ארני זקס
שנדור פרנצי, במאמרו בלבול השפות בין הילד למבוגר (2003), עוסק בכמיהה של ילד לקשר רך, חם ואוהב. במקרים של פגיעה מינית, "שפת הרוך" של הילד פוגשת למעשה את "שפת התשוקה" של המבוגר. מאחר ויכולותיו הקוגניטיביות והרגשיות של הילד אינן מפותחות דיין ולאור האמון, האהבה והצורך של הילד ברוך, נוצר מה שפרנצי כינה בלבול השפות בין הילד למבוגר: בלבול בין רוך לבין תשוקה ומיניות. בלבול זה מביא לפגיעה רגשית מאסיבית ולהתפתחות סימפטומים קליניים, אשר ממשיכים ללוות את הילד ולפגוע בהתפתחותו המנטלית והמינית הטבעית.
מתוך כך, אחוז לא מבוטל מהילדות שעברו בילדותן גילוי עריות, נכנסות בבגרותן למעגל של מצוקה. נערות במצוקה הן בעלות הוויה נשית השונה מזו המקובלת בקרב החברה הישראלית ההגמונית. התפיסה הנשית הרווחת בסביבת חייהן היא התפיסה המסורתית-פטריאכלית, שמשמעויותיה החברתיות-תרבותיות הן כפיה של המין והמיניות של האישה, והפיכה של המיניות לאמצעי חליפין כמעט בלעדי. התפקידים החברתיים שנשים ממלאות בחברה מסורתית-פטריאכלית רוויים השלכות של המיניות, כאשר הזהות האישית נשלטת במידה רבה על ידי דימויים ונורמות הקשורים למיניות (פנסו, 2000).
יתרה מכך, הן בשל יחסי האובייקט שהפנימו הכוללים את הפגיעה המוקדמת והן בשל סביבתן בילדותן ובבגרותן, בתרבות הרווחת בקרב נערות אלו, יחסי כוח ושליטה הם מאפיין מרכזי. הגברים הם בעלי הכוח והנשים סבילות, פגיעות, סופגות וכנועות. דפוס יחסים זה מועתק בשלמותו אל מערכות היחסים הזוגיות אותן בונות הנערות - לחבר יש שליטה מוחלטת על מהלך חייה של הנערה, והיא תלויה בו, במוצא פיו ובהתנהגותו.
הנערות מתקשות לגשר בין שלושה קצוות שונים: הנורמה המוסכמת בתרבותן, הרגשות והצרכים שלהן, והמקובל בעולם המודרני המתירני. אי היכולת לגשר בין שלושת המרכיבים הללו המעצבים את הווייתן, גורמת לכך שנערות אלה הן בעלות דימוי עצמי נמוך והן רואות את עצמן נחותות ביחס לגברים.
יש להוסיף על כל אלו את היותו של המשאב המיני המשאב הזמין והשמיש ביותר לנערות אלה. הנערות רואות במיניות אמצעי מרכזי ביחסים בין אישיים. מכאן ניתן להבין שנערות אלה תופסות את קיום יחסי המין כבחירה באחת משתי אופציות גרועות: לקיים יחסי מין או להינטש על ידי בן הזוג (פנסו, 2000). גורם נוסף המזין את הבלבול בין שפת הרוך לשפת התשוקה של נערות אלו הוא התמודדותן של רבות מהן עם כשל הורי לא מותאם כבר בגיל צעיר ביותר. מתוך כך, התבגרות בטרם עת אופיינית לאוכלוסייה זו, והיא כוללת קבוצת מנגנוני הגנה אופייניים: היפוך מפאסיבי לאקטיבי, תוקפנות, ארוטיזציה (המשמשת כדרך לקבל מהאובייקט ההורי מה שיש לו לתת) וכן תהליכי פיצול בתצורות שונות. כל אלו יוצרים בלבול בין הצורך בקרבה לבין ביטויים שונים של יצריות. זהו בלבול פתולוגי שלא קשור רק בחוסר של דמות אימהית עקבית ויציבה אלא נובע מעיוות הסיפוק של צורך ראשוני למגע גופני (פנסו, 2000).
דרך נוספת להתבונן בבלבול בין הרוך לתשוקה, מתוארת בספרה של גלית אטלס, חידת התשוקה. אטלס מציעה בספרה את המושג געגוע מיני: תקווה לריגוש מוגזם המחזיק בתוכו הנאה אימה ובושה, שהאדם הכיר בעבר. לדידה של אטלס, כאשר אישה נכנסת שוב ושוב לקשרים מיניים הסיבות יכולות להיות בשל כך שהקשר המיני יוצר: טעינה בחיות והתמלאות לרגע מפני הדיכאון, הבעת אגרסיה ו/או פגיעות, מניעת התפרקות, ריפוי טראומה דרך חזרה על העוררות, קבלת הכרה ואישור ו/או רצון להיות מוכרת וידועה (אטלס, 2016).
את סנדרה פגשתי בקהילה טיפולית לנפגעי סמים, בסוף גילאי העשרה שלה. סנדרה, נערה גבוהה ובלונדינית, סגורה וילדותית, באה ממשפחה בת ארבעה אחים. היא ואחותה עברו התעללות מינית מצד האב.לפני מספר שנים גילתה את המקרה למורה ובעקבות כך האב נכנס לכלא ושם התאבד.המשפחה מאשימה את סנדרה באובדן האב והיא חווה את עצמה כפגע רע.סנדרה הוצאה לפנימייה שם ירדה בתפקוד, לא קמה בבוקר ולא ביקרה בבית הספר. בלילות קיימה יחסי מין ללא הבחנה, ועברה ניצול מיני ואונס. לקהילה הטיפולית לנפגעי סמים מגיעות נשים מכורות לסמים או אלכוהול, למשך זמן של כחצי שנה. היציאה מהבית אל המרכז היא תמיד פסק זמן במצב מתמשך של חוסר שליטה וחוסר ודאות. לכל המופנים אל מרכזים מסוג זה משותפת חוויה של פגיעה: כולם נושאים זיכרונות של חוויות טראומטיות בעוצמה כזו או אחרת.
סנדרה הגיעה למרכז כשהיא נתונה בדיכאון. לא השתתפה בפעילויות, הייתה נטולת כל מוטיבציה, לא יצרה קשרים וישבה קפואה בצד. בפגישות הקבוצתיות הראשונות בפינת החי היא ישבה פאסיבית ומנותקת כשהבנות צוחקות עליה. לעיתים הסכימה ללטף מעט את בעלי החיים. כשראתה סנדרה שאני מזמינה בנות לפעילות פרטנית, ביקשה גם היא לבוא. מאחר שזה היה גילוי המוטיבציה הראשון שלה מאז הגיעה למרכז, הוחלט לנסות לפעול בדרך זו. הטיפול בעזרת בעלי חיים מאפשר הרגעה לצד רכישת מיומנויות (Abreu, 2015), תורם לרכישת אמון ויצירת קשר בסביבה לא מאיימת, מאפשר לחוות חוויות הצלחה ולחוות את עצמך כמיטיב (Nimer, 2007). דרך משחק עם בעלי החיים ושימוש בהזדמנויות שהאינטראקציה עמן מעלה, ניתן לשחזר סיטואציות בעייתיות מהחיים, לשחזר דרכן מצבים טעונים רגשית וכואבים באופן מורחק ולדון בתכנים תוך שיחה, באופן לא מאיים (Mallon & Levinson, 1994).
פגישה ראשונהבפגישה הראשונה ניסתה סנדרה ללטף ארנב, אך הרגישה את ציפורניו ועזבה אותו. לרבות מהנערות שעברו פגיעה מינית בגיל צעיר יש בעיה לגעת תחילה בחיות פרוותיות ונעימות, לא כל שכן במגע שורט של ציפורניים. מגע נתפס אצלן כדבר נעים ומאיים כאחת ולכן יש פנייה לחיות לא פרוותיות, כמו צב, שבלול וכן הלאה. לאחר עיבוד מסוים של עניין המגע, יש אפשרות לחזור ללטף חיות ללא הצפה של חרדה בעקבות המגע הנעים. באותו הזמן הייתה סנדרה עסוקה מאוד בדמיון הפיזי של הארנבת למשפחתה. עניינה אותה במיוחד הארנבת השחורה והיא תהתה איך היא, מי המשפחה שלה, למי היא דומה. בהמשך, כשמספר ארנבים שחורים התקבצו סביבה, היא שמה לב לחוסר סימטריה באוזני אחת הארנבות ופירשה זאת: אחת מהאמא ואחת מהאבא.סביב העיסוק במשפחת הארנבות, סנדרה ניסתה לברר - האם אני חלשה כמו אמא או פגע רע כמו אבא? שאלות אלה התחברו לדמיון החזותי להורים שמסמל את הקונפליקט סביב ההזדהות איתם.
אצל נערות בסיכון לעיתים הכלי המרכזי בתקשורת עם הסביבה הוא גופן. בגיל ההתבגרות נערות מקדישות לגופן הרבה תשומת לב, ונערות אלה אף יותר מהממוצע, הן מתוך דימוי עצמי נמוך, והן בשל עידוד תרבותי בסביבה בה הן חיות להתמקדות האישה בגופה (פנסו, 2000).
פגישה שניהבפגישה השנייה סנדרה עברה להאכיל צבים. ובדקה מה הם יחסי הגומלין בין הגדול לקטן: "הם בודדים, בטבע בטח הקטן היה מת, אבל בעצם אחרים היו דואגים לו". סנדרה מזדהה עם הצב הקטן ומשליכה עליו חלק מהרגשות שלה: עצב, פחד המוות, ותהייה כמו גם תקווה שידאגו לה כמו שצריך מחוץ למסגרת המשפחה. סנדרה מחליטה שהצבים צריכים להסתדר ומקרבת אותם (כמו בתאטרון בובות). הצב הקטן "עושה מחוות" כלפי הגדול: מנשק אותו, יושב עליו, אבל הגדול מתרחק. היא מנסה בכוח להשאיר אותו קרוב ורוצה שנמשיך בכך בפגישה הבאה.
האופן בו ניגש מטופל לבעל חיים ומטפל בו, יכול להוות אינדיקציה ליחס לו זכה מדמויות משמעותיות בתקופה הטרום מילולית וליחסי האובייקט שהופנמו (Ascione, 1995). אם נתבונן בתהליך בדרך זו ניווכח כי הצב הקטן מתקרב לגדול, צמא לתשומת לב, שירגישו בקיומו. לשם כך הוא מפעיל את האמצעי היחיד שפועל – התגרות מינית.
כאשר הניסיון לקבלת תשומת לב מתקיים בעיקרו דרך התגרות מינית, יש בסיס סביר להניח שהפגיעה המתוארת היא ראשונית מאוד; ילדים צעירים צריכים להרגיש את העיניים המתפעלות של ההורה כדי שירגישו את עצם קיומם הם חווים עצמם דרך נקודת המבט ההורית. אצל ילדים, גילוי המיניות מתרחש בין גיל שנתיים לחמש וניסיון התגרות מינית בסביבה מתרחש בגיל זה. בסביבה נורמטיבית המבוגרים מציבים גבולות עדינים ואינם מתפתים ומתגרים. לפי מה שקורה במשחק שסנדרה ביימה בין הצבים, נראה שכילדה הצליחה להפעיל את הסביבה ולקבל תשומת לב דרך הפעלת אמצעי זה.
התסכול האמיתי שנוצר אצל סנדרה, בשל כך שהצב הגדול בחר להתרחק מהצב הקטן, יצר שחזור והעברה של סנדרה מול מציאות חיצונית. בטיפול הנעזר בבעלי חיים, בשונה מטיפול באמצעות משחק, קיים שילוב בין שליטת המטופל על הסצנה שהוא מביים לבין רצונם של בעלי החיים, שפועלים ויוזמים מצבים בעצמם. מתוך כך, התסכול של סנדרה נבע ממפגש אמיתי עם המציאות והשלכה של יחסי האובייקט שלה על המציאות. פגישה שלישיתבפגישה זו שוב עלה חשש שהארנבים ישרטו. אחת מתופעות הלוואי של ההתעללות הוא פגיעה באמון (שוורצרברג וזומר, 2004). סנדרה הייתה עסוקה בשאלת האמון בי, במערכת ובעולם. בשלב התחלתי זה של הקשר הפרטני, עלה נושא זה דרך בעלי החיים.
בהמשך הפגישה שוב נוצרה שיחה סביב הצבים, דרך האמירה "נראה לי שהם רבו". לאחר אמירה זו, סנדרה סיפרה על ריב בינה לבין אחותה. יתכן שפה הצבים מייצגים את הקשר הטעון עם האחות, שחוותה את מה שהיא חוותה, אבל לא נזנחה על ידי המשפחה. סנדרה ביטאה בפגישה זו כמיהה לקשר עם אחותה וניסתה היא מנסה להפגיש בין הצבים: "לקטן יש פרצוף עצוב", היא מפרשת, "בא לו לבכות". לאחר מכן סנדרה סיפרה למה היא ואחותה לא דיברו. כשהצעתי להביא עוד צב קטן, היא אמרה שלדעתה הגדול יקנא ויבוא גם. פגישה רביעיתבפגישה הרביעית הבאתי עוד צב וסנדרה שמחה על כך. בניגוד לצפיות, הצב הגדול לא התחבר לצב הקטן וסנדרה הבחינה שהוא מתייחס לחסה יותר מאשר לצבים הקטנים. סנדרה אמרה שרק אם הצב הגדול ייתן נשיקה לצב הקטן הוא יקבל מהחסה והעידה שכך היא הייתה עושה במקומו. היא החזיקה את העלה מספר מילימטרים מפיו של הצב בגדול וגירתה אותו, אבל לא נתנה לו לאכול עד שלא ייתן נשיקה. היא הייתה קשוחה מאוד ועקבית, וכעסה על הצב הגדול שלא התייחס לצב הקטן. בהמשך הפגישה סנדרה החליטה שהצב הגדול זכר והקטנים נקבות, אולי זה האבא. סנדרה מצילה את הצב הגדול שלא ייפול מקצה השולחן ו"יתאבד".
דייוויס ופראולי (אצל ארון ומיטשל, 2013) מדגישות את חשיבות ההבחנה וההתייחסות של המטפל לדפוס התגובה שלו. לדבריהן של דייוויס ופראולי, יש חשיבות מכרעת להעברה הנגדית במקרה של התעוררות של גריית יתר טראומטית של סיטואציית ההתעללות בסיטואציה הטיפולית.
במהלך הפגישה חשתי הזדהות עם הצב הגדול והיה לי קשה מאוד לראות כמה הוא חסר אונים. רגשות מאוד חזקים היו קיימים בין שלושתנו ברגעים אלו. מתוך כך, פגישה זו היא מהפגישות הקשות ביותר שעברנו יחד, עקב העומס הרגשי ששרר בה. דרך ההתגרות בצב יכולתי להבין מה עבר על סנדרה כילדה שידעה שתקבל מה שהיא רוצה רק אם "תתן נשיקה". בפגישה היה ניתן לראות הזדהות מורכבת של סנדרה עם הצב הגדול, כשהיא מציגה את תפקיד האב הפוגע. בהמשך, הצב הגדול הובהר כאבא וכך, בעזרתו, היא סיפרה את סיפור חייה.
מפגש קבוצתילאחר הפגישה הפרטנית הרביעית, סנדרה ישבה עם הגב לקבוצה בפגישה הקבוצתית. היא ניסתה להאכיל ארנבת ואמרה ש"היא רעבה אבל ביישנית". בהדרגה, סנדרה יוצאת מהקיפאון שאפיין אותה בחודשיים הראשונים בקהילה הטיפולית. היא סקרנית ומידת המעורבות שלה בקרב הבנות עולה.
פגישה שישית בפגישה השישית סנדרה הפגישה בין שני גורי ארנבים והחליטה שאחד מהם זכר ואחת נקבה, שהוא רוצה להתנשק והיא לא. סנדרה: "מה, כולה נשיקה!!!" - היא בודקת אם לארנבים נעים איתה ומתקשה להפרד מהם בסוף הפגישה.
לאחר הפגישות הקודמות, בהן היה ניתן לראות שחזור רגשי של רגשות מאוד טעונים מילדותה, סנדרה התפנתה בפגישה זו בעיקר לבחון את עצמה. היא הרשתה לעצמה לבחון את עצמה כאדם מופרד ולתהות איך היא – האם היא טובה או רעה? האם נעים להיות איתה? את כל אלו קל יותר לבחון, בשלב ראשון, דרך בעלי חיים. בעלי החיים לא שופטים ולא מעירים, ואם טוב להם איתך - הם מראים זאת ולא מתעניינים בסיפור חייך או עברך (Nimer, 2007). על פי התאוריה, לאחר בחינת עצמה בדרך בטוחה זו, סנדרה תוכל להכליל התנהגויות אלה שהוכחו כנכונות גם לבני אדם. המשך הטיפולבפגישות הבאות, סנדרה ביקשה לבנות בית לארנבים, ובנתה להם וילה מאוד יצירתית – היא גזרה והכינה חדרים ואביזרים כמו בבית אנושי: טלוויזיה, ארונות, מיטות וכן הלאה.
סנדרה החליטה שהנקבה ביישנית וביקשה שאחליף אותה בשתי נקבות אחרות. בסיפור שהיא יצרה, בין שתי הנקבות יש ריב על הזכר, והקטנה זוכה בו. הגדולה ביישנית, והיא מקנאה כי בעבר היא הייתה אשתו של הזכר. סנדרה הקצתה לארנבת ש"לא זכתה בזכר" מיטה בחדר האורחים והזוג בחדר השינה המרווח. מאוחר יותר, הזכר גילה עניין בנקבה שבחדר האורחים והשנייה קינאה.
בשלב זה, סנדרה בעצם שחזרה את הקנאה שלה בזמנים בהם אביה היה מתעסק עם אחותה ולא בה. דרך משחק תפקידים זה, סנדרה ביטאה את העובדה שמעבר לקושי בזמן שהאב פגע בה מינית, פן נוסף שיצר קושי היה הקנאה על חוסר תשומת הלב מצד האב, בזמן שהיה עם אחותה ופגע בה. אטלס (2016) מצינת שהקנאה נושאת בחובה לא רק הרס, אלא גם כמיהה והיא ממסכת חלקים אחרים מהקיום, שנותרו מנותקים.
בהמשך, סנדרה התאכזבה שהארנבים "רק אוכלים ולא עושים כלום". כאשר ביקשתי שתרחיב ותפרט מה הם יכולים לעשות ולא עושים, היא סיפרה שהם לא מזדווגים.
בפגישות סנדרה התחילה לדבר על עצמה יותר. היא סיפרה שהתחילה לעשן בגיל שתים עשרה, כאשר יצאה לפנימייה. שקשה לה להירדם סביב המחזור וציינה ש"לאישה הכל קשה, הריון, לידה והגבר קל לו - הוא רק מזיין". אחרי שספרה מעט על עצמה, סנדרה השתעממה ורצתה ללכת. כששאלתי "מה היה משמח ומעניין אותה?" היא ענתה "אם הארנב היה מזדווג עם הארנבת החומה". לאחר עיבוד ברמת ההשלכה של הדינמיקה המשפחתית, סנדרה חשה פחות מאוימת מהתכנים המיניים המעסיקים אותה ונתנה להם ביטוי יותר מיידי ומודע.
בפגישות הקבוצתיות, סנדרה התחילה לדבר מיוזמתה ובהמשך אף נהייתה קולנית, דומיננטית ומוחצנת. כאשר ראינו בקבוצה הזדווגות עכברים, היא העירה: אותי פתחו בגיל 4, בן דוד שלי הזדווג איתי. לאחר שאמרה זאת, היא התרגשה והתחילה לקלל, לדבר גסויות ולהתעמת עם הבנות.
בקהילה, בתקופה זו, סנדרה התחילה פרידה, לקראת מעבר למסגרת המשך, וקיבלה תעודת הצטיינות על הישגיה בפעם הראשונה בחייה.
שוורצנברג וזומר (אצל זליגמן וסולומון, 2004) כותבות שחשיפת הסוד לעיתים מודעת, אך לעיתים היא חשיפה מקרית, בה מחצין הקורבן את הטראומה המינית באופן לא מודע. במקרה שלפנינו, יש מעבר אל תחום הביניים בין מודעות למשחק, בין מקריות הנובעת ממשחקן העצמאי של החיות ובין ביומן של החיות על ידי סנדרה, או מתן פרשנותה האישית למתרחש באופן ספונטני. לפי שוורצנברג וזומר, כל עוד הטראומה נשארת בסוד ולא מדוברת, לא יכול הקורבן לקנות שליטה על חייו. שבירת הסוד מהווה פריצת דרך שכן היא מאפשרת התחלה של תהליך מעבר, משמירת הסוד ולעיתים שחזור היחסים, למצב של שמירה ודאגה של הקורבן לעצמו. כך, גילוי הסוד מסמן את תחילת התהליך השיקומי (שוורצנברג וזומר אצל זליגמן וסולומון 2004)
בספרה טראומה והחלמה (1994), טוענת הרמן שתהליך ההחלמה מטראומה מינית כרוך ראשית ביצירת סביבה בטוחה, השבת שליטה, שחזור הסיפור, השלמה עצמית וחידוש הקשרים עם הזולת. ניתן לראות את תרומת הטיפול הנעזר בבעלי חיים ליצירת מאפיינים אלה שסייעו לסנדרה להתחיל בתהליך של שיקום ועיבוד.
אפשר לראות לאורך תיאור המקרה, איך בד בבד עם עיבוד התכנים הפנימיים, יש יציאה מהקיפאון והדיכאון. סנדרה חשה הקלה גדולה שבאה לידי ביטוי בכל תחומי החיים, ביניהם גם היכולת לדבר על מין באופן חופשי, כשהדברים שהיא אומרת אמנם קשים ובוטים, אבל קל יותר לבטא אותם מאשר לשמור הכל בפנים.
ארני זקס הינה בעלת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, עוסקת מזה 16 שנים בטיפול בפסיכותרפיה דינמית ממוקדת למבוגרים ונוער, בטיפול בעזרת בעלי חיים, והדרכות הורים. מרצה לטיפול בעזרת בעלי חיים בסמינר הקיבוצים ובמרכז בולבי. מתמחה בעבודה עם קצה רצף הטיפולי, ורצף ההתמכרויות.
בעלת מכון outdoor therapy המציע סדנאות שטח טיפוליות וסדנאות בנושאי מיניות ומגדר לאלוכלוסיות מיוחדות, ומכשיר מטפלים וצוותים טיפוליים בתחומים אלה ובפסיכותרפיה.
מחברת ערכת הקלפים הטיפוליים ארכיטיפים של בעלי חיים כמו גם הספר ליולדות "קודם כל אמא" שעוסק בפער שבין קולה הפנימי של האם לעומת הציוויים וההתניות התרבותיות.לפרטים נוספים www.arni.co.il
דייוויס, ג.מ., פרולי, מ.ג. (2013). תהליכים דיסוציאטיביים ותבניות העברה, העברה נגדית בטיפל בגישה פסיכואנליטית בנפגעות בוגרות שעברו התעללות מינית בילדות. פסיכואנליזה התייחסותית. תולעת ספרים. עמ' 327-367.הרמן ג. ל. (1994). טראומה והחלמה. עם עובד: תל אביב.
זליגמן, צ., נווה, א. (2016). הנשכחות שאי אפשר לשכוח: תהליכי זיכרון אצל נפגעי גילוי עריות. שיחות. כרך ל' חוברת 2, עמ' 133-143.
פנסו,ע. (2000). מנערה במצוקה לאישה הישראלית. המכון לחקר הטיפוח בחינוך. ירושלים.פרנצי, ש. (2003). בלבול השפות בין הילד למבוגרים. עם עובד: תל אביב. שוורצרברג, ש., זומר, א. (2004) חשיפת הסוד: גורמים מעודדים ומעכבים את גילוי סוד הפגיעה בקרב קורבנות התעללות מינית בילדות. בתוך: זליגמן, צ. סולומון, ז. (עורכים). הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות. הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב.Abreu, T. Figueiredo, A. R. (2015). European Psychiatry. Supplement 1, Vol. 30, pp. 1651-1651Ascione, F. (1995). Children who are cruel to animales: a review of research & implications for developmental psychopathology. Antrozoos vol 4. pp. 34-46Atlas,G. (2016) The Anigma Of Desire: Sex, longing and belonging. Routledge: London & New YorkMallon,J.(1994). Cow as co therapist: utilization of farm animals as therapeutic aides with children in residential treatment. Child and adolescent social work journal, vol.11, pp. 223-229.
Nimer,J. Lundahl,B.(2007) Animal-Assisted Therapy: A Meta-Analysis. ANTHROZOײS Vol 20. pp 225 – 238.
