פרופ' ארנון לוי
זהו פרק י"א מספר שעדיין בכתיבה. הספר הוא שילוב של ספר מקצועי וסיפור בדות עתידני, המספר את סיפורו של נורמן - נציג עיתונות זר, החי בארץ כבר שנים רבות, מרגיש כבר חלק מהמציאות הישראלית ורוצה לבצע הסבה ולהשלים את לימודי הפסיכולוגיה שהתחיל בהם בעבר. חברתו הקרובה טל נפרדה ממנו ועזבה משרה מאוד מתגמלת בהי-טק, וטסה לתקופת זמן לא מוגדרת של סדנאות מדיטציה באי לסבוס ביון. הפרק המצורף בזאת מספר חלק מחוויותיו הנוכחיות.
לאחר שני ספרים מקצועיים שכתבתי בעבר: "תבניות פרומיתיאוס-מבוא לפסיכולוגיה אבולוציונית של העצמי" ו"מעבר למראה הריקה", חשבתי ששילוב של ספר מקצועי עם סיפור בדות עתידני מתאים יותר לרוח התקופה. לאחר כ-35 שנים של עיסוק בכל תחומי הפסיכולוגיה הקלינית, בטיפול, בהוראה ובשנים האחרונות גם בתחום ה-Coaching Psychology, שהוא תחום אקדמי של שילוב פסיכולוגיה ואימון אישי שייסדתי בארץ, אני שמח להנגיש לקורא המתעניין את סיפור חייו של נורמן.
נורמן הוא עיתונאי מצליח ובעל שם, שמוכר בין עמיתיו למקצוע כלא קונפורמיסט, בעל חשיבה לא שגרתית, ואומץ רב להתמודד ולעמוד על דעתו. מסיבה זאת, מערכת העיתון הדיגיטלי הכלל אירופאי "אירופה ניוז" שבו הוא עובד, שולחת אותו בעיקר לאזורי עימות ואזורים מסוכסכים. למרות הצלחותיו הרבות בתחום מקצועו, עובר נורמן, מאז בואו לישראל, שני תהליכים משמעותיים ששינו את הקריירה שלו. הראשון היה שמיד עם הגיעו לישראל הוא הרגיש שזה המקום המתאים לו לחיות בו. לנורמן לא היה הסבר לכך, אך כשלחצנו עליו הוא אמר: "מכל המקומות בהם הייתי בעולם, אני נתקל בישראל בסוג של פרדוקס שמאתגר אותי: בבואי לארץ, בתחילת המאה ה-21, הייתה הארץ מפולגת לשבטים בעלי צרכים, אינטרסים וערכים מנוגדים. מצב זה יצר חוסר אלטרואיזם שכל כך היה מנוגד לרוח השיתוף שהייתה עם תחילת הציונות, שאני רואה אותה כתנועת רנסנס של העם היהודי. כזכור לך, לאחר שהמצב הוביל למתחים חברתיים ושחיתות שלטונית, נוצרה תנועת התנגדות חברתית שאיימה על השלטון. מאז שהממשלה והכנסת נאלצו להכריז על יצירת חוקה המבוססת על חלוקה לקנטונים ומשטר פדרלי, נעשתה ישראל מקום מרתק לחיות בו. התחילה להיווצר אנרגיה תרבותית ויצירתית, ופריחה כלכלית מדהימות. בעקבות זאת, סיקרן אותי: מדוע אנשים אינם משתנים אלא כאשר הם מגיעים לתחתית? מהם הגורמים שיוצרים אצל אנשים קיבעון מחשבתי, רגשי והתנהגותי ומונעים מהם לממש את עצמם בצורה מיטבית? "דבריו אלה של נורמן גרמו לי להבין את השינוי השני שחל בחייו של נורמן. באמצע קריירה מאוד מוצלחת ומבטיחה, החליט נורמן שברצונו לבצע שינוי מגמה, ולשוב ללימודי הפסיכולוגיה, בהם התחיל בעבר. בעיקר קסם לו התחום שהתפתח במהירות מאז תחילת המאה ה-21, ה-Coaching Psychology, שמסייע לאנשים להגשים את הפוטנציאל העצמי שלהם באסטרטגיה קצרת מועד וממוקדת. לשאלתנו, הוא השיב: "כעיתונאי אני מתאר מה אנשים עושים, אך ברצוני להכיר לעומק איך אנשים חושבים ומרגישים, מה ממניע אותם, מה החלומות שלהם וכיצד יוכלו להגשים אותם. הדחף להבין לעומק את גורמי השינוי אצל הפרט ובחברה האנושית אינו נותן לי מנוח".
נורמן הוא אדם חכם ומעמיק, שאוהב את שיחות הנפש המחכימות עם המנטור הרוחני שלו, סם - פסיכולוג זקן וחכם, שאותו הוא מכיר מאז בואו ארצה. לאחר שבת זוגו טל טסה לחפש את עצמה באי לסבוס, נורמן החליט לבצע גם הוא את המסע של חייו. נורמן לא חיפש למצוא את עצמו, אלא למצוא תשובות לבעיות קיומיות שהעסיקו אותו, על החיים, ולהבין יותר לעומק את נפתולי ההתנהגות האנושית. לאחר ביקור קצר, אך מטלטל, אצל חבר ותיק שמצא את פינתו בכפר קטן בברטניה שבצרפת, על גבול האוקיאנוס האטלנטי, הסתבר שאותו חבר מחובר מאוד לעולם דרך הניו-אינטרנט. החבר הציע לנורמן לנסוע לפריס, ושם הוא פוגש את הזקן המדהים קים. בניגוד לסם, קים אינו חולק עם נורמן הגיגים על החיים, אלא מציב לו חידות אקסיסטנציאליות מסוג הקואן, שבעזרתן הוא יאלץ לחשוב בצורה לא שגרתית ולהבין לעומק את העולם הפנימי שלו ושל העולם שבו הוא חי.
למחרת בבוקר נורמן מצא את עצמו נוהג בכביש המוביל לפאריס, בדרכו לקחת טיסה לאי לסבוס ואולי גם לקפוץ לאותו זקן חכם בפאריס. הכביש היה מהסוג הנקרא בצרפת נסיונל, כלומר כביש מרכזי שאינו אוטוסטראדה. הכביש היה מסויט, ערפל כבד כיסה אותו ומדי פעם נשמעה שריקה של משאית שעוברת בקרבה מקפיאת דם לידו, ומרעידה את מכוניתו.
הנסיעה בשעת בוקר מוקדמת בנסיונל, בערפל כבד, כשרק משאיות מפלצתיות שאיש אינו יודע מה הן עושות בערפל הזה, הייתה מתישה. הן מפחידות, אותן משאיות, יכולות להדביק אותך לאי תנועה, כך שאחר כך יצטרכו לגרד את השיירים בשפכטל. מבצע של קירוב לבבות בין הנהגים ה"רגילים" לבין ה"משאיונים", נהגי המשאיות, שיזמה ממשלת צרפת, קידם את הסלוגן: "המשאיונים הם נחמדים". אך איש בצרפת לא התייחס לכך באמון, כשם שלא התייחסו לניסיונות הממשלה לקרוב לבבות בין האיכרים לבין הפריזאים. "אלה הם שני עולמות שונים לחלוטין" אמר נורמן לעצמו. "אך מה אני מדבר, ראה בישראל את הפערים שכל כך קשה לגשר ביניהם: עולמם של החרדים, הערבים, הדרוזים, ובעיקר המתנחלים ותושבי 'מדינת תל אביב'".
נורמן נכנס לבניין הישן. בית פריזאי אופייני של "הגדה השמאלית" של פאריס, שהייתה במקורה הטריטוריה של הסטודנטים ואנשי הבוהמה. פעם ישבו כאן האקזיסטנציאליסטים, ולפניהם הציירים האימפרסיוניסטים, בבתי קפה פריסאים ספוגים בעשן סיגריות ובריח הקלבאדוס, אותו ברנדי שנוהגים הצרפתים להוסיף לקפה ושהופך את חווית הקפה להיות ייחודית כל כך לפאריס, לא בית קפה איטלקי או תל אביבי שהחזון שלו אינו מתרומם מעבר לשיפור איכויות הקפה. הקפה הפריסאי הוא מקום שבו אתה חי. לבד או בחברה. יש לך תמיד את הריחות האופייניים של בריוש, קרואסון, של קותלי חזיר ואלכוהול, מעורבים באדי הקפה ובריחות של סיגריות ז'יטאן ושל המושבים המהוהים.
הבית היה ישן אך מפואר, מטופח ונקי. מסוג הבתים של השמאלנים-בורגנים שהצרפתים מכנים שמאלני קוויאר, שמחזיקים בדעות שמאלניות, אך יוצאים לסופי שבוע על יאכטות עם חברים. נורמן צלצל בדלת. תחושה מעורבת של חרדה וציפייה לא ברורה, אך מלאה בתקוות, השתלטו עליו. "רגע" נשמע מתוך הדירה. באופן מפתיע, היה זה קול צעיר להפליא. מיד אחרי הקול, נפתחה הדלת ובחורה צעירה פתחה אותה. "שלום" באת לקים? בוא היכנס.נורמן פסע פנימה, עדיין מהסס. דלת פנימית נפתחה ומהחדר יצא זקן, בהליכה גמישה ומלאת אנרגיה. נורמן הופתע, אך מה שהכה אותו בתדהמה היו דווקא עיניו של הזקן. עיניים עמוקות, שלוות ורגועות, כאגם שכוח אל אך בוהקות בסקרנות וענין. עיניים מלאות חוכמה של מישהו שכבר ראה וידע הכל. נורמן נזכר באמרה הצרפתית הידועה: "אם הזקנים היו יכולים ואם הצעירים היו יודעים..." ואמר לעצמו: "הנה זקן שיכול ויודע הכל..."
"באת בקשר לאימון הפסיכולוגי?" כך הזקן מניה וביה אמר.
"איך ידעת?" נדהם נורמן
הזקן לא השיב והוציא חוברת עבה מהמגירה. "קרא את זה", אמר בקצרה.
נורמן פתח את המחברת ונדהם: כל השאלות שהעסיקו אותו היו שם
הזקן פתח את החוברת בתחילתה:
שיעור ראשון:
"בא אליך מטופל או מתאמן, מהו הדבר הראשון שאתה רוצה לדעת?"
"מיהו האדם ומה הוא רוצה?"
"זה אינו פשוט כל כך."
"מיהו האדם? הורד ממנו את כל העטיפות: את המקצוע, את הסטטוס החברתי, את ההיסטוריה, הייחוס וכן הלאה.
מה נשאר ממנו? עם זה אתה עובד. הורד את קליפת האגו ותגיע לדבר האמיתי. לגרעין העצמי. זהו שיעור ראשון. הוצא את האגו החוצה. אל תהרוג אותו ואל תילחם בו, רק הוצא אותו החוצה ונהל איתו דיאלוג ממקום של עוצמה, כמו שאמר ניטשה..."
"למעשה, כפי שטוענים הזן בודהיסטים, האגו הוא פיקציה. מדוע הוא פיקציה? מיד נגיע לכך. זו אינה אמירה מקורית, אך אני עומד לומר לך משהו שיזעזע את אמות הסיפין של הווייתך - העצמי שהוא לכאורה הגרעין האינטימי והאישי ביותר של ההווייה האנושית, אומנם אינו פיקציה, אך הוא אינו שייך לאדם. זהו לכאורה פרדוקס - אז למי שייך העצמי שלי, עם כל התנסויות חיי, כל הסודות הכמוסים? הלא תחושת הזהות עם העצמי אינה ניתנת לפירוק".
"אל דאגה" אמר הזקן שראה את מצוקתו של נורמן, "העצמי קיים, אך אינו קיים במקום כלשהו אצל הפרט. אם נסתכל מבחינה מדעית, תסכים איתי שעדיין לא נבנה המיקרוסקופ שהצליח להבחין ברמז כלשהו של העצמי בגוף האדם. תאמר, בוודאי שלא, הרי הוא נמצא בנפש ולא בגוף, אך הסטטוס של הנפש זהה. היא שם נרדף לעצמי. מה אנחנו כן יודעים על העצמי: הוא מדבר בשפת אמו, כלומר הוא תלוי תרבות. העצמי של בן שבט המאורי בניו זילנד, או הטוטסי ברואנדה, שונה מהעצמי של הג'נטלמן הבריטי, של המוסלמי הקיצוני שגדל באפגניסטן או של האיטלקי הים תיכוני. השפה, הערכים, המודלים של חשיבה והדפוסים הרגשיים, מעצבים את זהותם, את העצמי שלהם ואת התנסויותיהם.
"אך חכה", "איננו פוסט מודרניסטים שטוענים שהכל יחסי ואז זה אומר שהעצמי אינו אלא תגובה למרחב התרבותי/חברתי ושאין מהות או ערך מוחלט בעצמי. אצל האדם קיימת תמיד הדיאלקטיקה בין היחסי והמוחלט. העצמי גם מכיל צרכים וערכים אוניברסאליים, כפי שנמצא במחקרים של סליגמן ופטרסון, וקיים בו גם החלק האינטימי ביותר, הלא מילולי או הטרום מילולי של אדם. ההתנסויות האישיות בעלות האימפקט העמוק ביותר".
"אז יצאת מבולבל. מספיק להערב. אם תבלע הכל במכה אחת תקיא. צא לעיר".
ואומנם לזה השתוקק נורמן יותר מכל. נורמן היה רגיל לדברי החוכמה של סאם שסידרו לו תמיד את החשיבה. אך כאן היו אלה דברים שנטעו בו ספקות ובלבול. הוא הרגיש שקים הזקן בונה לו קואן – חידה בודהיסטית פרדוקסלית, ונוטע בו מבוכה ובלבול על מנת שיארגן מחדש את הדברים בעצמו, לא כתורה סדורה אלא כהתגלות אקסיסטנציאלית.
הרובע הלטיני, כרגיל, היה שוקק חיים. נורמן אהב את התמהיל הפריסאי של סטודנטים צעירונים, תיירות תרמילאיות, זקנים, ואנשי עסקים פריזאיים, לבושים במיטב החליפות של מעצבים יוקרתיים, וממהרים לאנשהו.
זו אינה אמריקה או ישראל, שבהן העתיד שייך לצעירים ומודדים אותך בנוסחה של כמה אתה שווה כפול הגיל. כאן יש מקום לכל אחד ובכל גיל, מילדות ועד זקנה – יש לך מקום. מלצרים מבוגרים בבתי הקפה שרואים בעבודתם מקצוע לכל דבר, לא תמצא לעולם בארצות הברית או בישראל. הם כבר מזמן היו תולים את עצמם, אכולי בושה על כך שלא הגיעו רחוק יותר בגילם. רק נערות צעירות, סטודנטיות, ממלצרות ומברמנות בישראל ללא בושה. הלא יום אחד הן תהיינה עורכות דין או פסיכולוגיות.
נורמן התיישב בבית קפה הצופה לסיינה ושקע בהרהורים. הוא אהב רגעי חסד אלה של ישיבה בקפה לבד. זה אפשר לו להתבונן סביבו ולראות את החיים זורמים. זוג תיירים מאוהב ממול, סטודנטית שיושבת עם הלפטופ שלה שקועה בעבודתה, והמים העכורים של הסיינה הזורמים בשקט. כל זה הכניס אותו להתבוננות עמוקה.
מה קורה עם טל? נורמן הכיר את טל היטב, המסרון ששלחה אמר: "בוא תחלוק אתי את מה שעובר כאן" ולא "בוא, אני במצוקה". היא לא הייתה מנתקת אילו הייתה במצוקה. היא רצתה להיות אניגמטית.
"אך לא, אני אינני מוכן עדיין" לחש לעצמו. "גם אני במסע לחיפוש עצמי. האקט של טל של התנתקות מהכל וחיפוש אינטנסיבי של האוטנטיות שבה, זעזע גם אצלי את הקיום השגרתי ועורר בי את השאיפה לגילוי עצמי".
הרהורים ביחס לעצמי שבו וטרדו את מנוחתו של נורמן. אז נכון שאי אפשר למצוא שרידים לעצמי במיקרוסקופ, אך גם בחוץ היכן נמצא הוא? האם הזקן מדבר על עולם של רוחות רפאים שבו מסתובבים העצמיים ברחוב? גם את זה עדיין איש לא ראה.
פתאום נפל לנורמן האסימון: אני חי עדיין ביקום ניוטוני שבו יש דברים ועצמים, ומה שאינו ניתן לתצפית הוא רוח רפאים. אבל בעצם החיים מתנהלים על פי הגישה הקוואנטית והפילוסופיה הפנומנולוגית: יש לנו חוויה קיומית כאן ועכשיו, יש לנו תופעות בעולם ובתוכנו, ויש מציאות קוואנטית שהיא תלוית הצופה-משתתף שבורא את העולם ללא הרף. איננו יודעים דבר על העולם שמעבר לכך, אך אנו יודעים שהעצמי מחובר לחוויה הקיומית שלנו וגם לעולם שניתן לכנותו הקשרי – העצמי הוא הקשר עם הסביבה, עם העולם, עם התרבות, עם החברה.
אין זה חשוב ואין זה אפשרי להמשיך ולדוש בבעיות הקלאסיות של הפילוסופיה, אם המציאות היא אמיתית או לא, או בבעיות הפוסט סטרוקטורליזם השונות שדנות בנושא. אם האדם או העצמי הם אמיתיים. החוויה קיימת והשינוי קיים ושניהם שזורים זה בזה.
נורמן התבונן סביבו. "אז מה עם הקשר שלי עם הסביבה שבה אני מצוי עכשיו?" שאל את עצמו בציניות. "הנה אני חופר כאן שעתיים, מנותק לחלוטין מסביבתי". נורמן התחיל לסקור בעניין את בית הקפה עם התמהיל הפריסאי האופייני של תיירים אמריקאים, גרמנים ויפניים (או סינים שהתחילו לגלות את מחמדי העולם ונורמן עדיין לא הבחין בינם לבין היפנים).
פתאום נפל מבטו על דמות מוכרת שהכתה בו גלים של עונג לא ברור. מהיכן אני מכיר אותה לעזאזל? שאל את עצמו. עיניו תפסו את עיניה והבחורה חייכה חיוך רחב שהמיס את ליבו. נזכרתי. זו היא מהסדנה למדיטציה טנטרית. לא זאת איתה היה לו רומן, אלא מישהי שאיתה לא הזדמן לו לדבר. "הי, איזו הפתעה" פנה אליה בשמחה. כאן בפריס, בלב כל המגמה האנושית התוססת שמסביבו, הוא הרגיש מאוד בודד עם ההרהורים האקסיסטנציאליים שלו והסדקים שניבעו בתפיסת העולם שלו. "מה את עושה כאן?" עלתה השאלה הבנאלית אך הבלתי נמנעת בנסיבות אלה. "הבן שלי התקבל ונרשם לבוזאר אוניברסיטת פריס לאומנויות, ובאתי ללוות אותו" השיבה. "הוא תמיד חלם על זה, אך היה בפאניקה היום, כשהתחילו הלימודים. כולם מלהגים בצרפתית ולו יש רק את בסיס הצרפתית האלג'יראית מהבית. חייתי בצעירותי בפאריס לפני שבאנו ארצה, לאחר שמשפחתי 'עלתה' מאלג'יריה לצרפת. באתי לארץ לשנת לימודים ונשארתי. כאן הקמתי את משפחתי ועכשיו - סגירת מעגל, הבן חוזר לצרפת ללמוד. זה היה מדהים לראות אותו הולך לאיבוד בתוך המגמה האנושית הצעירה הרותחת מהורמונים ומאנרגיה".
ראה איך אנחנו מלהגים כשני מכרים ותיקים, חשב לעצמו נורמן, וזו בחורה שמעולם לא החלפתי אתה מילה. איך הנסיבות המשתנות מייצרות מציאות חדשה.
"אז באת ללוות אותו ואת נשארת לכמה זמן?" שאל, והרגיש כבר שלא היה רוצה להיפרד ממנה בקרוב.
"10 ימים. להיות איתו בימים הראשונים וקצת לשחזר זיכרונות ילדות בפאריס". השיבה בנועם מהורהר. "העיר הזאת מעוררת בי תמיד משהו שקשה לי להכיל במילים". "זהו עבורי מעין מסע של זיכרונות. אך עלי לשוב למציאות בארץ, הפציינטים ממתינים לי."
"את רופאה?" שאל נורמן. "כן פסיכיאטרית", השיבה. "או, מעולה", אמר "רציתי לשאול אותך משהו".
"ראה איזה עולם", חשב לעצמו, כל אדם הוא עולם שלם. "תמיד ידעתי זאת, אך כשזה מגיע למציאות זה מדהים. כל כך מקרי שפניתי לאשה זו. אלמלא החיוך לא הייתי פונה אליה ולא מכיר אותה והיא הייתה נשארת חלק מההמון חסר הפנים, וכרגע היא נראית לי עתה אישה כל כך מיוחדת".
נורמן סיפר לה בקצרה על נסיבות הגעתו לפאריס, על נסיעתה של טל ועל המפגש עם חברו ועם הזקן המדהים. הוא הרגיש שהיא תוכל לסייע לו לארגן במקצת את מחשבותיו ורגשותיו. בעצם מה שמך? שאל. לא הצגנו את עצמנו. שמי נורמן. "טליה", הציגה את עצמה בת שיחו "לא טלי, טליה".
"האם גם פסיכיאטרים מענים את נפשותיהם, כמונו אנשים לא מקצועיים בתחום הנפש, שיוצאים במסע חיפוש עצמי? לעיתים זה יוצא להם טוב כמו אותו עורך הדין שמכר את היגואר שלו, אך קנה רולס רויס בעקבות הצלחתו "הרוחנית", אך בדרך כלל אנו ממשיכים לחפש, אך לבסוף מוצאים שאין תשובות מוחלטות לשאלות קיומיות. אולי אתם מאבחנים רק אם השאלות מעידות על הפרעת אישיות או פתולוגיה כזו או אחרת וכך פותרים את הבעיה?"
טליה צחקה בנועם ובשליטה של פסיכיאטרית: "שאלנו הרבה ולכן באנו למקצוע של הנפש לגלות את מסתוריה, אך עתה חדלנו לשאול. אנחנו עושים את אשר התאמנו לבצע, כמו כולם. יש בודדים מאתנו שממשיכים לחקור, אך הרוב מחלקים תרופות לתחזוקת הפציינטים. לעיתים אנחנו עוסקים הרבה פחות בנפש האדם מאשר עורך הדין או שופטים שמנסים לאפיין ולנתח את הלקוחות או את העומדים לדין לפניהם.
נורמן קם בבוקר והרגיש שהמחשבות מתחילות להתרקם במוחו לאיזו שלמות. זאת ההארה המפורסמת? נורמן לא המשיך להתענות בשאלה והתיישב להתחיל לכתוב. המחשבות שנטע בו קים התחברו למחשבות שמתרקמות במוחו מזה זמן רב. עכשיו אני מבין את דבריו של ביון על מחשבות שמחכות לחושב. הן כולן קיימות, ורק עלי לאסוף אותן ולסדרן בסדר הגיוני. אינני צריך לקרוא את המחברת של קים. כל הידע קיים כאן ועכשיו. עלי רק להוציא אותו לאור. מעולם לא הבנתי טוב יותר את אמירתו המפורסמת של פרויד שבעזרתה אפיין את מטרת הפסיכואנליזה: "היכן שהיה הלא מודע יהיה המודע". לא. בעצם זה עמוק יותר. אמר, זה לא רק להביא את הדברים למודעות, זה ליצור משהו חדש לחלוטין. במקום החשיבה הפרוידיאנית על: "המדע והתבונה יאירו את מחשכי הבערות" שהתאימה לרוח זמנו, המדע המודרני מדבר על ההתרחשות במערכות מורכבות ויצירה ספונטנית של ידע חדש.
חלק ב': חקירתו של נורמן"מאיפה נתחיל", חשב.
"נתחיל מהעובדות ומהן נרקום את הסיפור כולו", אמר: "לפני כל ענין במציאות האנושית קיימת ההוויה, החיים, ההתנסות, החוויה. קשה לתת לזה מילים כי מדובר בחוויה לא מילולית. האקסיסטנציאליסטים תמצתו את זה במשפט קצר: "הקיום קודם למהות", וכוונתם הייתה שהתפיסה האריסטוטליאנית שלפיה מטרתו העליונה של כל "דבר", יצור או אובייקט בעולם, היא הגשמת המהות שלו, שהיא במילים אחרות הינה משהו כמו הטבע שלו. האם המהות של האדם היא החשיבה הרציונלית? האקסיסטנציאליסטים ובעיקר סארטר, בעקבות ניטשה, אמרו שהקיום האנושי קודם למהות של האדם, והמשימה של האדם בחייו, היא הבחירה החופשית, ההחלטה הקיומית והאחריות לבחירה ולתוצאותיה שאיתם על האדם להתמודד. ג'רלד אדלמן, חתן פרס נובל, שם את זה בפרספקטיבה מדעית ובמשפט תמציתי ומבריק אחד: "הקיום קודם לתיאור, הברירה הטבעית קודמת להגיון, והפעולה קודמת להבנה". כלומר, כמו כל היצורים בטבע, אנחנו קיימים בעולם, מעוצבים על ידי הברירה הטבעית, והקיום שלנו אינו בחשיבה אלא בעשיה. מתוך כך התפתחו החשיבה, ההיגיון, הרגש, הפעולה והנרטיב.
אך עוד הרבה לפני אדלמן, כבר אבותינו הקדמונים עמדו על כך. משה רבנו, שזכה להתגלות האלוהית, עמד כולו ביראת קודש ושאל בסקרנות אדירה את האל "מי אתה?" "אהיה אשר אהיה" ענה החכם הזקן. הקיום קודם למהות, כך אמרו האקסיסטנציאליסטים, ולא תמיד ניתן להסביר את המהות. אך הקיום נוכח תמיד. כל אותם התלבטויות של ספקנים פילוסופיים ששאלו האם המציאות קיימת באמת או שאנו מדמיינים אותה? בעצם כשלו לוגית. הם הקדימו את התיאור לקיום בדבריו של אדלמן, או את המהות לקיום כדברי האקסיסטנציאליסים.
אוקיי אז אנחנו קיימים בטבע כחלק ממנו, אך לקיום שלנו יש גם משמעות. יצרנו ציביליזציות, תרבויות, טכנולוגיה, מדע, אומנות שכמעט מתגברים על הטבע. אנו משנים את הגנים, ומשתלטים על הברירה הטבעית בכוח התרבות. נכון שהיצור האנושי מסוגל עדיין לצפות בתוכניות ריאליטי עלובות, או לאבד צלם אנוש בהתנהגותו הברוטלית, אך עוצמתו היא בכוח הנבנה והמצטבר של התרבות האנושית שהופכת אותו למתחרה באל. זהו מזון המלכות שיכול לאפשר לו להיות מלך היקום בכל רגע, אך בו זמנית הוא נידון לחידלון עולמים. החטא הקדמון אינו המרד באל, המתבטא באכילת פרי עץ הדעת, אלא אי אכילת פרי עץ החיים בו זמנית. יש כאן פרדוקס", גיחך נורמן לעצמו "הלא הדעת אינה מתת אלים שבאה מאכילת הפרי, אלא יצירת התרבות מהמצב האנושי שנגרם בעקבות החטא הקדמון. אדם חכם בן אלמוות היה מפתח טכנולוגיה מבריקה, אך לא מפתח תרבות. יצירות האמנות, הספרות והתרבות האלמותיות נובעות מהמצב האנושי ולעיתים קרובות מהמצוקה, החרדה והסבל שהוא מכיל ולא מאומניפוטנטיות של חיי נצח.
אך עובדת הקיום היא הכל או לא כלום. כל דבר קיים בעולם, אז מה עושים עם הקיום ועם החידלון? מדוע איננו מסתפקים בקיום ואנחנו הולכים לסדנאות שיורו לנו על דרך חיים טובה ומתגמלת יותר? מדוע אנו הולכים לפסיכולוגים, או לכאלה שהפסיכולוגים מתעבים, כי הם מרגישים, במידה לא קטנה של צדק, שפלשו לטריטוריה הבלעדית שלהם - מאמנים, מטפלים אלטרנטיביים, מטפלים בשיטות שונות, ואולי גם פסיכיאטרים שמטפלים בתרופות?
אז נכון שקודם כל עלינו להשלים עם עובדת הקיום שלנו בעולם ועם מה שכינו אקסיסטנציאליסטים "המצב האנושי", אך זה אינו מספיק. אנחנו גם רוצים כל העת לשנות את מצבנו בעולם. רוצים ופוחדים. בדרך כלל נפגענו במהלך חיינו בצורה זו או אחרת, ומכל מקום הקיום הממשי שלנו שונה מהקיום הרצוי, וזה מקור הסבל האנושי, כדברי הבודהיסטים.
אז מהו הקיום הראשוני שלנו? ברור שתחילתו באורגניזם ובכלים שיצרה הברירה הטבעית לתפקודו. ההתפתחות והגדילה, התנועה, קשר עם הסביבה וכיוצא בזה. פיאז'ה לימד אותנו שהפעלת האורגניזם הקשורה לדפוסים מולדים יוצרת התנסויות שהטמעתן מייצרת את דפוסי התודעה והמנטליזציה במהלך החיים. אדלמן הרחיב נקודה זו וראה את הקיום, הברירה הטבעית והפעולה כבסיס לכל מה שאנחנו.
כמה מיושן הטיפול הפסיכולוגי חשב. נכון שבמהלכו קורים בעיקר דברים טובים. אך חבל שכל הידע שהצטבר על ידי מיטב המוחות, במהלך יותר ממאה שנה לא מצא את הכיוון הנכון. במקום לפתח כלים עוצמתיים לטרנספורמציה, מתפתחת תיאוריזציה בלתי נדלית, בלי שהפסיכולוגיה הגדירה לעצמה את מטרותיה בצורה חד משמעית. הלא המודל הרפואי כבר אינו תקף, כפי שטוענים רוב התיאורטיקנים כיום, וכל תקופה יש לה את הדיאגנוזות האופנתיות: החל מההיסטריה הפרוידיאנית, הפרעת האישיות המפוצלת, הפרעת האישיות הגבולית, ההפרעה הנרקיסיסטית. ומה עכשיו? לא ברור, ולכאן נכנסים מטפלים שאפתנים בסגנון הניו אייג', שמחקים רבות מפעילויות הטיפול ומצליחים לעיתים לא רע. כן, כדאי להודות, לעיתים טוב יותר מהפסיכולוגים.
על הפסיכולוגיה לעבור את התהליך שעברו אומנויות הלחימה. כמה אהבתי להתפתח בתחום זה, ואני זוכר שבתחילה הגישה המקובלת היתה שיטת השוטוקאן, שיטה קטלנית שמאפשרת להרוג אדם במכה מוצלחת אחת. אלא שהשיטה הייתה מאד טכסית ונוקשה, וכאשר מורי השיטה נוכחו שמתאגרף זריז או סתם בריון רחוב, יכול להפיל לוחם שוטוקאן מיומן, התחילו לפתח את הידע העמוק של השוטוקאן ולשלב אותו בגישות מודרניות, וכך פיתחו שיטות כמו קיקבוקסינג, גישת קיוקושינקאי, MMA וכן הלאה, שמשלבות את הידע והאימונים הקפדנים של לוחמי השוטוקאן עם הידע החדש שהתפתח בשיטות חדשות, שטחיות יותר.
המתאגרף הזריז במטפורה הזאת הוא המאמן, הקואצ'ר, ובריוני הרחוב הם המטפלים האלטרנטיביים למיניהם, שמצליחים לעיתים ליצור שינוי משמעותי ללא ידע מעמיק. האם הפסיכולוג הקליני בעל ההכשרה העמוקה והממושכת כל כך הוא לוחם השוטוקאן שזמנו עבר?
למעשה לא עבר. בזכות הידע הרחב והעמוק של הפסיכולוג, הוא יהיה לוחם העתיד, אך עליו לעבור טרנספורמציה. ללמוד להיות לוחם בחיים, ולא בחדר הטיפולים שבו חיות החוויות במפגש הטיפולי הקלאסי שזמנו עבר. צריך לחשב מסלול מחדש, כמו שאומר מכשיר ה-ג'י.פי.אס. "טוב, התעייפתי" חשב לעצמו. "הזקן החכם שלח אותי לחשוב לבד, אך כאן אני זקוק למשוב שלו".
פרופ' ארנון לוי הוא פסיכולוג קליני ומאמן אישי.
