לילך פרידמן. צילום: אילן שריף
ב-16.11.18 התקיים באוניברסיטת בר אילן ערב השקה של הספר "למצוא מקום לנפש: אבני יסוד בעבודה סוציאלית פסיכודינמית" - ספר מתודה של טיפול פסיכודינמי פרטני בעבודה סוציאלית, שנכתב על ידי עובדים סוציאליים ישראלים, קלינאים ומרצים באקדמיה. הספר, בעריכת ד"ר רוני אלפנדרי ובהוצאת כרמל, מיועד לסטודנטים לעבודה סוציאלית, וכן למטפלים ותיקים שרוצים להעשיר את הידע המקצועי והתיאורטי שלהם.
כאשר ראיתי לראשונה את כותרתו של הספר, תהיתי במה נבדלת העבודה הסוציאלית הפסיכודינמית מכל טיפול פסיכודינמי אחר. האם עובדים סוציאליים מטפלים אחרת מפסיכולוגים או מטפלים בהבעה ויצירה שעובדים בגישה פסיכודינמית? האם הראיה שלהם ייחודית? האם הכלים שלהם אחרים? בעת קריאתי בספר, התחדדו בתוכי שאלות אלו עוד יותר. זאת מאחר והבחנתי כי חלק מהכותבים מתייחסים לשאלה זו, וחלקם לא; למשל, חלקם מתארים עבודה טיפולית פסיכודינמית הנכונה לכל מקצועות הטיפול, וחלקם מדגישים את ההיבטים הייחודיים של העבודה הסוציאלית בטיפול הפסיכודינמי.
על כל פנים, הספר, להתרשמותי, מרתק, מגוון ומעמיק, ומתאים לכל מטפל העוסק בטיפול פסיכודינמי, בין אם הוא עובד סוציאלי ובין אם הוא מגיע מדיסציפלינות אחרות.
בפתיחתו של הערב, ד"ר רוני אלפנדרי, שתף את הקהל בהתרגשותו, שבעוצמתה הדהדה בתוכו את מעמד בר המצווה שלו (גם הפעם הוריו היו בקהל). ד"ר אלפנדרי הציג את כותבי הספר - 13 עובדים סוציאליים קליניים ישראלים מנוסים - והודה לכל בית הספר לעבודה סוציאלית של בר אילן על התמיכה בהוצאת הספר, וציין באופן מיוחד את פרופסור נחמי באום - ראש בית הספר – ופרופ' רחל דקל שעמדה בראשו כשהספר החל להיכתב.
פרופ' נחמי באום הנרגשת בירכה כראש בית הספר לעבודה סוציאלית, ציינה את פרופ' רחל דקל שיזמה את שיתוף הפעולה, והתייחסה לצירוף המלים 'למצוא מקום'" – שהינו חלק מהותי משם הספר. "למצוא" הוא מושג מעורפל, המצביע על רצון וצורך של המטפל, המטופל או שניהם. השורש מ.צ.א. מתייחס לתהליך המציאה כמשהו מקרי, לא מכוון (לעיתים אף של משהו נסתר).
בהמשך לכך אפשר לומר כי בטיפול פסיכודינמי מנסים באמצעות דיבור לא-מגמתי להוביל להתחוללות שינוי פנימי, לעיתים מפתיע. בכלל, בטיפול פסיכודינמי יש תנועה מעניינת בין פעולות כמו למצוא, להמציא ולהימצא. פרופ' באום מוסיפה כי למילה "מקום" כמה פירושים – רווח, חלל, מרחב או שטח להימצא בו, שגם התנועה ביניהם מעניינת ומעוררת מחשבות.
בהמשך, פנתה פרופ' באום לד"ר אלפנדרי והתייחסה דרך דבריה למרחב בו נוצר הספר: "רוני, קנית לעצמך שם כסופר, כחוקר, וגם כמי שתוחם ומסמן גבולות בתחום. נתת לכל אחד מהכותבים מקום לנפש שלו. ביקשת שנימנע משפה גבוהה למהדרין כדי שהספר ישמש למתחילים בתחום. רוני, תרמת לא רק כעורך ומחבר, יצרת קבוצה. אני יכולה להעיד על עצמי שמעולם לא קיבלתי כל כך הרבה הודעות וואטסאפ מקבוצה כמו זו, כי שיתפת אותנו בהחלטות רבות הקשורות בכתיבה ובעריכה. ראיתי בך שילוב של יכולות אישיות רבות. רוני, אתה דמות מרכזית בבית ספרנו לכל התלמידים ובכל רמות הלימוד".
פרופ' רחל דקל, ראש בית הספר לשעבר שבזכותה הפרויקט קיבל ממשות, מובילה בתחום המחקר של PTSD, ואחראית על פתיחת קליניקות בבר אילן של נשים שנשואות לגברים שמתמודדים עם PTSD. פרופ' דקל שיתפה בשמחה שלה את השקת הספר, וסיפרה איך כל פרויקט הספר החל בשיחה שהתנהלה ביניהם בסדנת כתיבה בהנחייתה (רוני: "אין ספר מתודה בטיפול פסיכודינמי בעבודה סוציאלית"; פרופ' דקל: "תכתוב").
פרופ' דקל הוסיפה שאנו חיים בסביבה דלת משאבים, ונאלצים לשמוע רבות את המילה "לא". עבורה, השקת הספר מגלמת בתוכה את המסר שנחישות מסייעת לחלומות שלנו להתגשם. פרופ' דקל רואה בספר זה הן היבטים אודות עבודה סוציאלית פרטנית פסיכודינמית והן היבטים מערכתיים של שינוי מדיניות. לדבריה, "המשאב הזה לא היה, ואנחנו יצרנו אותו. השפענו על קהילה שלמה. המון סטודנטים יקבלו משאב שלא היה בעברית. תפקידנו כאקדמיה וכאנשי שדה לא רק להעביר ידע אלא גם לייצר ולפתח ידע חדש. אבל את הידע הזה צריך לכתוב. אני שמחה שהרבה חברי סגל שותפים לזה".
מתוך נאומי התודה ניכרה גאוות יחידה של ביה"ס לעו"ס, הוקרת תודה לד"ר אלפנדרי על שיצר ספר פורץ דרך, ראשון ויחיד מסוגו בשפה העברית, שמעלה על הכתב את עבודת השטח הטיפולית הפסיכודינמית. כדברי פרופ' דקל, "הידע הזה קיים, אך היינו זקוקים לאדם שיעביר אותו לכתב, ויהפוך אותו לספר".
לאחר הברכות, הוצגו ארבע הרצאות בסגנון TED על ידי 4 ממחברי הפרקים שבספר.
הראשונה הייתה ד"ר דניאלה שבאר-שפירא, מרצה באוניברסיטת ת"א בענייני מגדר (היא הסבירה שהיא מדברת בלשון נקבה אך פונה גם לגברים). ד"ר שבאר-שפירא סיפרה שניסתה תמיד לגבש זהות מקצועית ייחודית. כחלק מכך, שאלה את עצמה במה מובחנות העובדות הסוציאליות ממטפלות בפרופסיות אחרות (בדומה לשאלה שאני שאלתי את עצמי כשקראתי את הספר) , והגיעה למסקנה שההתמקדות של עובדות סוציאליות היא בתנועה בין מרחב הפסיכה (תוך נפשי) למרחב הסוציאלי (סביבה, חברה, תרבות).
הפרק שכתבה בספר מציג מודל של הערכה פסיכו-סוציאלית באמצעות המשגה של ארבעה מרחבים:
המודל מבוסס על הנחה תיאורטית בדבר יחסי גומלין עמוקים בין המציאות הפנימית לבין המציאות החיצונית. ההבנה היא שהאישה חיה בתוך הקשר. כך, שכעובדות סוציאליות אנחנו אמורות להחזיק ראיה ביקורתית על הקשר זה. בפרק שכתבה מוסבר תהליך ההערכה, ומתוארת הדרך שבה המבנים הסוציאליים הופכים להיות מבני נפש עמוקים; הזדהות והפנמה של יחס הסביבה לחיוב ולשלילה, קולות החברה הנשמעים כקולות העצמי, חוויית הנפש מול הסביבה שהופכת להיות חוויית הנפש את עצמה. כעובדות סוציאליות קליניות המשימה שלנו היא להקשיב לנפש מפרספקטיבה יותר עמוקה מזו שהיא מסוגלת לספר על עצמה.
בהקשר לכך, ד"ר שבאר-שפירא מצטטת את דבריה מהספר (עמ' 72): "הערכה אשר אינה לוקחת בחשבון את מגוון המרחבים של הפונים ושמה את עיקר ההדגש על העולם התוך-נפשי או המשפחתי שלהם, הופכת שותפה לשיח הגמוני דכאני אשר משאיר את הפונים אחראיים בלעדיים ובלבדיים לבעיות שלהם באופן נטול הקשר. הערכה כזו, לא זו בלבד שהיא נוטשת את הפונים ומחלישה אותם, היא חותרת תחת הערכים והעקרונות הבסיסיים כמו גם המנדט החברתי של מקצוע העבודה הסוציאלית".
המרצה הבאה הייתה ד"ר שירלי בן שלמה, מרצה בכירה בבית הספר לעבודה סוציאלית של בר אילן, עוסקת בטיפול בילדים ובקשר של עובדים סוציאליים עם התקשורת. היא החלה את דבריה בציטוט מעניין: "הבית של מיץ פטל עמד בקצה החורשה...". בהמשך לכך, ד"ר בן שלמה מסבירה כי הספר "מיץ פטל" מתאר מערכת יחסים בין אריה, ג'ירפה וחיה נוספת, ומוסיפה כי מיץ פטל הוא הזר שחי בתוכנו - אנחנו סקרנים בקשר אליו אבל גם נרתעים ממנו.
"איך אותו זר קשור לפרק שכתבתי? היא שואלת, ועונה: "כתיבת הפרק היוותה הזדמנות להתבוננות בדרך שעברתי. החל בגיל עשרים כשהחלטתי ללמוד עבודה סוציאלית, ובהמשך, בבחירה לעבוד עם ילדים - לדבר בשפה של מילים אבל גם של משחק, להיפגש עם הורים קונקרטיים ולא רק סימבוליים, לצפות בהצגה שמביים הילד, ולפעמים להיות חלק ממנה. לעתים שיגרת היומיום שוחקת את היצירתיות שלנו. המשחק הופך להיות זר פנימי, ואנחנו שוכחים שבעזרת המשחקים שלנו למדנו לנהל את חיינו האמתיים.
המתנה שקיבלתי מהבחירה לטפל בילדים היא היכולת להתיידד מחדש עם המרחב המשחקי שבתוכי. כשכתבתי את הפרק נזכרתי מחדש שבחרתי לעבוד עם ילדים למרות שהעבודה דורשת לשבת על הרצפה, להתלכלך, לשחק כדורגל. גדילה והתפתחות באות תמיד עם מבט מפוקח יותר על החיים. האריה והג'ירפה לומדים בסוף שמיץ פטל גר ביער בדיוק כמוהם, שהוא גם שונה וגם דומה. אני מאחלת שנוכל למצוא את המרחב המיוחד בין מציאות לדמיון, ותודה לרוני שאפשר לי ולנו להפוך חלום אחד למציאות".
המרצה הבאה הייתה ד"ר הילית אראל-ברודסקי, שכתבה יחד עם יעל גראור-פרנס את הפרק "מחשבות על סיומי טיפול". ד"ר אראל-ברודסקי מתייחסת לפרדוקס שיש בטיפול: שעצם רגע המפגש עם מטופל חדש מחזיק בתוכו גם את סופו של הטיפול. באופן מודע או לא מודע כשמגיע מטופל חדש לטיפול הוא שואל את עצמו: "מדוע שאקשר אלייך? (המטפלת) בסוף ניאלץ להיפרד. האם תשרדי אותי או תמותי?"
ד"ר אראל-ברודסקי מתייחסת בקצרה לתרומות של הוגים מרכזיים למחשבות על סיום טיפול. פרויד במאמרו "אנליזה סופית ואינסופית" מתייחס לסיום הטיפול כמצב בו המטפל והמטופל לא מוסיפים להיפגש. עם זאת, הוא מעלה את השאלה לגבי תזמון סוף טיפול, והאם בכלל לאנליזה יש סוף טבעי. מזווית אחרת, קליין, מתייחסת לסיום טיפול במונחים של תהליך אבל, ורואה קשר ישיר בין העמדה הדפרסיבית לבין סיום טיפול. כך, שלדידה אחת המטרות החשובות בטיפול היא דווקא סיומו. גם ויניקוט רואה את תהליך הפרידה כחלק ממטרות האנליזה, אלא שהוא בשונה מקליין, מדגיש את החתירה של המטפל "להישאר בחיים" - לשרוד את האנליזה ולסיים אותה. לדבריו, בטיפול שהגיע לסיומו הטבעי המטופל אינו זקוק עוד למטפל הממשי כפונקציה של עיבוד והכלה, ולכן יוכל לוותר עליו (כמו על חפץ מעבר לא רלבנטי). אוגדן מתייחס לתנועה הפנימית שנוצרת במטופל לאור תהליך פרידה – תנועה שמשיבה למטופל את החומרים שהשליך לתוך המטפל, ומסייעת לו להיות מסוגל לנוע קדימה.
ד"ר אראל-ברודסקי מתייחסת באופן פיוטי ונוגע לאופן שהפרידה מהלכת עלינו ועל מטופלינו, וכך היא אומרת: "לעתים הפרידה מפתיעה אותנו, פוגעת בנו ומשאירה אותנו המטפלים עם כאב ועם שאלות רבות שמאיימות לצבוע את הקשר כולו גם עבורנו המטפלים, ואני מוצאת שברגעים אלו גם אני צריכה להזכיר לעצמי שאני לא לבד ובתוך הפרידה מתהלכות בתוכי דמויות מיטיבות.
נותר לי רק לברך את המטופל לשלום ולקוות שהמסע ימשיך ויהיה טוב ובטוח. אנחנו צריכים לזכור שהטיפול, למרות סופיותו ועל רקע סופיותו, ממשיך להתקיים בנפש של הזוג הטיפולי גם לאחר שהסתיימו הפגישות. חלק ממלאכת הטיפול והפירות שלו ייקטפו על ידי המטופל בעתיד, וחלק ייוותרו בלתי ידועים למטופל ולמטפל. המטפל נדרש לשאת בתוכו את אי-הידיעה ואת התקווה לרווחתו הנפשית של המטופל. הפרידה מאפשרת לנו להתבונן על חוטי האריג המשותף והחד-פעמיים שטווינו, על אלה שקשורים בו לעד אבל גם על הקצוות החופשיים שבו".
ד"ר אראל-ברודסקי מתייחסת להיבטים של סיום גם בתהליך כתיבת הספר: "כך גם בכתיבה – הספר כבר מודפס, מונח על המדפים, נפרדנו מהפרק שכתבנו עם המחשבות ועם אי הידיעה לגבי האופנים השונים של המשך התקיימותו בקרב קהל הקוראים. לשמחתי אין לי צורך להיפרד מהדמויות שפעלו איתי בספר – אז אני מודה לרוני היקר שהגה, מימש ורתם את כולנו לאריגה המשותפת הזאת, וליעל גראור שהחברות שלנו מלווה אותנו עוד מהצבא ושכבר אז למדנו דבר או שניים על פרידות".
המרצה האחרון היה פרופ' משה הלוי ספירו, מרצה בכיר בבית הספר לעבודה סוציאלית, שכתב את אחרית הדבר בספר, והינו חבר יקר של ד"ר אלפנדרי שליווה אותו בתהליך הכתיבה.
פרופ' הלוי ספירו פונה לד"ר אלפנדרי עם תחילת דבריו:"רוני ידידי חוגג מידה מסוימת של בר מצווה, לא הוזמנתי אז, אבל אם הייתי יודע שאנו עתידים להיות כאלו חברים, למקצוע ולכתיבה, הייתי נושא דבר תורה".
פרופ' הלוי ספירו אמר שהוא רוצה לדבר על מלאכת הכתיבה, ושבתהליך הכתיבה יש כמה שלבים – כתיבת המאמר, הגהה והבאה לדפוס. הוא ציין שאחד השלבים בתהליך הבאת ספר לדפוס נקרא "לוחות", שעליהם חריטה, והם נכנסים למכשירים משוכללים שמדפיסים אלפי עמודים.
מלוחות דפוס, פרופ' הלוי ספירו פונה להתייחס ללוחות הברית ששבר משה, ומתייחס באופן יצירתי לתנועה ההכרחית של חריטה, שבר והתפתחות. לשם כך, הוא מציין את האינטרפרטציה של פרויד לפסל 'משה' של מיכלאנג'לו, כי משה הוא זה שמציל את לוחות הברית, ולא זה ששובר אותם, כמו גם, את הגרסה של הגמרא בדבר ההסכמה של אלוהים עם שבירת הלוחות (אומר ה' למשה: "שלושה דברים עשית על דעתך והסכמתי. אחד מהם היה שבירת הלוחות. טוב ששברת אותם"). פרופ' הלוי ספירו מתייחס לכך שלמרות שמשה רבנו שובר בסופו של דבר את הלוחות, השבר איננו סוף הסיפור מאחר ואלוהים מאפשר לו לכתוב עוד סט של לוחות, הדומים לסט הראשון שהוא שבר.
בהמשך, מקשר פרופ' הלוי ספירו את סיפור שבירת לוחות הברית עם כתיבת הספר הנוכחי, וכך הוא אומר: "נאמר כמה פעמים שתם ונשלם האקט של כתיבת הספר הזה, אבל עדיין לא סיימנו את הכתיבה. כותב שיושב וכותב, במיוחד בתחום שלנו, יודע שהוא עובר על חריטה על גבי חריטה על גבי חריטה. אנחנו חייבים לייצר מלל ללא סדר, אבל את המלל הזה צריך לשבור, כי הוא מבולבל. לכן אנחנו חייבים תמיד לכתוב פעמיים, חייבים סט של לוחות שאנחנו שוברים בכוונה. גרסתו של פרויד שמיכלאנג'לו מאפשר לנו לא לשבור את הלוחות לא הייתה מניבה פרי. אם לא היינו מסוגלים להתמודד עם שינויי תחביר ודקדוק, עם שבירת הפנטזיות הראשוניות שלנו; אם לא היינו עוברים מהמילים הראשונות שהיו יותר בשירות יצירת הנפש ולא כל כך עסקו בביטויי הנפש; לולא כך לא היינו יכולים לחשוב, לכתוב ולחקור.
לפיכך, אני חושב שהספר הזה יצא, והוא כאן כדי שנשבור אותו, כדי שנקרא את הפרקים ונאמר: "יכולנו להוסיף משהו כאן, הצגת המקרה לא שלמה, המסקנה המסוימת היא אולי לא המסקנה הסופית". אני מקווה שיהיו דיונים סביב הספר הזה, שאנשים יגידו: "המחבר חשב ככה, לא מסכים, יש עוד אופציה". ניתן לשבור את הלוחות שוב ושוב".
בסוף הערב חילק ד"ר אלפנדרי מתנות לכל כותבי הספר, ואני המשכתי להרהר בדבריו של פרופסור משה הלוי ספירו, שליוו אותי במהלך כל כתיבת הסקירה הזו: התחלת הכתיבה מתוך מלל ללא סדר, החריטה על גבי חריטה, הכתיבה, הקריאה, המחיקות, התיקונים, סט הלוחות השבור שרק עליו יכול להיבנות הסט השלם. ולבסוף, התוצר המוגמר שאינו מושלם, שתמיד יכול להישבר, שמותיר מקום לשאלות, להרהורים, ללבטים, לאפשרויות אחרות של סקירת אותו אירוע, שיכולה הייתה להיכתב כך וגם אחרת.
לילך פרידמן, מטפלת באמנות M.A, פסיכותרפיסטית, מדריכה מקצועית מוסמכת ודוקטורנטית בתוכנית לפסיכואנליזה ופרשנות באוניברסיטת בר אילן.
ההקדמה של הספר זמינה כאן באדיבות העורך וההוצאה
