בך הדגישה שלא כל מי שחווה או נחשף לטראומה יפתח PTSD, ובמקרים רבים אנשים מתאוששים מאירועים טראומטיים. מחקרים מגלים כי הסיכוי לפתח PTSD גובר ככל שהאדם חסר אונים ואינו יכול לנקוט בפעולה כלשהי כדי לשפר את מצבו. כמו כן, הסיכון להתפתחות טראומה קשור בהיסטוריה האישית של האדם.
כמטפלים, אנו מתמודדים לא פעם עם "נקודות עיוורות" בנוגע לטראומה. כך, למשל, נמצא שמטפלים שעברו הכשרה ונפגשו עם ילדים משדרות לא שאלו שאלות בנושא כיוון שלא רצו לצער אותם. בך ציטטה את אלינער פרדס אשר התייחסה לשני מחסומים עיקריים בטיפול בטראומה. המחסום הראשון נוגע לפחד להיות במגע או להינגע על ידי הטראומה. בהתאם, תגובה שכיחה של מטפלים לעלייתם של נושאים טראומטיים היא שינוי נושא, הכהייה של התגובה וסימון סימפטומים. זאת, במקום לאפשר לעצמם להיות ממש עם האדם ולהרגיש יחד אתו את מה שקורה לו. ד"ר בך הדגישה שעל מנת לעזור לאנשים, על המטפל להסכים להיכנס ל"בור" בעצמו- מקום צר מאוד של חוסר אונים. המחסום השני הנוגע לטיפול בטראומה נעוץ בחשש של מטפלים להעלות היבטים הקשורים בטראומה לפני שהמטופל מוכן לכך, מתוך חשש לעורר טראומטיזציה נוספת. בך הציעה כי החוויה הטראומטית היא חוויה אשר מפרקת את מימד הזמן, תחושת השייכות, תחושת המשמעות ואת התפקידים שמגדירים אותנו ולכן לעתים העיתוי המתאים לגעת בטראומה לא נמדד באופן, שנראה לנו מתאים בתור מי שעומד מבחוץ. בהתאם לאתגרים שמגע עם נושא הטראומה, הגישות שהוצגו בכנס, מן המתקדמות ביותר בעולם, מכוונות לעריכת אינטגרציה בנושא. היבטים נוספים המאפיינים את גישות הטיפול שהוצגו בכנס הם ההבנה כי טראומה היא חוויה שנצרבת לא רק בנפש אלא גם בגוף, כמו גם הדגשת החשיבות שבנוכחות מלאה של המטפל. כמו כן, לדברי בך, גישות טיפול אלו יוצאות מנקודת מוצא אופטימית ביותר לגבי אפשרות השינוי.
המודל הראשון שהוצג היה מודל ה-Efast. זהו מודל חדשני לעזרה ראשונה רגשית בעקבות טראומה המבוסס על גישת החוויה הסומטית (SE-Somatic Experiencing). את השיטה הציגה גב' ג'ינה רוס, MFCC, מייסדת ונשיאת המכון הבינלאומי לריפוי טראומה בארה"ב ובישראל, מטפלת רב תרבותית, מהמובילות בעולם בטיפול ובהוראה של גישת ה-SE. היא פיתחה את מודל רוס - שיטה לריפוי טראומה ברמה הלאומית והבינלאומית אותה ניתן ליישם לריפוי טראומה קולקטיבית. כמו כן, רוס פרסמה סדרה של שישה ספרים בשם "מעבר למערבולת הטראומה אל מערבולת ההחלמה". רוס פתחה את הרצאתה במשפט האופטימי "יש טראומה רבה בישראל, אבל יש גם כוחות". היא תיארה כי מחקרים עכשוויים מעידים על כך שמערכת העצבים שלנו בנויה ומסוגלת להתמודד עם טראומה. SE היא לדבריה גישה עוצמתית אך עדינה לטיפול בטראומה ו-PTSD אשר עובדת עם הגוף והנפש. המודל מקנה כלים מעשיים של עבודה עם הגוף ועם הנפש לשחרור לחצים, להגברת החוסן ולמניעת תגובות טראומטיות בהמשך. SE מהווה תוספת לגישות הטיפוליות הקיימות ובעצם מביאה את הגוף לטיפול תוך הדגשת מקומו של הגוף בחוויה הטראומטית.
טראומה מוגדרת כגירוי טראומטי שנתקע במערכת העצבים, וקשורה ביכולת של מערכת העצבים לשאת את האירוע הטראומטי. כאשר אדם נקלע לאירוע טראומטי, מערכת העצבים האוטונומית מוציאה לפועל את תגובת ה- Fight or Flight. במידה ותגובה זו מביאה לתוצאות הרצויות, מערכת העצבים חוזרת לאיזון. כאשר תגובות ההגנה אינן יכולות לצאת אל הפועל, האנרגיה שהייתה מוכנה לשימוש נתקעת במערכת ולכן במצבי טראומה רבים מופיעה תגובת קיפאון. בהתאם, בטיפול בטראומה יש צורך לשחרר את האנרגיה ולהחזיר את המערכת לאיזון. לדבריה של רוס סימפטומים הם סממן למקום בו האנרגיה נתקעת במערכת, והיא חוקרת את החלק "התקוע" בטראומה עמו יש לעבוד כדי כדי לשקם את התגובה ההגנתית הבריאה. אחת הדרכים לכך היא באמצעות mindfulness. כלומר באמצעות התמקדות בחוש אחד יוצרים אקטיבציה של מנגנון ההגנה העצמית הטבעי שכבר קיים אצל המטופל, אך אינו נגיש לו מאחר ונכלא במערבולת הטראומה. חלק חשוב במודל הוא שבכל פעם שמקשרים בין הטראומה לכוחות המרפאים, מחזקים את הכוחות הקיימים אצל המטופל. כך, SE בונה את המשאבים שיעזרו להתמודד עם הטראומה. לדוגמא, כשמטופל חושב על משאבים, יש מקום לשאול לאיזה חלק בגוף משאבים אלו מקושרים. השאלה יוצרת רשת במערכת העצבים, כך שהמטופל מבין שיש לו יכולת לווסת את התחושות שלו והמטפל רק מלמד אותו איך לעשות את זה. באופן זה נוצר תהליך בו מערכת החשיבה מתחילה להשתנות, האופן בו המטופל מסתכל על המציאות משתנה והזיכרון מופנם למח.
רוס סיימה את הרצאתה בתיאור שלושה תרגילים:
המודל הבא שהוצג היה מודל SEE FAR CBT, אשר פותח והוצג ע"י פרופ' מולי להד, פסיכולוג רפואי וחינוכי, ביבליותרפיסט ודרמה תרפיסט, ראש תכנית ה-MA בדרמה תרפיה במכללה האקדמית תל חי, מייסד ונשיא מרכז משאבים המקדם התערבות קהילתית במצבי אסון ומתמקד בחוסן ופיתוחו במעגלי החברה השונים. כמו כן, להד הוא מחברם של 34 ספרים בנושא התמודדות עם מצבי לחץ, חירום ומשבר, טיפול ביצירה והבעה והדרכת צוותים טיפוליים ומאמרים רבים בתחום. בשיתוף עם מיקי דורון, להד פיתח את שיטת הטיפול SEE FAR CBT ב-PTSD SEE FAR CBT. היא מתודה שפותחה בהתבסס על שיטות הטיפול המוכרות כיעילות בטיפול ב-PTSD. מודל ה- SEE FAR CBT, אשר מותאם לטיפול בילדים ומבוגרים, אומץ ע"י היחידה הפסיכו-סוציאלית של נאט"ו ותורגם ל-6 שפות. בדיקת יעילות ותיקוף שיטת SEE FAR CBT בהשוואה ל-EMDR מצאה ששתי השיטות מניבות תוצאות מאוד טובות ויעילות בהפחתת סימפטומים של טראומה.
מודל ה-SEE FAR CBT מתמקד במכלול מרכיבים אשר נמצאו במחקר כמועילים למטופל:
השיטה נמצאת בשימוש למעלה מ-10 שנים במסגרות קליניות מגוונות ומתמקדת באספקטים הבאים:
פרופ' להד הדגיש את חשיבות ההיבט המשחקי בתהליך הריפוי במצבי טראומה. הוא תיאר כי הוא מעודד מטפלים "לשחק" עם המטופלים שלהם באמצעות קלפי טיפול ייעודיים במרחב מציאות פנטסטית. השיטה מאפשרת "משחק" עם סיפור הטראומה אשר באמצעותו ניתן להתבונן בסיפור הטראומטי מבחוץ. המשחק מאפשר קונקרטיות מחד והשלכה מאידך, ומציע הזדמנות לעריכת הסיפור הטראומטי, ל"סילוקם" של חלקים מפחידים, להתנסות בסיפור הטראומה מהסוף להתחלה ולהוספת מרכיב ה"אילו רק". להד מציין כי יצירתיות ומשחק הינם חלקים בסיסיים ביותר בקיומיות שלנו, ושהדמיון הכרחי לקיום האנושי. המרחב הפנטסטי מהווה מקום להחלמה ויש לעודד אותו. בהתאם לקשר בין דמיון לבריאות נפשית, אנשים המתמודדים עם PTSD נמצאו כבעלי פעילות נמוכה באזורי שפה, ורבים מהם מדווחים על מצבים דיסוציאטיביים בסמיכות לאירוע הטראומטי. לעומת זאת, אנשים שהשתמשו בדמיון בזמן האירוע הטראומטי, נמצאים בסיכון מופחת להתפתות PTSD. הבחירה בשימוש בקלפים טיפוליים במסגרת טיפול ה-SEE FAR CBT נובע מהתפיסה לפיה קלפים הטיפוליים מייצרים מיקוד חזותי אשר חיוני ביותר לעיבוד; שחזור מילולי של האירוע הטראומטי מהווה "תרגום" של החוויה הפיזית-פסיכולוגית של הטראומה ולא ביטוי של החוויה עצמה. לעומת זאת, גירוי זיכרון ויזואלי של הטראומה "מקרב" את החוויה הפיסיולוגית-פסיכולוגית וכך מנגיש אותה לעיבוד.
מלבד העבודה באמצעות קלפים טיפוליים, SEE FAR CBT כולל מספר אלמנטים נוספים:
• היכרות והכרה• השכלה פסיכו-דידקטית בנושא טראומה והשפעותיה• תרגילי נשימה• התנסות במציאות (חשיפה)• יצירת מקום בטוח באמצעות קלף• משאוב ועיגון בגוף• דה-סנטיזציה• חשיפה במרחב הפנטסטי באמצעות הקלפים
הדובר הבא היה ד"ר אודי אורן אשר תיאר את מודל ה-EMDR שמתבסס על ראשי התיבות Eye Movement Desensitization and Reprocessing או בעברית הקהיה ועיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים. ד"ר אודי אורן הוא פסיכולוג קליני ורפואי, מטפל, מדריך ו-Trainer ב-EMDR. הוא המורה הראשי של השיטה בארץ, יו"ר עמותת EMDR ישראל ונשיא EMDR Europe Association. הרצאתו התמקדה ברקע התיאורטי וביישומים של גישת ה-EMDR Therapy, אשר זכתה להכרה ע"י ארגון הבריאות של האו"ם (WHO). שיטה זו מכוונת לשינוי השפעותיהם של זיכרונות טראומטיים באמצעות השפעה על דרכי העיבוד שלהם. ד"ר אורן ציין כי האסוציאציה למילה זיכרון היא לזמן עבר, אך לדבריו המח הוא איבר פרספקטיבי במהותו. כלומר, אנחנו חושבים על העבר כדי לייצר פרספקטיבה לעתיד. הרבה מהפעולות שלנו אינן קשורות באופן ישיר למה שקורה, אלא מהוות תגובה אוטומטית. מערכת עיבוד המידע האדפטיבי קיימת בראש של כל אחד מאתנו ופועלת לפי ההיגיון של הגוף, כאשר הגוף שלנו פועל כדי לשרוד בדרך הטובה ביותר. כלומר, מערכת עיבוד המידע אוספת את כל המידע מעברינו כדי לשרוד ולתפקד בעתיד, והאוריינטציה שלה היא אוריינטציה אדפטיבית שנועדה ללמוד ולפתח את האדם. המידע החדש משתלב בתפיסת עולמנו ובתבניות הקיימות, ומאפשר לנו לגדול ולהתפתח.
לעומת זאת, כאשר המערכת אינה מתפקדת באופן מושלם תמידית נוצרים כשלים. הרב המוחלט של מה שאנחנו לומדים הוא ברמת ה-soma, ברמת הרגש. כאשר המערכת כושלת, היא כושלת כיוון שהמידע שזורם פנימה הוא כבר מעבר ליכולת הכלת התמונות, המחשבות, הרגשות והתחושות הסומטיות. כאשר אלו קשים מדי וכאשר אחד מהערוצים האלה נחווה בעוצמה שהיא מעבר לכוחות, יש סיכוי סביר שהמערכת לא תעבור את העיבוד הדרוש והאירוע יוקפא בזמן. על פי גישה זו, פתולוגיות לסוגיהן מתפתחות על בסיס זיכרונות שלא עברו תהליך של עיבוד אדפטיבי וקפאו בזמן. המטרה של טיפול ב-EMDR היא להשלים עיבוד של זיכרונות קשים, לצמצם את ההשפעה המתמשכת שלהם ולאפשר למטופלים לפתח מנגנוני התמודדות אדפטיביים יותר סביב החוויה שחוו. המרכיב המרכזי שמבחין EMDR משיטות טיפול אחרות הוא האלמנט של גירוי בילטרלי (של שתי המיספרות המוח - ימין ושמאל) באמצעות גירוי חושי הפועל על שני צדי הגוף לסירוגין. בעבר הגירוי היה מושג באמצעות תנועת העיניים המהירה אך ניתן להשי את ההפעלה הבילטרלית במגוון דרכים. מודל ה-EMDR התמקד תחילה בטיפול בטראומה, אך כיום מציע מענה לפתולוגיות רבות שמושפעות מאירועי עבר כיוון שנמצא יעיל. ד"ר אורן סיים את הרצאתו בתרגול אשר מדגים את אפשרות השינוי הטמונה בהפעלה בילטרלית מוחית. יושבי הקהל התבקשו להניח את שתי רגליים על הקרקע ואת שתי הידיים בצדי הגוף, ולחשוב מחשבה מינורית שמטרידה אותם. אורן הדגים איך באמצעות תיפוף עצמי על הברכיים המחשבה המטרידה מתקהה ועוברת דה-סנטיזציה.
לאחר ארוחת צהריים ניתנו הרצאות על ידי נציגי נט"ל: הראשון היה יותם דגן, פסיכולוג קליני ומנהל השירותים הקהילתיים של נט"ל - עמותה למען נפגעי טראומה על רקע טרור ומלחמה. דגן, שהיה בעברו חייל לוחם ומפקד בקומנדו הימי, פתח את הרצאתו בדוגמאות מאירועים טראומטיים מעברו הצבאי. הוא תיאר כי שנים לאחר שירותו הצבאי חזר ליחידה בה שירת, הפעם כפסיכולוג, והיה שותף בהקמת תכניות לטיפוח מנהיגות חיילים ותכניות למניעת טראומה וטיפול בה. בנט"ל, דגן עוסק בפיתוח של חוסן ובהכנה לקראת מצבי חירום וכן בהתערבויות של צוותים אשר מציעים עזרה ראשונה בשעות חירום (לוחמי אש, אנשי משטרה, אנשי מד"א, חיילים וכו') אשר נחשפים לאירועים טראומטיים רבים, נשחקים מהמשימה ובעלי נטייה להימנע מטיפול בטראומה המשנית עקב הסטיגמה. דגן ציין כי ההכחשה וההדחקה עומדים כמחסום לטיפול. לדבריו, קיימת עדיין סטיגמה בקרב נפגעי טראומה, ונפגעים רבים מתקשים להישיר מבט למציאות ולהודות בפגיעה. נט"ל עוסקת בהעלאת מודעות לאותה "פציעה שקופה" ומנסה "לצבוע" אותה, כך שאנשים יוכלו להעניק לעצמם את הלגיטימציה לפנייה לטיפול.
דגן הציג בהרצאתו מודל של תמיכת עמיתים למניעה והתערבות במשברים ובמצבי אסון, אשר פותח בשיתוף עם משטרת ניו יורק. מטרת המודל היתה "לדבר את השפה, לעקוף את הסטיגמה ולרתום את כוחו של הצוות כדי לסייע ליחיד". הרקע לפיתוח המודל היה גל הפשיעה הגדול בשנות ה-90 בניו יורק, אשר במקביל לו חלה עלייה משמעותית במקרים של התאבדות של שוטרים. מודל POPPA - Police Officers Providing Peer Assistance הביא לירידה דרסטית במספר ההתאבדויות. על פי המודל, שוטר שמרגיש במצוקה מתקשר לשוטר תומך אשר נפגש עמו באופן מידי לפגישה שאינה מוגבלת בזמן. מטרת הפגישה היא נרמול המצב ו-grounding. לאחר 2-3 פגישות מתקבלת החלטה לגבי המשך טיפול והתערבות מערכתית במידת הצורך (כגון מתן חופשה). באסון 11.9 צוותי ה-POPPA, לצד פסיכולוגים, פגשו אנשים בשטח וסייעו בעיבוד האירועים בזמן אמת. כיום מנסים לפתח את המודל וליישמו גם במשטרת ישראל.
נציגת נט"ל השנייה אשר הרצתה היתה ד"ר רבקה תובל-משיח, פסיכולוגית קלינית ומרצה בכירה במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן. ד"ר תובל-משיח מכהנת כראש התחום הקהילתי וחברת ועדת ההיגוי בנט"ל, ופרסמה מאמרים רבים על טיפול בטראומה בגישה הנרטיבית, המבוססים על שיטות מחקר איכותניות ומשולבות. היא הדגישה את חשיבות חיבור המחקר לשדה ודנה במשמעות התרפויטית של מתן עדות, ככלי לבניה מחדש של הנרטיב הטראומטי ולהתמודדות עם הטראומה. היא תיארה מספר אופני מתן עדות (עדות חיה, עדות באמצעות תיעוד בצילום ובמלל) אשר משמשים ככלי טיפולי בטראומה. ד"ר תובל-משיח הציגה שני מודלים אשר נמצאים בשימוש בנט"ל: פרוייקט התיעוד והשימוש בווידאו-תרפיה להתמודדות עם זיכרונות טראומטיים. לדבריה, אפשר לחשוב על החיים של כל אחד מאתנו כסיפור. כל אחד מאתנו מבנה ומעצב את סיפורו אך יש להביא בחשבון שאנחנו לא היחידים שאחראים על הסיפור. אנו מושפעים גם מהמגדר שלנו, המשפחה שגדלנו בה וכו'. על פי הגישה הנרטיבית, פסיכופתולוגיה מובנת כבעיה בסיפור, כאשר הטיפול מכוון לסייע בתהליכים של הבנה מחודשת של הסיפור, בתהליכים של מציאת משמעויות חדשות, בתהליכים של חזרה לצמתים בחיים ובחיפוש אחר נרטיבים חלופיים.
אירוע טראומטי הוא חוויה פתאומית אשר יוצרת שבר בסיפור החיים, כאשר ניתן לחשוב מבחינה קונספטואלית על שלושה סוגי שברים:
על פי הגישה הנרטיבית, השבר ביכולת של שורד הטראומה לתקשר את הטראומה שלו לאדם אחר היא הבסיס לתנועה בין העוררות והחודרנות לבין ההימנעות שמאפיינת את נפגעי ה-PTSD. לפיכך הטיפול עובד על מציאת שפה חדשה המאפשרת הסמלה והמשגה של תחושות, חוויות ומחשבות שקשורות בטראומה כך שלאדם המספר את סיפורו יהיו הכלים לספר אותו.
ההרצאה האחרונה שניתנה ביום האינטנסיבי והמקיף היתה של חברי המרכז הישראלי לטיפול בפסיכו-טראומה שהציגו את תכנית "מסע שחרור- עיבוד של חוויות קרב". נשאו דברים פרופ' דני ברום, פסיכולוג קליני אשר הקים ומנהל את המרכז הישראלי לטיפול בפסיכו-טראומה וששון רחבי, עובד סוציאלי קליני והמנהל הקליני של פרויקט "מסע שחרור". את התכנית הציג אלון ולטמן, פסיכולוג רפואי ומנהל פרוייקט "מסע שחרור" במרכז. ולטמן הציג תכנית טיפול ייחודית בעולם המכוונת לטיפול ביחידות שלמות של חיילים אחרי שירות קרבי, במטרה לסייע להם להתמודד עם חוויות הקרב שעברו ביחד ועם המעבר לחיי האזרחות. בהרצאה הוצגו הרציונל התיאורטי לתכנית מסע שחרור, שלבי ההתערבות אשר לוו בדוגמאות קליניות, המרכיבים הטיפוליים במודל וממצאים ממחקר בו נערך מעקב אחר 25 קבוצות של חיילים קרביים משוחררים. המודל של "מסע שחרור" מציע התערבויות עם יחידות לוחמים שלמות, אשר רוב חייליהן אינם מאובחנים כפוסט-טראומטיים ולכן אינם מקבלים מענה מקבוצות הטיפול הקיימות. במסגרת הקבוצות ניתנת אפשרות להקשבה והעלאת שאלות. ולטמן תיאר את שמחת הלוחמים בהקשבה, ואת תחושת הפער בין השיח שמתקיים בחברה ומדגיש ערכים של גבורה, הקרבה ונחישות, לבין השיח בקרב הלוחמים שאינם מרגישים גיבורים. במסגרת ההתערבות הלוחמים לומדים לתת מקום לתחושות של פחד ואשמה, להשתמש בחוויה הטראומטית והקשה ולהפוך אותה למקור כוח.
אחרון לעלות לבמה היה ירון אדל, לוחם שהציג בקצרה את 'פרויקט רסיסים'- עמותה אשר מטרתה להרחיב את השיח הישראלי על החוויה הצבאית בכלל ועל חוויתם של לוחמים בפרט. צוות 'פרויקט רסיסים' מכוון להנעת שינוי תרבותי בהקשר זה באמצעות שלושה ערוצים של עשייה: (1) הפקת אירועים המכוונים להרחבת והעמקת הידע בנושא חווית החזרה מהקרב, כטקסי זיכרון. (2) שימוש באומנות ככלי ייצוג תרבותי - עידוד יצירה המכוונת לעיבוד חוויות הקרב באמצעות צילום, אומנות חזותית ועוד. השימוש באומנות בהקשר זה מכוון לעיבוד החוויות האישיות ולא ליצירת במה פוליטית. (3) איסוף סיפורים- בפרויקט קיים צוות של מראיינים אשר שומעים ומתעדים סיפורים של יוצאי קרבות, ובמידת הצורך מכוונים את המרואיין למסלולי המשך של עיבוד החוויה דרך אומנות, השתתפות בהפקת האירועים ו/או טיפול פסיכולוגי.
הכנס הגדול בנושא טראומה, חוסן וצמיחה הסתיים בהצגה "מה הבעיה שלך?". היתה זו הצגה מרגשת שהזמינה את הקהל להיכנס לתוך תודעתו של הלום קרב הנלחם לחיות חיים נורמליים, ושיקפה את הדרמה הפנימית המתחוללת בתוך שדה הקרב שבנפשו. ההצגה נמשכה כשעה ובסופה נערך דיון פתוח עם הבמאית (נעמה בר שירה), המחזאי (ינון בר שירה) והשחקנים (עומרי אוזן, ברקת מופקדי, דותן רמות, יובל שטרן). הייתה זו סיומת ליום עיון מלא, מרתק ומעשיר.
היא פסיכולוגית קלינית מומחית, מטפלת בנוער ומבוגרים ומקיימת הדרכות הורים בקליניקות ברחובות ובתל אביב. טל': 054-9439798
