מושגי יסוד בעבודתו של פיליפ ברומברג – מערכת בטיפולנט

צוות בטיפולנט

פיליפ ברומברג (נולד בשנת 1931) הוא פסיכולוג התייחסותי המשתייך לקבוצה ההתייחסותית אשר התגבשה באוניברסיטת ניו יורק וכוללת אנליטיקאים כסטיבן מיטשל, לואיס ארון, ג'סיקה בנג'מין, עמנואל גהנט, מייקל אייגן, דונל סטרן, ניל אלטמן ועוד. בשונה מהתפיסה הפרוידיאנית, הקבוצה ההתייחסותית מדגישה את הקשר ולא את הדחף כגורם מוטיבציוני מרכזי באישיות, ורואה יחסים בין אישיים כבעלי השפעה מכרעת על עיצוב הנפש וההתנהגות.

משנותיו הראשונות כמטפל ברומברג התעניין בהבנת טבעה של מערכת היחסים הטיפולית וכיצד זו מעודדת צמיחה אישית, במיוחד בקרב מטופלים המוגדרים לעיתים כ"קשים". במחקריו, כתיבתו וכן בהוראתו, ברומברג מתמקד בעשייה הפסיכותרפיסטית כתהליך (במקום תפיסת הפסיכותרפיה כעשייה תוכנית בלבד), תוך התמקדות בהשפעתם המרכזית של תהליכים דיסוציאטיבים על תוצאות הטיפול. ברומברג מאמין כי עבודה הנוגעת בדיסוציאציה צריכה להיות חלק מכל תהליך טיפולי, שכן עבודה מסוג זה יוצרת מרחב להתפתחות חדשה, ספונטנית ואוטנטית. 

בהתאם לכך, ספרו הידוע ביותר - Standing in the spaces: Essays on clinical process, trauma, and dissociation שהתפרסם בשנת 1998, עוסק בטראומה, מצבים דיסוציאטיביים והתהליך הטיפולי.

את הספר פותחת ההערה הבאה, שספג ברומברג ממורה בילדותו: "פיליפ הוא ילד נבון ביותר אך נראה שחי בתוך עולמו הפנימי. לעולם איני יודע היכן משוטטות מחשבותיו ושום דבר שאומר או אעשה לא ישנה מצב זה". המצב המתואר במשפט, הנו מצב אותו מתאר ברומברג כפרדוקס בין היותך ידוע (Being Known) לשמירה על פרטיותך, בין היותך חלק מן העולם לשמירה על נפרדותך ממנו - עומד בלב תהליך צמיחת האישיות ובלב התהליך הטיפולי בו עוסק ברומברג בספרו.

בהתאם לגישתו ההתייחסותית, ברומברג רואה את התהליך הטיפולי כ"מפגש המזמין את המטופל לדיאלקטיקה יצירתית בין המציאות הפנימית שלו לבין ייצוג המציאות החיצונית כפי שהיא מיוצגת על ידי האנליטיקאי, כמוקד סובייקטיבי בפני עצמו". בתהליך זה, מתאפשר למטופל לגלות יותר ויותר היבטי עצמי אותם הוא יכול לחוות כמייצגים את עצמיותו ("Me-ness"). בהתאם לתפיסה כי הטיפול חותר לאפשר מגע עם מצבי עצמי שונים דרך ערוצי חוויה מגוונים, מתאר ברומברג את התהליך האנליטי כתהליך המתרחש בסביבה פרדוקסלית, הרוויה בצרכים סותרים: יציבות מול צמיחת האישיות; שמירה על פרטיות מול הצורך בשיתוף האחר; המשכיות חווית העצמי אל מול שינוי אשר יביא להקלה.

פרדוקס הבסיס בו נאבק המטופל הוא הצורך להשתנות באופן שיביא להקלה מהסימפטומים והקשיים שהביאו אותו לטיפול מלכתחילה, אל מול הצורך בשמירה על המשכיות חווית העצמי. פרדוקס זה מתבטא במפגש האנליטי כהתלבטות של המטופל בין שמירה על העצמיות לבין הקשרות לאנליטיקאי - ועל כן גם הסתכנות בכך שישפיע על האישיות. הטיפול מאפשר השתהות משותפת במרחב שבין התקווה לעתיד להיות (ולהשתנות) לבין האימה העצומה מפני השתנות ואובדן חווית העצמיות.

בתפיסה האנליטית הקלאסית, תהליך צמיחתה של האישיות הוא תהליך של פתרון קונפליקטים אינטרה-פסיכיים אשר הודחקו ועליהם לעלות על פני השטח כדי שניתן יהיה לפתור אותם. לטענתו של ברומברג, תפיסה זו מתעלמת מתהליך מרכזי בנפש האנושית - התהליך אשר מביא לאפשרות לחוות את הקונפליקט האינטרה-פסיכי מלכתחילה. תהליך זה, לדבריו, מתרחש בהקשרים בין אישיים: בילדות, כאשר הילד מתמודד עם אירועים המלווים בעוררות רגשית גבוהה ובקונפליקט פנימי, הוא זקוק למבוגר אשר יוכל להגיב ולתקף את המצב. גם אם תגובת המבוגר לא תהיה התגובה המועדפת על הילד, תגובתו תהווה אישור למפגש בין תודעות ודרך מפגש זה יחוו הקונפליקט או העוררות הרגשית כחלק אינטגרלי מחווית העצמי. לעומת זאת, כאשר מצבי קונפליקט ועוררות מתוייגים באופן עקבי כ"לא רלוונטיים" או שונים מהותית מהאופן בו חווה אותם הילד ("אתה לא באמת כועס", "אין מה להיות עצוב")- מתנתקים מצבים אלו מנראטיב העצמיות. נתק דיסוציאטיבי זה מאפשר לשמור על חווית המשכיות העצמי, מאחר ואירועים רגשיים וקונפליקטים שאינם מתוקפים ולכן אינם יכולים להיות מעובדים רגשית וקוגניטיבית - מנותקים וממודרים מחווית העצמי.

ברומברג מתמקד בתהליך הדיסואציציה כמנגנון הוויסות וההגנה המרכזי של החיים הנפשיים. הוא תופס תהליכים דיסוציאטיביים כרלוונטיים הן לפתולוגיות (הפרעות דיסוציאטיביות) והן לנפש הבריאה.

בסביבות טראומטיות או בלתי מתוקפות באופן קיצוני, תהליכים דיסוציאטיביים הם חיוניים לשמירה על המשכיות העצמי, אך לתהליכים אלו יש מחיר נפשי משמעותי. מאחר ומצבי עוררות רגשית וקונפליקטים אינטרה-פסיכיים נחווים כמסוכנים לשימור המשכיות העצמי, האדם נמצא בנתק ממצבי עצמי שלמים. מצב זה מצריך כוננות תמידית לגיוס מנגנונים דיסוציאטיביים שישמרו על הנתק הנתק בין חלקי העצמי, וכך אובדת היכולת לחוש ביטחון. כמו כן, מצבים בין אישיים מקושרים באופן אוטומטי לצורך בדיסוציאציה, עקב הסכנה באי תיקוף על ידי האחר.

מאחר וברומברג רואה תהליכים דיסוציאטיביים כרלוונטיים למרבית המטופלים, הוא מצביע על המפגש האנליטי כתהליך המכוון להשגת תנועה גמישה יותר בין היבטי עצמי אשר נמצאים בדיסוציאציה. ברומברג אינו רואה את הנפש כיחידה אחידה הבנויה משכבות עומק של מודעות (בדומה למודל הטופוגרפי של פרויד) אלא כ"מבנה" רוחבי המורכב ממצבי עצמי רבים היוצרים אשלייה של אחדות העצמי. תנועה גמישה בין מצבים אלו משמרת את אשליית האחדות באופן בריא וחיובי, אך כאשר תנועה זו נפגעת עקב שימוש במנגנונים דיסוציאטיביים המופעלים כדי לשמור על חווית המשכיות העצמי- מוגבלת חווית העצמי והיכולת לחוות אותו במלואו.

רק כאשר מתאפשרת תנועה זו בין מצבי העצמי, ניתן לחוות ולהתמודד עם קונפליקטים אינטרה-פסיכיים אשר עד כה נתפסו כ'לא אני'. תהליך זה מתאפשר באמצעות מפגש מתקף בין תודעת המטופל לתודעת המטופל, בו שתי התודעות מגיבות זו לזו באופן חי ולא פעם מכאיב. בנוסף, האפשרות לעבור מדיסוציאציה לקונפליקט נוצרת כאשר המטפל מסוגל להכיר בריבוי מצבי העצמי של המטופל (למשל, עצמי אשר זוכר את ההתעללות שחווה ועצמי אחר החווה רק את היבטיו המיטיבים של הקשר עם ההורה המתעלל). הכרה זו מאפשרת למטפל לנהל דיאלוג אותנטי עם כל אחד ממצבי העצמי של המטופל.

ב-Standing in the spaces: Essays on clinical process, trauma, and dissociation, מתייחס ברומברג למגוון תופעות ומפגשים קליניים הנוגעים לטראומה, דיסוציאציה ולקשיי המטופל להיפרד מאותם מבני עצמי בלתי אדפטיביים אשר גורמים סבל רב אך נחווים כ"עצמי", ולכן בלתי אפשרי לוותר עליהם. בכתיבתו, מדגיש ברומברג את חיונית המפגש האותנטי בין תודעות המטפל והמטופל, ואת האופן בו מהווה מפגש זה בסיס לצמיחת האישיות ולהשגת תנועה גמישה יותר בין מצבי העצמי השונים; תנועה אשר תאפשר למטופל 'לעמוד בין החללים' (stand in the spaces) שבין מצבי העצמי השונים מבלי לאבד אף אחד מהם. באמצעות המשגות אלו מציע ברומברג גם הסברים אלטרנטיביים לסינדרומים קליניים כהיסטריה, להבנת הקונפליקטים הפסיכוסקסואליים ופעולתם ולמושגים טיפוליים כהתנגדות והזדהות השלכתית.

אנו מביאים בפניכם סיכומי פרקים מספרו הידוע של ברומברג, המפורסמים באדיבות קבוצת שיח לפסיכותרפיה התייחסותית:

הקדמה- ביטחון וגדילה, דיסוציאציה וקונפליקט, טראומה ותהליך קליני

פרק 13- פסיכואנליזה, דיסוציאציה וארגון אישיות - סיכום מאת איימי ברמן ונורה קרלטון

פרק 14- התנגדות, שימוש באובייקט וזיקה אנושית - סיכום מאת עופר עמית וגל שקולניק

פרק 15- היסטריה, דיסוציאציה וריפוי: שובה של Emmy von N - סיכום מאת גיל אלקן

פרק 16- דבר! כדי שאוכל לראות אותך - סיכום מאת סיגל האס ותמי גולן

מספריו הבולטים של פיליפ ברומברג: