צוות בטיפולנט
כותרת המאמר עלולה להיראות פרובוקטיבית, אך אני עומדת מאחוריה: אין דבר כזה, פסיכותרפיה פסיכואנליטית. בהיותה מבוססת על אותו קורפוס תיאורטי ומטא-פסיכולוגי עליו מבוססת הפסיכואנליזה, תרפיה זו מבוססת על הקשבה לחומרים שהמטופל מביא עמו בכל מפגש ובמובן זה היא פסיכואנליזה ולכן נערכת על ידי פסיכואנליטיקאי- או שאינה כזאת. זוהי זווית ראייה פרוידיאנית. ישנן סוגי תרפיות ואפילו פסיכותרפיות אחרות אשר אין לי ידע וניסיון בהן ולכן איני דנה ומבקרת אותן, ובוודאי איני טוענת שאינן יעילות. אדון במאמר זה רק בפסיכותרפיות המתייחסות לעצמן כ"פסיכואנליטיות" או "נובעות מהפסיכואנליזה"- התייחסות אשר אני רואה כאניגמטית, מטעה ומבלבלת.
פרויד (1933) ראה בפסיכואנליזה "שיטת טיפול" (method of treatment). כשיטת טיפול, הוא ראה בה את הפסיכותרפיה הטובה ביותר לא מתוך תפיסה של עליונותה אלא משום שניתן לראות אותה כמודל תיאורטי וקליני. פרויד סיכם את ההרצאה ה-34 שלו במילים: "אילו לא היה לה ערך טיפולי, היא לא היתה מתגלה ביכולתה לסייע לאנשים חולים ולא היתה מתפתחת במשך 30 שנים". דברים אלו נאמרו בשנת 1933.
פסיכואנליזה כגוף ידע מדעי, וכפרקטיקה הנובעת מגוף ידע זה, צמודודת זו לזו ונמצאות באינטראקציה תמידית. קשה להיות תיאורטיקן ללא פרקטיקה קלינית כפי שקשה להיות קלינאי טוב ללא גוף ידע תיאורטי. לקראת סוף המאה ה-20, נושבת במוסדות האנליטיים המכובדים ביותר רוח רעילה אשר מזכירה לי את הגדרתו האחרונה של פרויד לדחף המוות, כתנועה לעבר דיפוזיה. רוח רעילה זו נובעת מרוח הדיפוזיה הנושאת עמה את התפיסה כי פסיכואנליזה יכולה להתפצל ולהפוך למגוונת יותר. תפיסה זו עשויה להתגבש על רקע תפיסה תיאורטית ומחקר אמפירי, או באמצעות אנשי מקצוע שהוכשרו בפסיכואנליזה ומעבירים את הידע לדיסיפלינות אחרות.
על רקע רוח רעילה זו (ואני משתמשת במילה בזהירות) התפתח הרעיון של הכשרת "פסיכותרפיסטים" למשימות הפשוטות יותר ובמילים אחרות- עבור המטופלים הקשים ביותר, ואלו הנמצאים בסיכון הגבוה ביותר; כך, למרות שהם מוכשרים על ידי אנליטיקאים, פסיכותרפיסטים אלו אינם מנוסים בעריכת פסיכואנליזה קלאסית. כיצד ניתן להשתמש במודל שאדם טרם הטמיע, ובו זמנית לסטות ממנו ולהתאים אותה לסיטואציה טיפולית שונה? כיצד ניתן להמנע מלפרש בהיעדר התנסות במתן פרשנות העברה קלאסית? אלו שתי שאלות שמעסיקות אותי, ואשוב אליהן בהמשך.
תחת ה"פתיחות" לכאורה (ואפילו הדמוגוגיה) של הגישה נחה משאלת ההיררכיה הנצחית שניתן לתמלל כך, באופן פשטני: האליטה, לדוגמא האנליטיקאים החברים בחברה האנליטית, מבטיחים לעצמם קליינטורה נוחה המורכבת מקנדידטים ומאחרים שגם אם אינם מעוניינים בהכשרה אנליטית, עדיין יהיו "מטפלים מהשורה הראשונה" מאחר ועבור אנליזה אצל האליטה. מטפלים אלו, התלויים באליטה, יקחו על עצמם מטופלים "לא נוירוטיים"- בורדר ליין, פסיכוטיים, פסיכוסומאטיים והפרעות אישיות קשות. גם כאשר ימצאו עצמם מתמודדים עם קשיים, תמיד יוכלו לפנות לסמינרים או הדרכות יקרות אך מעשירות אצל 'האליטה הפסיכואנליטית'. לבסוף, אם הם חווים בלבול או קושי משמעותי, מישהו ייעץ להם לחזור ולהשכב על הספה לזמן מה.
מעבר להיבט מסחרי שגרתי זה שאף איש מקצוע אינו יכול להמנע ממנו, אנו עדים לפרוורסיה מערכתית אשר מביאה לחלוקה לקבוצות של המטופלים והמטפלים, ומצב זה אינו יכול שלא לעורר סוגיות אתיות.
אחת מהן, למשל, מתעוררת כאשר אנליטיקאי המשתתף בועדת ההכשרה פוסל את מועמדותו של קנדידט אך מחוץ למכון האנליטי מוכן להדריך אותו ולעיתים אף לשלוח אליו מטופלים קשים שהקנדידטים ה"רשמיים" יעדיפו שלא להסתכן בטיפול בהם.
למרות שהתחלתי את הדיון בסוגיה הפוליטית והאתית, אני סבורה כי זהו האספקט הפחות משמעותי ביחס לבעיות הפילוסופיות והתיאורטיות אשר הביאו אותי לגינוי הפסיכותרפיות הפסיכואנליטיות הנערכות על ידי מי שאינם אנליטיקאים.
ראשית, חשוב לי להדגיש כי איני יוצאת מנקודת מבט "מוסדית": כאשר אני מתייחסת לפסיכואנליטיקאים אני מתייחסת לכל
מי שהוכשר בפסיכואנליזה, בכל בית ספר שהוא, וערך טיפול פסיכואנליטי קלאסי, גם אם מרבית מטופליו אינם מטופלים בפסיכואנליזה.
הפורמט האנליטי הקלאסי ונוירוזת ההעברה עדיין מהותיים למודל המקובל היום- המודל של פסיכו-נוירוזה של ההגנות. כתופעה תרבותית ותגלית מדעית, פסיכואנליזה נובעת מהבנת תפקודם המנטלי של מטופלים אשר סבלו מהיסטריה ובאופן כללי יותר, מפסיכו-נוירוזות. המתודה הפסיכואנליטית קשורה באופן בלתי ניתן להפרדה לקורפוס תיאורטי אשר על בסיס נתונים קליניים מכוון לגילוי מבנה הנפש האנושית והכוחות המניעים אותה. הספרות הפסיכואנליטית מדגימה כיצד החוויות עובדו, עברו אינטגרציה וגובשו להבנה תקשורתית.
רעיון ההדחקה נבע ממפגשו של פרויד עם ההיסטריה. המשגתו את ההעברה כאמצעי טיפולי קושרה לקשיים איתם התמודד באנליזה הראשונה שערך. את הרעיונות של השלכה ופיצול הוא הגה מאחר והדחקה לא הספיקה לתיאור המנגנונים שזיהה כפועלים בפסיכוזה.
התיאוריה השניה של הדחפים האינסטינקטואליים (ולכן גם התיאוריה המבנית השניה) נבעה מהמכשולים איתם פרויד התמודד בעבודתו הקלינית כתגובה הטיפולית השלילית והקושי באנליזות של בעלי הפרעות אישיות.
ב-1924 הוא נאלץ לבחון מחדש את הנחותיו על המזוכיזם, והציע את ההשערה הנוגעת למזוכיזם ארוטוגני ראשוני אשר נותר בלתי נגיש ללא היפותיזת דחף המוות.
התיאוריה הפסיכואנליטית- ופרויד מהווה מודל לחיקוי במובן זה- אינה יכולה להיות מונעת על ידי הוגים שאינם חיים את התנודות, האכזבות וההפתעות המופלאות של הפרקטיקה היומיומית. השאלות המטרידות המלוות את הפרקטיקה מניעות את התיאוריה ומאלצות אותנו לגלות מחדש שוב ושוב את המטא-פסיכולוגיה.
המחשבה שמטפלים יכולים לעבוד עם מטופלים כאשר התנסו רק באופן חלקי ויש להם הכרות רק עם חלק מהמושגים נשמעת לי בלתי סבירה. זאת, מאחר והיא מייצגת עמדה לפיה פסיכואנליזה יכולה להתפתח מעצמה כדיסיפלינה מדעית ותרבותית, במנותק מהחוויה האינטימית של הפגישה האנליטית, ההעברה ויותר מכל- האינטרפרטציה. לשם הדגמה, נתבונן בסוגיית האינטרפרטציה.
ההגדרה הקלאסית של אינטרפרטציה יכולה להיות:
א. פרוצדורה אשר, באמצעים של חקירה אנליטית, מאירה את המשמעות החבויה של דברי או מעשי הסובייקט. אינטרפרטציה חושפת את הקונפליקט המוסתר ומטרתו היא זיהוי המשאלה העולה מכל אחד מהביטויים הלא מודעים.
ב. בקונטקסט של טיפול, האינטרפרטציה היא הדבר אשר נמסר לסובייקט במטרה לסייע לו להגיע למשמעות נסתרת זו, בהתאם לרוח הטיפול והאופן בו הוא מתפתח.
(לאפלנש ופונטליס, 1967)
אריסטו טען שהתייחסות לדבר מה מהווה אינטרפרטציה בפני עצמה. אין טעם לדון, בהקשר הנוכחי, בהבחנה בין אינטרפרטציה להתייחסויות אחרות. כל תגובה של האנליטיקאי משולה לאינטרפרטציה, בין אם היתה זאת הכוונה ובין אם לא. אינטרפרטציה נובעת ממפגש הלא מודע של המשתתפים במרחב הוירטואלי אשר מקנה לכל מפגש את אחדותו. היא נוצרת מתוך החומר שמביא איתו המטופל במפגש הספיציפי. לא מספיק לומר כי האינטרפרטציה נוצרת מתוך חווית האנליטיקאי והידע התיאורטי, מאחר ויש להודות בכך שכל האינטרפרטציות, במובן מסויים, נכפות על האנליטיקאי כתוצאה מהפעולות הנפשיות הלא רצוניות המושלות בטיפול (Rolland, 1998).
השתמשתי במונח אינטרפרטציה "וירטואלית" במטרה להדגיש את העובדה כי היא בעלת טווח אינסופי, ומתפתחת תחת השפעם של כוחות שונים המתגלים במרחב הפוטנציאלי, אשר לעולם לא יחזרו על עצמם בדיוק באותו האופן. סןג נוסף של אינטרפרטציה שראויה לכינוי "וירטואלית" היא הרעיון המתעורר בתודעתו של האנליטיקאי המנוסה אך לא נמסר למטופל אלא מעוכב. המשמעות אינה שאינטרפרטציה זו אינה תקפה, אלא שלא נראה נכון לתקשר אותה אל המטופל ברגע המסוים של התהליך האנליטי.
עיכוב של דבר מה משמעו שאנו מודעים למה שאנו מעכבים ולסיבה לכך שאנו מעכבים אותו, כלומר אנו יודעים ממה אנו נמנעים. כדי לעכב אינטרפרטציה, על האנליטיקאי להחזיק בה בתודעתו. האנליטיקאי אינו מפסיק להיות אנליטיקאי והופך לפסיכותרפיסט רק משום שהוא מעכב הערה אשר בנסיבות אחרות היתה נאמרת למטופל. אף אחד לא ירגיש שרופא אשר מחליט שלא לרשום תרופה במקרה מסוים אינו רופא באותו הרגע, או שעורך דין פסול מלעסוק במקצועו כאשר הוא בוחר שלא לפעול בנקודה מסוימת, אלא לאמץ גישה של 'נחכה ונראה'. "פעילות פסיכואנליטית", כתב פריד בהרצאה 34 ב-1933, "היא מתישה ומייגעת; לא ניתן לאחוז בה כבזוג משקפיים אותם אדם חובש כאשר הוא קורא ומסיר כאשר הוא מטייל. באופן כללי, הפסיכואנליזה מחזיקה בבעלותה את הרופא לגמרי או בכלל לא. אותם פסיכותרפיסטים אשר עושים שימוש באנליזה בין יתר השיטות, מדי פעם, למיטב ידיעתי אינם עומדים על קרקע אנליטית יציבה. הם לא קיבלו את האנליזה בכללותה אלא מהלו ודיללו אותה".
לדעתי, תפיסה זו רחוקה מלהיות בלתי תקפה בימינו, ואיני יכולה לדמיין שאי פעם תהיה כזו, כל עוד הפסיכואנליזה קיימת.
אני רוצה לשוב לשדה המכונה פרשנות "וירטואלית": הבחירה האם לבטא אותה או לא, בדומה לאינסוף הקומבינציות האפשריות שניתן ליצור ממקבץ מילים, אינה תלויה רק באנליטיקאי אלא גם ובעיקר במבנה הנפשי של המטופל איתו הוא מתקשר באותו הרגע.
מדוע ובאיזה זכות ניתן לומר כי הרחבת מודל מדעי במטרה להתאים אותו לפתולוגיות נוספות הופכת אותו לדבר מה אחר?
אני מבקשת לטעון כי פרקטיקה משנה את מהותה בהתאם לאופנויות הטכניות שהיא מאמצת, ומאמינה כי תהיה זו טעות לוגית לטעון אחרת. השתמשתי בביטוי "מהות" בהתאם לתפיסתו של הוסרל. בהינתן חומר גלם מסויימים או תחת השראת הרגע, פסל עשוי להשתמש באיזמל, פטיש או סכין מבלי שעובדת היותו פסל תשתנה; בעומדם מול אותו הנוף, עשרה אומנים, מוכשרים באותו המידה אך לא באותו האופן, עשויים לצייר בגואש, צבעי מים או צבעי שמן עשר עבודות אומנות (אינטרפרטציות) שונות, אשר מהותה של כל אחת מהן תהיה שונה.
הרחבת הפסיכואנליזה למטופלים שאינם נוירוטיים- גבוליים, פסיכוטיים ופסיכוסומאטיים- היא בעלת השפעה על פרמטרים טכניים כתדירות המפגשים והישיבה פנים מול פנים. אלו דרכים לארגון מחדש של הסטינג בהתאם למבנה הנפשי או הפתולוגיה של המטופל. הרחבת הפסיכואנליזה באופנים אלו היא ללא ספק חיונית להישרדות הפסיכואנליזה כתיאוריה מדעית בעלת יישום קליני. הבדיקה של גבולות התחום היא שמותירה את הפסיכואנליזה בחיים.
להבנתי, כל ניסיון שלנו להרחיב את גבולות הפרקטיקה צריך להתבסס על הכרות מעמיקה עם מה שאנו מכנים "לב" הדיסציפלינה הפסיכואנליטית- המודל הנוירוטי. ניתן לזהות באיזו מידה חווית העברה מסויימת מכוונת לאחר בדרישותיה, ובאיזה מידה היא מאדירה או פטישיסטית, רק כאשר המטפל כבר התנסה בנוירוזת העברה קלאסית- ואיני מאמינה כי ההתנסות הפרטית של אדם באנליזה שלו עצמו מספיקה להפוך אותו לפסיכואנליטיקאי. לדעתי, התנסות בשלוש אנליזות לפחות (זו הדרישה המינימלית השגורה בכל מקרה), הכרחית לביסוס חוויה פנימית חזקה דיה שתאפשר הפנמה של המודל האנליטי.
פסיכותרפיה פסיכואנליטית או פסיכותרפיה הנובעת מפסיכואנליזה היא, לתפיסתי, פסיכואנליזה הנערכת על ידי אנליטיקאי בנסיבות מורכבות הנובעות מהפרמטרים הבאים שאציג.
מטרת הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית אינה יכולה להיות שונה מזו של הפסיכואנליזה- שינוי נפשי. ההחלטה שלא לפרש את ההעברה היא החלטה טכנית בדומה, למשל, להחלטה לכבד את פיצול האובייקט. בפסיכותרפיה "תמיכתית" היחסית הממשיים נחווים כמשמעותיים יותר מההעברה. עבורי, מצב זה דומה למצב של "עיכוב (holding back) אינטרפרטציות"; למרות משמעותה של בחירה זו, אין היא נחשבת לטכניקה בפני עצמה. כל ניסיון לבודד ולתרגל את הטכניקה הספיציפית על ידי מי שאינם אנליטיקאים משמעה שאיננו מאמינים כי אכן ניתן להשיג את השינוי הנפשי אליו אנו שואפים.
כמובן שהתנועה מאופנות פסיכואנליטית לאופנות הדומה יותר לפסיכותרפיה אינה מקושרת בהכרח לסטינג. בהתאם למבנה הנפשי של המטופל ולנסיונו ובחירותיו התיאורטיות של המטפל, ניתן לקיים פסיכותרפיה עם מטופל השוכב על הספה חמש פעמים בשבוע, ולקיים פסיכואנליזה עם מטופל היושב מול המטפל. באופן אישי, הייתי רוצה שכל עבודה פסיכואנליטית תקרא פסיכואנליזה, בלי קשר לסטינג הישיבה או השכיבה, כל עוד הסטינג עצמו הובהר (אייזנשטיין, 1998). בסופו של דבר, אנחנו עשויים לבחור להשתמש בפרשנות העברה קלאסית או בהתייחסות המכוונת יותר לאגו של המטופל בהתאם לתהפוכות הרגע הספיציפי.
"קלאודיה" (Claudia) היא אתלטית צעירה, בלונדינית יפיפיה, אשר פנתה לאנליזה עקב סימפטומים סומאטיים חמורים ותכופים אשר הדאיגו את רופאיה והגבילו את הקריירה שלה. כמטופלת, היא היתה נעימה ומדאיגה בו זמנית. היא אמרה שאינה נוהגת לשאול את עצמה שאלות ולעולם אינה מקדישה מחשבה לספקות וחוסר בהירות. חייה הורכבו מפרוייקטים קצרי טווח אשר דרשו פעילות ותרגול. מאמניה השונים טענו כי היא לא היתה מסורה במיוחד לפרוייקטים אלו.
בכל אופן, היא לא מחתה באופן יוצא דופן נגד העבודה הנפשית שהצעתי לה. היא לא היתה מהמטופלים אשר גאים בכך ש"אינם חושבים על דבר מאחר ואינם משוגעים". רחוק מכך- היא היתה מופתעת מההבדלים בינינו אך היתה שאפתנית דיה בכדי לאפשר לשיחה להתקיים.
לא היו לה חברות, בני זוג או חיי מין, והיא תיארה את חייה כסגפניים למרות שלא מנעה מעצמה דבר- היא פשוט לא נזקקה לדבר באופן מיוחד. קלאודיה לא זכרה את חלומותיה. האם חלמה כילדה? לא היו לה כל זכרונות של חלומות. בחלום הראשון שסיפרה, בישיבה מולי וכשלוש שנים לאחר תחילת האנליזה, הופיע משטח מים מכוסה קרח. לא היה איש מסביב, הכל היה קפוא, אך המשטח לא היה קר. לאחר שהצעתי כי ייתכן ומדובר בייצוג של חייה הנפשיים, משותקים וקפואים, היא העלתה כאסוציאציה את העובדה שבגיל 13, כאשר החלה לקבל את המחזור החודשי "אבדו לה כל תחושות הקור והחום".זו הפכה להיות בדיחה משפחתית: קלאודיה מעולם לא "נשרפה", מעולם לא רעדה מקור ולא הושפעה ממזג אוויר גרוע. היא עצמה מעולם לא חשה נבוכה או גאה בכך במיוחד, אלא רק הבחינה ב"הבדל הקטן" אשר בהמשך קישרה להתקפי הזעם (fits of temper). חקרנו זאת ביחד. האופן בו היא ניסחה זאת, "אבדו לי כל תחושות הקור והחום" והמילים בהם תיארה את משטח הקרח בחלומה עוררו בה די מחשבות בכדי שתחזור אליהם מפעם לפעם.
עבור קלאודיה, הקרח היה מקושר לקריירה שלה כמחליקה מקצועית על הקרח ולהיקסמותה משדות מכוסי שלג.
היא החלה לצייר, כאילו היתה מנסה להדמים את חלומה והנושא החי שבו. המילים והחלום עצמו המשיכו להטריד אותה עד שיום אחד סיפרה לי, מופתעת, על המצוקה המהממת שחשה למראה אנקור מת. בהתייפחות חסרת שליטה, נראה כי היא מוצאת מחדש את הדמעות שנשכחו ממנה מזה זמן רב. קול הבכי עורר בה מחשבות על מוסיקה והיא אמרה "לובן השלג והקרח מעמעם הכל". הייתי מופתעת מהאיכות הפואטית החדשה של שפתה, כאשר החלה להשתמש במטאפורות. היא עצמה הפכה לרגישה לצלילים אנלוגיים בדבריה: "still life" עמד כנגד "thrill of emotions", למרות החרוז ("still/ thrill").
היא נרשמה לשיעורי שירה, רכשה תקליטים והאזינה למוסיקה קלאסית.
החלום השני שתיארה עלה בקנה אחד עם התקופה המוסיקלית שלה:
קלאודיה נמצאת בחצר המשחקים של בית הספר, מסביבה נשמעת המולת משחק אך היא אינה רואה את הילדים עצמם. קלאודיה יודעת שאירע דבר מה נורא- ילדה קטנה נרצחה. קלאודיה חשה קפואה, אך הילדה הקטנה מופיעה שוב, מחייכת, ואומרת שהכל היה רק בדיחה: "לא נרצחתי, אני הבהרתי (elucidated)".
קלאודיה התקשתה להבין את משמעות ה"הבהרה" ולמעשה אפילו לא ידעה את משמעות המילה, ובדקה זאת במילון. המילה "להבהיר" באה מהמילה לוקס (lux) ומשמעה לשפוך אור על משהו. מיד לאחר מכן היא ראתה מילה שמשמעה "עבודה תחת אור המנורה" (working by the light of a lamp), במשמעות של חקירה ממושכת וסבלנית אל תוך הלילה. משמעות זו גרמה לקלאודיה לחשוב עלי, העוסקת בשזירת זכרונותיה: "אני לא רוצה עוד להיות מתה-נרצחת, אני רוצה לבעור". הרעיון של אור פנימי החזיר אותה לקולה, ולעובדה שלאחרונה היא מנסה לפתח אותו. אולי היא מחפשת אחר מוסיקליות פנימית? מוסיקליות של שיר ערש?
לאחר מכן קלאודיה חלתה. החיוורון של גוון עורה, עייפותה וחוסר החיוניות שבדבריה הכניסו אותי לכוננות. היא לקתה בדלקת ריאות- לאחר זמן רק בו לא חלתה. המעלית, היא אמרה, לא עבדה כראוי. הרעשים שהפיקה מנעו ממנה לחלום. הרעשים היו מעוררים, ניקבו את הלילה במקום לשאת אותו. הבנו כי ה"מהומה" מתנגשת עם המוסיקה ומפריע לה.
השאון היה לצידו של הריגוש הריק, חסר הצבע, בעוד שהמוסיקה היתה חיה ומלאת דימויים צבעוניים. במהלך תקופה זו בה היא הרבתה לשהות במיטה (אבל הגיעה לטיפול), היא חלמה חלום שלישי אשר סקרן את שתינו:
קלאודיה, אחוזת זעם, הורסת עציצים צבעוניים ואישה לבושה בשחור- אולי אמה או סבתה ואולי שילוב בין שתיהן- מכה אותה בפראות ואומרת שהיא "heathen". מונית מחכה לקאודיה והיא צוללת לתוכה; הנהג אומר שהוא הבן של מנתח סיני הנקרא Xa-Clo.
Xavier הוא שמו של אחיו הצעיר של אביה של קלאודיה; אח נערץ אשר נפטר כאשר Clo-dia עדיין לא נכנסה לגיל ההתבגרות. גם הפעם, היא טענה שלא הכירה את המילה heathen וחיפשה את משמעותה במילון. ההגדרה שמצאה היתה: "סקפטי, לא מאמין, כופר". כופרת ביחס למי? מי צרח "כופרת, כופרת"? מה היו הרעשים האיומים שהזכירו לה את חריקת המעלית שמנעה ממנה לחלום?
עבודה האנליזה הזאת נערכה עם מטופלת שישבה מולי, פעם בשבוע, בבית חולים.
חמש שנים מאוחר יותר, להברות יש נימות שונות והנימות מלוות בצלילים וצבעים. השבילים לייצוגים פתוחים ומרחב יצירתי- פואטי במלוא מובן המילה- שוב מתקיימים. במרחב הזה, קלאודיה יכולה לראות את חשיבתה כשלה; לחשוב בגוף ראשון אשר מצריך גם מרחב למשחק יצירתי וגם את כינוי הגוף "אני". "אני אוהבת" ו"אני מאמינה" נובעים מההבדלים אשר מעוררים חשיבה באופן אנלוגי, שהוא הבסיס למטאפורות. במרחב שנוצר, ייצוגים ויזואלים של הספרה המינית יכולים להתקיים.
מטרת הדוגמא הקלינית הנוכחית היא להצביע על סוג העבודה שניתן היה לערוך עם מטופלת כקלאודיה. קולגות יכלו להמליץ על "פסיכותרפיה תמיכתית" אצל "פסיכותרפיסט". כיצד, אז, היתה האיaה הצעירה הזאת יכולה להתפתח?
המהות אינה רק פרשנות ההעברה. יש לקחת בחשבון את ההעברה ולהקשיב לה; עלינו להמתין עד שהיא מתארגנת ועד שהיא מארגנת את החומרים, לא משנה עד כמה דלה היא נראית תחילה.
לתפיסתי, להיות אנליטיקאי משמעו להיות משוכנע בכוחו של הלא מודע ולהיות בעל אמונה נלהבת בכוחה של החשיבה. חשיבה היא לעיתים מכאיבה וקשה, למרות העונג שהיא מסבה. בכל מקרה, לא ניתן לצמצם אותה לתוצאה פאטאלית בלבד. דברים יכולים להשתנות תמיד, וכל נראטיב ניתן לספר גם בדרך שונה.
1. Psychoanalytic psychotherapy does not exist. The EFPP clinical monograph series. Aisenstein, Marilia Aisenstein. Frisch, Serge (Ed); Hinshelwood, Robert D. (Ed); Gauthier, Jean-Marie (Ed), (2001). Psychoanalysis and psychotherapy: The controversies and the future, The EFPP clinical monograph series (pp. 19-31). London, England: Karnac Books, xliii, 154 pp.
