צוות בטיפולנט
שנדור פרנצי (1873-1933) היה אנליטיקאי הונגרי-יהודי, שהינו במידה רבה המבשר הראשון של אסכולת יחסי האובייקט והגישה ההתייחסותית. ברמן, (1999) מציע לראות בפרנצי כהורה השני של הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה, הורות שנוצרה כתוצר של שיח מתמשך בין פרויד לפרנצי, שנמשך בין השנים 1908 ל-1933, כלומר עד למותו של פרנצי. ברמן מבחין בין הקשר של פרויד עם פרנצי, לבין קשרים אחרים משמעותיים אחרים שקיים פרויד, שהובילו לפיתוח הפסיכואנליזה (ברוייר, פליס ויונג), משתי סיבות הכרוכות זו בזו – תיאורטית-מקצועית ואישית הנוגעת לחייו של פרויד; ברמה התיאורטית-מקצועית מציע ברמן כי הקשר בין פרויד לפרנצי לא רק שהוביל לפיתוחה של הפסיכואנליזה, אלא שהוא חיוני לאופן בו אנחנו תופסים אותה היום. ברמה האישית הנוגעת לחייו של פרויד – הייחוד בקשר זה הוא שהקשר הצליח להתמשך לאורך עשרות שנים, ולא שנים אחדות (כפי שאפיין את פרויד בדרך כלל). למרות חשיבותו הרבה להתפתחות הפסיכואנליזה, פרנצי הורד ממרכז הבמה ואף הודח מהשיח הפסיכואנליטי לאורך עשרות רבות של שנים, עד לגילויו מחדש בעשורים האחרונים. מאמר זה מבקש לסקור את חייו של פרנצי, את הקשר בינו לבין פרויד, במידה רבה דרך סיכום עבודתו של ברמן (1999, 2003) בנושא, וכן לסקור בקצרה את החידושים העיקריים והרבים שהספיק פרנצי להשאיר אחריו באמצעות כתביו המופיעים בספר "בלבול השפות בין המבוגרים לילד", שהתפרסם בשנת 2003 בהוצאת עם עובד, סדרת פסיכואנליזה. בניתוחיו, ברמן מציג את סיפור חייו של פרנצי כבלתי נפרד מהתפתחות העבודה הקלינית והתיאורטית שלו, ולכן בסיכום זה יובאו חייו של פרנצי והעשייה המקצועית שלו באופן השזור אחד בשני.
פרנצי נולד וגדל בהונגריה, היה בן שמיני מתוך שנים-עשר ילדים. הוריו היו לאומניים הונגרים ולכן שינו את שם משפחתם מפרנקל לפרנצי. אביו, מנהל חנות ספרים ואמרגן היה אהוב מאוד על פרנצי, ונפטר בעת שזה היה בן חמש-עשרה. היחסים בין פרנצי לאמו היו ככל הנראה מתוחים ונראה שהיא הפגינה כלפיו חומרת יתר. עם זאת, האם הצליחה לפרנס את המשפחה כולה לאחר מות האב. בהמשך, פרנצי למד רפואה ועבר הכשרה כרופא, שירת כרופא צבאי, התמחה בנוירולוגיה ופסיכיאטריה ולמד היפנוזה, תוך חיבור לברנהיים (שהתרכז בהשפעה המרפאת של הקשר הטיפולי בהיפנוזה). פרנצי עבד בקליניקה פרטית ובו זמנית עבד גם כרופא בבית חולים לעניים וזונות. ככל הנראה, פרנצי היה איש חברותי ותוסס. לאורך השנים ניהל פרנצי רומן עם גיזלה פאלוש, הנשואה והמבוגרת ממנו ב-7 שנים, ולה שתי בנות – אלמה ומגדה.
ב-1908 "שידך" יונג בין פרנצי לפרויד, והם התחילו בהתכתבות ענפה ותדירה (1246 מכתבים לאורך השנים). השידוך עלה כל כך יפה, שעוד לפני פגישתם הראשונה של פרנצי ופרויד, פרויד הזמין את פרנצי להצטרף אליו ולמשפחתו לחופשת הקיץ עמו. הקשר עם פרויד ליווה וליבה את העשייה הטיפולית ואת הכתיבה התיאורטית של פרנצי, ואף השפיע עמוקות על חייו האישיים. במהלך הקשר בין פרויד לפרנצי ניתן לראות את השוני בין שניהם, שהוביל לדיאלקטיקה ממושכת, לצד התקרבות והתרחקות, הן בקשר האישי ביניהם והן בתפיסה של שניהם לגבי הקשר בין מטפל למטופל באופן כללי: פרויד מבקש ליצור מבנה היררכי, ומאמין בגבולות מאוד ברורים, בעיקר כאלו של "אל תעשה"; בעוד שפרנצי מבקש שוויון, פתיחות, ההדיות, טשטוש גבולות ובדיקה מה יקרה עם ההיררכיות יבוטלו. פרויד שם דגש על השפעתה המרפאת של התובנה ופרנצי על ההשפעה המרפאת של הקשר הטיפולי. פרויד (מאז זניחת תיאוריית הפיתוי) ביקש לבחון ולטפל בהשפעה של הפנטזיה הלא מודעת על חיי הנפש, בעוד שפרנצי ביקש לעסוק גם (ובעיקר) בהשפעתה של המציאות בילדות המוקדמת על הנפש. לבסוף, בעוד שפרויד ראה את האנליטיקאי כרופא שקול ומרוחק, פרנצי האמין שהאנליטיקאי אינו יכול שלא להיסחף ליחסי ההעברה והשחזור המתקיימים בטיפול, ושהמעורבות הזו דווקא יכולה לקדם את הטיפול, בעוד שעמדה מרוחקת וקרה עלולה להיות מאוד בעייתית ואף לשחזר טראומות ילדות בצורה קשה.
ב-1909 פרנצי פרסם את "הפנמה והעברה" – מאמר חלוצי, שהציע את מושג ההפנמה והרחיב על רעיון ההעברה. בבסיס המאמר עומד הרעיון כי הפנמה של הזולת עומדת בבסיס התפתחות האישיות של האדם, וכי "אהבת אובייקט" ו"שנאת אובייקט" עומדות במרכז החיים הרגשיים שלנו. מתוך כך, מציע ברמן (2003), כי מאמר זה הינו הבסיס להיווצרותה של תיאוריית יחסי האובייקט. באותו המאמר, פרנצי גם הציג את התפיסה כי היפנוזה וסוגסטיה אינן באמת שונות (שכן שתיהן מתבססות על הסוגסטיה), והציע כי בכל טיפול פסיכותרפי יש אלמנט של סוגסטיה שהוא בלתי נמנע. פרנצי טען שיש שני רגשות עיקריים שמאפשרים סוגסטיה – אהבה ופחד, וכך הבחין בין שני סוגי היפנוזה, כל אחד נובע מרגש אחר – היפנוזה אימהית (אהבה) והיפנוזה אבהית (פחד). ב-1909 פרויד, יונג ופרנצי מפליגים יחד לארצות הברית ובמהלך השיט עושים זה לזה "אנליזה הדדית". עם זאת, לפני ובמהלך השיט, וביתר שאת אחריו, היחסים בין פרויד ליונג מתערערים, ופרנצי הופך להיות הכרחי עבור פרויד. בשנים שלאחר מכן פרנצי מחד מבקש שוב ושוב לעבור אנליזה אצל פרויד, ומאידך מבקש לטפל בפרויד על מנת לרפא אותו מהסגירות שלו. לטיפול בפרנצי פרויד נעתר בשלב מסוים ביחסיהם (אך רק שנים רבות אחרי הבקשה הראשונית) ולקבלת טיפול מפרנצי, פרויד לא רק שלא נעתר, אלא מגיב בביטול.
כאמור, פרנצי ניהל רומן ארוך עם אישה בשם גיזלה החל מ-1900 לערך. ב-1911 פרנצי קיבל לאנליזה את אלמה, בתה הבכורה של גיזלה. לאחר כ-3 חודשים מתחילת האנליזה, כותב פרנצי לפרויד כי הוא החל לחשוב על נישואים לאלמה, וחודש לאחר מכן הוא מספר כי חשף את אהבתו כלפיה. על חשיפת הרגשות הללו אלמה מספרת כי: "שנדור קם מהכורסה שמאחורי, התיישב על ידי על הספה, נרגש מאוד, נישק את כולי ואמר לי בלהט שהוא אוהב אותי". פרויד התנגד מאוד לרעיון הנישואים של פרנצי לאלמה, וביקש מפרנצי להפסיק את האנליזה ולהגיע לפגוש אותו מיד. פרנצי עושה כדבריו, אך הוא עושה כן רק כאשר האירוסין מסתבכים, כי אביה של אלמה מעורר בה ספקות בקשר לכל הרעיון. פרנצי מגיע לפרויד ויחד הם מחליטים שאלמה תגיע לאנליזה אצל פרויד. אלמה מטופלת אצל פרויד ארבעה חודשים, במהלכם פרויד מעדכן את פרנצי בכל שלב בטיפול. בסיום הטיפול, אלמה ופרנצי חוזרים ביחד הביתה ופרנצי מקבל את אלמה שוב לאנליזה, על מנת לבחון האם היא מתאימה להיות אשתו. במהלך הטיפול בשלב זה, פרנצי ביקר את אלמה במסגרת האנליזה חדשות לבקרים, שכן הוא טען שהיא איננה פתוחה מספיק ולא מבטאת את הרגשות השליליים שלה כלפיו בטיפול, דבר שהרס לדעתו את האנליזה. הוא ניסה ליצור מעין אנליזה שוויונית והדדית, אבל למעשה התייחס לאלמה כילדה מתוך עמדה פטרונית ומתנשאת. האנליזה, כמו גם רעיון הנישואין, הולכת וקורסת, ומתוך כך פרנצי מאבד את האמון ברעיון האנליזה ההדדית וגם מפתח טינה כלפי פרויד על כך שמנע את הנישואין.
פרנצי מבקש מפרויד (שוב) לקבלו לאנליזה. פרויד לא מתלהב, ומודה באופן ישיר שפרנצי חיוני לו ובשל כך הוא חושש שהאנליזה תגרום לפרנצי להתנכר אליו. לבסוף, פרנצי מתקבל לאנליזה אצל פרויד רק לאחר שנה וחצי. עם זאת, בזמן בין הבקשה לתחילת האנליזה, ההתכתבות בין פרויד לפרנצי הופכת להיות בעלת אופי אנליטי, כך שפרנצי מספר חלומות, פנטזיות ואסוציאציות. כאשר מתקיימת האנליזה, היא קצרה וקטועה. בסך הכל פרנצי נמצא באנליזה שמונה שבועות, המתרחשים לאורך שנתיים. קשה לדעת מה התרחש באנליזה, שכן רוב הידוע לנו על הקשר בין השניים, נובע מההתכתבויות ביניהם, שכמובן שהפסיקו במהלך פרקי האנליזה עצמם. לפני כל אחד משלושת פרקי האנליזה המקוטעת, נראה בחלופת המכתבים היסוס של לפחות אחד מהשניים. בכל פעם צד אחד מעוניין באנליזה והשני מסויג. במהלך האנליזה של פרנצי אצל פרויד, הנישואים לגיזלה (אמה של הארוסה הקודמת ומי שניהל עמה רומן לאורך שנים) עולים שוב על הפרק, ופרויד לוחץ שפרנצי ינשא לגיזלה. הוא מתכתב איתה באופן ישיר ומעודד את השניים באופן פעיל להינשא. ניתן לראות בעת הזו כי פרנצי נע בין הזדקקות לפרויד לבין כעס ויחס שלילי כלפיו, בעיקר בגלל שלדבריו, פרויד מנע את הנישואים לאלמה. לבסוף, בעידודו המשמעותי של פרויד, פרנצי וגיזלה מתחתנים, לאחר שגיזלה מתגרשת.
ב-1918 פרנצי נבחר לכהן כנשיא האיגוד הפסיכואנליטי הבינלאומי. לאחר שנה הוא וויתר על התפקיד, למען ג'ונס, בשל עליית הימין האנטישמי לשלטון בהונגריה. ב-1919 פרנצי מפרסם את "על הטכניקה של הפסיכואנליזה". בין שאר הנושאים במאמר, דן פרנצי בהתמודדות עם ההעברה הנגדית באופן נרחב ומעמיק. פרנצי עוסק במאמר במתח בו שרוי עולמו הפנימי של האנליטיקאי: "בין משחק חופשי ובין המבחן הביקורתי". הוא מצביע על כך שהמטופלים חושפים באנליזה את הלא מודע של הרופא וכן מתחיל לבטא רעיונות לגבי ההשפעה הלא-מודעת של המטפל על המטופל, כך שההעברה הנגדית משפיעה על היווצרות ההעברה. במאמר זה בעצם הופך פרנצי למבשר של הגישה האינטרסובייקטיבית. ב-1919 מפרסם פרנצי את המאמר "קשיים טכניים באנליזה של היסטריה" ובו הוא מציע כי על האנליטיקאי להיות לא רק קשוב ופרשני, אלא גם לנקוט עמדה אקטיבית, נמרצת ומכוונת, וכן להיות מעורב במה שקורה בחיי המטופל מחוץ לטיפול. פרויד תומך ברעיון בפומבי ופרנצי, ככל הנראה בכנות רבה, מעיד כי פרויד הוא אבי הרעיון, שכן למעשה, כך פרויד התנהל באנליזה של פרנצי (לכל הפחות, ידוע לנו כי פרויד היה פעיל ביותר ומעורב באופן מנחה בהחלטה למי ינשא פרנצי). במאמר נוסף בנושא – "התפתחות נוספת של 'הטכניקה הפעילה' בפסיכואנליזה" (1921), מפתח פרנצי את הטכניקה הפעילה ומציע רעיונות הקשורים לחשיפה לגירוי מאיים, שמטרתם אומנם היא הגעה ללא מודע, אך הטכניקה עצמה מזכירה מאוד טיפול התנהגותי בחשיפה: "במקרים של היסטריית חרדה... (מטופלים) לא יכלו להתגבר על נקודות מתות באנליזה עד שלא נדחקו להעז ולצאת מן המסתור הבטוח של הפוביה שלהם, לנסות ולחשוף את עצמם למצב המביך, שבחרדתם ניסו להימנע ממנו... מטילים עליו מעתה משימות מיוחדות. במקרים של פוביה התבטאה המשימה בביצוע פעולות לא נעימות" (פרנצי, 2003, עמ' 124). עם זאת, כבר ב-1925, מציע פרנצי כי יש סכנות משמעותיות לטכניקה הפעילה – חזרה למודל הסוגסטיה של רופא סמכותי וכוחני וכפיית הרצון של המטפל על המטופל. ב-1928 בשל החשש מחזרה למודל הסוגסטיה, מתנער פרנצי מהרעיון של הטכניקה הפעילה לגמרי.
מעבר לתוכן שהובא בכל אחד משלושת המאמרים שהובאו לעיל, משתמע מכולם גם באופן ברור, כי לדעתו של פרנצי, חלק מההשפעה הטיפולית של האנליזה לא מושג באמצעות התוכן שלה בלבד, אלא על ידי החוויה של המפגש בין המטופל למטפל, בדגש על חוויה מחודשת של המציאות הנפשית המוקדמת. למשל, ב"התפתחות נוספת של 'הטכניקה הפעילה' בפסיכואנליזה", פרנצי כותב כי "נוכל להשיג הרחבה נוספת של השפעה זו אם נביא את המטופל לא רק להודאה בקול בריגושים החבויים עמוק, אלא להצגתם בפני הרופא". ברמן (2003) מציע כי מדובר כאן במה שאנחנו מכנים היום ביטוי בפעולה. פרנצי מסביר את הרעיון שלו במאמר זה בכך שישנם תכני נפש ילדיים, שמקורם הנו בתקופה שלפני התפתחות השפה, או אז תכנים אלו הנם בלתי ניתנים לזכירה, אלא רק לשחזור על ידי חוויה מחדש. במאמר קצרצר בשם "החלום על 'התינוק המלומד'" (1923) ניתן לראות שאצל פרנצי מתחיל להתעורר כבוד עמוק לילדים, והוא מציע בו שילדים יודעים ידיעה עמוקה דברים שנקברים בהמשך על ידי ההדחקה ולכן לא ידועים למבוגרים.
ב"על פנטזיות כפויות" (1924) מציע פרנצי את הרעיון לדרבן את המטופל לדמיין פנטזיות מסוימות, תוך הסתייגות (והבהרה למטופל) שלא בטוח כלל שהן נכונות, על מנת שאולי, כתגובה לדמיון הפנטזיה שאינה אותנטית, הפנטזיה האותנטית תעלה למודע, ובאופן זה יהיה ניתן להתגבר על ההדחקה. זאת ועוד, פרנצי מציע כי ישנם אנשים שאינם בעלי חיוניות נפשית מספקת, כך שהם אינם מסוגלים לקיים חיי רגש תוססים, ומשייך את המצב הנפשי הזה לחשיפה לטראומה מינית (אמיתית ולא מדומיינת), אפילו מזערית, בילדות. מאידך, הוא מציע שילדים שלא חוו שום דבר ממשי, וגדלים תחת אידיאלים חינוכיים שמרניים ואנטי-מיניים, עלולים גם הם להיות דלי פנטזיה. בכל רצף המאמרים הנזכרים לעיל, נראה שהרעיונות של פרנצי הנם חדשניים ביותר, פורצי דרך ואף חותרים תחת הרעיונות של פרויד. עם זאת, בכל אחד מהמאמרים הללו, וגם בכל אחד מהפרסומים הבאים של פרנצי, הוא מסייג את הרעיונות, מציע שחשוב לחזור לגישה הקלאסית, מבהיר איך הרעיון מתחבר לגישה הקלאסית, מקשר אותו לתיאוריה האדיפלית ואף נותן קרדיט על הרעיונות לפרויד. נראה שפרנצי נשבע שוב ושוב אמונים לפרויד. כך, עד לשלב זה, נראה שנשמר מעין סטטוס קוו בין השניים, למרות חדשנותו של פרנצי. פרויד אף מקבל לעיתים קרובות את הרעיונות והאמירות של פרנצי ומשבח אותו. החל מנקודה זאת בזמן, נראה שהקשר מתחיל שוב לדעת עליות וירידות. החדשנות של פרנצי מתחילה להבשיל ולעיתים הדבר לא עולה בקנה אחד עם אהדתו והסכמתו של פרויד. מאידך, עוד ישנם רגעי קרבה והסכמה הדדית בעתיד הצמד.
פרנצי דוגל ברעיון כי אסור למטפל לכפות על המטופל דבר, ובמיוחד לא את סיום הטיפול, ובנוסף לכך מתאר את חשיבותם של הכנות והיכולת להודות בטעויות של הרופא. הוא מזהיר שהגישה המתייחסת לאנליזה בצורה אינטלקטואלית עלולה לגרום למטופל להישאר מרוכז בעצמו, והוא עלול לחוות את האחרים כרוחות רפאים שחיותן פחותה או כהשלכות. לדעתו של פרנצי, רק באמצעות הקשר הטיפולי והחוויה ניתן להגיע לחוויית המציאות ולריפוי. הרעיונות הללו באים לידי ביטוי ביתר שאת ב-1924, עת מתפרסם הספר המשותף של אוטו ראנק ופרנצי "התפתחות הפסיכואנליזה". הספר קורא לשינוי הדגש בטיפול מאינטלקטואלי-פרשני לרגשי-חווייתי. המחברים מציעים שההתמקדות של האנליזה בעבר עלולה ליצור הזנחה כלפי ההווה. הם מציעים שעל מנת להתגבר על ההדחקה, המטופלים צריכים להיזכר באמצעות חוויה מחודשת בהווה, המתקיימת דרך ההעברה. המחברים גם מזהירים בספר כי ההינזרות האנליטית, מובילה ל"הרחקה לא-טבעית של כל הגורמים האנושיים באנליזה". גם כאן, ישנה התייחסות לאופן בו ההעברה הנגדית מעצבת את ההעברה. עם פרסום הספר, פרויד שולח לפרנצי מכתב האומר כי הוא לא מסכים עם כל הרעיונות בספר, אבל הוא מעריך את העבודה והרעיונות של ראנק ופרנצי. פרנצי מאוד מתקשה לקבל את אי ההסכמה של פרויד, ופרויד עונה לו על כך כי הוא מעריך את הניסיון של פרנצי להישאר עמו ביחסים הרמוניים כאקט של ידידות, אך חושב שהדבר אינו הכרחי ועדיף שפרנצי יתנסה ויבטא רעיונות גם מבלי שפרויד מסכים עמם. במקביל, כשאחרים משמיצים את הספר, פרויד מציין שהוא תומך בשני מחבריו ללא סייג.
ב-1924 מתפרסם גם ספר נוסף של פרנצי – "תלסה" – תיאוריה העוסקת בהתפתחות המיניות האנושית, על רקע הטראומה שעבר המין האנושי כאשר עבר מהחיים בים לחיים ביבשה – מהרחם הקדום למציאות הנוכחית. ב-1928 מתפרסם המאמר "לשאלת סיום האנליזה" ובו פרנצי מקדיש מקום נכבד למעורבות הרגשית של המטפל בטיפול ובקשר עם המטופל, וכן לאופן שבו המטופל קולט ומבין את המעורבות הרגשית הזו, כלומר את ההעברה הנגדית: "המטופלים מתבוננים בעין חדה בדרכי התגובה של הרופא... הם מנתחים אותו, פעמים רבות, בכישרון רב, ומגלים את הסימנים הקטנים ביותר של ריגושים לא-מודעים אצל האנליטיקאי" (פרנצי, 2003, עמ' 157). הוא גם מציע שוב, שחשוב שהאנליטיקאי יכיר בטעויות ובשיקול דעת מוטעה שלו וכך יתייצב בעמדה שתהיה ההפך מזו שהמטופל גדל והתחנך עליה (כזו של מבוגרים אטומים שהנם "יודעי כל", גם כשהם טועים). הוא גם מציע שמועד הסיום של האנליזה צריך להיקבע על ידי המטופל וכי כל עוד הוא רוצה להגיע יש לאפשר לו זאת.
במאמר "האלסטיות של הטכניקה הפסיכואנליטית" (1928) פרנצי עוסק, בין השאר, בטאקט כחלק חשוב מהאנליזה, ומציע כי "טאקט הוא היכולת לאמפטיה" (פרנצי, 2003, עמ' 161). הוא מזהיר מהתערבויות חסרות טאקט וקורא לרגישות ותחושת רצון טוב כחלק מהגישה הבסיסית של האנליטיקאי באנליזה. גם כאן, פרנצי טוען נגד סמכותיות יתר של הרופא ואי הודאה בטעויות או אמונה שהאנליטיקאי לא עושה טעויות. במאמר זה, הוא גם מציע שמטרת האנליזה היא לסלק את החלקים של האני העליון שאינם מודעים ואף אולי לסלק את האני העליון כליל. כתגובה למאמר זה, פרויד מתמוגג, מחמיא ורואה בדבריו של פרנצי כהמשך ישיר לעצות שלו לגבי הטכניקה. פרויד מספר במכתב כי בעצות שלו עצמו על הטכניקה היו בעיקר הגבלות ואיסורים, שלטעמו, במקום להתקבל כהצעות אלסטיות, התקבלו כטאבו. לעומת זאת, לדידו, ניתן לראות במאמר זה של פרנצי, אשר מכיל דברים שכן יש לעשות, כהשלמה לרעיונות שלו ואולי הזדמנות לאפשר יותר מרחב פעולה למטפל. פרויד כן מותח ביקורת מסוימת על דבריו של פרנצי, על כך שלמטפל יש צד סובייקטיבי, שיבוא בהכרח לביטוי בטיפול. הוא מציע שאמירה זו עלולה להתקבל כאישור לכל מיני תחלואות של המטפל, כגון חוסר טאקט, שיתקבלו כלגיטימיות, אם האנליטיקאי לא יהיה אמור להיות אובייקטיבי ומרוחק.
המאמר "הילד הלא רצוי ודחף המוות שלו" (1929) מציע כי ילדים לא רצויים הנם בעלי דחף מוות חזק. כך, מחד פרנצי עוסק בדחף המוות ודרכו מתחבר לרעיונותיו של פרויד, ומאידך – עוסק ביחסי אובייקט מציאותיים ובהשפעה של הסביבה הראשונית על החיים הנפשיים. המאמר אומנם עוסק בתקופה הטרום אדיפלית, אך פרנצי מחבר את הדברים למשבר האדיפלי. למעשה במאמר ניתן לראות שפרנצי מציע הסבר חלופי לזה שפרויד נתן לתופעת דחף המוות. פרויד הציע שמדובר בנטייה מולדת, אך פרנצי מציע שמדובר בנטייה נרכשת. כטיפול לבעיה זו, מציע פרנצי שיש לאפשר למטופלים מסוג זה להתנהג זמן מה כילדים, ליהנות ממעין ילדות מחודשת – רגרסיה מסוימת וחוויה רגשית מתקנת. במאמר "עיקרון הרגיעה והניאוקתרזיס" (1930), פרנצי מתאר את העבודה האנליטית שלו, ומספר שלעיתים הוא מפר את הכללים של פרויד לאנליזה. הוא מסתמך על כך שלעיתים פרויד היה מפר את כלליו שלו ומתאר השלמה שלו עם חוסר המוכנות של מטופל לשכב על הספה, הארכת השעה האנליטית, טיפול ללא תשלום ולבסוף – כאשר תסכול המטופל לא מסייע ומקדם את הטיפול, נקיטה בשיטה של איפשור. כלומר, פרנצי מנסה לפרק את ההתנגדות דרך גמישות ולא באמצעות נוקשות, במיוחד כאשר הנוקשות נכשלת. הוא מציע שהאנליטיקאי צריך להתנהל בצורה אותנטית וכנה לגמרי וכן מציע שיש לפעול באנליזה בעזרת "רגיעה" שבעזרתה יוכלו המטפל והמטופל לאחד כוחות ולעבוד יחד על חומר מודחק.
בתקופה זו נראה שישנו מתח בין פרויד ופרנצי, ופרנצי מבקש שוב להפוך את היחסים לשוויוניים יותר ולהפוך לאנליטיקאי של פרויד, שכמובן לא נעתר לרעיון. המתח בין השניים גובר כשפרויד שומע שפרנצי מתנשק עם מטופלות (נראה מהידוע לנו כי מטופלת מסוימת – תומפסון, נוטה לנשק אותו והוא לא מונע זאת) פרויד כותב לפרנצי מכתב ציני: "למה להסתפק בנשיקה? אפשר להשיג יותר אם גם 'שולחים ידיים', הרי מזה לא נולדים ילדים". פרנצי כותב לפרויד שהוא מאמין שהצליח ליצור בטיפול אווירה רגועה המשוחררת מתשוקה, ובמאמר באותה התקופה (פירוש החלום, 1931) הוא מציע שהאנליטיקאי צריך להתנהג כאם רגישה ורכה, להיות סבלני, מבין ומלא כוונות טובות ולא פחות מכך – כנה.
בשלב זה ועל רקע מתחים בין השניים, פרנצי כותב לפרויד פחות ומתחיל לנהל לעצמו יומן קליני שלמיטב ידיעתם של החוקרים לא נועד לפרסום. שנים לאחר מותו של פרנצי היומן הקליני התפרסם ונביא כאן מספר רעיונות מרכזיים ממנו:
בנוגע לרעיון האנליזה ההדדית, ברמן (2003) מציע כי כמו רעיונות פורצי דרך אחרים שפרנצי הציע, ככל הנראה, אם היה חי חיים ארוכים יותר ולא נפטר במהלך פיתוח הרעיון, פרנצי היה שולל לבסוף את הרעיון, אך מפיק ממנו למידות חשובות, עמוקות ורבות שהיו מקדמות רבות את הפסיכואנליזיה. המאמר "בלבול השפות בין המבוגרים לילד" (1933) הוא, לדידו של ברמן, פרי היומן הקליני. בהרצאה שהביאה את תוכן המאמר, פרנצי אומנם לא נוגע ברעיון האנליזה ההדדית (כנראה מתוך זהירות), אך בכל זאת – ההרצאה חתרנית וחדשנית מספיק, על מנת ליצור קרע חמור בינו לבין פרויד על רקע הרעיונות המובאים בתוכו, שגורמים לפרויד להאמין שפרנצי חוזר ומחיה את תיאורית הפיתוי של פרויד.
המאמר הינו דחוס ומלא בתכנים המחוברים לעשייה וההבנה בתחומים שונים השולטים בכיפה כיום בתחום הפסיכותרפיה; פרנצי מותח ביקורת על רעיון המטפל כ"מסך חלק" ודורש אמון וכנות מלאים בין המטפל למטופל. הוא תובע יחס חם ואותנטי כלפי המטופל. פרנצי מציע במאמר זה את רעיון החזרתיות הכפייתית על טראומת הילדות, ובמיוחד על הטראומה המינית ומציע כי פיתוי לגילוי עריות מתרחש כאשר "מבוגר וילד אוהבים זה את זה; לילד יש פנטזיה על משחק עם המבוגר... משחק זה עלול גם ללבוש אופי אירוטי, אך הוא נשאר כל הזמן בממד של הרוך. לא כן הדבר כשמדובר במבוגרים בעלי נטייה פתולוגית.... הם מבלבלים בין משחקי ילדים לבין משאלותיו של מבוגר בשל מבחינה מינית, או מרשים לעצמם להיסחף לאקטים מיניים בלי להתחשב בתוצאות" (פרנצי, 2003, עמ' 203). פרנצי מתאר במאמר גם רעיון אודות כיצד מתפתחת ההזדהות עם התוקף באמצעות הפנמתו בשל חרדה עזה וכן הפנמת רגשי האשם של המבוגר, שכן מה שהיה עד כה משחק תמים הפך בן רגע לפעילות הראויה לעונש, ועל כך חש הילד אשם, מבולבל, וחלקים שונים בו מתפצלים – בין אשם ללא אשם, בין קורבן להזדהות עם התוקפן. "האמון שלו בעדות חושיו נשבר". זאת ועוד, פרנצי מביא במאמר רעיונות אודות ילדים שחווים "בשלות בטרם עת" כפועל יוצא של טראומה, כך שמתפתחים באופן מהיר מדי ומתפקדים כמבוגרים, אם באופן מיני, ואם דווקא באזורים אחרים של תפקוד הורי. הוא מציע כי "הפחד ממבוגר חסר מעצורים, ממבוגר הנראה כמשוגע, הופך את הילד למעין-פסיכיאטר; וכדי להיות כזה, ולהתגונן ממבוגרים חסרי שליטה עצמית, חייב הילד קודם כל להזדהות איתם לחלוטין" (עמ' 205). פרנצי מתייחס במאמר גם לטיפול ומציע כי כאשר מגיע לטיפול אדם שחווה טראומה בילדותו, אם המטפל מתכחש לתפיסה המציאותית של הטראומה ומייחס אותה להשלכה של המטופל, המטפל עלול לבלבל את בוחן המציאות של המטופל, שמלכתחילה כבר פגוע כאמור.
פרנצי מגיע לביתו של פרויד לפני הקראת ההרצאה עליה מבוסס המאמר ומקריא בפניו אותה. פרויד מזועזע, חש מותקף, מניח שמדובר בחזרה לתיאוריית הפיתוי שלו ואף ביקורת חריפה על העשייה הטיפולית שלו (במידה לא מועטה של צדק) ומבקש ממנו לגנוז את ההרצאה והמאמר. פרנצי מסרב ומציג את ההרצאה, למרות התנגדות רבה מחלק מאנשי המלייה של פרויד (בראשם ג'ונס). אל מול התנגדות לא פחותה הוא מצליח גם לפרסם את המאמר. עם זאת, ג'ונס מונע את פרסום המאמר באנגלית, לאורך כמעט שני עשורים. לפי ברמן, "המאמר נחשב כיום לאחת היצירות הגדולות שעיצבו את פני הפסיכואנליזה במאה העשרים... (ו)פילס את הדרך להתפתחויות גורליות בתחומים רבים:... השפעת היחסים הבין-אישיים בילדות...; הבנת ההעברה הנגדית ותהליכים אינטרסובייקטיביים; מודעות לתהליכים הרסניים בטיפול; חשיבה על ההשפעות המורכבות של טראומת ילדות, ובפרט ניצול מיני; הבנת מקומם של תהליכי פיצול ודיסוציאציה ביצירת פתולוגיה נפשי; ניתוח הדינמיקה המשפחתית הנוצרת סביב ניצול ילדים ועוד" (ברמן, 2003, עמ' 50).
נוכח הצגת ההרצאה והמאמר, היחסים עם פרויד מתדרדרים משמעותית, לשבר הקשה ביותר ביחסיהם. מצבו הרפואי של פרנצי מתדרדר באחת – הוא מאובחן באנמיה ממאירה, ולה השלכות נוירולוגיות, כאב וקשיי הליכה. פרנצי קושר בין הדברים, ומציע כי המחלה התפרצה כשהבין שהוא לא יכול לסמוך על "כוח עליון" ושכוח זה עלול לדרוס אותו אם לא ילך בדרכו. באלינט (1969) מאמין כי משבר זה, בין פרויד לפרנצי, הינו טראומה לכלל התנועה הפסיכואנליטית וברמן (1999) נוטה להסכים עמו, באמירה כי המשבר יצר פנטזיה אודות התפתחותה של הפסיכואנליזה כמשפחה חד הורית – בה ישנו רק אב – פרויד. כך, ההורה השני (האם, למרות שברמן מבהיר שפרנצי התנער מתפקידי המגדר) – פרנצי, נדחק מהתמונה, דבר שאינו מאפשר דיאלקטיקה בין שתי הגישות של השניים, דיאלקטיקה שהתקיימה בפסיכואנליזה לפני המשבר ב-1933.
פרנצי נפטר במאי 1933, כשהוא עודנו בקשר עם פרויד, אבל קשר רופף מזה שהיה בעבר. כחודש לפני מותו, פרנצי הזהיר את פרויד באשר לעליית הנאצים לשלטון והציע לו לעבור לאנגליה עם בתו ומטופליו. פרויד ביטל את דבריו, ככל הנראה מתוך חשיבה שהם נבעו מהתדרדרות קוגניטיבית של פרנצי בשל מחלתו. בהספד שכתב על פרנצי, פרויד מחלק את חייו של פרנצי עד לגיל 50 – פרק חיים בו כתב עבודות "שהפכו את כל האנליטיקאים לתלמידיו" (פרויד, 1933, בתוך ברמן, 2003), לבין העבודות שנכתבו לאחר גיל זה, שהושפעו, לדידו של פרויד, מרצון שהשתלט – לרפא ולעזור – גם במצבים שלדעתו של פרויד לא ניתן לעזור, במסגרת הסיטואציה האנליטית. ב-1957 התפרסם כרך חדש בביוגרפיה של פרויד שכתב ג'ונס, ובו ג'ונס קובע נחרצות כי פרנצי איבד את שפיותו לקראת סוף חייו. זוהי אמירה סובייקטיבית שאינה מבוססת על אמירות של פרויד (ככל הידוע כיום), שלדעתו של ברמן (2003) הינה ה"רצח" של פרנצי, ושל משנתו התיאורטית. ניסיונות להפריך את הקביעה הזו תפקדו כקול ענות חלושה בלבד, שנענתה באיומים מצד ג'ונס, בשל בכירותו בהיררכיה הפסיכואנליטית.
בין ממשיכי דרכו הבולטים ותלמידיו של פרנצי, ראש וראשון הוא מיכאל באלינט - הממשיך המובהק והמידי ביותר של פרנצי שעבר אצלו אנליזה, למד ממנו, ליווה אותו עד ימיו האחרונים וגם היה אמון על העזובה שלו. רעיונו של באלינט אודות השבר הבסיסי הינו המשך ישר לרעיונותיו של פרנצי. נוספים לבאלינט היו: מלאני קליין שהייתה תלמידתו; אנה פרויד שכתבה כי "אם יש אדם שבלעדיו לא ניתן לחשוב על הפסיכואנליזה, זהו פרנצי"; קלרה תומפסון שטופלה אצלו; רנה ספיץ; פרידה פון-רייכמן; ומאהלר. לואיס ארון חקר רבות את כתיבתו של פרנצי ובעיקר את רעיון האנליזה ההדדית. מעבר לכך, נראה שיש רבים שהושפעו מרעיונותיו של פרנצי אך לא תמיד נתנו לו קרדיט מתאים, אולי בשל המעמד שלו כמוקצה ולא שפוי לאורך עשרות שנים. בראשם – ויניקוט, שבאלינט מתאר כי הוא עצמו העיר לו כמה פעמים שהוא משתמש ברעיונותיו של פרנצי וממשיך אותם, אך מבלי לתת קרדיט לפרנצי. לסיכום, ברמן מציע שמורשתו של פרנצי אינה מורשת של היצמדות לתיאוריה אחידה והליכה עיוורת ומעריצה אחריו, אלא בדיקה אמיצה של גבולות ודיאלקטיקה בין הערכים והרעיונות של פרויד לאלו של פרנצי, המאפשרת מרחב פעולה רחב של המטפל.
ברמן, ע. (2003). הקול האחר: שנדור פרנצי ותרומתו לטיפול הפסיכואנליטי. בלבול השפות בין המבוגרים לילד. הוצאת עם עובד. תל אביב: www.am-oved.co.il/page_3186
פרנצי, ש. (2003). בלבול השפות בין המבוגרים לילד. הוצאת עם עובד. תל אביב.
Balint, M. (1979). The basic fault: Therapeutic aspects of regression. Northwestern University Press.
Berman, E. (1999). Sandor Ferenczi today: Reviving the broken dialectic. The American journal of psychoanalysis, 59(4), 303-313.
