סקירת יום העיון 'בשם האב': על גבריות ואבהות במשפחה, בזוגיות ובטיפול

לי ליבר

ביום חמישי ה-16.11.2017 התקיים יום העיון 'בשם האב', בנושא גבריות ואבהות במשפחה, בזוגיות ובטיפול, מטעם האגודה הישראלית לטיפול זוגי ומשפחתי. בראשית הפסיכולוגיה, תפסה הגבריות מקום מרכזי בחשיבה ובתיאוריה, אך לאורך התפתחויות תיאורטיות ותרבותיות שונות, ההתייחסות לגבריות ואבהות הודרה במידת מה מהשיח, שהפך בינארי ומצומצם. יחד עם זאת, שינויים טכנולוגיים, תעסוקתיים ותרבותיים החזירו את הגבריות והאבהות למרכז הבאה, ונראה כי נושא זה נמצא בעיצומו של שינוי משמעותי. הדרישות החברתיות הפטריארכליות, ובמרכזן עם התובענות של מקומות העבודה, עדיין רלוונטיות עבור האבות שביננו, אך לאחרונה מתחיל להישמע קולם של רצונות נוספים, רגשיים ומשפחתיים. ברקע של שינוי זה, מורגש חוסר במודל או ממד התייחסות תיאורטי ברור, שיוכל לסייע לחשיבה אודות גבריות ואבהות שאינה פטריארכלית ומאצ'ואיסטית, ומאידך, אינה "נשית". יום העיון ביקש להכיר בקשיים שחווים גברים רבים מחוץ לפרדיגמות הישנות והמוכרות, וכן להציג מחקר ופרקטיקה עדכנית שיוכלו ללוות שיח פורה ומפרה אודות נושאים אלה במרחב הטיפולי.

על גבריות, הקרבה וקירבה – תמיר אשמן

במהלך אלפי שנות היסטוריה אנושית הורגלנו לחשוב שמלחמה זקוקה לגברים, וגברים זקוקים למלחמה, אמר אשמן. מהו העיצוב של הגבריות על פי מתווה זה? בהרצאתו, ביקש אשמן להביא הסתכלות אחרת על ההקרבה והקורבנות שחלק גדול מהם מתרחש במלחמה (קונקרטית או מדומה), כמגדיר את חווית הגבריות. המציאות של הקרבת בנינו על מזבח המלחמות האידיאולוגיות של האבות שלנו נהייתה כמו אמת טראגית ונצחית, שקשה עד היום להתירה. איך בעצם החברה מתווה ומשמרת את האתוס הזה? המילה "קרב", היא מילה עם הרבה עוצמה ומשמעות, הטומנת בחובה את המילים קרב, קירבה, הקרבה וקורבנות.

הקרבה ממשית – 'נשים וילדים קודם' היא אחת ההמצאות המרכזיות של התרבות הפטריארכלית. המשמעות הסמויה העומדת מאחורי ערך זה היא שדמם (ערך חייהם) של הגברים זול יותר, אמר אשמן. תפיסה המאפשרת את 'טבעיות' הקרבתם של הבנים בשדה הקרב. למעשה, הדגיש אשמן, אנו מגדלים ילדים במציאות יומיומית שבא החברה הישראלית בכללותה למעשה מגוייסת לצבא. 'דמם הזול' של הגברים מתבטא גם ביחס החברתי לאבהותם של גברים בחברה הישראלית דרך מאפייניהם של הסדרי הראייה שנוצרו, המתירים לאב לראות את ילדיו "פעמיים בשבוע וכל סוף שבוע שניולעתים קרובו

הקרבה של התלות, הפגיעות וההזדקקות – הקרבה זו בולטת, בראש ובראשונה, בהשתקה החברתית של סיפורים ועדויות של הלוחמים, והעדפה של מורשות הקרב על המציאות הנפשית הממשית. בהקשר זה, ציטט אשמן את ג'ודית לואיס הרמן, בספרה 'טראומה והחלמה': "התגובה הרגילה על מעשי זוועה היא לסלקם מהתודעה.. אולם הם מסרבים להיקבר'. אשמן מתאר גבר בקבוצת גברים המתנהגים באלימות במשפחה, אשר ירה בשוגג במהלך שירותו הצבאי בילדה בת שמונה. גבר זה לא ייחס משמעות נפשית טראומתית לאירוע טרגי זה. והוא הכחיש כל קשר בין התנהגותו האלימה במשפחתו בהווה לטראומה הנפשית אותה הוא חווה בצבא. עם זאת, תיאר אשמן כי גם כמטפל מנוסה, לקח לו זמן מה עד שהעז להפר את 'ברית ההשתקה' החברתית הזו ולשאול את המטופלים הגברים האם הם עברו פציעה נפשית במהלך שירותם הצבאית.

הקרבה נוספת ייחס אשמן לדיכוי התוך-מגדרי, אשר מופעל כלפי בנים עוד מהינקות. כאשר שתינוק בוכה בגיל שנתיים ואביו צועק עליו להספיק, לומד הילד אט אט להקריב את התלות, הפגיעות שבו וההזדקקות. כך גם גבר שעולות לו דמעות בטיפול, נוטה לא פעם לומר "סליחה, אני לא רוצה להתפרק או להישבר כאן". עוד ניתן לחשוב על האמירה הרווחת "תהיה חזק", אשר נאמרת לא פעם לגבר הנמצא במשבר. בהקשר זה, הציג אשמן מחקר על הגבר הישראלי, אשר מצא כי גברים מרשים לעצמם לבכות בשני מצבים בחיים – במות קרוביו ובלידת ילדיו. גברים רבים נכנסים לחרדה עמוקה כאשר בת זוגתם או ילדיהם בוכים, ואין בכך הפתעה; אם צועקים עליהם מאז הינקות כאשר הם בוכים, כל מה שהם יידעו הוא שבכי הוא דבר לא טוב, אך לא יידעו איך ניתן לתקן את זה. להסללה המגדרית הזו יש מחיר כבד, הדגיש אשמן. כך למשל, בישראל ישנם הרבה יותר אסירים מאשר אסירות בבתי הכלא, וכך גם בשירות מבחן, במרכזי גמילה, במשרד הביטחון ובמרכזים למניעת אלימות במשפחה.

התודעה הקורבנית –שורשי הקורבנות הנשית והגברית, לדעתו של אשמן, נמצאים כבר בספר בראשית פרק ג', פסוק טז: 'בעצב תלדי בנים, ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך'. זהו שורש הקורבנות הפטריארכלית, העונש המוטל על האישה הוא למעשה גם העונש המוטל על הגבר – מקום שבו הגבר 'לומד' להמיר את צורכי התלות ואהבה שבו לעבר השליטה הרגשית, והשליטה בנשים. תפיסה זו מתחזקת באלימות סימבולית המסתתרת בטקס ברית המילה. קרי, על ידי הקרבתו של חלק משמעותי מאיבר מינו של הזכר כבר בגיל שמונה ימים, – כמו מועבר מסר לבנים – 'אתם מוקרבים עוד מינקותכם על מזבח האידיאולוגי של התרבות המגדרית בה אתם חיים'. בכך, טען אשמן, גברים רבים עוברים מעצם השתייכותם המגדרית הקרבה וההשתקה של פגיעותם הרגשית במהלך כל שנות ילדותם ונערותם. תהליכים חברתיים אלו 'מכשירים' את הגברים להחפיץ את האחר. אשמן כמובן אינו מצדיק זאת, אך מבקש להפנות את הזרקור לשורשיה של תופעה זו, המהווה את עונשו של הגבר (בסיפור התנכ"י, אך גם במציאות יומו). כך, המבנה הפטריארכלי מוביל לדיכאון מגדרי; הגברים הם מגדר נאלם, ומעניין לחשוב על הדמיון שבין 'אילם' ל'אלימות'. הקשר הזוגי יכול להיות מרחב מרפא לשורשי המאבק בין המינים, אך הגאוותנות של גברים רבים לא מאפשרת להם ללמוד דפוסי תקשורת חלופיים.

לסיום, ביקש אשמן לשאול איך הבנת הגבריות מתבטאת בטיפול, וכיצד ניתן לעבוד על חלקים אלה בתוך החדר. המרחב הטיפולי צריך להיות תיקון לאובדן היחסים של הגבר עם עולם הרגש, החזרת השפה הרגשית ויכולות האמפתיה. חלק נכבד מהעבודה היא הוצאת המטופל מהמטריקס המגדרי הנוקשה, תוך עבודה על נושאים הנוטים להיות קונפליקטואליים עבור גברים רבים: ניכור, ניתוק, זיכרונות ילדות וטראומה, דיכאון וחרדה סמויים, עליונות ונחיתות, שליטה, ועוד. אל מול הקושי של גברים רבים לשאת "התפרקות" בחדר, הטיפול יבקש לסייע לשנות את הטרמינולוגיה. במקום הפחד להתפרק, נגיד "אתה אמיץ שאתה פורק".

עם סיום הקרבות הקונקרטיים (במלחמה, או בקריירה), הסביר אשמן, הריגוש ולהט הקרב מפנים לא פעם מקום גם לתחושת של ריקנות ולשעמום. גברים רבים מספרים על הקושי להכיל את המקצב המשפחתי, ורבים סובלים משעמום וריקנות בשגרת המרחב הזוגי. זאת ועוד, בשל הסללה מגדרית המלמדת את הבנים לא להכיר בחוסר אונים, וכפועל יוצא מכך – להימנע מבקשת עזרה, לעתים קרובות נמנעים הגברים מלעשות את המעבר לעבר הבחירה בחיים, ולצאת למאבק על נפשם הלא מטופלת. עלינו בטיפול לתת קונטרה למפעל הגברי המלחמתי, לסייע למטופל להשתמש במרחב הזוגי כמקום בו ניתן לאחד כוחות, ולהפסיק להתנגח סביב השאלה "למי כואב יותר", או "מי עושה יותר" בתוך הזוגיות.

לצפייה במצגת המלאה שליוותה את ההרצאה של תמיר אשמן

הפונקציה של האב: מהתיאוריה הלאקאניאנית לתפקיד האב במשפחה – ד"ר יהודה ישראלי

בתיאוריה הפסיכואנליטית, האב האדיפלי חוצץ בין הילד כאובייקט המפיק סיפוק מאמו, ובכך, מעביר אותו לעמדת סובייקט הפונה קדימה לחיים של תשוקה ועשייה. הפונקציה האבסטרקטית של המיתוס האדיפלי משאילה את השם 'אב' לעקרון ההחלפה – החלפת הדברים כשלעצמם במילים, החלפת מילים במילים, החלפת עונג הסיפוק בעונג התשוקה, והחלפת התשוקות המודחקות בסימפטומים. מה הקשר בין פונקציית האב הפסיכואנליטית לבין האבהות הממשית של הגבר במשפחה?

בתיאוריה הלקאניאנית, אבהות זו מטאפורה. פונקציית האב בנפשו של האדם מאפשרת לו קודם כל להיות סובייקט – לשאת באחריות לחופש הבחירה שלו, לכבד את חופש הבחירה של ההורה הנוסף בהחלטותיהם המשותפות, ובסופו של דבר, להנחיל גם לילדיו את האחריות לבחירה דרך היתקלותם בגבול של חוסר האונים של עצמו. לכך יש גם ביטויים ממשיים בעולם, כגון לנסות לשכנע את האם שהילד יכול לטפס בלול, או להתעקש שהילד ילך לישון במיטה שלו. בכך, האב נותן פרצוף לפונקציית ההפרדה. לצד תפקידו של האב, האם היא זו שמחליטה אם לתת תוקף למילה שלו. באם יכולה לשחרר את הילד (כלומר, אם תסביך האדיפוס שלה עבר בשלום), היא תוכל לקבל את החוסר והנפרדות. אם המבנה הנפשי שלה לא יאפשר לה לשחרר, אזי האב לא יוכל לעשות את תפקידו, שכן עליה להישאר, לפחות בחלקה, ריקה מהילד, בכדי לאפשר לו להיות שייך גם לאביו. ללא תהליך זה, המונע גם על ידי חרדת הסירוס, שמאפשרת להיחלץ מההיצמדות המוחלטת לאם ולוותר על האובייקט האוראלי, לא תיווצר השתוקקות.

ניתן לומר גם שהסיפור האדיפאלי כולו הוא מטאפורה, מיתוס שמייצג עיקרון. המיתוס האדיפלי הוא ייצוג של מה שקורה בין המילה לבין הדבר עצמו: האב מחליף את האם, הסמלי מחליף את הממשי, התרבות מחליפה את הטבע והמילה מחליפה את הדבר כשלעצמו. הסירוס, במובן הרחב הזה, חוצה את כל תחומי החיים, ולמעשה, לא רק מייצג את המציאות – אלא מייצר אותה. ד"ר ישראלי טען כי שלושת 'מערכות ההפעלה' של הנפש אליבא דה לאקאן – הממשי, הדמיוני והסימבולי, רלוונטיות לתפקידו של האב:

• האב הממשי: האדם הממשי בתפקיד האבא (לא תורם הזרע, אלא מי שמתפקד במציאות כאב).
• האב הדמיוני: האופן שבו האב מצטייר (למשל, כשתלטן, כתוקפן, כדיקטטור, וכו'), המהווה את הסיבה לכך שהילד צריך לוותר על תענוג מסוים.
• האב הסמלי: האב הסמלי הוא מעין עקרון, האומר שיש גבול לתענוג. הגבול הזה לא נוצר כי האדם (האב, הילד) שם אותו שם – אלא מדובר בחוק טבע. העיקרון מנחה אותו להאמין שלא יכולה להיות תשוקה מוחלטת או תענוג מוחלט, ולכן, כאשר האדם מתחמק מהאמונה בתוקפו של חוק זה, הוא מעדיף להאמין באב הסמלי, המייצג אותו.

הפונקציה האבהית הזו, הסמלית, מתקיימת במידות שונות אצל הילד, וניתן להשתמש בהמשגה שלה לשם תיאור ארגון האישיות של האדם: למשל, אצל הפסיכוטי ישנו היעדר סמלי של האב. האם כמו נמצאת במצב סימביוטי עם הילד, שלא מאפשר לאב לתפוס מקום. ניתן לראות בכך את הבסיס לכינון החוויה הפרנואידית של הפסיכוטי. לעומת זאת, הפרוורטי בעל נפרדות רבה יותר מאשר הפסיכוטי, אבל עדיין חסר שם את האב שיחלץ אותו. לכן, הפרוורטי עושה מהלכים כדי לברוא את האב שיהיה הפונקציה המפרידה, על ידי כך שהוא "בורא" את החוק באמצעות עבירה. המעבר על החוק או הסטייה החברתית שהוא מקיים, מניחה בבסיסה את ההנחה שישנו חוק, ובכך, מציל עצמו הפרוורטי מפסיכוזה. באופן כמעט הופכי, האובססיבי מאשים את עצמו על כך שהינו עובר על החוק, ובכך מגלם כל העת את חרדת הסירוס.

מדוגמאות אלה עולה השאלה מה נדרש מהאב הממשי על מנת לגדל ילדים בריאים נפשית? המציאות צריכה להיות מועברת לילד באמצעות שיתוף פעולה בין ההורים. עם זאת, החלק ה"טריקי" הוא שהאב כן צריך לגלם במידת מה את הדיקטטור, שכן זו פעולה הכרחית לשם היכולת של הילד להיפרד מהאם. בכדי לעודד תהליך מסוג זה, על ההורים לכבד את בחירה החופשית זה של זה, תוך יצירה של מציאות משותפת אותה מעבירים לילד. כמו כן, על האב להסכים מדי פעם לגלם את ה"חוקר", המניע את הנפרדות הראשונית, תוך הכרה בעקרון הדמיוני של קיום החוק.

לצפייה במצגת המלאה שליוותה את ההרצאה של ד"ר יהודה ישראלי: www.moebius.co.il/copy-of-16

הדרמה העכשווית של האבהות – ד"ר גבריאל בוקובזה

גברים רבים בימנו מעוניינים להיות אבות מעורבים יותר ביחס לדור האבות שלהם. ברם, בדרך למימוש הרצון הם נתקלים במשוכות רבות, ובניהן סטריאוטיפים חברתיים נוקשים, חקיקה מפלה, קונפליקטים מול האם בנושא חינוך וכן שאלות רבות אודות המשמעות של להיות אב מעורב ומטיב. בהרצאה זו, ביקש בוקובזה לדון בהיבטים שונים של האבהות החדשה, המאפיינת את הדור הנוכחי.

עוד בימיו כתב פרויד: " I cannot think of any need in childhood as strong as the need for a father's protection". עם זאת, פרויד נתן לאב בכתביו תפקיד מעורר אימה; הוא כרך את האבהות עם הסירוס, התוקפנות והקנאה, אשר בעיניו מהווים איכות מארגנת עיקרית בהתפתחות הילד. כלומר, הילד של פרויד מזדהה עם אביו מתוך החרדה מעונש, ולא מתוך הרצון העמוק להגנה. בדומה לפרויד, רוב החוקרים וההוגים שכחו את דמות האב או המשיגו אותו באופן שלילי ומצומצם. ברוב מקורות התרבות, האבות נשלחים לעבוד ולהילחם – לא לטפל ולגדל. כך, טען בוקובזה, אלה הפכו האב לבלתי נראה ואת האבהות לשקופה. להשקפתו, חסרה לאבהות "שפה" משלה, כפי שיש לאימהות. המילים החסרות מייצרות מציאות, ולכן, לא מפתיע כי המחשבה שלנו על אבהות דלה מאוד.

בוקובזה ביקש בהרצאתו לחשוף את ההשלכות של הדרת האב ממקומות שונים בחיי המשפחה, אך טען כי חסרים יסודות תיאורטיים לשם כך. להיעדר השפה של האב יש השלכות רבות, ובמרכזן, החמצה גדולה של חוויית הגבריות. כאשר אין שפה, חלק מהזהות האישית נפגם, ולכן חלק נרחב מהגבריות נותר בלתי ממומש. הציפייה שהגבר יביא את הפרנסה הביתה, לצד היעדר אישורים חברתיים לאהבות מעורבת ופעילה, עשויים כולם לפגוע בדימוי העצמי של גברים רבים. ניתן לדמיין את האיום על הגבריות שיחושו רבים אם יתפסו, למשל, מחליפים טיטול בגינה. כך, אחד הכוחות המרכזיים המעצבים את הבן הוא הבושה, המנהלת לא מעט גברים. לדברי בוקובזה, אי אפשר לנצח את הבושה בהיעדר שפה.

חוסר הידע בנוגע לגבריות ואהבות מתחיל להצטמצם בשנים האחרונות, לצד עבודותיהם של חוקרים החושפים את תרומתו של האב ומשמעות הריחוק ממנו. למשל, מחקרים מראים שילדים שגדלו ללא אב מושפעים מכך מאוד. כך גם מעידים מחקרים אודות הביולוגיה של האבהות, המראים כי אבות עוברים שינויים הורמונליים משמעותיים בעת האינטראקציה עם התינוק; גבר שמחזיק את תינוקו חווה עלייה ברמת הפרולקטין – הורמון שקשור לדאגה ולטיפול, שנמצא כמדכא טסטוסטרון וכמו "מכין" את האב להורות. לצד ממצאים אלה, טען בוקובזה, חסרה הצצה לאופן בו נראית החוויה האבהית "מבפנים" – כיצד גברים חווים את האבהות שלהם. כך גם לגבי החוויה הרגשית של גברים בזמן ההיריון, והחרדות המלוות גבר העומד להיות אבא. שאלות אלה רבות ומשמעותיות, אך קשה לחשוב את החוויה האבהית כי, כאמור, היא חסרה מילים ושפה.

לכך יש גם השלכות רבות בטיפול, אמר בוקובזה לסיום. כאשר מנסים לעשות בירור עם מטופל לגבי המקום שלו ביחידה ההורית, היכולת שלו לבטא את רגשותיו היא לרוב מוגבלת, וזאת משום שאין לו לגיטימציה לבטא אותם. בטיפול עלינו לאפשר לחלקים הללו להפוך נגישים ודומיננטיים, ולסייע למטופל למצוא מילים לחוויית האבהות שלו.

הולדתו של אב: שובה של המילה 'אבא' כשיתום מאב הופך להורה – ד"ר עמית פכלר

המעבר לאבהות בקרב גברים שהתייתמו מאביהם בילדות הוא תהליך ייחודי של "המצאת הגלגל", עיצוב זהות חדשה בצל היעדרו המתמשך של אביהם הממשי. בהרצאתו, הביא פכלר סיפורים של משתתפים ממחקר שנערך בנושא זה, תוך נגיעה בסוגיות של גבריות, חרדות-מוות ותיקון. במחקר ראיין פכלר 70 אבות, מחציתם גדלו להורים נשואים ומחציתם גדלו ללא אב (אם בעקבות מות האב, או בשל גירושין).

פכלר דיבר על מספר שלבים שזיהה בתהליך הכניסה לאבהות, המתחיל בשלבי ה"קינון", שכוללים הכנה מנטלית וקונקרטית להגעת היילוד. לאחר מכן ניתן לזהות שלב המתמקד בחשיבה על מין היילוד ועל שמות אפשריים. בהקשר זה, מעניין לראות כי חלק מהנבדקים שגדלו ללא אב הודו לאחר הריאיון עמם שהעדיפו בן. זאת ועוד, ניתן לחשוב על מתן השם כאמירה המחזקת את התחושה כי הילד הזה הוא שלי. כאשר נשאלו על המחשבות שלהם בנוגע לשם התינוק, גברים שגדלו לזוגות נשואים דיברו על 'מאבק כוחות' וחוקים (למשל, שם עם שתי הברות, וכו') שקבעו בזמן הדיון על כך עם בן/בת זוגם. שלב משמעותי נוסף הינו רגע הלידה, אשר העלה ללא היסוס אצל מרבית הנבדקים את המילה 'אחריות'. זהו רגע מכונן, אשר מעמת עם העובדה שכעת יש אדם שזקוק לי. לבסוף, ניתן לזהות את שלב האבהות בחיי היומיום. על כך, כתב וויניקוט בספרו 'הילד, אמו ומשפחתו': "אחד הדברים שעושה האב למען ילדיו, זה שהוא נשאר בחיים".

עוד עלה מהמחקר כי הולדת התינוק עבור נבדקים יתומים מאב פתחה עבורם "דלתות" שנסגרו מזמן. פעמים רבות הם התקשו להגדיר את החוויה הזו – ההפיכה להורה. הסיבה לכך טמונה בהיעדר המילים להגדרת החוויה. מעניין במיוחד הכינוי שנתן אב יתום לבנו, לוה הוא קורא "אבאל'ה" – מילה שלמעשה לא הוציא מפיו לעולם (כפי שסיפר לפכלר גבר ששמע על מחקרו).

לצפייה במצגת המלאה שליוותה את ההרצאה של עמית פכלר

לחשוב "מחוץ לרחם": על מקומו של הגבר בעולם הטיפולי ומקומם של האספקטים הגבריים בחדר הטיפול – רועי סמנה

סמנה פתח את הרצאתו בטענה כי לא קל להיות כיום גבר העוסק בפסיכותרפיה פסיכואנליטית. לדבריו, על מטפלים להתאים את עצמם, אם ברצונם לחוש שייכות, הן למערכת הציפיות המגדרית והן למערכת הציפיות המקצועית-אנליטית. מערכת הציפיות המגדרית עברה אומנם שינויים משמעותיים בשנים האחרונות, אך נראה שתפקידי המגדר הקלאסיים נטועים כה עמוק במבנים החברתיים והפסיכולוגיים שלנו, עד שגם כיום לא ניתן להתעלם מהם או לבטלם.

להרצאה זו שני מוקדים עיקריים: האחד נוגע לחווייתו של הגבר-המטפל בעולם הטיפול האנליטי, אשר יש האומרים כי עבר פמיניזציה. בהקשר זה, סמנה ביקש להצביע על האתגרים הייחודיים העומדים בפני המטפל, הנובעים מהצורך לענות על מערכת הציפיות המגדרית, הסותרת לעיתים את מערכת הציפיות המקצועית. השני נוגע לתהליך שעברה הפסיכואנליזה, אשר הדירה את האספקטים הגבריים-אבהיים מחדר הטיפולים והשמיטה אותם מהשיח התאורטי והקליני.

משמעות המגדר של המטפל בחדר הטיפולים

בפסיכואנליזה הקלאסית, האנליטיקאי היה מסך חלק, המשמש כמראה לעיוותים הטרנספרציאליים של המטופל. לעומת זאת, פסיכואנליזה בת-זממנו, המטפל והמטופל הינם אינדיבידואלים הנמצאים בדיאלוג אנליטי, ומכאן שהנושא המגדרי חודר בהכרח לעבודה הטיפולית. כלומר, הגבריות והנשיות שלנו, כמטפלים, משפיעים גם הם על האופן שבו אנו מתקיימים בחדר הטיפול.

לפי קרנברג, רבים מההבדלים בנטייה של נשים וגברים להיות מחוברים לרגש נקבעו תרבותית, ואין עדות לכך שקיימים הבדלים ביולוגיים מובהקים למידת הרגישות. עם זאת, אנו קיימת הסללה חברתית מגיל צעיר המורה על מה גבר או אישה צריכים ויכולים להרגיש. שפירו מעצימה עוד יותר טענה זו, וטוענת כי הזהות המגדרית היא למעשה מערכת של עצמי כוזב, הנוצרת ומשתמרת ע"י פיצול. עמדות אחרות, כגון זו של הפילוסופיה שהסינית, מתייחסות להיבטים הגבריים והנשיים כמשלימים זה את זה. כך גם הפיזיקה הקוואנטית, המדברת על שינויים המתרחשים כתוצאה מתנודות של שני אספקטים. מבחינה טיפולית, מקוויליאמס (1991) מבצעת הבחנה בין עמדה אנליטית נשית וגברית, כאשר משתלבות ברגעים שונים בתוך הטיפול. למשל, הניסוח והאינטונציה קובעים במידה רבה איך תיתפס העמדה של המטפל – כעמדה אימהית או אבהית. עמדה אבהית היא כזו המדגישה גבולות, נמנעת מהעברה נגדית מזהמת ומעודדת דחיית סיפוקים. לעומת זאת, עמדה אימהית מדגישה גמישות של הטכניקה הטיפולית ושל האינטואיציה, כמו גם הבנה עמוקה באמצעות תגובות ההעברה הנגדית והפונקציה של האנליטיקאי כאגו המסייע. השילוב הדיאלקטי בין שתי העמדות, הדגיש סמנה, יכול להביא לשינוי אמיתי וארוך טווח למטופלים.

מעבר משפה פטרנליסטית לשפה מטרנליסטית

במיוחד בראשיתו של התחום, ביצעה התיאוריה מחיקה של הנשי והאימהי מהפסיכואנליזה. פרויד תיאר נשים כילדות מסורסות ותלותיות, היסטריות, ובעלות יכולת מוסרית לוקה בחסר בהשוואה לגברים. היה לו יחס מזלזל ביותר כלפי העמדה הנשית, דבר שמיצב את האם כאובייקט ריק וחלול. בכתביו של פרויד, האישה מופיעה בעיקר מנקודת מבטו של הגבר, אשר רק הפאלוס שלו מסוגל למלא אותה ולהעניק לה משמעות. סמנה ביקש לטעון כי המטוטלת נעה כיום בקיצוניות; השפה הפטרנליסטית הפכה מטרנליסטית, וחדר הטיפול אינו עוד מעבדה או חדר-ניתוח, אלא רחם חלופי או 'סביבה מאפשרת'. מה שקורה בהעברה נחשב לצורה של יחסי אם-תינוק (רייזנר, 2000). "אני נזכר בהקשר זה ברתיעה שלי מהדימוי של אחד ממטופליי את הטיפול כ'חדר כושר מנטלי'. לקח לי זמן להבין עד כמה הדימוי הזה משמעותי עבור המטופל, וללמוד לכבד ולחבב אותו על אף שהוא חורג מדימוי חדר התינוקות, המוכר והמקובל יותר". אנדרה גרין (Green, 1995) טען כי הרעיון שיחסי האובייקט מתחילים בראשית החיים, העלה את השד לעמדה של עליונות. הוא האשים בדבריו את באלינט, פיירברן, ויניקוט ובמיוחד את קליין, בפמיניזציה של התאוריה הפסיכואנליטית, על-ידי הדגשת תפקידה של האם הקדם-גניטלית ויחסי האם והתינוק על חשבון המיניות, שעמדה בעבר במרכז הפסיכואנליזה. קוהון הוסיף שמן למדורה הרותחת של האשמות אלה, וטען כי "הדגשת השלבים הקדם-אדיפליים בתיאוריה הפסיכואנליטית הצליחה להביא לסירוס את האב ולדה-סקסואליזציה לתיאוריה; פין האב הפך להיות עוד שד, איבר של חום ותיקון, המעניק ילדים אך לא הנאה מינית" (קוהון, 1987).

לדעת סמנה, אנו שואפים להיות השד הטוב עבור המטופלים שלנו. בעולם טיפולי כזה, קשה לכלול עמדה גברית, אשר במובן מסוים, גם מנסה לבטל את ההבדל בין המינים של המטפלים במקצוע. לדידו, זה מעורר מעין "קינאת רחם", ובה המטפל-גבר רוצה להפוך להיות אחת מהבנות, יותר אימהי מאמא עצמה.

לסיכום אמר סמנה כי לעניות דעתו, ניכר הסחף בעולם הפסיכואנליטי אל עבר אימהות טובה-מדי, כזו המאיינת את האב ומסרסת את הגבריות, אולי כאנטיתזה לתקופה בה האבהות הסמכותנית מחצה ומחקה את האימהיות מהטיפול הפסיכואנליטי. יש בסחף זה בכדי לגבות מחיר כואב הן ממטופלינו והן מאיתנו, מטפלים ומטפלות כאחד. נדמה לי כי סיבה מרכזית לביקוש ההולך וגובר לגישת ה-CBT או לאימון אישי (קואצ'ינג) היא הרעב ל"פונקציות אבהיות"; כלומר, לטיפול אקטיבי, מכוון מטרה, תקיף וממלא בטחון, פונקציות שבעיניי כמעט ונכחדו מהטיפול הפסיכואנליטי בן זמננו. את הרצאתו סיים סמנה בשאלה האם לא ייתכנו החזקה והכלה אבהיים? או לחילופין, קונפרונטציה ופירוש אמהיים? סמנה קרא תשובתו לסינתזה – לתת מקום לאמא טוב הדיה, וגם לאבא הטוב דיו.

לצפייה במאמר המלא עליו מבוססת הרצאתו של רועי סמנה: www.roysamana.co.il/he/womb

להיות אבא: לפגוש את הכאב והגעגוע – ד"ר אורן גור

בהרצאתו סיפר גור על תובנות שלו מהמפגשים עם קבוצות גברים בשנים האחרונות, מהם שמע על הקושי הגברי להיות במקומות של כאב ונזקקות ועל הגעגוע הגברי למפגש רגשי קרוב עם אבא. לפגוש את הפגיעות, לדידו, זה אחד האתגרים הכי גדולים בתהליך האבהות. על כך ביקש לעסוק גור בהרצאתו, כמו גם על הפוטנציאל הגלום ביצירת מרחב רגשי קרוב בתוך קבוצת גברים.

גור פתח בתיאור של שלוש סיטואציות רגילות מהחיים של גבר נורמטיבי. כל אחד מהסיפורים התחיל בתקווה וציפייה לקשר. אמנם היכולת להרגיש באופן גלוי את הרצון לקרבה נדמית שונה מאוד מדור האבות הקודם, אך בכל הסיטואציות שתיאר גור, הילדים, האישה או החברים לא מימשו את הציפייה לקרבה. זו הביאה לאכזבה ופספוס, אכזבה מהסוג שתמיד היה ויהיה במערכות יחסים קרובות. המפגש עם האכזבה הוא קשה, משום שעבור גברים רבים, זהו מקום שאסור להיות בו – זהו מפגש עם הפגיעות שהיא מחוץ לתחום. זו חוויה שלא ניתן לשאת אותה, בה נפגש הגבר עם החלקים של הילד הפגיע בתוכו. לכן, כשמערכות היחסים עם בת הזוג או הילדים מפגישות אותנו כגברים עם הפגיעות, פעמים רבות אנו מרגישים שזוהי נקודה של game over, נקודה שאין ממנה מוצא.

איך מתפתח הניכור הגברי?

כתינוק, גבר לומד כשמשהו לא טוב לו והוא בוכה, מישהו מסביבו עושה הכל כדי להבין מה קורה לו ולספק את הצרכים שלו. לפי מחקרים מגיל 9 חודשים מתחילהדיפרנציאציה בהתייחסות לבכי של בנים לעומת זה של בנות, (גור ציין כי העובדה שאין הבדלים ברמות הבכי סמוך ללידה, מחזקת את המחשבה כי לא מדובר בהבדל ביולוגי). בגיל זה, התינוק שם לב שמתחילים להתייחס אחרת לבכי שלו. במקום לבוא ולראות מה קורה איתו כשהוא בוכה, נשמעות תגובות כגון "לך תשחק במשהו אחר'" או "אל תהיה בת". כולם בסביבה הם סוכנים של המסר הזה, עמו הילד גדל. עד גיל 4-5, הילד כבר יפנים לחלוטין שהוא בן, וזה אומר שעליו מוטל "להתגבר". לצד איכויות גבריות רבות שמתווספות עם ההתפתחות, החלק הנזקק, זה שמרגיש, נשאר אי שם מאחור בשלב מאד ראשוני. ככל שיגדל, ירגיש הילד שעליו לשמור מרחק מהחלק הזה, המהווה איום על העולם שלו כגבר. לצד יכולת הביטוי אשר נותרת מוגבלת, ניכור זה קשור להרבה מאד תופעות. למשל, נמצא כי יש קשר עמוק בין הניכור מהעולם הרגשי לבין תופעות אלימות של גברים, לתפיסות פוגעניות של מיניות, להתמכרויות ועוד.

בשלב זה, ביקש גור לשאול איך נגדל את הבנים שלנו להיות אחרים. כאן, נכנסת האבהות לתמונה, שכן האדם ממנו לומד הילד מה זה להיות גבר בעולם הוא אביו. האפשרות, לדעתו של גור, לייצר משהו אחר באבהות שלנו, היא ההכרה שצריך לטפל בניכור הזה. בשביל זה, יש להתחיל בדיבור עם החלק הפגיע, המסתתר בנפשו של האב, ולשם כך יש צורך במרחב תומך. בהקשר זה, תיאר גור מהנעשה בקבוצת גברים אותה הוא מנחה, החל מהקושי לגייס את המשתתפים לקבוצה, ועד ההפתעה נוכח הפתיחות המיידית אותה הפגינו כבר בפגישה הראשונה. גור מתאר סיטואציה בה כמו נפרצה בדידות נוראית בה היו שרויים הגברים, ובעודם הם מתחילים להכיר בצרכים שלהם, גילו שאין להם מילים לבטא את ההזדקקות הזו. בקבוצה תיאר גור עבודה על ההקשבה לחלקים החסרים, ותשומת לב לאופן בו המשתתפים מבקשים את מה שהם זקוקים לו, תוך ניסיון לשכלל את היכולת להביא לידי ביטוי את הצרכים שלהם, בעיקר סביב נושאים שהם "טאבו".

בקבוצות הגברים, סיפר גור, אחד הנושאים הראשונים שעולים הוא המפגש של הגבר עם אביו. בפרט, בלטה חוויית ההחמצה. מדהים היה לראות כמה הגברים עסוקים בקשר עם אבא, אך לא פעם, הדיאלוג סביב נושא זה נשאר פנימי, משום שהאדם מרגיש שאינו יכול לבטא את זה בקשר הממשי עם אביו. בקבוצה מנסים להציף את הדיאלוג הפנימי הזה על פני השטח. נושא נוסף שעולה בקבוצות היה הרצון של הגברים להיות בקשר רגשי עם הילדים. נראה היה שקיים תסכול וחוסר אונים בעניין זה, מתוך התחושה כי האבות מנסים לייצר משהו חדש בלי "תכנית פנימית" מתאימה. הרצון של גברים לא רוצים להיות דומים לאבות שלהם, גורם לחוסר אפשרות להסתמך על המודל שהם מכירים. הנושא השלישי והאחרון שבלט במיוחד בקבוצה היה הזוגיות, אשר מהווה, לפי גור, את ה"בטן הרכה" של הגברים. המפגש עם האישה הוא המקום שבו הגבר מרשה לעצמו להגיע הכי נזקק ופגיע, אך לא פעם, דורש להיענות לנזקקות שלו מבלי לתת לה הכרה ולבטא אותה באופן מפורש. ברגע שבת הזוג לא נענית לרצון מסוים, זה מעלה כעס רב כלפיה, משום שהיא מציבה לגבר מראה בה משתקפת הנזקקות, וזו תחושה בלתי נסבלת. לכן, חלק מהעבודה בקבוצות נוגעת לאפשרות ללקיחת בעלות על החלקים הנזקקים שלו.

"הוא לא ידע את שמה": הנוכחות הגברית בטיפול הזוגי – ד"ר שרה איוניר

איווניר פתחה את הרצאתה במילות השיר: 'הוא לא ידע את שמה', מאת חיים חפר:

הלך הוא יום אחד בדרך לבאר שבע,
הרוח מן הים את השיחים ליטף,
ליד אילן זקן היא את ראשה הסבה,
וצמתה ירדה ירוד מן הכתף.

הגדוד המשיך לצעוד, ועם הגדוד הלך הוא 
ואת פניו נשקו גם רוח, גם חמה.
אבל בחניה לילית אחת נוכח הוא - 
נוכח הוא כי שכח לשאול אותה לשמה.

הוא לא ידע את שמה, 
אבל אותה צמה 
הלכה עמו לאורך כל הדרך, 
והוא ידע, יש יום 
בו יפגשו פתאום,
עם שחר של טללים או שמש ערב.

הקיץ השני החליף גוונים וצבע,
פטרול סיור חזר מלילה של סיון 
מיהר האמבולנס בדרך לבאר שבע 
והיא חיכתה חיכתה לו בחלוק לבן.

והוא שאל "האם?", והיא ענתה "זוכרת"
וכה דיברו שעות, איש לא ידע על מה 
וכשהלך בלי שוב והיא נותרה חיוורת,
זכרה היא כי שכח לשאול אותה לשמה. 

ד"ר איוניר הסבירה כי התפיסה של הגבר את האישה כהשלכה של מוחו וצרכיו, עשויה להקשות עליו לדעת את "שמה" הסובייקטיבי והייחודי. לפי השיר, הגבר זוכר היטב את צמתה (ש"הלכה עמו לאורך כל הדרך"), שכנראה ביטאה עבורו רכות, נאמנות, ואולי אפילו שמרנות וצייתנות. כשהוא הלך לבלי שוב, היא נותרה חיוורת, אך הוא לא זכר אפילו את שמה – הוא לא ראה את האישיות הפרסונלית שלה. תפיסה זו, לפי ד"ר יוניר, נמשכת מימי בריאת האדם. יתכן שזו מושרשת בסיפור התנכ"י, לפיו האישה הינה איבר מן האדם, כיוון שנוצרה מצלעו.

הקונספט של האישה הא-פרסונלית שכיח למדי, אומרת ד"ר איוניר. גבר שאשתו רוצה לעזבו מעוררת סבל בלתי נסבל, שכן שם האיום מתחיל; הוא יהיה מוכן לצאת למלחמה כדי להחזיק את האישה, שהיא אבר מאבריו. במקרה של גברים רבים אחרי מות נשותיהם (או תהליך גירושים), מוצאים מהר מאד את האישה הבאה. הם עשויים להשליך על האישה את החלקים הקיימים ואת החלקים החסרים שבהם, וזוהי הדרמה של הנישואין.

באמצעות נוירוני מראה, המוח שלנו מיטיב לזהות את החוויה של האחר, בפרט אם זו קשורה למצוקה או כאב. לעיתים, החוויה נחווית כאילו שהיא שלנו ממש, ומובילה מיד לגירוי המחפש חשיבה ופתרון. המחקר מראה כי מערכת זו שכיחה יותר אצל גברים. כך למשל, גבר שרואה אצל אשתו מצוקה, מיד עשוי להרגיש שהוא רוצה לפתור החלק השני לא כל כך קיים אצלו. לטענת ד"ר איוניר, אצל גברים סף רגישות למפגש רגשי פולש מהר יותר למערכות הסומטיות, והנטייתו האוטומטית היא "להוריד את המסך" או ללכת למחשב שלו – זה המנגנון הטבעי שלו להגן על המערכת הגופנית נוכח אירוע כזה.

איך זה נראה בטיפול?

ד"ר איוניר העניקה הצצה לטיפול זוגי, בו היא עודדה את הגבר לשאול את אשתו בתוך החדר על הבגידה שלה, משום כשהנושא הזה עולה אצלם בבית, הוא נעשה ציני מאוד. התפיסה של המטופל הייתה שאשתו בגדה בו, היה סקס, והוא לא טוב עבורה. במצב זה, על המטפלת להבנות את הסיפור מחדש, עם מה שהיא שומעת, ובמקרה זה, הדגישה את הצורך וההנאה של האישה מהפלרטוט. אצל זוג זה, הגבר בנה את עצמו מולה כמו איזה אבא דואג, השומר שלא יפגעו בה כמו שאביה פגע בה. במובן הזה, הבעל בנה את הזוגיות שלו על האבהות שלו, ולא על החלק הגברי. כשאנו מזהים את החלק הרגשי אצל הגבר, נפתח פתח לתקווה שהוא יוכל להיות יותר רגיש לא רק לבת זוגתו, אלא גם לעצמו.

על הכותבת – לי ליבר

לי ליבר הינה מטפלת באומנות ובפסיכודרמה. בעלת M.A. בטיפול באמצעות אמנות ופסיכודרמה.

ביבליוגרפיה

Green, A., Has sexuality anything to do with psychoanalysis? Int. J. Psycho-Anal., 76:871-883, 1995

Kohon, G., Fetishism Revisited. Int. J. Psycho-Anal., 68:213-228

McWilliams, N., Mothering and fathering processes in the psychoanalytic art. Psychoanal. Rev., 78:525-545, 1991

Reisner, S., On the desymbolization of psychoanalytic metaphors of gender. Psychoanal. Dial., 10:795-813, 2000