ג'ורדן, ל.
סקירת פאנל בנושא 'הפחד וחוסר הביטחון של המטפל' אשר נערך במסגרת מפגש האביב של אגודת הפסיכולוגים האמריקאית, 2001. הפאנל נפתח בדבריו של Miller אשר טען כי פתיחות לחוסר ודאות היא המשימה המרכזית בעבודה האנליטית, אך היא מלווה בחרדה ופחד. תפקידנו הוא לשאת ולעכל מצבים אפקטיביים אך כאשר הפחד מציף את האגו, לעיתים נראה בלתי אפשרי לעשות זאת. התגובה הביולוגית הטבעית לפחד היא מאבק או בריחה, אפשרויות שאינן זמינות עבורנו בסיטואציה הטיפולית, וכאשר דחפים אלו מתועלים לפעולה פנימית, אנו חווים את מה שכינה Racker "טביעה בהעברה הנגדית". חוויות אלו משפיעות באופן משמעותי ביותר על התהליך והיחסים הטיפוליים, והפאנל עסק בחוויות של פחד וחוסר ביטחון בסיטואציה הקלינית.
הדובר הראשון, Warren Poland, הזכיר כי הטיפול אינו תיאטרון בו אנו יכולים לצפות כאשר אנו ישובים בביטחון בכיסאותינו אלא " ספורט המלווה בסיכונים רגשיים". Poland הציג דוגמאות אשר הדגישו כיצד קרבה עשוי להכניס אותנו לעולמו הפנימי המפחיד של המטופל: כאשר מטופל פרנואידי התפרץ עליו בזעם, המטפל חווה תחושה פתאומית של אובדן אוריינטציה, פחד ותחושה של "סיוט מהילדות". עם מטופלת אחרת הוא חש אימה הנבנית לאיטה כאשר נפגש, סשן אחרי סשן, עם הייאוש ה"לוחמני" שלה. בציפייה להתאבדותה שנדמתה בלתי נמנעת, הוא חש אימה סביב הפגיעה במוניטין שלו, בטחונות הכלכלי ואפילו שלומם של בני משפחתו.
המציאות הטיפולית רוויה סכנות, סיכם Poland, לעיתים כאשר אנחנו בלתי מוכנים לכך, באמצעות אותם חלקים של החיים עליהם אנחנו הכי לא מעוניינים לחשוב.
אופי הסכנות המערערות אותנו במיוחד תלוי בסיטואציה ובשלב ההתפתחותי בו מצוי המטפל: Poland תיאר כיצד המיניות הפכה פחות ופחות מפחידה עם השנים ולעומת זאת, דיווח של מטופל על חזרתו של סרטן כרוני של אביו עורר בו תחושות של חרדה רק בגיל מבוגר.
Poland השווה את המעורבות הטיפולית להימצאות בקרב, כאשר לעיתים נדרשות מספר מערכות לגיוס האומץ, ותיאר תחושה כי חלק מעבודתו האנליטית נובעת מהצורך להוכיח את עליונות הפירוש והתובנה על הפחד. למרות זאת, הוא מודה, הפחד לעולם אינו מובס. הוא מצביע על האופן בו הנטייה הטבעית לברוח מפני סכנה מתבטאת בתגובות פנימיות ולעיתים מוסתרת תחת שריון הגנתי: הפחד מעורר בנו רצון להיעלם ("הלוואי שהייתי במקום אחר") או לפחות לפעול באופן הגנתי ("המטופל הזה משוגע לגמרי"). ייתכן שמסיבה זו, מציע Poland, אנחנו גם מעדיפים שלא לעסוק בנושא הפחד ולא לחשוב עליו במהלך עבודתנו.
הפחדים המתעוררים במהלך הטיפול עשויים להשאיר את רישומם על אישיותנו. Poland מתאר, למשל, איך זמן קצר לפני סיום אנליזה ממושכת המטופלת, אישה מופלאה בעיניו, אובחנה כלוקה בסרטן ממנו נפטרה שנתיים לאחר מכן. חוויה זו הותירה בו רישום עמוק, ועוררה באופן חדש את אימת האובדן. כל אנליזה חדשה עלולה לקחת אותנו למחוזות נפשיים שאיננו רוצים לפגוש ולכן, הוא מסכם, "לא משנה עד כמה אוהב את עבודתי, תמיד אכנס אליה ברטט של פחד".
הדובר השני, Steven Frankel, פתח באמירה לפיה בהינתן הסובייקטיביות של התהליך האנליטי, מטפלים רבים חוששים משליטה שרירותית שלהם בפסיכולוגיה של מטופליהם, מאחר והם מודעים לאפשרות לטעות בהערכתם את סוג התגובה לה המטופל זקוק. הוא מתאר את הטיפול כרצף משתנה של חיבורים ונתקים (conjunctions and disjunctions). בהבנתם את מטופליהם מטפלים עשויים ללכת לאיבוד ואפילו לא לדעת זאת עד להופעת נתקים אנליטיים.
דוגמא לכך Frankel מביא מטיפול בכתב חדשות צעיר אשר הוא חש שביסס עמו התאמה טובה בשנתיים של עבודה קדם-אנליטית. באחת הפגישות הוא הציע פירוש והמטופל הגיב בנסיגה ובאמירה שהפירוש אינו מתאים. Frankel ראה זאת כנתק אליו נקלע ללא מודעות: "כאשר הבנתי זאת, הייתי המום, לא ידעתי מה לחשוב או לעשות. דמיינתי את המטופל מרגיש כי איבד קשר איתי, לצד שליטה בעבודתו ככתב. כדי לפצות אותו על מצוקתו, החלטתי באופן אינטואיטיבי כי הוא זקוק לתגובות נלהבות יותר ממני וכפי שקורה לא פעם בטיפול, התאמתי (באופן אוטומטי) את טון הקול שלי ודיברתי באופן חזק אך סימפטי יותר, בניסיון לשקם את הברית בינינו. הטמעתי התלהבות, חנופה ומעט הומור בכל דבריי". זוהי דוגמא לפעולה לא ורבלית אשר מבוססת על התאמה בסיסית בין המטפל למטופל. Frankel מתאר כי השינוי בטון קולו לווה בשתיקה בלתי נעימה והמטפל החל לחוש כי פספס את מצב רוחו של המטופל. ואכן, המטופל ציין כי הוא חש שהמטפל מעודד אותו אך לא לגמרי נמצא איתו. "אתה נכנס בקלות רבה מדי למה שאתה חושב שאני צריך", הוא ציין. המטופל, בן למשפחה שכינה "מושלמת", עם הורים שהשתוקקו להיות מותאמים אליו באופן אידיאלי, נזכר בסיטואציה זו בטיפול באותה "תחושת ילדות של בדידות כשאתה לגמרי במרכז תשומת הלב".
Frankel מתאר את תגובתו לנתק כקאונטר-אינטואיטיבית: הבלבול והחרדה לאובדן הברית הטיפולית הביאו לתגובה לא טיפולית. יחד עם זאת, לבסוף הרצון לחקור את אובדן האוריינטציה הטיפולית שלו הביא אותו להבנה כי הדבר הגרוע ביותר שיכל להיות עבור מטופלו הוא להיות מושלם עבורו. עבור מטופל זה, הסכנה היתה שהוא ישקע במושלמות ויחדל להתקיים: הוא פשוט יהפוך לדימוי של מישהו אחר, כפי שהיה עבור הוריו.
Frankel מתאר את התהליך הטיפולי כיחסים מחויבים המערבים הפרעות ותיקונים חוזרים. כאשר פחד המטפל מנתקים ומחוסר הודאות שהם יוצרים משתלט- נוכחותו האותנטית של המטפל מצויה בסכנה. על המטפל לחקור את חוויתו בתהליך הטיפולי ולקחת את הסיכון של חוויות רגשיות של חוסר אונים, השפלה ואימה מפני נתקים. דבר זה דורש אומץ ו"כך שמודל זה של טיפול אינו עבודה לבעלי לב חלש", Frankel מסכם.
Judith Chused, הדוברת השלישית, פתחה באמירה כי יש פחדים בסיטואציה האנליטית עליהם יותר ופחות קשה לדבר, ויותר או פחות קשה להשתקם מהם. למשל, פחד בתגובה לאיום אובדני של מטופל, על אף שהוא עוצמתי, נוטה להיעלם עם תוצאותיו החיוביות של הטיפול. Chused בחרה להתמקד בדבריה דווקא באחד הפחדים הפחות דרמטיים, אך הקשים יותר לשיקום: הפחד הנוצר מתחושת חוסר אונים.
Chused מצאה כי ניתן לשאת את התחושה שאנו מאכזבים או מתסכלים את המטופל בטווח הקצר, כל עוד אנו מאמינים כי כסופו של דבר התהליך יביא לגדילה אישית. מה שקשה לשאת הוא טיפול המלווה בתחושה מתמשכת של חוסר יכולת לעזור: "עבודה עם מטופלים אשר אני חשה כי בזבזו שנים מחייהם עם רווחים מינוריים בלבד בטיפול היא שרודפת אותי, שגורמת לי לפחד לא מהמטופל אלא מהמגבלות של עבודתינו".
כדוגמא, Chused הציגה את עבודתה עם אדם מוכשר אשר העבודה עמו גרמה לה לפקפק ביעילות האנליזה בכללותה. המטופל היה גבר בן 56 אשר חייו היו רצופים באכזבות בין אישיות. הוא פנה לאנליזה מתוך תחושה שהוא חסר יכולת להשיג מהחיים את שרצה מהם.
כוחותיו והאינטליגנציה שלו הפכו אותו למטופל מעניין ומאתגר, כאשר Chused לא יכלה לתאר לעצמה כמה נשלטת וחסרת אונים תחוש איתו. הוא היה אשף ב'משחקי מחבואים' עוינים, והיא חשה כי היא משתוקקת לסייע לו ובו זמנית מודאגת יותר ויותר לגביו. כל אינטראקציה הובילה בסופו של דבר לתחושה שמאמציה חסרי תועלת ו-Chused חשה כי היא מאבדת שליטה ביכולותיה האנליטיות. בחודש השלישי לאנליזה היה ברור שצורפה לרשימת ה"מאכזבים" וה"פוגעים" של המטופל, והיא חשה לפני המפגשים עמו פחד מהאכזבה הנוספת שהיא עומדת לגרום לו, ומהכעס, החרדה והאשמה שילוו את המפגש.
האיכות של אינטראקציות אלו לא השתנתה, מלבד באופן קל, במהלך ארבע שנות האנליזה. מפגש של שיתוף פעולה היה מביא ביום שלאחר מכן להתנהגות מלאת טינה של המטופל. באחת הפעמים בהן המטפלת פירשה דפוס זה, המטופל אמר כי הוא אוהב את זה שהיא חושבת שהם עובדים יחד, אך הוא חושב שהיא טועה ולא אמר זאת קודם לכן כדי שלא לפגוע בה.
למרות זאת, חלו שינויים במציאות חייו החיצונית של המטופל. אך גם כאשר דברים השתפרו, נראה היה כי הוא נחוש שלא לתת למטפלת קרדיט על חלקה בכך. הוא נותר "בלתי מסופק מעצמו, ממני וממה שעשינו יחד". כאשר עמד לסיים את הטיפול מאחר ועמד לקבל תפקיד בחו"ל, הוא סיכם באומרו למטפלת ש"עשתה כמיטב יכולתה". הוא יצר עם המטפלת קשר באמצעות מיילים אמביוולנטיים אותם הטפלת חשה כי היא מהססת לפתוח, מתוך הכרותה עם תשוקתו לפגוע, לנקום על מה שהרגיש שהבטיחה ולא קיימה. Chused חשה בסופו של דבר מובסת: "הצעתי כל מה שיכולתי, וזה פשוט לא היה מספיק, וזו הרגשה מפחידה".
בסיכום הפאנל, כחלק מדיון עם הקהל, זוהו מספר גורמי פחד אופייניים לסיטואציה הטיפולית.
מאחר והמסגרת הטיפולית מספקת תחושת ביטחון ואפילו אשליה של הגנה מפני מציאות החיים, קטיעות של המסגרת מלוות לא פעם בפחד. אם המטפל מושקע במתן סיוע כאשר המטופל פועל ליצירת תחושה אומנטיפוטנטית הנעלה מהצורך לעזרה, עשויים להתעורר רגשות מכאיבים, ייתכן שכפי שמדגים המקרה שהציגה Chused, אשר הורס את האפשרות של המטפלת לחוש אהובה- צורך שמלווה את כולנו.
הציטוט של שפינוזה אותו Poland הביא בדבריו נראה מתאים לסיכום מאמר זה: "אין תקווה ללא פחד".
Jordan, L. (2002). The Analyst's Uncertainty and Fear. J. Amer. Psychoanal. Assn., 50:989-993. [Print] Journal of the American Psychoanalytic Association.
הסקירה נערכה על בסיס:
Panel held at the Spring Meeting of the American Psychoanalytic Association, New Orleans, May 5, 2001. Panelists: Jill Miller (chair), Judith Fingert Chused, Steven A. Frankel, and Warren S. Poland.
