צוות בטיפולנט
תקיפה מינית בגילאי הילדות וההתבגרות נחשבת לאחת הפגיעות הקשות וההרסניות ביותר, אשר משפיעה על היבטי חיים רבים. היבט מרכזי אשר נפגע בעקבות תקיפה מינית הוא כמובן התחום הנפשי, ונשים שורדות תקפות מיניות נמצאו במחקרים רבים כפגיעות יותר לדיכאון, חרדה, הפרעות אכילה, הפרעות אישיות, אובדנות, אלימות ופגיעה ברווחה הנפשית הכללית. כמו כן, פגיעה מינית מקושרת להתנהגות עבריינית, זנות, בעיות בריאותיות ופגיעה בתפקוד האקדמי. פגיעה מקיפה זו אינה מפתיעה לאור עוצמת הפגיעה הנפשית והבין אישית הנלווית לתקיפות מיניות.
לצד ההכרה בעוצמת הפגיעה שגורמת תקיפה מינית, מתעוררת שאלה גם לגבי עמידותן (resilience) של נשים אשר חוו פגיעות מיניות קשות ולמרות זאת מצליחות לשרוד מבחינה נפשית. רעיון העמידות בקרב נפגעות תקיפה מינית שנוי במחלוקת מאחר וחלק מהמחקרים העוסקים בתחום זה מתמקדים בהיבט התפקודי בעוד שחלקם מתמקדים דווקא בהיבטים רגשיים, מיניים ובין אישיים. למרות חוסר האחידות סביב הגדרת משמעותה של העמידות, קיימת הסכמה לגבי קיומם של 'גורמים מגנים' (protective factor) אשר מצמצמים את השפעתה של הפגיעה על חייה של הנפגעת. סקירת ספרות אשר מתבססת על סקירת מטא-אנליזות מצביעה על מספר גורמים מגנים המשפיעים על התפתחות העמידות.
מאפייני הפגיעה המינית מתייחסים להיבטים כגיל בו החלה הפגיעה, משך הפגיעה וסוג הקשר עם התוקף.
McClure at al, 2008 מצאו במחקרם כי באופן מפתיע, מאפייני הפגיעה וחומרתה הם בעלי השפעה נמוכה יחסית (כ-3%) על תוצאותיה הפסיכולוגיות של ההתעללות. זאת, על אף שבעבר פורסמו מחקרים אשר הצביעו על חומרת ההתעללות ועל שימוש בכוח במהלכה כגורמים מרכזיים המשפיעים על תוצאותיה. לטענתם של McClure at al (2008) השפעתו של סוג הקשר עם התוקף שנויה במחלוקת: בעוד שחלק מהמחקרים מצביעים על כך שפגיעה מינית בתוך המשפחה היא בעלת ההשפעה המזיקה ביותר, מחקרים אחרים טוענים כי אין הבדל משמעותי בין השפעותיה של פגיעה מינית מחוץ למשפחה ובתוכה. גם השפעתו של גיל הפגיעה שנוי במחלוקת, כאשר חלק מהמחקרים טוענים כי ככל שהפגיעה מתרחשת בגיל צעיר יותר כך גדלה השפעתה, בעוד שמחקרים אחרים טוענים כי ההיפך הוא הנכון. עם זאת, McClure at al (2008) טוענים כי בדיקה יסודית של המחקרים מצביעה על כך שהיבטים שונים של עמידות נבחנה בהם ולכן קשה להשוות ביניהם.
Afifi & al (2011) ערכו מטא אנליזה ובה מצאו כי תכונות אישיות מסוימות השפיעו לטובה על היכולת לפתח עמידות ולהתמודד עם טראומת הפגיעה המינית. בין גורמים אלו נמצאו ערך עצמי חיובי, מיומנויות טובות של שליטה וויסות עצמיים ומזג (טמפרמנט) נוח. מספר מחקרים בחנו את כוחה של אינטליגנציה כגורם מגן, אך הניבו תוצאות לא עקביות: חלק מהמחקרים מצאו כי אינטליגנציה גבוהה קשורה בעמידות וחלקם לא תמכו בקיומו של קשר זה.
אחד הגורמים אשר השפעתם על העמידות וההתמודדות החיובית אינה שנויה במחלוקת הוא המשפחה והסביבה. נפגעות המגיעות ממשפחות יציבות ובעלות רמת לכידות גבוהה נמצאו כבעלות עמידות גבוהה יותר בפני תוצאות שליליות, בעוד שנפגעות מבתים המאופיינים בהיעדר לכידות וקונפליקטים קשים היו פגיעות יותר להשפעותיה השליליות של הפגיעה המינית.
באופן לא מפתיע, מערכות יחסים קרובות וחיוביות עם בני משפחה נמצאו כמשמעותיות ביותר להתמודדות עם הפגיעה המינית. באופן ספציפי, תגובה תומכת של המשפחה עם גילוי הפגיעה המינית, בניגוד להכחשה שלה או להאשמת הנפגעת, נמצאה כבעלת השפעה חיובית ומשמעותית על עמידותה של הנפגעת. יכולתה של הנפגעת לשנות את התבוננותה ב'סיפור הפגיעה' ולערוך re-framing אשר יביא להתבוננות אופטימית נמצאו אף הם כתורמים להתמודדות חיובית. באופן טבעי, כדי שאפשרות זו תתממש בגילאים הצעירים יש צורך במערכת משפחתית תומכת.
לצד המחקרים הרבים המצביעים על השפעתה הקשה של פגיעה מינית בילדות, הולך וצומח גוף מחקרי המתמקד בעמידות ובכוחות אשר מצמצמים את השפעת הפגיעה. כאשר משווים בין מידת השפעתם של גורמים אישיים, משפחתיים וגורמים הקשורים בפגיעה עצמה, ניתן להצביע על חשיבותה הבלתי מעורערת של המערכת המשפחתית והתמודדותה עם הפגיעה. זאת, בעוד שמידת השפעתם של אופי הפגיעה ושל תכונות אישיות עדיין שנויים במחלוקת. ממצאים אלו מצביעים על חשיבות העבודה המשפחתית-מערכתית עם משפחות בהן אחד הילדים נפגע מינית.
לצד ממצאים אלו, המתמקדים בגורמים מגנים בילדות ובגילאי ההתבגרות, מצביעים מספר מחקרים גם על גורמים משמעותיים התורמים להסתגלות בבגרות בקרב שורדות תקיפות מיניות. גורמים אלו כוללים מערכת יחסים עם בן זוג תומך, היעדר פגיעות מיניות נוספות בבגרות, סביבת מגורים קבועה ויציבה וקשרים חברתיים חיוביים ומספקים.
כמובן, מידות העמידות בילדות ובבגרות אינן מנותקות זו מזו, ומחקרים מצביעים על כך שמרבית הנפגעות הנהנות מעמידות פסיכולוגית בילדות יהיו עמידות יותר גם בבגרותן. יחד עם זאת, קיומם של גורמים מגנים בבגרות והעובדה שחלק מהילדות והנערות מפתחות עמידות רק שנים לאחר הפגיעה מציעים התבוננות אופטימית המדגישה את חשיבות הטיפול והעיבוד של הפגיעה והקשיים הנלווים לה גם בבגרות.
1. Resilience in sexually abused women: Risk and protective factors. McClure, Faith H.; Chavez, David V.; Agars, Mark D.; Peacock, M. Jean; Matosian, Amy. Journal of Family Violence, Vol 23(2), Feb 2008, 81-88.
2. Resilience following child maltreatment: A review of protective factors. Afifi, Tracie O.; MacMillan, Harriet L.The Canadian Journal of Psychiatry / La Revue canadienne de psychiatrie, Vol 56(5), May 2011, 266-272.
