צוות בטיפולנט
גבארד פותח את מאמרו בהתייחסות לטענה של מרטון מ. גיל אשר ניתנה בפאנל מקצועי ועוררה בזמנו התנגדות בקרב אנשי מקצוע רבים. גיל טען כי העובדות העולות בשיח הטיפולי אינן נצפות על ידי המטפל, אלא מגיעות לכלל הסכמה בין המטפל למטופל. כלומר, מה שנתפס כ"עובדה" הוא למעשה מציאות אינטרסובייקטיבית עליה מסכימים שני הצדדים. כמו כן, הוא טען כי למטפל ישנה השפעה רבה על ההעברה המתפתחת במסגרת הטיפול, ובכך היווה קול משמעותי בהתפתחות זרם האינטרסובייקטיבי ("two person psychology") בכללותו.
מרטון מ. גיל ושותפו אירווין ז. הופמן מייצגים את זרם החשיבה הקונסטרוקטיביסטית המבוססת על שני עקרונות מרכזיים: (1) ההעברה הנוצרת בטיפול מבוססת בחלקה על התנהגות המטפל, ו-(2) תפיסתו האישית של המטפל משפיעה על הבנתו את עצמו, את המטופל ואת האינטראקציה הנוצרת ביניהם. תפיסה זו מערערת על תפיסת 'המטפל האובייקטיבי', ולכן משתמע ממנה כי קשה יותר להבחין בין היבטים אינטרה-פסיכיים להיבטים אינטר-פסיכיים בעבודה הטיפולית. על רקע תפיסה זו, גבארד מציג במאמר הנוכחי דיון העוסק ברלוונטיות החשיבה הקונסטרוקטיביסטית להיווצרות ההעברה האירוטית, כמו גם ביקורת על תפיסה זו.
מזווית ראייה של "one person psychology", פרויד הניח כי למטפל אין השפעה משמעותית על האינטראקציה הנוצרת במסגרת יחסי ההעברה הטיפוליים, וכי אותה אהבת העברה מצד המטופל תיווצר מול כל מטפל, כמו גם מול אובייקטים מחוץ לחדר הטיפול. אלא שתחת התבוננות אינטרסובייקטיבית, בחדר הטיפולים ישנם למעשה שני אנשים המביאים עמם את דפוסי ההתקשרות שלהם. לפיכך, גיל טען כי אהבת ההעברה המתפתחת בטיפול מסוים היא ספיציפית לסיטואציה הטיפולית הייחודית שהתפתחה במסגרתו ומושפעת באופיה ובעוצמתה מאישיות המטפל.
גבארד טוען כי עמדה זו של גיל שמה פחות מדי דגש על דפוסי יחסי האובייקט שהמטופל מביא עמו ושדרכו הוא מתקשר עם המטפל. להבנתו של גבארד, לסובייקטיביות המטפל אכן יש השפעה משמעותית על הטיפול, אך זו כפופה להיסטוריה וליחסי האובייקט של המטופל. כמו כן, הוא טוען כי הגישה הקונסטרוקטיביסטית נוטה להפחית בחשיבות השפעת סמכותו של המטפל. כלומר, שלעצם העמדה הסמכותית-אובייקטיבית של המטפל יש תפקיד מרכזי בעידוד דפוסי העברה והשלכה מסוימים, אשר משותפים למטפלים באשר הם.
ο אתיקה ורמייה עצמית של המטפל הפוגע: תקציר מאמרם של הובדיי וגאבארד
ο על הפרת גבולות מיניים בטיפול - סיכום מאמרו של גבארד
ο אהבה פוסט-אדיפלית בהתפתחות ובקשר הטיפולי
למרות הביקורת שלו על הגישה הקונסטרוקטיבית, גבארד מדגיש את תרומתה הרבה של הגישה להבנת התופעה של העברה אירוטית בטיפול, ומצביע על 8 גורמים דרכם המטפל משפיע על היווצרותה (ציפיות, צרכים, התיאוריה, מאפיינים חיצוניים, גמישות, רמת החרדה וההעברה הנגדית), עליהם הוא מפרט במסגרת המאמר.
גבארד טוען כי למרות המלצתו של ביון להגעה למפגש הטיפולי 'ללא זיכרון וללא תשוקה', למטפלים יש ציפיות רבות ממטופליהם בנוגע לשמירה על הסטינג, תשלום, הגעה וצורת הישיבה או השכיבה (באנליזה). חלק מן המטפלים, לטענתו, אף מצפים מן המטופל להתאהב בהם עקב תפיסתם התיאורטית, מאפייני הסיטואציה הטיפולית (אינטימיות, קשב מלא) וכן הלאה. להבנתו, ציפיות אלו משחקות תפקיד מסוים בעיצוד יחסי ההעברה הנרקמים בחדר.
שנית, ממשיך גבארד, גם למטפלים יש צרכים המחלחלים לסיטואציה הטיפולית. חלק מצרכים אלו הם להיות מושא להאדרה ותשוקה, להעלות את הערך העצמי שלהם, להימנע מסדיזם, לרפא אובייקטים פנימיים ועוד. לפעמים צורך המטפל בהערצה קשור לסיטואציית חיים ספציפית בה הוא מצוי (אובדן, גירושין) ולפעמים לגורמים אישיותיים מתמשכים. במקרים אחרים, המטפל חש דעיכה וגסיסה של יחסי ההעברה-העברה נגדית ובאופן לא מודע מחייה אותם דרך פירוש ההתנגדות כהכחשה של העברה אירוטית. מאחר ותחושת המוות של היחסים בלתי נסבלת עבור המטפל, המטופל נאלץ לייצר אהבה בדומה לילד שמבקש לשקם את ערכו העצמי של ההורה. מצבים אלו כמובן משפיעים בצורה דרמטית על דפוסי ההעברה.
גבארד מזכיר כי גם התיאוריה של המטפל מעצבת את הנרטיב אשר נבנה בטיפול, כמו גם את התהליך הפרשני אשר מוביל להמשגת מצבו של המטופל ורגשותיו כלפי המטפל. כלומר, העמדה התיאורטית של המטפל מהווה חלק משמעותי מהאופן בו מתבונן בשאלות כגון "האם הרגשות הם לא באמת מיניים אלא ביטוי לצורך באהבה?", "האם ההעברה מבטאת רק צרכים מיניים?" וכן הלאה.
הירש (1994) הציע כי ההעברה מפורשת במונחי התיאוריה של המטפל כמשאלות ילדיות או כצורך התפתחותי, וטען כי הבעיה במודל זה היא ביטול החוויה העכשווית של ריגוש רומנטי ו/או עוררות מינית של המטופל הבוגר. ביחס לכך טוען גבארד, כי התיאוריה לעיתים עומדת בשירות הרגעת החרדה שמעוררת בקרבנו התשוקה המינית. בהקשר זה, הוא רואה את הדיון בהיות ההעברה האירוטית פרה-גניטלית, אדיפלית או גניטלית (פוסט-אדיפלית) כחסר טעם. זאת, כיוון שלהבנתו רכיבים מכל הרמות מופיעים בכל אהבה והנושא המרכזי הוא היכולת להפגיש את המטופל עם מלוא מורכבותה של חווית האהבה. בכך, הוא שב ומחדד כיצד העמדה התיאורטית של המטפל עשויה להוביל אותו לנקיטת עמדות טיפוליות שונות בחדר, אשר מעצבות את יחסי ההעברה והעברה הנגדית.
גבארד מזכיר כי כמו בכל אינטראקציה בין שני בני אדם, גם להופעתו החיצונית של המטפל, גילו, יופיו ואלמנטים כדמיון שלו להורה או לבני זוג קודמים של המטופל ישנה השפעה על הופעת ההעברה האירוטית בטיפול ועל עוצמתה. היבט אשר כרוך לגמרי בהבנה לפיה הנוכחות הסובייקטיבית של המטפל היא משמעותית ובעלת השלכות על הטיפול. כמו כן, לדברי גבארד מטפלים הומוסקסואליים ייטו יותר לזהות העברות הומוסקסואליות ביחס למטפלים הטרוסקסואלים. כך שלהבנתו החרדה ההומוסקסואלית של מטפלים מסוימים עשויה לא פעם למנוע התפתחות של העברה אירוטית הומוסקסואלית.
אהבת ההעברה, בדומה לדפוסי העברה נוספים, היא דואלית באופיה מאחר והיא אמיתית והעברתית בו-זמנית. יכולת המטפל לנוע בגמישות בין שני רבדים אלו ולעבוד עם שני המימדים, משפיעה על התפתחות ההעברה. הרי שבהיעדר יכולת לתנועה גמישה של המטפל, אשר מכירה הן בעולם הפנטזיה הטרנספרנסיאלית של המטופל והן בחוויה המציאותית שלו בחדר, האפשרות לפתח העברה אירוטית עלולה להיחסם.
לדברי גבארד, מטופלים קולטים באופן מודע או לא מודע את הפחד מאהבתם אשר מתעורר בצד השני, כך שימהרו להשתיק את החוויה הזו אם יחושו שהמטפל מבוהל ממנה. חרדה של המטפל לגבי העברה אירוטית עלולה להביא לפירוש מהיר מדי של התנגדות, לשתיקה ממושכת של המטפל, לסירוס רגשות המטופל מתוך פחד מהאגרסיביות שבמיניות, לדה-סקסואליזציה ועוד שלל תופעות אשר מפריעות להתהוות העברה אירוטית באופן מלא. כמו כן, החרדה עלולה לנבוע גם מהעברה נגדית אירוטית, אשר מייצרת תחושת אשמה בקרב המטפל ומביאה להשלכת התשוקה אל המטופל והתכחשות לקיומה אצל המטפל.
בהמשך לסעיף הקודם, הרי שההעברה הנגדית של המטפל בכללותה משמעותית מאוד להתפתחות ההעברה האירוטית של המטופל, כפי שמוסכם על אסכולות תיאורטיות שונות. ההעברה הנגדית נוצרת על בסיס ההתאמה בין חברי הצמד הטיפולי או האינטראקציה בין המטפל והאובייקטים הפנימיים שלו, לבין האובייקט הפנימי של המטופל. כך, ההעברה האירוטית מתעצבת במרחב האנאקטמנט בין המטפל למטופל, אשר נבנה על בסיס החוויה האובייקטיבית והאובייקטים הפנימיים של כל אחד מהמשתתפים בדיאדה הטיפולית.
אם אנו מקבלים את העמדה לפיה למטפל ישנה השפעה על התהוות ההעברה האירוטית, אז, טוען גבארד, יש להתבונן גם במחשבות המטופל על רגשות המטפל כלפיו. התבוננות זו מעלה את שאלת החשיפה העצמית של רגשות המטפל, אשר לפי הבנה זו עשויה להשפיע באופן משמעותי על התהליכים הרגשיים המתרחשים בנפשו של המטופל.
גבארד טוען כי במקרים רבים ישנה תרומה טיפולית ניכרת לחשיפה עצמית שכן היא מאפשרת למטופל להכיר בהשפעתו על המטפל. יחד עם זאת, להבנתו על המטפל להימנע מחשיפה עצמית של רגשות מיניים באופן ישיר מול המטופל (גם אם המטופל חש אותם במידה מסוימת באופן בלתי מודע). זאת, מתוך אמונה כי חשיפת רגשות מיניים ממוטטת את המרחב המשחקי והאפשרות הסימבולית הטמונה בו. לכן, גבארד טוען כי יש להמנע מחשיפת רגשות מיניים בפני המטופל כפי שאב נמנע מלחשוף בפני ביתו משיכה אליה, ובכך מאפשר לה להשלים את המשימה ההתפתחותית המבוססת על פנטוז עליו כעל אובייקט של אהבה. להבנתו, חשיפה של המשיכה תפגום בתחושת הביטחון של המטופל ובכך תמנע את האפשרות לפנטז.
גבארד מניח כי מטפלים המצדדים בחשיפה עצמית יטענו כנגדו כי חשיפת רגשות מיניים אינה שונה מחשיפת רגשות אחרים. עם זאת, גבארד רואה ברגשות המיניים רגשות הקרובים מדי להפרת הטאבו, אשר נוטים לעורר ביתר שאת ציפייה לפעולה, ולכן פוגעים יותר בתחושת הביטחון של המטופל. כמו כן, לדבריו חשיפה של העברה נגדית אירוטית ורגשות אהבה יכולה ללבות את ההעברה האירוטית של המטופל ולמנוע עיסוק בחומרים חשובים אחרים בחדר הטיפול.
בנוסף לכך, גבארד אף טוען כי חשיפת אהבה מצד המטפל היא חשיפה של היבט ספציפי מאוד בקשר מטפל-מטופל, מאחר ואהבה בטיפול היא חוויה מורכבת ורב-מימדית ולרוב מערכת היחסים מתאפיינת בדפוסים נוספים של העברה נגדית מצד המטפל. זאת ועוד, מהכרותו עם מטפלים שהפרו גבולות מיניים עם מטופליהם, גבארד מציע כי לעיתים עוינות וצורך בשליטה של המטפל מפוצלים ומומרים לאהבה, וכך גם המטופל לומד להמיר את תוקפנותו לרגשות חמים ואוהבים.
Gabbard, G.O. (1996). The analyst contribution to the erotic transference. Contemporary psychoanalysis, 32: 249.
