צוות בטיפולנט
פולה היימן פותחת את מאמרה בהתייחסות לרקע וההקשר אשר הובילו לכתיבתו. לדבריה, הוראת הפסיכואנליזה הפגישה אותה עם העובדה שמטפלים רבים אינם רואים בהעברה הנגדית הרבה מעבר למכשול לעשייה הטיפולית. כמו כן, מטפלים רבים חווים אשמה כאשר הם ערים להתעוררות רגשות העברה הנגדית וכתוצאה מכך מנסים להימנע מכל תגובה רגשית, מה שמוביל את חלקם למנותקים רגשית.
היא מציעה כי מקור האידיאליזציה של עמדה טיפולית מנותקת זו היא בספרות המקצועית אשר מציגה בעיקר מטפלים אשר אינם חשים דבר מלבד חיבה מתונה ואחידה כלפי מטופליהם. לפי עמדה זו, "גלים רגשיים" על פני הטיפול הרוגעים משמעם הפרעה עליה יש להתגבר. תפיסה זו, לדבריה, עשויה לנבוע מקריאה שגויה של חלק מרעיונותיו של פרויד, כמו למשל השוואתו המפורסמת של מצב האנליטיקאי למצבו של רופא המבצע ניתוח, או התייחסותו לפונקציית המראה המשקפת של האנליטיקאי.
אסכולת חשיבה שונה לגמרי היא זו שייצג פרנצי אשר טען שלא רק שהמטפל חווה רגשות כלפי מטופליו, אלא שעליו גם לחשוף אותם באופן גלוי במקרים מסוימים. אליס באלינט תמכה אף היא בתפיסה זו, וטענה כי היא משמרת את החתירה לאמת המהווה אלמנט מהותי בפסיכואנליזה. כותבים נוספים ורבים טענו כי חשיפת רגשות כלפי מטופלים הופכת מטפלים ל"אנושיים" יותר ולכן גם מסייעת להם לבסס קשר אנושי קרוב יותר עם מטופליהם. אם כך, נראה כי העמדה הקלינית כלפי התופעה המכונה העברה נגדית היא מגוונת, נרחבת ותלויה במידה רבה בגישה התיאורטית של המטפל.
לצורך מאמר זה, היימן משתמשת במונח העברה נגדית בהתייחס לכל הרגשות אשר המטפל חווה כלפי המטופל (בניגוד לתפיסה לפיה רגשות אלו הם העברה של המטופל כלפי המטפל). היא מתארת כי ההבחנה בין רגשות העברה לבין רגשות המתעוררים כלפי האדם בפני עצמו אינה תמיד ברורה. היא מציעה כי תגובתו הרגשית של המטפל למטופל בסיטואציה האנליטית מהווה את אחד האמצעים הטיפוליים החשובים ביותר המאפשרים את חקר הלא מודע של המטופל.
בהמשך לכך, היימן טוענת כי בחקר הסיטואציה הפסיכואנליטית לא הושם דגש מספק על כך שמדובר במערכת יחסים בין שני אנשים. מה שמבחין בין מערכת יחסים זו לבין מערכות יחסים אחרות אינו קיומם של רגשות חד צדדיים (של המטפל למטופל בלבד) אלא עוצמת הרגשות והשימוש שנעשה בהם. מנקודת מבט זו, מטרת האנליזה של המטפל איננה הפיכתו ל"מוח אוטומטי" המפיק פירושים על בסיס אינטלקטואלי טהור, אלא שהאנליזה של המטפל מכוונת לאפשר לו להתבונן ברגשותיו ולרתום אותם למטרה האנליטית. בתוך כך, יש לציין כי ניסיון של המטפל לעבוד ללא מודעות לרגשותיו שלו יביא לפירושים דלים.
האנליטיקאי זקוק ל"קשב צף" כדי לעקוב אחר האסוציאציות החופשיות של המטופל ולהקשיב להן ברבדים שונים בו זמנית. עליו לתפוס את המשמעויות הגלויות והסמויות של מילות המטופל, את רמזי הפגישות הקודמות, את הדהודן של חוויות הילדות בחוויות היחסים העכשוויים וכן הלאה. דרך הקשבה זו המטפל יכול להימנע מעיסוק יתר בנושא ספציפי ולהישאר מוכן לקליטת משמעותם של שינויי נושא, רצפי אסוציאציות ופערים אסוציאטיביים בדברי המטופל.
לצד הקשב הצף, היימן מציעה כי המטפל נדרש גם ל"עוררות רגשית צפה" המאפשרת לו לעקוב אחר התנועות הרגשיות והפנטזיות הלא מודעות של המטופל. אנו מניחים כי הלא מודע של המטפל מבין את זה של המטופל, וחיבור זה צף על פני השטח דרך התחושות שמתעוררות במטפל כלפי המטופל, כלומר בהעברה הנגדית. זו הדרך העמוקה ביותר בה מטופל מגיע אל המטפל. האופן בו מבחין האנליטיקאי בתגובה הרגשית שלו למטופל שלו, ב'העברה הנגדית' שלו, זו היא למעשה הדרך הדינמית ביותר בה קולו של המטופל מגיע אליו.
באמצעות בחינה של הרגשות המתעוררים בו בעצמו מול האסוציאציות וההתנהגות של המטופל, לאנליטיקאי ניתנת גישה חשובה ביותר לבדיקה האם הבין או לא הצליח להבין את המטופל שלו כהלכה. כך לעתים מטפל המשלב בין קשב צף לבין תגובתיות רגשית צפה לא ירגיש מוטרד על ידי רגשותיו, מאחר והם יהיו תואמים למשמעות שהוא מבין; אך במקרים אחרים, הרגשות המתעוררים בו יהיו מפתיעים ומבלבלים, קרובים הרבה יותר ללב העניין מאשר הבנתו הרציונלית, ואז הם יהיו בעלי חשיבות עליונה. כלומר, להעברה הנגדית חשיבות קריטית במצבים בהם תפיסתו הלא מודעת של המטפל את הלא מודע של המטופל היא חדה ומתקדמת יותר מאשר תפיסתו המודעת את הסיטואציה. הרי אז התפיסה הרגשית הלא מודעת מסייעת למטפל למקד את הקשב שלו באלמנטים הדחופים ביותר של אסוציאציות המטופל והיא מהווה כלי יעיל לבחירת הפירושים העולים מתוך החומר.
בשלב זה במאמר נזכרת היימן במקרה בו קיבלה אליה לטיפול מטופל שעבר לטיפולה, גבר בשנות הארבעים אשר פנה לטיפול במקור כאשר נישואיו התפרקו. בין הסימפטומים שלו בלטה במיוחד הפקרות מינית, כאשר בשבוע השלישי לאנליזה אמר להיימן כי הוא עומד להתחתן עם אישה שאותה פגש רק זמן קצר לפני כן. היה ברור כי הצהרתו על רצונו להתחתן בשלב זה נבעה גם מהתנגדות לטיפול והצורך שלו להפעיל את קונפליקטי ההעברה שלו. עמדתו האמביוולנטית לטיפול ולקשר אינטימי הופיעה בבירור, וכמובן שלא הייתה חריגה לתחילתו של טיפול. בכל זאת, היימן הופתעה לגלות כי הגיבה בחשש ודאגה. היא הרגישה כי דבר מה נוסף מעורב במצב שלו, משהו מעבר לאקטינג-אאוט רגיל, שלא היה לה ברור עד הסוף.
באסוציאציות נוספות שלו שהתרכזו סביב החברה לה רצה להינשא, המטופל תיאר אותה כמי ש"עברה תקופה קשה". ביטוי זה משך את תשומת ליבה של היימן והגביר את חששותיה. היא הבינה כי בדיוק משום שאישה זו עברה תקופה קשה המטופל שלה נמשך אליה, אך בכל זאת הרגישה שנקודה מסוימת חומקת מעיניה. בשלב זה המטפל מספר לה על חלום: הוא רכש מחו"ל רכב יד שניה שהיה טוב מאוד אך סבל נזקים משמעותיים. הוא רצה לתקן אותו, אבל אדם אחר בחלום התנגד מטעמי זהירות. המטופל היה צריך, כפי שהוא ניסח זאת "לבלבל אותו" כדי שיוכל לשכנעו לתקן את המכונית.
בעזרת החלום הגיעה היימן להבנה של המקור לתחושות החשש והדאגה שהופיעו בהעברה הנגדית. אכן היה על הכף יותר מאשר אמביוולנטיות כלפי אינטימיות כשהמטופל נתן את הפרטים של המכונית - טובה מאוד, יד שנייה, מחו"ל - הוא זיהה באופן ספונטני כי הדבר מייצג את המטפלת; ואילו האדם השני בחלום, שניסה לעצור אותו, אותו הוא נדרש "לבלבל", ייצג את החלק המגן באגו של המטופל שמטרתו לחתור אל תחושת ביטחון ואושר.
החלום הראה כי המטופל רוצה שיפגעו בי, אך מתוך אשמה על דחפיו הסדיסטיים הוא נדרש לפיצוי בעל אופי מזוכיסטי, שכן הוא הצריך למחוק את קולו של ההיגיון והזהירות (אותו בלבול של חלק האגו המגונן). האלמנט הזה של בלבול הדמות המגוננת היה בפני עצמו חרב פיפיות המבטאת הן את הדחפים הסדיסטיים שלו והן את הדחפים המזוכיסטיים שלו. ככל שמטרתה הייתה להשמיד את האנליזה, או את המטפלת, היא ייצגה את הנטיות הסדיסטיות של המטופל בדפוס ההתקפות האנאליות האינפנטיליות שלו על אמו; במידה שמטרתה הייתה לשלול את רצונו לביטחון ולאושר, הרי שהדבר ביטא את מגמות ההרס העצמי שלו. הפיצוי שהפך למעשה מזוכיסטי שוב מוליד שנאה, ורחוק מלפתור את הקונפליקט בין הרסנות לאשמה. כוונתו של המטופל להתחתן עם חברתו החדשה, האישה הפצועה שעברה תקופה קשה, ניזונה משני המקורות הללו, והעוררות שחשה היימן בהעברה הנגדית היו למעשה פועל יוצא של המערכת הסאדו-מזוכיסטית הספציפית והחזקה הזו. באופן לא מודע, היימן מסבירה כי משהו בתוכה קלט את חומרת המצב, ומכאן התעוררה בה אותה תחושת דאגה, בעוד שההבנה המודעת שלה נשארה מאחור. את המסר שעורר את הדאגה, ניתן היה לפענח רק בהמשך השעה הטיפולית כאשר כאשר עלה עוד חומר.
לסיכום המאמר, היימן מציינת כי במידה והמטפל עבר אנליזה משמעותית אשר אפשרה לו לעבד את הקונפליקטים ואת החרדות (הפרנואידיות והדפרסיביות) שלו במידה מספקת, ולכן ליצור קשר בקלות עם הלא מודע שלו, הוא לא ישייך למטופל מה ששייך לו. במצב זה, למטפל יש איזון רגשי מהימן אשר מאפשר לו לשאת את תפקודי האיד, האגו והסופר-אגו שלו, לצד האובייקטים החיצוניים אשר המטופל מעביר אליו דרך השלכותיו, תוך שהוא ממחיז אותם דרך היחסים הטיפוליים.
היא אינה רואה את המלצתו של פרויד לכך שהמטפל "יזהה וישלוט" בהעברה הנגדית שלו כעדות לכך שההעברה הנגדית מהווה הפרעה, ואף לא כהזמנה לנקיטת עמדה מרוחקת ומנותקת מן המטופל, אלא כהזמנה לשימוש בתגובותיו הרגשיות של המטפל כמעין מפתח ללא מודע של המטופל. כך, יוכל המטפל גם להימנע מהישאבות לדרמת יחסי האובייקט אשר המטופל מביא אל הקשר, וגם מניצול שלה לצרכיו שלו. עמדה זו תפגיש את המטפל עם גירויים רבים אשר יאתגרו אותו להמשך עבודה אנליטית על הקשיים שלו עצמו, אך זהו היבט פרטי שאין סיבה לתקשר מול המטופל. לדברי היימן היבט זה דומה יותר לווידוי אשר עלול להפוך לנטל על כתפי המטופל ולהפריע לעבודה האנליטית בהמשך.
בסופו של דבר, מזכירה היימן, הטכניקה הפסיכואנליטית התהוותה כאשר פרויד, אשר נטש את ההיפנוזה, גילה את ההתנגדות וההדחקה. ניתן לדבריה לזהות את השימוש שלו בהעברה הנגדית ככלי חקירה אנליטי בכתביו, בהם ניסה להסביר את שכחת הזיכרונות של המטופלת ההיסטרית - הוא הרגיש מצד המטופלת כוח המתנגד לניסיונותיו ונאלץ להתגבר על ההתנגדות באמצעות העבודה הנפשית שלו עצמו. הוא הסיק כי היה זה אותו כוח אשר היה אחראי גם להדחקת הזיכרונות הקריטיים והמרתם לסימפטום היסטרי. ניתן להגדיר את התהליך הלא מודע באמנזיה ההיסטרית, אם כך, באמצעות שתי הפנים שלו אשר אחת מהן מורגשת על ידי המטפל כהתנגדות, בעוד שהשניה פועלת באופן תוך-נפשי כהדחקה. היימן מסכמת את מאמרה בתקווה לכך שחקירה נוספת של ההעברה הנגדית מפרספקטיבה זו תאפשר הבנה מעמיקה יותר של האופן בו טבע ההעברה הנגדית קשור לטבע הדחפים הלא מודעים ולמנגנוני ההגנה של המטופל.
Heimann, P. (1950). On counter-transference. International journal of psycho-analysis, 31, 81-84
