רותי קצבורג-קדוש
התינוקת הראשונה שנולדה מביצית שהוקפאה, הופשרה והופרתה, היא היום כבת 30. אולם נדרשו עשרות שנים של תהליכי מחקר ופיתוח עד שנושא הקפאת ביציות הפך ליישומי ו"נגיש" יותר. מבחינה זו מדובר בחידוש טכנולוגי. אישה המעוניינת לעבור שימור פריון באמצעות הקפאת ביציות, נזקקת לעבור תהליך שבעיקרו דומה לזה של טיפולי ההפריה החוץ גופית. היא מתחילה בטיפול להשראת הביוץ, הכולל קבלת הורמונים (בדרך כלל בזריקות) ומעקב סדיר במרפאה. ההורמונים נועדו לגרות את השחלות ולגרום להן לייצר מספר ביציות בעת ובעונה אחת. האישה נמצאת במעקב אחר גודל הזקיקים, וכשהם מגיעים לגודל הנדרש, היא נוטלת את הורמון הביוץ וכעבור 34-38 שעות ממועד קבלתו מתבצעת שאיבת ביציות. שאיבת הביציות מתבצעת לרוב בהרדמה כללית (בר-חוה, שינקמן בן-זאב, 2003). הביציות נשמרות בתנאי הקפאה במעבדה עד אשר תבקש האישה להפשירן ולהפרותן.
הטכנולוגיה להקפאת ביציות היא חיונית ביותר. היא מאפשרת שימור אופציית הריון בריא בגיל מאוחר יותר לנשים הנזקקות לכך בטובתן או שלא בטובתן. החוק במדינת ישראל מאפשר שימור פריון מסיבות שאינן רפואיות, לנשים אשר מלאו להן 30, אך טרם מלאו להן 41. נשים אלו יכולות לעבור עד ארבע שאיבות, או עד שיגיעו להשגת 20 ביציות, לפי המוקדם מביניהם (תקנות משרד הבריאות).
החוקרים שפיתחו את הטכנולוגיה שיערו שהיא תעורר התלהבות בעיקר בשל האפשרות לאפשר לנשים משכילות ובעלות קריירה לדחות את הולדת הילדים. ואכן – במידה מסוימת הדבר התרחש. כך למשל – חברות פייסבוק ואפל הצהירו לא מזמן שהן מוכנות לכסות את העלויות של הקפאת ביציות לנשים העובדות בחברה, כדי שאלו יוכלו לדחות הקמת משפחה מסיבות של קריירה. עם זאת, השערתם של מפתחי הטכנולוגיה בגין הסיבה המרכזית לבחירתן של נשים לנקוט בתהליך מאותגרת שוב ושוב בשנים האחרונות, שכן העדר בן זוג היא הסיבה השכיחה ביותר לשימור פריון באמצעות הקפאת ביציות. נראה שנשים רוצות את ההזדמנות להפוך לאימהות בתוך מערכת יחסים תומכת ארוכת טווח, וזו הסיבה העיקרית לבחירתן בהליך הקפאת ביציות (Lockwood & Johnson, 2015).
מחקרים באירופה מראים שהעדר בן זוג היא הסיבה השכיחה ביותר לשימור פריון באמצעות הקפאת ביציות. מחקר כזה, של בלדווין ועמיתיה מאנגליה, שפורסם ב–2015, מראה כי הנשים שכיום מבקשות להקפיא ביציות הן באופן מובהק כאלה המחויבות למודל האידיאלי קונבנציונלי של משפחה. הריון באופן טבעי, עם בן זוג, הייתה הדרך הרצויה שבה הנשים חשבו להפוך לאימהות, בעוד שתרומת זרע הייתה השיטה המדורגת בעדיפות אחרונה כמוצא אחרון. בהקפיאן ביציות הן האמינו שקנו לעצמן זמן, וראו בעלות והסיכונים הכרוכים בתהליך ככאלה ששווה לקחת אותם, מבחינת ההעצמה האישית (Baldwin et al, 2015). ראוי לציין שהשימוש הרווח במושג "סוציאלי" נוטל מהתהליך את המימד הרפואי ולכן ראוי להגדיר את הזאת כ"טיפול רפואי מניעתי".
מחקרים רבים שנעשו בארץ ובעולם, במשך למעלה משלושה עשורים, אודות היבטים רגשיים של הנזקקים לשימוש בטכנולוגיות הולדה, מראים בוודאות שטיפולי פוריות הינם באופן מובהק אירוע מעורר דחק (בירמן, 1993). נמצא גם כי נשים בטיפולי הפריה מאופיינות במיקוד שליטה פנימי בענייני בריאות, אך עם זאת נמצאה בקרבן רמת מצוקה גבוהה. הטכנולוגיות המתקדמות של הטיפולים המוצעים כיום כרוכים בהתמודדות נפשית מורכבת משום שהם דורשניים, קשים ופוגעים בשגרת החיים. המטופלים עוברים תהליכים נפשיים שאנו מכירים מהתמודדות עם אבל ואובדן. תגובות נפשיות נפוצות לטיפולי פוריות הן: כעס, דיכאון, אשמה, תסכול ועצב (שם).
הדחק הייחודי לטיפולי הפריון נובע משלושה מרכיבים על פי מאמרו של Greenfeld משנת 1997: (1) האינטנסיביות של התהליך: טיפול רפואי יומיומי לפרק זמן מסוים, פרוטוקולים מורכבים, טיפולים חודרניים; (2) כישלון והצלחה ("רכבת הרים"): ציפיות נאיביות להצלחה מהירה, העדר מוכנות להתמודד עם כישלונות, או עם הצלחות חלקיות; (3) סוגיות אתיות בקבלת החלטות: איזה סוג טיפול ואם בכלל, במה ואת מי לשתף.
נמצא כי תמיכה נפשית לאורך כל התהליך, עשויה להעלות את תחושת ה-well being של המתמודד, להקל עליה את הלחץ ולהוריד את רמת החרדה. זו התובנה שעומדת מאחורי ההמלצה של חוקרים לכלול איש מקצוע מתחום הייעוץ הנפשי בתוך הצוות הרב מקצועי של יחידות פריון (גילאי-גנור, 2015).
תהליך שימור הפריון באמצעות הקפאת הביציות הוא ההזדמנות לשלב בין טכנולוגיה מתקדמת ובין תהליכים חברתיים בעולם משתנה. הוא מאפשר ליצור "בנק הזדמנויות" עבור נשים צעירות שנאלצות או בוחרות לדחות את ההולדה. זהו תהליך שמרחיב את הבחירה בתוך מרחב האין ברירה, מבלי לוותר על ערכים ואמונות.
מושג שחשוב להאיר בהקשר של שימור פריון באמצעות הקפאת ביציות הוא המושג רגישות תרבותית. אי אפשר להפריז בחשיבותה של הרגישות התרבותית במקום שבו אמונות, ערכים ותפיסות עולם מהווים את הבסיס לעצם הצורך בטיפול. רגישות לשונות תרבותית היא תולדה של תפיסות ומגמות חדשות בישראל ובמדינות רבות אחרות.
לרגישות תרבותית הגדרות רבות ושונות. בן-דוד (1999), במאמרו על טיפול רגיש תרבות, מציע לחלק את הכישורים הבין-תרבותיים הנדרשים מאיש טיפול ל – 3 תחומים:
המודל הביו-פסיכו-סוציאלי שעומד בבסיס העבודה הסוציאלית במערכת הבריאות, מעמיד את האדם, על כל צרכיו, במרכז. מתוך תפיסה כוללנית זו, הטיפול הנפשי הוא חלק אינטגרלי מהתהליך הרפואי. המטרה הראשונה היא לספק את המידע, משום שידע נותן כוח ומפחית חרדה. הטיפול והליווי הנפשי מוצע אף הוא כבר בשלב הראשון, באמצעות שיחה פסיכו-חינוכית, שהיא חלק מההדרכה שמקבלת כל מטופלת העוברת טיפולי פריון. גם בהמשך, תוך כדי התהליך, מוצע ליווי וטיפול, בין אם באמצעות מענה טלפוני, פסיכותרפיה אישית ממוקדת או שימוש בטכניקות הרפיה ודמיון מודרך.
בשנתיים האחרונות, במסגרת עבודתי ביחידה לפוריות והפריה חוץ גופית במרכז הרפואי "שערי צדק" בירושלים, שוחחתי עם עשרות נשים צעירות שבחרו לעבור את התהליך של שימור פריון באמצעות הקפאת ביציות. מדובר בצעירות שברובן הגדול שומרות מצוות, שטרם קיימו יחסי מין. חלקן אף לא עברו בדיקה גניקולוגית מימיהן. את חוויותיהן מהתהליך כפי ששמעתי בשיחותי עמן, אציג בחלוקה ל-3 שלבים: לפני הטיפול, תוך כדי הטיפול ולאחר הטיפול. אתייחס לסוגיות שונות בכל שלב ואראה את התפיסות השונות של נשים על התהליך; את הקושי ואת הכוחות, את העדר הבחירה ואת נטילת השליטה.
זהו השלב בעל פרק הזמן הארוך ביותר, ובו הקושי בא לידי ביטוי באופן הבולט ביותר. זהו גם הזמן שבו כל אחת עדיין לעצמה, נעה בין רגשות של תסכול על הרווקות המאוחרת, חוסר אונים, פחד ועצב מחד, והתעוררות, יוזמה ונטילת אחריות מאידך. הנשים הצעירות נעות בין העמדה הרציונלית, המסתמכת על נתונים ומידע רפואי התומכים בהקפאה, ובין העמדה הרגשית, המתקשה לאתגר את האמונה השלמה ש"בעזרת ה' יהיה בסדר" ולהשלים עם אובדן החלום על נישואים בגיל צעיר והולדת ילדים. אלו מקצת מדברים ששמעתי על פרק הזמן שלפני:
עמדה רגשית"אני כבר מרגישה דפוקה, אז אל תגידו לי מה אני חייבת כי אני זו שמתמודדת. אל תנסו להציל אותי. אל תשמיעו לי את השעון בקולי קולות. אני יודעת. עצם ההתעסקות היא מראה של חוסר ההצלחה. זו התמודדות עם כישלון מהותי. מגיעה ממקום של 'איך זה קרה לי'. רגשות אשם. אולי הייתי בררנית מדי. זה גם מבחן אמוני גדול. ההתמודדות היא בכל החזיתות. אני, הרווקה שמדירה שינה מעיני הוריה. והנה עוד דאגה. שוב עול על ההורים. ואם תוצאות לא טובות שוב אכזבה להורים"
"נותנת לאנשים אחרים לשלוט בגוף שלך. אין לגיטימציה למה שאת באה לעשות. עושה משהו משמעותי שמגיעים אליו אחרי נישואים ומאמצים ואת באה לדפוק את הראש בקיר. את אבודה כי את לא באמת אמורה להיות שם. זה מקום ל'גדולים'".
"זה מבחן נשיות עצום. יש מגזר שלם ללא מיניות ופתאום הכל פתוח: מה זה להיות אישה. מהי נשיות? ללדת ילד זה רך וזה מגיע ממקום של קשר, וכאן - את חובטת בגוף וזה טכני. איזו אנטי-תזה מטורפת להולדה".
אלו הדברים הנשמעים מחד, ומאידך:
"יש דברים שהם לא בשליטה. קחי שליטה על מה שקורה לך בחיים".
"החלטה לוותר על השלילי. זה המקום שבו אני יכולה וצריכה להיות אקטיבית. צריכה לדאוג לעצמי וזה לא סותר את העובדה שעדיין מחפשת. לסגור את הפינה. יש כעס ורצון לשבור את הכלים מול אלוהים. יש בנות שמשליכות את כל יהבן על אלוהים, ולא מעיזות. זה צריך לבוא מהחלטה. המימד הרגשי עובד, אך לא נתתי לו להרים ראש"
איסוף המידע לצורך קבלת ההחלטה צריכה האישה הצעירה ללמוד תחום חדש שהיא לגמרי אינה מצויה בו. לתרגל שפה חדשה ולהיחשף, אולי, למידע שהיא לא בהכרח מעוניינת בו. עצם הצורך להיעזר במערכת הרפואית, המפגש עם רופא גניקולוג (גבר). האם היא רוצה לדעת שהרזרבה השחלתית שלה נמוכה ביחס לגילה והיא עלולה למצוא עצמה נזקקת לטיפולי פריון לאחר שתינשא? כיצד מידע כזה עשוי או עלול להשפיע על מהלך ההיכרויות שלה עם בני זוג פוטנציאליים? – וכך אני שומעת מהן:
"ההתעסקות סביב הדבר התחילה בגיל 30, מין דיבור באוויר, ותמיד בהקשר שלילי. לא ממש יודעים. שמועות. האם זה באמת עובד? אחרי 5 שנים מתחילה להסתכל ברצינות ולשאול"
"לא יודעת איפה להתחיל. זה הגורם הכי משמעותי בדחיה של הביצוע. לא יודעת במה זה כרוך. זה מושג ערטילאי. רופא משפחה לא ממש יודע. רק אם יגדיל ראש יפנה. בציבור הדתי לא מדברים על זה"
חשיפה מול גילוימטבע הדברים, כאשר הצעירה פונה למי שעשוי לתת לה מידע (עוד לפני הפניה לגורמים רפואיים) היא חושפת את עצמה ואת לבטיה.
סודיות היא סוגיה נוספת שמלווה את התהליך לכל אורכו, החל משלב הבירור. הבחירה עם מי להתלבט ואת מי לשתף. את ההורים המודאגים ממילא, כפי שתואר לעיל (אבל הם חיוניים כדי לתמוך כלכלית), חברות מקבוצת השוות המתלבטות בסוגיות דומות, או דווקא כאלו שכבר נישאו וילדו בעצמן ו"מבינות ענין". ועל כך הן אומרות:
"אסור לשכנע, רק לתת מידע ולפתוח דלת. תחשבי, וכשתרצי אני פה"
"אנשים לא מבינים. גם משפחה שרוצה לתמוך לא תמיד אפשרי לגייס אותם ולצפות ליכולת לדמיין את הסיטואציה. והרווקה, אין לה את מי לשתף".
בהיבט הגופני"ברגע שמחליטים שכן, אז לשחרר. זוהי התמודדות פיזית: למשל, חוסר יכולת לשלוט בעייפות בגלל ההורמונים. אי הודאות בעניין ההורמונים. האולטרה-סאונד החיצוני שלא נותן מידע מדויק, הגוף לא עבר עד כה טלטלות. תני לו להתאפס על עצמו".
"את הולכת להיות מול אנשים כמו טכנאית הרנטגן, האחות שלוקחת דמים. אנשים זרים. זה לא קל. יש אנשים שבמצוקה סוגרים דלתות, ואז הבדידות מתעצמת. נסי הפעם את ההיפך. גייסי את האנשים שסביבך. חשבי היטב מי האנשים שלא יהיו שיפוטיים. תזדקקי להם".
"המסייעים צריכים להיות פרקטיים. ללוות להמתנה, למשל. או להציע להביא מרק בערב. לא להסתפק באמירות "אני בשבילך מתי שתרצי". לבוא. כשיוצאת מבדיקה ומישהו מחייך, זה אחרת. אני פה כי אף אחד לא פה. אז אם אני יוצאת ומישהו מחייך אלי, זה המון".
"זה מפחיד בפעם הראשונה... פתיחת התיק – הלם. אני לבד ב-IVF, מה אני עושה? אבל הרופא גרם לתהליך להיות יותר מחוייך. שיחה בלתי אמצעית עם הרופא ריככה מאוד, למרות שהרגיש כאילו דיבר סינית"
בהיבט הנפשיכבר תואר לעיל שטיפולי ההפריה הינם גורם מעורר דחק. זה נכון כאשר מדובר בבני זוג. כאשר רווקה מגיעה אל המרפאה ורואה סביבה את הזוגות, תחושת הכישלון שלה מוכפלת. לא רק שאינה בזוגיות, אלא שגם נגזר עליה לעבור טיפולים רפואיים חודרניים לבדה.
"נשמר מאוד בסוד. הבוס בעבודה מקבל בהבנה טיפולי פוריות לנשואות, אבל תוהה למה הרווקה לא מרגישה טוב... הצורך לשמור סודיות מפני שותפה לדירה... אין לגיטימציה. אנשים לא מבינים."
"בתהליך עצמו הבחירה הייתה להיות עצמאית. יותר התכנסות פנימה. היה נעים בגלל הרופא והמחלקה. היכולת ליצור קשר ולשאול. תוך כדי, לאט לאט, דברים נרגעים. זה יותר מסקרן ואז שיתפתי חברות, לא משפחה. ביום שלפני השאיבה הייתי בוכיה מאוד. התקשרתי לרופא והוא הרגיע. יום השאיבה – העובדה שהכל נעשה ביחידה היה נעים. מוריד מתחים. עדיין, יש פחדים שאם לא יצליח, ובכל זאת פרוצדורה של ניתוח. אבל למדתי שחשוב לדבר. כל שיח על הנושא הופך אותו לנורמלי"
המשמעות"לא הרגשתי הקלה, אלא משהו שצריך לסמן עליו וי. לא התקדמות, אלא ביצוע משימה. שמחה שעשיתי. מבחינתי זה ה"ונשמרתם לנפשותיכם". אחריות כלפי עצמנו. זה לא סותר את האמונה. ברגע שיש שיח על הדבר, זה עושה משהו לאחרים. זה עוזר. עוד קומה. זה המסר לאחרות. הציבור הדתי לא השכילו לעשות".
"לא מעט אימהות לא מסוגלות לדבר על זה. זו שלי הייתה שם, אך עברה את השלב הזה. בזמנו, יום לפני, שלחתי סמס שעוברת תהליך שימור פוריות. אחרי - שלחתי הודעה שהכל בסדר, ואז הגיעו טלפונים מהמשפחה. מאוד בעד. הרבה פרגון. עכשיו אמא רוצה לבוא לפעם השנייה. מאוד מרגשת ההתקדמות".
צמיחה אישית"זה פרוייקט. הזדמנות לצאת למסע שיכול להיות מאתגר"
"תפתיעי את עצמך בחוזקות, בחולשות וביכולות. תאפשרי גם לדברים טובים לקרות. נכון, יתכן שיהיה לא פשוט אבל לא בהכרח, ובוודאי זו הזדמנות. לדהור למטרה, אולי מבלי להסתכל יותר מדי מסביב. לתת לאנשי המקצוע מסביב את המקום".
"לא באים לעשות לך. את באה לעשות את זה. זה חשוב לך".
"הדבר הכי שלי בחיי. מקווה שזה יהיה שלנו. זה לא בשביל אף אחד. הכי חשוב לי".
על פי הגישה הנרטיבית שפיתחו העובדים הסוציאליים מייקל וייט ודיוויד אפסטון בשנות ה 90 של המאה הקודמת, בני אדם חשים ומתנהגים בהתאם לסיפור אותו הם מספרים לעצמם על אישיותם והתנסויותיהם. על פי "השיטה הפרשנית", המשמעות שניתנת לאירועים היא המשפיעה על ההתנהגות והרגש, ולא האירוע לכשעצמו. כלומר, האופן שבו אנו נתאר לעצמנו את התהליך יקבע את עמדתנו ואת הרגשתנו. כך, את סיפור תהליך הקפאת הביציות לשם שימור הפריון אפשר וצריך לספר תוך הדגשה של ערכים כמו: בחירה, יוזמה, הזדמנות, אקטיביות והחזרת השליטה. הדברים שהובאו לעיל מפיהן של נשים צעירות שעברו את התהליך מדגים את הסיפור הזה היטב. מקומו של הטיפול הנפשי לפני, תוך כדי ולעתים אף לאחר תום התהליך הוא בסיוע לבנות את הסיפור האישי של כל אחת מהן כסיפור של הצלחה.
עובדת סוציאלית (MSW), מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת.
בירמן, צ., סוסקולני ח., גרינשפן ד., לאופר, נ. שנקר, י.,( 1991 ). מצב נפשי וחברתי של נשים בטיפול הפריה חוץ גופית. חברה ורווחה, יב'1 44-55
בן-דוד, ע. (1999). טיפול רגיש תרבות. בתוך קלייר, ר. (עורכת), להיות שונה בישראל: מוצא עדתי, מגדר וטיפול (עמ' 280-273). תל-אביב: רמות
בר-חוה, א., שינקמן בן-זאב, ע., (2008) פוריות מאלף ועד טף. תל אביב. ידיעות אחרונות.
גילאי-גנור, ח.(2015), ייעוץ נפשי למטופלי פוריות. אתר פסיכולוגיה עברית
Grennfeld D.A. Does Psychological Support and Cuonseling Reduce the stress Experienced by Couples Involved iv Assisted Reproductive Technology?. Journal of Assisted Reproduction and Genetics. 1997; 14 no. 4 186-188.
Lockwood, G. & Johnson, M.H., 2015. Having it all? Where are we with "social" egg freezing today. Reproductive Biomedicine Online (2015) 31, 126-127.
Baldwin, K., Culley, L., Hudson, N., Mitchell H., Lavery, S., 2015. Oocyte cryopreservation for social reason: Demographicprofile and disposal intention of UK users. Reproductive Biomedicine Online (2015) 31, 239-245.
