ד"ר יואב יגאל
ד"ר יואב יגאל ז"ל חקר את כתבי פרויד כמו גם מקורות נוספים ופיתח בעשורים האחרונים מיפוי התפתחותי מקיף של הנפש, המדגיש את התמיינות התפקודים הנפשיים החל מהלידה. ד"ר יגאל ז"ל ראה בעבודתו דרך להשיב את שפת הנפש למקורה ואמצעי לאתר את השיבושים שחלו בנפש התינוקית, אשר משפיעים על הדפוסים של האדם הבוגר. נביא בפניכם את עיקרי דבריו בהמשך לתכתובת ולראיון שנערכו אתו, לרבות דוגמאות מחדר-הטיפולים.
השיטות שעמן התחיל פרויד את דרכו כרופא של מחלות עצביות היו גופניות בעיקרן: אמבטיות, מאסז', מנוחה, טיפול חשמלי (שמכוון להרגעה) ועוד. מתוך הכרות עם הרעיונות של שארקו וההיפנוזה הסוגסטיבית של בארנהיים, פרויד החל להבחין יותר ויותר בין בעיות נפשיות לבין אופי ביטויים הפיזי, שבאמצעותן 'מדברות' בעיות נפשיות דרך הגוף (למשל במאמר על השיתוק ההיסטרי, Freud 1893). מרגע שפרויד הצליח לכונן את ההבחנה בין המערכת העצבית ובעיותיה לבין הנפש וקשייה (כתת-מערכת בפני עצמה), הוא זיהה ערוץ קשר אחר עם הגוף - הדחף המיני. עד סוף ימיו, האמין פרויד שנגזרות נפשיות של דחף זה הן הגורם המכריע לשיבושים נפשיים ולדינאמיקות המתרחשות בחיים הנפשיים בכלל.
הגישות שבאו אחרי פרויד הפחיתו בערכו של הדחף המיני ושל נגזרותיו בחיים הנפשיים וכתוצאה מכך הן נותרו עם נפש בלי גוף. הפרדה זו בין נפש לגוף, שהתיאוריות הפסיכואנליטיות השונות הובילו אליה, הרחיקה הרבה מעבר למה שברור לכולנו במציאות - שהאדם הוא מערכת מורכבת, שמחולקת בתוך עצמה, באופן שאולי אינו לגמרי ברור, ל'גוף' ול'נפש'. הניסיונות ליצור את החיבור מחדש באמצעות ערוצים אחרים, לא הצליחו להבשיל לתפיסות שיטתיות ומקיפות ויצרו הקבלות חלקיות. לדוגמא הקבלה בין העור ל'אני' (אנז'ייה 2004), כאשר לא ברור סימון הזיקה מיוחדת של האני לעור בהשוואה לאיברים אחרים כמו ידיים, לב וכן הלאה.
משנות ה-50 של המאה הקודמת, מתנהל הניסיון לחבר מחדש את הגוף לנפש בשני ערוצים מקבילים, שלא הצליחו עד הסוף להפרות אחד את השני - מעשי ותיאורטי. ברמה המעשית נוצרו יותר ויותר שיטות, שהעתיקו את המשקל מהדיבור אל התנסויות גופניות-תנועתיות-הבעתיות. ביניהן טיפול בתנועה, טיפול במשחק, מחול, אמנות, מיקוד תחושות ועוד. ברמה התיאורטית, באמצעות תרומה של רבים דוגמת קליין, ויניקוט, בולבי, שטרן ואחרים, נוצרה הבנה, שאת מקור הקשיים הנפשיים העקשניים והקשים ביותר לשינוי, יש לייחס לתקופת החיים הראשונה. הפסיכואנליזה הקלאסית מיסודו של פרויד, מיקמה את מקור הקשיים הנפשיים בילדות ובמה שכונה 'התקופה האדיפאלית' (5-6 לערך). הגישות שבאו מאוחר יותר, מיקמו את מקור הקשיים בילדות המוקדמת ביותר, כלומר עוד לפני רכישת הדיבור (0-3 לערך).
הבעיה התיאורטית המרכזית שנוצרה כתוצאה מהעתקה זו, היא שהפסיכואנליזה, על גישותיה השונות, לא הצליחה לגבש לעצמה תמונה ברורה של מה שמתרחש בנפש התינוקית, כמו גם איך השיבושים בחיים הנפשיים מתקופה זו באים לידי ביטוי בחיי הנפש של האדם הבוגר. מדובר בגילאים כה מוקדמים, שכמעט ואין מהם זיכרונות וכמעט שאין בהם מודעות. אפשר לומר, ש'חוסר המודעות' היא שמאפיינת את החיים הנפשיים המוקדמים והמשמעות הקלינית של מצב זה היא שהפסיכואנליזה איבדה את הגישה למושג המרכזי שאיתו היא מזוהה ועל-ידו היא מוגדרת - 'הלא-מודע'.
בסדרת עבודות שהתפרסמו כמאמרים, ספרים וסדרות באתרים מקצועיים שונים, ד"ר יואב יגאל הראה שניתן לדעת הרבה יותר על החיים הנפשיים בתקופת החיים המוקדמת באמצעות הבנות ממיפוי התפתחותי של הנפש, בו הוא דן בספרו "אנטומיה התפתחותית של הנפש". לפי מיפוי זה, הנפש, שמקורה בגוף, נשמעת לכללי ההתמיינות הגופנית ומתפתחת לפי שלבים קבועים מראש. בהתאם לכך, תפקודים של החיים הנפשיים המורכבים, מתפתחים בהדרגה מרגע הלידה ומתוך מפגש עם האחר והסביבה. תפקודים אלו מורכבים משני רבדים שונים בעלי קשר הדוק לגוף: תחושות גופניות ואמוציות. המיפוי של רבדים אלו הוא יקר ערך, מאחר והוא משרטט מפה התפתחותית של הנפש ומאפשר לתבוע מושגים בשפה של הנפש כמו התייחסות לתחושות, כוונה, רצון ועוד. כמו כן, המיפוי מאפשר להבין את המהלך הטבעי של ההתפתחות שאמורה להתרחש, ממש כפי שהרפואה מציעה מודלים התפתחותיים גופניים.
התחושות הגופניות כוללות שורה של תחושות שמקורן בגוף, ביניהן רעב, עייפות, צמא, אי-נוחות וכאב. בנוסף ישנה שורת תחושות ארוכה, אך מעורפלת יותר, הנחוות כגופניות: 'להיות חשוף', פגיע, חסר הגנה, חסר אונים כמו גם להיות 'עטוף', 'מחובק' ועוד. הרובד השני - האמוציות - כולל רגשות כמו כעס, פחד, זעם, סקרנות, שמחה, הפתעה, בושה, אשמה, אימה וכו'. לכל הרגשות האלה יש ביטוי גופני-תנועתי-הבעתי ובפועל זו היא הדרך באמצעותה מתקשר התינוק עם סביבתו.
השרטוט של מהלך ההתפתחות הטבעי לנפש, מקל עלינו כקלינאים לזהות את מקור ומוקד השיבושים שהתרחשו בנפש התינוקית. כלומר, להתייחס לנוכחות של רבדים ראשוניים של התחושות והאמוציות, ולבחון כיצד הם מקבלים ביטוי בחיים הנפשיים הבוגרים. כל זה מצריך כמובן למידה מחדש של הקשר בין תקופות החיים השונות: ההתנסויות חסרות-המודעות של הנפש התינוקית, הנוכחות והרישום של התנסויות אלו ב'לא-מודע' של חיי הנפש בבגרות והביטוי של התנסויות לא-מודעות אלו כסימפטומים גופנים-נפשיים-התנהגותיים.
כשהתינוק נולד, הנפש שלו קשובה רק לגוף והתפקוד הנפשי הראשוני הוא התחושות הגופניות אשר מהוות פונקציה קיומית של הנפש. בשלב זה, לנפש אין הכרות עם העולם אלא רק עם הגוף ורק לאחר חודש או חודשיים, החושים מתחילים לקלוט ולעבד מידע מבחוץ. המשמעות היא שבתחילת חייו, התינוק לא יכול להפריד בינו לבין האחר ולכן אם ישנן הפרות בהומאוסטזיס (איזון גופני פנימי) הוא מייחס זאת לעצמו. שנים מאוחר יותר, ייתכן ואותו תינוק שגדל והפך לאדם מבוגר, יחווה תחושה ש"משהו לא בסדר" מבלי שהוא ידע לקשר זאת למשהו בעצמו או בסיטואציה הנוכחית. כלומר, חוויה גופנית בינקות המוקדמת, ממשיכה להחוות, ומקבלת פרשנות ש"משהו לא בסדר". תכנים מהילדות ומהאקלים המשפחתי למשל יכולים "לחדור" לנפש התינוקית, שלא תדע להבחין שזה לא שלה. בהקשר זה חשוב לציין כי הנפש אינה ממציאה דבר ושהכל רשום בהתנסויות המוקדמות שלה.
ההורים של נגה (שם בדוי) התגרשו כשהייתה בת שמונה. האם נחוותה על-ידה כמי שיכולה בכל רגע להתמוטט ושני ההורים נתפסו על ידה כמי שמקבלים החלטות מטופשות ואינם בוגרים, אף יותר ממנה. היא לימדה את עצמה מגיל צעיר לא להכביד על הסובבים אותה ולדאוג לעצמה. היום, בסביבות גיל השלושים, היא נשואה, סיימה בהצטיינות תואר אקדמי והיא עובדת מוערכת. חייה מורכבים מרשימה אין סופית של מטלות שכולן דחופות. כל מחשבה על משהו שצריך להיעשות מתורגמת אצלה מיד לעשייה. היא נעצרת רק כשגופה מאותת לה, שאי-אפשר יותר להמשיך באמצעות כאבי ראש ושפעות למיניהן. רק לאחרונה התחילה לשים לב כמה הגוף שלה מכווץ ומתוח בזמן העבודה ובמטלות אחרות. למרות שהארגון הנפשי שלנו אמור להיות מצויד בשורה ארוכה של מנגנוני בקרה וויסות, שתפקידם לאותת לנו איך לנהל רגולציה נכונה של החיים הנפשיים, בשביל נגה רק המנגנון הפרימיטיבי מכולם - של הגוף – עובד כווסת והיא איננה יוצאת דופן בכך.
אם ובתה הגיעו לעיתים קרובות להתנגשויות קשות ביניהן, שהתפתחו במהירות עצומה למריבות סוערות. בתוך כך היו עלבונות, צעקות, קללות ואף חילופי מהלומות. הן דיווחו, כל אחת בתורה, רק על ההתנהגות של השנייה. מה שזכרה כל אחת מהן על ההתנהגות של עצמה באותו עימות היה, שנפגעה ונעלבה אך לא ממש הגיבה. אמוציות, על-פי דרווין, היא תגובה רגשית-הבעתית לאירוע חיצוני. בתקופות החיים הראשונה, זו דרכו של התינוק להתמודד עם המתרחש סביבו, אלא שהנפש התינוקית אינה מודעת למה שמתרחש בתוכה. האמוציה בתקופת חיים זו פועלת כמעין תגובת-רפלקס, אלו תגובות שאינן נלמדות ואינן לומדות. זהו מסלול תחושתי-תגובתי, שפועל באותו דפוס על כל גירוי שמפעיל אותו. לכן, עימותים אמוציונאליים יכולים לחזור על עצמם באותן צורות ובאותן עוצמות לאורך תקופות ארוכות. ניתן לראות דפוסים חוזרניים כאלו אצל ולא מעט זוגות אשר מתנהלים כך, כמו גם ביחסי הורה-ילד או אחים.
איריס (שם בדוי) פנתה לטיפול בגלל קשיים בקשר ובחינוך הילדים. היא אישה נשואה באמצע שנות הארבעים ואם לשני ילדים בגיל הנעורים. במהלך הפגישות שלנו צץ נושא אחר הקשור למקום עבודתה: היא עובדת במפעל גדול, מתחם הפזור על פני כמה מבנים וביניהם שבילים, דשאים וגינות. היא אוהבת את תפקידה בעבודה ומצליחה בו, אך המקום הבטוח היחיד בשבילה בכל המפעל הוא המשרד שבו היא עובדת. בדרכה אליו היא משתדלת להימנע ככל האפשר מכל מפגש עם עובדים אחרים. לשם כך, היא בוחרת ללכת בשבילים הצדדיים ביותר ומשתדלת להיות 'בלתי-נראית' ואת הדרך חזרה הביתה היא עושה בצורה דומה. במפעל כולו עובדים עשרות אנשים והוא נחשב למקום עבודה קשה ולא מתגמל, כך שרבים מהעובדים בו לא ממש מרוצים מהתנאים. את ההימנעות שלה ממפגש עם עובדים הסבירה בכך שהיא מרגישה שלא מחבבים אותה, מתנכרים לה וכועסים עליה, אבל אין לה שום מושג בגלל מה.
בהכירי את איריס כאישה אינטליגנטית, יפה ולבבית, לא יכולתי להעלות על דעתי שום סיבה מציאותית, שתגרום למספר גבוה של אנשים לדחות אותה ו'להפנות לה גב' באופן כל כך גורף. החלטתי ליידע אותה על האופנים והדרכים בהם יכולות האמוציות לעוות את תפיסת המציאות שלנו. סיפרתי לה שאצל בעלי-חיים וילדים לאמוציות יש תפקיד מרכזי בתפיסת מה שמתרחש בסביבה הקרובה. בעלי-חיים יגיבו בדרך אחת למה שהם תופסים וחווים כאיומים המסכנים אותם (על-ידי הסתתרות, בריחה או קפיאה במקום) ובדרך הפוכה למה שהם תופסים כידידותי, לא מסוכן ואטרקטיבי. ילדים יגיבו בשמחה וחיוך למי שהם חווים כאוהב אותם, שמח וגאה בהם, ולעומת זאת בבכי, כעס ורוגז כלפי מי שהם חווים כדוחה, עוין או מעליב. האמוציות אינן רק רגש, אלא בעלות ביטוי מוחשי ובר-תפיסה: הבעות פנים, מחוות ידיים, תנוחות גוף ומגוון של קולות. לאמוציות יש תפקידים חשובים רבים גם בחיים הבוגרים, אלא שאם הן נשארות ברמת ההתפתחות של ילדים, הן עלולות לשבש ולעוות את האופן בו נתפסת המציאות. הוספתי ואמרתי לה, שכנראה בדרכה למשרד היא נתקלת בעובדים רבים, שיש להם סיבות משלהם להרגיש ממורמרים, דואגים, כועסים וזועפים. התפיסה שלה את מה שמתרחש מבחינה אמוציונאלית אצל אותם אנשים היא נכונה לגמרי, אלא שהפרוש שלה לכך הוא ככל הנראה מוטעה. היא מתייחסת לביטויים אלה כמופנים אליה, נגדה ובגללה - בזמן שאנשים אלה עסוקים בצרות של עצמם.
בפגישתנו הבאה איריס דיווחה שחל שינוי משמעותי בהתנהלות שלה במקום העבודה. היא עוצרת לדבר עם עובדים אחרים, מחייכת אליהם וחווה אותם כשמחים לפגוש בה. לאחר פגישה זו נושא זה לא עלה שנית במסגרת הטיפול. דוגמה זו מלמדת כיצד באמצעות הלימוד מחדש של משמעותן של אמוציות, יכלה איריס להשתחרר מדפוס חוזרני שקשור בחוסר הבנה מדויק של המציאות. המיפוי האנטומי של הנפש אותו מציע ד"ר יואב יגאל מעניין ויכול לאפשר למטפלים להבין את האופן בו הנפש שלהם מתפתחת, כמו גם כיצד שיבושים בסביבה הראשונית, הפיזית והבינאישית, נחווים כסכנה קיומית ומחוללים שיבושים במערכת הגופנית דרך תחושות ומנגנוני ויסות, המטביעים חותמם בנפש.
ד"ר יואב יגאל ז"ל היה פסיכולוג קליני מומחה ומדריך, דוקטור לפילוסופיה מטעם אוניברסיטת תל-אביב.
אנזייה, ד' (2004), אני עור, תולעת ספרים.
Freud, S. (1893), Some Points in a comparative study of Organic and Hysterical .Paralysis, S.E. 1:160-172.
מאמרים
יגאל, י. ראופמן, ר. (2009) תחושות בטן והרהורי לב, שיחות, כרך כ'ג, חוב. 3, 236-247
יגאל, י. (2011), מיפוי התפקודים המרכיבים את רמות הארגון הראשוניות בנפש, שיחות כ"ה (2): 128-156.
ספרים
יגאל, י. (2011) אנטומיה התפתחותית של הנפש, הקיבוץ המאוחד, תל אביב
יגאל, י. וראופמן ר. (2016), השפה ההיא - מעשיות עם והשפה החווייתית של הנפש, רסלינג, תל אביב
לינקים שימושיים
ראיון מצולם: www.youtube.com/watch?v=iF4vVaQr0GY
במה פתוחה - 20 פרקים קצרים הדנים בסוגיות יסוד של הפסיכואנליזה באתר של ד"ר יגאל (בקטגוריה 'שער שני' ותת-הקטגוריה 'נפש')
