עגנון חולם ביונגיאנית – ברומן "בחנותו של מר לובלין"

אביבה בר יעקב

הקדמה

החשיבה היונגיאנית מעניקה לחלום תפקיד משמעותי בחיי הנפש. תפקיד זה מבוסס על התפיסה כי מעבר ל"לא מודע" האישי שעליו דיבר פרויד, הנאסף כתוצאה מהדחקת חומרים וחוויות אישיות שהמודע מתקשה להכיל, קיים גם מאגר ידע עמוק ורחב יריעה, "לא מודע קולקטיבי". מאגר זה מכיל את כל התשתית של הנפש האנושית שמתוכה צומחת התודעה, ובקרקע זו טמונה יכולת הכוונה והנחייה של הפרט. פוטנציאל ההתפתחות של האישיות כולה טמון ביכולת הפרט להקשיב להנחייה והכוונה זו.

החלום הוא מעין איגרת אשר נשלחת אל החולם מנפשו, ממאגר הידע הרחב הטמון בלא מודע הקולקטיבי והוא בעל תכלית המכוונת לעתיד, תכלית שנועדה להצביע על חוסר איזון בעולמו, ועל אופן תפקוד מוטה ומצומצם, ובכך גם לסמן את הדרך לתיקון העיוות והרחבת דרגות החופש של החולם. יונג (1982) קרא לפונקציה זו של החלום קומפנסציה: "החלום לא זו בלבד שאינו נשמע לרצוננו אלא אף נוקט לעיתים קרובות עמדה מנוגדת בתכלית לכוונותיה של התודעה... כשניסיתי למצוא נוסחה להתנהגות זו, המושג קומפנסציה נראה לי המתאים ביותר לכך... פירושה של קומפנסציה הוא כפי שמציין המונח, פעולה של איזון והשוואה של נתונים המביאה לידי התאמה או לידי תיקון" (על החלומות, עמ' 54). הודות לקומפנסציה ניתן להגיע ליתר אינטגרציה, הרחבה וצמיחה באישיות ולאפשר תהליכי ריפוי, התפתחות ואינדבידואציה. יונג מתאר זאת כך: "תחילה נדמה כי קומפנסציה היא פיצוי רגעי לחד צדדיות או החזרת האיזון לשיווי משקל, אבל בהסתכלות עמוקה יותר לאור ניסיון, מסתבר, כי פעולות קומפנסציה שהן נפרדות למראית עין, ערוכות במעין תכנית. נראה כי יש ביניהן זיקה הדדית, ובמובן העמוק הן כפופות למטרה משותפת (עמ' 55-56). לתהליך לא מודע זה קרא יונג תהליך האינדבידואציה, התהליך בו אדם מתקרב יותר ויותר אל מהותו האמיתית, תוך גילוי והגשמה גדלה והולכת של הפוטנציאלים והצמיחה הטמונים באותה מהות.

שרה שלו, בספרה חלום והחלמה (2008), משתמשת במילותיה של זלדה בשירה "לכל איש יש שם" לתיאור תהליך האינדבידואציה: "לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים, המסמל את ההדרכה הפנימית, ושם זה גנוז במעמקי הלא מודע שלו. שם זה אינו ידוע לאדם בילדותו ובנעוריו... אינדבידואציה היא הניסיון האנושי המתמשך לגלות ולחשוף את השם שהעניק לו אלוהים" (עמ' 160). החלום מכוון את החולם להתקרבות לאותה מהות, היינו לתהליך של אינדבידואציה, דבר שחווה יונג עצמו כאשר חלומותיו כיוונו אותו אל האלכימיה, כפי שנראה מיד. לא זו בלבד שהחלום מכוון ומצביע על חוסר האיזון ובכך גם על דרך התיקון, אלא שהוא עצמו מהווה מיכל לתהליכי שינוי.

יונג בספרו "זכרונות, חלומות, מחשבות" (1993) מספר כי החל לחקור את כתביהם של האלכימאים, כתבים שנזנחו עם התפתחות המדע המודרני, בעקבות סדרת חלומות בהם ראה בספרייתו אגף ובו ספרים עתיקים מן המאות ה-16-17. מתוך חקירה זו הגיע לתובנה כי ניסוייהם הסודיים של האלכימאים בהתמרת החומרים במעבדתם היוו בעצם חיפוש אחר התמרה בנפשם, ניסיונות להגיע לצמיחה והתפתחות וליצור מחומרי הגלם הראשוניים והנחותים, "הפרימה מטריה", חומר נעלה ומפותח יותר. רות נצר, בהקדמה לספרה מסע אל העצמי (2004), ספר שכל כולו מוקדש לאלכימיה ומקומה בתהליכי הנפש, כתבה: "יונג הבין שמפגש החומרים הכימיים, היוצר שינוי כימי, כפי שתואר בתיאור הסמלי של האלכימאים, זהה להתרחשות בנפש: מפגש בין חמרי הלא מודע לחמרי המודע והשינוי המתחולל בעקבותיו" (עמ' 30). כמו האלכימאי במעבדתו גם הפסיכותרפיסט בחדרו שואף להניע תהליכי התמרה וזיקוק בחומרי הנפש. בתהליך האלכימי המתואר בכתבי האלכימאים, החומרים עוברים תחילה תהליכי פירוק והתכה (חימום, המסה, התכה, שריפה וכדומה) ואחריהם תהליכי התגבשות מחודשת.

בטיפול מתרחשים בנפש תהליכים שבאופן סימבולי מקבילים לתהליכים שהתרחשו בתוך המיכל הסגור של האלכימאים, ה"וואז הרמטיקום"; תחילה תהליכי המסה, התכה ופירוק של תפיסות ורגשות שהתגבשו באופן נוקשה וגורמים סבל וצמצום, לעיתים עד כדי שיתוק, ולאחר מכן התגבשות חדשה שבה יש גמישות והתרחבות, גדילה בדרגות החופש והיווצרות אינטגרציה שלמה יותר. החלום כאמור, גם הוא מעין וואז הרמטיקום, בו מתרחשים תהליכים שלא מתאפשרים בערות. חומרים מן הלא מודע עולים ונמהלים ומתערבבים בחומרי המודע הודות לכך שהתודעה רדומה והגבולות מתרופפים. במצב זה כללי ההיגיון אינם פועלים, המרחב והזמן זולגים ומתעוותים לפי ראות עיני במאי החלום, וגם בדמויות המופיעות בחלום, המוכר והדמיוני מתערבבים. כמו בתהליך האלכימי ההתמוססות של עמדות נפשיות מקובעות ונוקשות מאפשרת לחומרים להגיע להתגבשות חדשה, עשירה ואינטגרטיבית יותר הודות להפרייה הדדית.

במאמר זה אבקש להדגים את הפונקציה הקומפנסטורית של החלום והחלימה בהקיץ כפי שהוא מתואר ברומן של עגנון "בחנותו של מר לובלין" (1974). נראה כיצד התהליך שמתרחש בנפשו של גיבור הרומן מונחה על ידי חלומותיו וכיצד מצב החלימה בהקיץ בו הוא הולך ושוקע במהלך הרומן מהווה מיכל אלכימי בו מתרחש תהליך של המסה ופירוק המאפשר אינטגרציה חדשה, עשירה ויצירתית יותר בחומרי הנפש, ויתר דרגות חופש למימוש הפוטנציאלים. הודות לתהליך זה גיבור הרומן מצליח להתיר את הקונפליקט המשתק שהיה נתון בו ולהתחדש דרך חזרה למקורותיו האותנטיים.

התחדשות ואינטגרציה בין ישן לחדש

עלילת הרומן בחנותו של מר לובלין משתרעת כל כולה על שעות ספורות של יום שישי אחד לקראת שבת, במקום אחד, החנות של מר לובלין. וכך הוא נפתח: "כדרכי כל ערב שבת כך באותו ערב שבת הלכתי לשוק ליקח לי צרכי השבת ולילך לבית המרחץ. דרך הילוכי נכנסתי לחנותו של מר לובלין. נזדמן הדבר שהוצרך מר לובלין ללכת לרגל עסקיו ולא היה לו על מי שיניח את החנות ולנעול את החנות באמצע היום אין זה נהוג. אמרתי לו, אני אשב בחנות עד שיחזור. הניחני מר לובלין והלך לעסקיו" (עמ' 7).

הרומן כתוב בגוף ראשון ומתאר את תקופת שהותו של עגנון בימי מלחמת העולם הראשונה בגרמניה. עגנון, שהיה יליד העיירה בוצ'אץ שבגליציה, עלה לישראל בשנת 1908, אך בשנת 1912 נסע לגרמניה בעקבות הזמנתו של ארתור רופין. ארתור רופין חזר כעבור זמן מה, אך עגנון נשאר בגרמניה במשך 12 שנים. המספר, שהוא כאמור בן דמותו של עגנון או עגנון עצמו (ולאורך המאמר אשתמש בהם לסירוגין לתיאור המספר), מגיע מברלין בה חי בשנים הראשונות לשהותו בגרמניה. לאחר פרוץ המלחמה, מסיבות שנראה בהמשך, הוא מגיע ללייפציג ורוצה להשתקע בה, כפי שהוא מספר: "כמו שידעתם מיושבי ארץ ישראל אני ודירתי בירושלים היתה. מסיבת הסיבות ירדתי לגולה ותחילת ירידתי בברלין היתה... באה המלחמה וטרדתני ונתגלגלתי ללייפציג" (שם, עמ' 25).

הרומן לא הושלם על ידי עגנון. ארבעת הפרקים הראשונים והפרק האחרון יצאו לדפוס בעודו בחייו, אך הפרקים האחרים (פרקים 5-7) הוצאו על ידי בתו, אמונה ירון – לאחר עבודת צירוף והרכבה של קטעים.

עגנון פותח את הרומן בהקדמה קצרה בה הוא בעצם זורע רמזים לתהליך שעתיד לעבור עליו בשהותו בחנות באותן מספר שעות: הוא מספר על תלמיד חכם שקבל על עצמו ללמוד אלף ימים ולילות מבלי לתת שינה לעיניו. בסוף אותם לילות של לימוד בא אליו מלאך ורוצה להעניק לו פרס על לימודו, אך הבחור עונה לו: "הדר זיווי כבר קבלתי, שכרי משולם בתלמודי שלמדתי באלף לילה ואיני מבקש יותר". בתמורה לדבקותו נתן לו המלאך ידע בלתי נדלה של כל החידושים שנתחדשו מיום מתן תורה ועד ימיו. "כמו שאירע לאותו תלמיד חכם אירע גם לי, בישיבתי בחנותו של מר לובלין", כותב עגנון. הקדמה זו מצביעה בבירור על תהליך משמעותי שעבר עגנון בשהותו בחנות, תהליך שמוביל להתחדשות.

כאמור המספר מתנדב לשבת בחנות במקום בעליה. החנות, שהיא בית עסק למכירת כלי בית, מתוארת כחנות שלא נכנסים אליה אנשים: "בית עסקיו של מר לובלין מעין חידוש היה בו, שהכל נעשה בו על ידי אגרות וטלגרמות וטלפונים, אין המוכר רואה את הלוקח ואין הלוקח רואה את המוכר" (שם, עמ' 9). עגנון מצביע על כך שמר לובלין מחבר בין ישן לחדש, ובכך מסמן את ההתחדשות והאינטגרציה בין ישן לחדש כתימה מרכזית ברומן. החנות ממוקמת בחצר השוק הישן שבלייפציג, בבניין שאמור היה להיהרס ובמקומו רצה הבעלים הקודם לבנות בניין חדש. מר לובלין קנה את המבנה לאחר שהבעלים הקודם נקלע לחובות, אך בניגוד אליו לא רצה להרוס את הישן: "מר לובלין לא סתר ולא בנה. כל מה שניתן לקיים קיים וכל מה שהיה הרוס פינה. משבע החנויות שהיו שם בחר שלוש מהן שעמדו לעצמן וחיברן כאחת ולא שינה מסגנונן שימיו כימי עשרה דורות. אבל הכניס מאור חשמלי. וכן עשה למרתף הארוך שאורכו כאורך החצר" (שם, עמ' 10).

מר לובלין, שהוא בן עירו לשעבר של המספר, העיר בה נולדו וגדלו שניהם, יודע לכבד את המסורת ויחד עם זאת מכניס בה אור חשמל ואף מאיר את המרתף, מכניס אור לחלקים מודחקים ואפלים. הוא דמות שיודעת לחבר וליצור אינטגרציה. הוא מתואר גם כמי שזוכה לכבוד מפרנסי העיר ומכובדיה למרות היותו יהודי גליצאי: "קמעה קמעה נתקרב לכמה מאבות העיר, ואין בזה משום גוזמא שאצל כמה מהם נהיה בן בית. מה טעם הגיע הגליציאני הזה למה שלא הגיעו המכובדים היהודים שבלייפציג, מפני שקרובים הם במעשיהם, במחשבותיהם, בשכלם לשרי העיר. שנים שהשתדלו הם ואבותיהם ואבות אבותיהם להדמות לשרי העמים עשו אותם דומים להם. על כרחם מיותרים הם ואין שרי העיר צריכים להם, מה שאין כן הגליציאני הזה אפילו משתדל להדמות לגרמנים טעמו עמד בו ושכלו לא נמר, על כן אם פגע בו שר משרי בית המועצות מצא בו מה שלא מצא לא בעצמו ולא בשאר כל אדם" (שם, עמ' 11). מר לובלין מייצג נאמנות למהותו האמיתית: הוא מחדש מחד אך מאידך משמר את זהותו וחשיבתו העצמאית.

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο מלכת השלג של הנס כריסטיאן אנדרסן: סיפור חניכה לאור התאוריה היונגיאנית

ο אחדות ונפרדות בחיי הפרט ובחיי עם ישראל: בהשראת 'תמול שלשום' של עגנון

ο ציר אגו-עצמי: עמוד השדרה של הנפש

חיבור וניתוק מהעצמי – שני חלומות

יושב לו עגנון ביום שישי בחנות שאין איש נכנס אליה: "ישבתי לבדי ולא מצאתי מה אעשה. את העיתונים לקח לו מר לובלין וציגרטה שפעמים מצילה אותי מן השעמום לא נמצאה בידי... ראיתי לפני בקבוק קוניאק ושתי כוסות שהכין המחסנאי למר לובלין, שנוהג הוא מר לובלין לשתות פעמיים בכל יום כוס קוניאק במצוות רופאו שאומר שהקוניאק יפה ללב... חשבתי בדעתי אמזוג לי כוס ואעביר בה מקצת מן הזמן, אלא כמה יכול אדם שכמותי לשתות? משכתי ידי מן הקוניאק ונמשכתי אחר מחשבותי על העישון..." (שם, עמ' 23). המספר יושב בחנות במצב בו אין גירויים חיצוניים לענות בהם. הוא לוגם מעט קוניאק ואין לו אלא לשקוע בהרהוריו. כך מתחיל התהליך הפנימי של שקיעה גוברת והולכת במצב של הרפיית ההגנות, ובהדרגה טשטוש גבולות בין מציאות לחלום וחלימה בהקיץ, חלימה שתוביל להתחדשות.

חשוב להבהיר מה הביא את עגנון ללייפציג כדי להבין את עומק הקונפליקט בו הוא נתון ואת התקיעות והסטגנציה שאינו מצליח להתיר. לפני המלחמה בהגיעו לגרמניה, החליט גיבור הרומן לעסוק בחקר המלבושים, היינו לחקור את צורת המלבושים של כל הדורות וכל הארצות מיום שאדם וחווה עשו להם כסות מעלי תאנה. אך כשבאה המלחמה חש שאינו יכול להמשיך בעבודת המחקר שלו. כך הוא מתאר את סיבת הגיעו ללייפציג: "מה גרם לי שבאתי ללייפציג: אפרש את הסיבות... כבר קודם לימות המלחמה קשה היתה עלי ישיבתי בברלין, קשה כפליים משבאה המלחמה... אספר דברים כהווייתם. עייף הייתי מקול המונה של ברלין ומחקר המלבושים ולא מצאתי במה להשיב את נפשי. אם ישבתי בבית הקפה עייפתי ואם הלכתי לתיאטרון לא מצאתי נחת... באתי לחדרי ופתחתי גמרא, לא נענתה לי, ואם נענתה לי לא נענתה בגילוי רצון, ימים שעזבתי אותה עזבה היא אותי כפליים" (שם, עמ' 25).

אנו מבינים מכך כי המספר חש שאיבד משמעות וכיוון. מה שעשה עד כה הפסיק לעניין אותו, פרויקט גרנדיוזי שבמהותו מתייחס לכסות החיצונית, לבגדים, ולא למהות פנימית; פרויקט שאולי מלכתחילה לא היה מספיק מחובר אליו ולזהותו הלאומית והאישית. הוא תלוש מארצו ומביתו ואינו נהנה יותר ממה שיש לעיר הגדולה והנכרייה להציע, וכשהוא מנסה לחזור לשורשיו, לגמרא, אין היא נענית לו. המאורעות שהובילו לתחושה זו מתוארים בפירוט ברומן עד הנה (1998),  בו מתאר עגנון את תקופת שהותו בברלין מיום שהחלה המלחמה (מלחמת העולם הראשונה). הרומן כולו מבטא תחושת תלישות קשה, הוא נודד ממקום למקום ומבית לבית ואינו מוצא בית ומנוחה. כתוצאה מתחושה זו הגיע ללייפציג.

בעודו בברלין, פוגש המספר יום אחד תלמיד חכם המשמש כרב בלייפציג והגיע לביקור – ר' יונתן. ר' יונתן אומר לו שאילו היו שניהם גרים בלייפציג היו לומדים ומעמיקים יחד בלימוד הגמרא. המספר אומר לר' יונתן כלאחר יד שאם ירצה השם בקרוב יבוא ללייפציג ללמוד איתו. בתחילה אינו מתכוון לכך, אך מאז המפגש הרעיון על המעבר ללייפציג מלווה אותו. לבסוף הוא מגיע להחלטה: "משנתמעטה עלי ישיבת ברלין צררתי את חפצי ונסעתי ללייפציג" (בחנותו של מר לובלין, עמ' 27).

אם כך, המספר עובר ללייפציג כדי ללמוד עם ר' יונתן, אך בדרכו אליו רגליו מוליכות אותו למקום אחר: "דרך הילוכי שיניתי את דעתי ואמרתי לא כי אלא אלך ואראה את העיר, שכבר בילדותי שמעתי מספרים עליה" (שם, עמ' 27). בעודו מטייל בלייפציג, רגליו מביאות אותו לחצר עם חנויות ישנות בשוק הישן, חנויות שנבנו לפני מאות שנים. כאשר הוא עומד ומביט בשער החצר יוצא ממנה אדם ואומר לו: "הנה בן עירי". מסתבר שהגיע לחנותו של מר לובלין, אותו הוא מכיר עוד מימי נעוריו מעיר מוצאו.

מרגע הגעתו של המספר ללייפציג הוא נתון במצב של ויתור על השליטה המודעת ומאפשר ללא מודע להובילו, ואם היה לקורא ספק בכך, אזי טורח עגנון להבהיר זאת מעל לכל צל של ספק, כאשר הוא מתאר את שקרה לאחר המפגש: המספר חוזר למלון ומתברר שרק הגיע לעיר וכבר למחרת ייאלץ לעזוב אותה שכן לא קיבל אישור שהייה בעיר, כלומר הוא יעזוב את לייפציג מבלי שפגש את ר' יונתן, ומבלי שמימש את מטרת בואו. כשהוא חושב על כך במלון בלילה על משכבו עולה בפיו פסוק בארמית שפירושו: "רגליו של אדם ערבות בו, למקום שמתבקש לשם מוליכות אותו" (שם, עמ' 31). כלומר, הלא מודע יודע את הדרך ומוליך אותו למקום אליו הוא אמור להגיע. הוא מנסה להירדם וחולם חלום:

"עלתה לפני יפו יפת ימים. ירח יקר מאיר אותה ואת הים הגדול, ואני שוכב על שפת הים, והים עולה כנגדי ואני איני מתיירא, שאני והוא יודעים שגבול שם הקדוש ברוך הוא לים את החול סביב שפתו... ולא נתכוון הים אלא לצחק לפני. ואף על פי כן שאיני כדאי-כדאי אני בעיניו לצחק לפני" (שם, עמ' 31).

במהלך אותו הלילה הוא חולם חלום נוסף:

"רכבות יוצאות ובאות ואנשים רבים ושונים באים. סוחרים גדולים כולם, מארצות רחוקות באו אל היריד הגדול שבלייפציג, נושאים סחורות רבות ושונות. ואף אני בין הבאים וסחורתי עמי. מקום לסחורתי מצאתי, לקוחות לא מצאתי, מחמת הלבנה הלייפציגאית שאינה מאירה את סחורתי. מחר אצטרך לחזור למקומי. ומאחר ששמעו שם שלא מצאה לה סחורתי קופצים ביריד לייפציג לא יהיו עליה קופצים אף במקומנו" (שם, עמ' 32).

מחלומות אלו עולה שכבר בהגיעו ללייפציג בלילה הראשון השליטה המודעת מתרופפת. הלבנה היא המוטיב המרכזי בשני החלומות. זהו האור הלילי החיוור אשר בניגוד לאור השמש, בו ההכרה נמצאת בשיא עירותה, מייצג הכרה מדומדמת וחלומית המחוברת ללא מודע. אם נחזור וניזכר בפונקציה המכוונת של החלום, ביכולת החלום להנחות ולהצביע על הדרך לריפוי והתפתחות, הרי שחלומות אלה מאותתים לחולם בבירור כי בניגוד לעבר בו היה מחובר היטב לעצמו ולמקום בו חי, בהווה הוא אינו מצוי בהרמוניה עם עצמו ועם הטבע. החלומות מצביעים על כך שהמספר תלוש ממקומו ומעצמו, אין לו מה להציע ועליו לוותר על העמדה המודעת שככל הנראה מרחיקה אותו מעצמו וממקורותיו ולאפשר לאור הירח, או במילים אחרות, ללא מודע, להובילו. הירח מבהיר לו בבירור שסחורתו הנוכחית אינה רצויה, עליו להתחדש ולמצוא סחורה שמחוברת עמוק למקורותיו וזהותו.

בחלום הראשון החיבור בין החולם לבין הטבע היפואי טוב והרמוני, הלבנה מאירה באור יקרות והים נותן לו יחס מיוחד. ההרמוניה בינו לבין חוקי הטבע נובעת מן החיבור למקורותיו ולמקומו; הוא נמצא בארץ ישראל ומחובר למקורותיו שלפיהם האל ערב לחוקי הטבע ולהמשך קיומם, ולכן הוא יכול לחוש בטוח ומיוחד. בחלום השני ההיפך הוא הנכון, המספר נבלע בהמון הסוחרים הבאים ללייפציג. אין לו כל ייחוד, להיפך, הוא חש בקטנותו, וחוקי הטבע אינם נענים לו – הלבנה אינה מאירה את סחורתו.

ההבדל בין שני החלומות מעיד על מצבו הרגשי של עגנון המביא אותו ללייפציג. על התלישות, היעדר החיבור לשורשים והיעדר בית חיצוני ופנימי. הדימוי העצמי שלו בשלב זה ירוד, אין קונים לסחורתו לא בלייפציג ולא בברלין. אך עוד לא הגיע הזמן לעזוב, ובאיתות נוסף המעיד על הידע הטמון בלא מודע, המספר מקבל אישור שהייה בלייפציג הודות לאותו מפגש מקרי עם מר לובלין וקשריו. עוד באותו לילה דואג מר לובלין לדבר עם הממונה על אישורי השהייה לזרים ולמחרת בבוקר מקבל המספר את האישור להישאר בעיר.

המיכל הקרוע – חלום שלישי

אותו יום בו מתרחש הרומן, כ' בטבת, הוא יום פטירתו של הרמב"ם. לפני שיצא המספר מביתו ערך על שולחנו כמה מספריו, שכן מיום שעמד על דעתו הוא נוהג כל שנה בתאריך זה להתעמק בספרי הרמב"ם. המספר מנסה ללמוד כמנהגו אך כאמור אינו מצליח בלימודו ומאחר שהוצרך לצאת לשוק לקנות לו צרכי השבת, יצא ועבר דרך החנות לשאול לשלום מר לובלין. כך הוא מוצא עצמו יושב בחנות.

עגנון כותב: "בכן יושב אני בחנותו של מר לובלין ואין כאן פיסת אות עברי ואין צריך לומר ספרי רבינו ז"ל... מפני שלא ידעתי מה אעשה עמדתי ממקומי וטיילתי ארוכות וקצרות, ומפני שצמצמו הקירות את צעדי פתחתי חלון להרחיב לי מבחוץ. אי אפשר לומר שהעולם בחוץ יפה מן העולם שבפנים, אלא שהנפש מבקשת לה מרחב אם פיקחת היא בורחת מעצמה אל עצמה, אינה פיקחת נקלעת היא ממקום למקום ואינה מגעת לשום מקום" (שם, עמ' 41). מתוך הניסיון לברוח מעצמו במצב זה של היעדר גירויים חיצוניים שיעסיקו את התודעה, הוא נאחז בכל מה שסביבו ולכן פותח חלון ומסתכל בחנויות בחצר הישנה. כאן בא תיאור רחב של כל אחת מן החנויות ודמותו של בעליה. נביא רק את תמצית התיאור וכיצד הוא מתחבר לענייננו.

כך הוא מתאר בתחילה את החנויות ובעליהן: "אשא משלי על החנויות ועל החנונים ועל כל החצר כולה ועל המחסן הגדול שמתחת לקרקע ועל בית דירתו של למקי שעל גבי המחסן. דומות הן החנויות לכוכים של מתים והחנונים לעצמות שנתעכל מהן הבשר" (שם, עמ' 42). החנוונים חיים באופן טראגי ומקובע את העבר, לא מצליחים להרפות מן הכעסים ולהתגבר על אבדניהם ולכן מאבדים את המשמעות והיכולת ליצור חיים חדשים. החצר כולה מסמלת את הסטגנציה במצבו הנפשי של עגנון בשלב זה, כשאינו מצליח לחיות את ההווה וחש מרוקן ממשמעות כמו חנויותיהם של החנוונים. מה שעסק בו עד כה אינו מעניין עוד, אך גם אינו מצליח להחזיר לעצמו את החיבור לזהותו ולמקורותיו.

היחיד מהחנוונים שמצליח למצוא משמעות למרות האובדנים שחווה הוא הרצען, מעבד העורות, יאקוב וויינוורצל. ליאקוב היו ששה בנים ובת אחת, כולם מתו ובעקבותיהם גם אשתו. אך הסיפור הטראגי אינו מבטל את אהבתו לכתבי הקודש – יאקוב אוהב לקרוא בכתבי הקודש ועיסוק זה נותן לו משמעות. מרגע שיאקוב מבין שהמספר מדבר בלשון הקודש ויודע לצטט פסוקים מן המקורות ואף לכתוב בלשון העברית, הוא נעשה כרוך אחריו ובכל פעם שהוא רואה את עגנון מושך אותו לחנותו ורוצה לדבר איתו. עגנון מנסה להימנע ככל האפשר ממפגש עם יאקוב, בדומה לנסיונותיו לברוח מעצמו. מעניין שדווקא דמותו של גוי זה מכירה בערך מקורותיו וזהותו של עגנון, זהות שהוא עצמו התרחק ממנה עד כה. ניסיונות בריחה שלובים אלו מיאקוב ומעצמו, נראה כי מתלכדים בחלום נוסף:

"שפסקה המלחמה ושלום בא לעולם אמרתי אני בלבי, אלכה ואשובה לארצי ולמקומי שכבר נתפנו הדרכים מבעלי המלחמה ואין מה שיעכב בידי מלחזור לארצי ולמקומי. לקחתי את מזוודתי לשום בה את חפצי. ראיתי והנה קרע במזוודה. מפני שלא השגחתי במזוודתי נקרע בה קרע, ועכשיו שהגיעה שעתי לחזור למקומי מעוכב אני מלחזור, שהיאך אשים את חפצי במזוודה קרועה, שהרי יפלו ויאבדו חפצי ולחזור בלא חפצי אי אפשר, שיש בהם דברים שאני צריך להם" (שם, עמ' 72).

ואכן בבוקר שאחרי הלילה בו נחלם החלום, כשהוא בודק את מזוודתו הוא מוצא אותה קרועה, "שלימה לקחתיה מיד האומן שעשאה, פתאום קרועה היא" (שם, עמ' 72). הלא מודע אינו מניח ועושה את מלאכתו נאמנה, ונראה כי החלום מעמת את עגנון עם הקרע בנפשו ורומז לו על התיקון המצוי בידיו של הרצען, זה שרודף אחריו ומזכיר לו את זהותו ואת ערכם של מקורותיו. 

המשמעות הסימבולית של המיכל הקרוע מתארת באופן מדויק את מצבו הנפשי של המספר. הוא חש שמשהו במיכל הנפשי שלו פגום ואינו מכיל את מה שנחוץ לנפש כדי לחזור הביתה. לא רק זאת, הוא קבל מזוודה שלמה מן האומן שעשה אותה. המיכל הנפשי שקיבל בתחילת דרכו, החיבור למקורותיו, לגמרא, לרמב"ם וכן גם החיבור לבית הוריו, אלה היו מיכל שלם עשוי ביד אומן. כיוון שלא השגיח בהם נקרע בהם קרע. הוא הולך לתקן את המזוודה אצל יאקוב, הגוי שמחובר כל כך עמוק לכתבי הקודש ולשפה שנכתבו בה ואף מאמין שהאמונה היהודית היא היא האמונה האמיתית, דווקא הוא מחזיק ביכולת לתקן את המיכל.

"חפץ ליבי מהו?" – חלומו של יאקוב

לאחר שסיים להביט החוצה, הוא חוזר ומתאר את ישיבתו בחנות: "יחידי ישבתי בחנותו של מר לובלין ולא היה עמי אלא מחשבות לבי ועמהן זכרי דברים. כל העיתונים שהיו בחנות לקח עמו מר לובלין בצאתו... נותרתי אני לבדי בלא ספר ובלא עתון בלא צורת אות, חוץ מספר הטלפון ומפת מערכת המלחמה ותהלוכות הרכבות ורשימת הכלים לא היה בחנות דבר לקרוא בו. ועתה מה אעשה ובמה אקצר את הזמן עד שיבוא מר לובלין?" (שם, עמ' 115).

הוא נאחז ברשימת הכלים שבחנות ומצליח להעביר עוד קצת זמן. בספר הטלפונים הוא מוצא שם שהיה נפוץ בעירו ומחשבותיו לוקחות אותו לעירו ואנשיה, תוך שהוא נע בין תיאור מנהגי עירו למפגש עם לייפציג, רחובותיה והאנשים שהכיר בה. הרהוריו מחזירים אותו לשאלות על דרכו: מאז שגנז את עבודת המחקר שלו על המלבושים הוא בן חורין לעשות כל מה שלבו חפץ. אך "חפץ לבי מהו?" הוא שואל עצמו ומשיב: "מקצת משהו מחפצי לבי דומה עלי שאני יודע. ומקצת מהם הוא להחזיר לי את תלמודי, שמחמת ישיבת ברלין ומחמת עיסוקי בחקר המלבושים עזבתי אני את תלמודי ותלמודי עזב אותי. עשיתי מעשה ונפטרתי משניהם כאחד, גנזתי את ספר המלבושים והנחתי את ברלין הלכתי ללייפציג, שסמכתי על הרב ר' יונתן שנשב כאחד ונרוץ בגמרא. אבל הרב יונתן טרוד בבעלי דינין ובבית תלמוד תורה ואין אנו יכולים לשבת יחד ולרוץ בגמרא" (שם, עמ' 127).

באותו טיול ערב בעיר שבו הוא מהרהר ובודק את רצונותיו הוא מגיע שוב למסקנה שרצונו ללמוד גמרא ולכן הוא מכוון פעמיו אל ר' יונתן. אלא ששוב רגליו נושאות אותו לחצר חנותו של מר לובלין. הוא מנסה להימנע ממפגש עם יאקוב שתמיד נטפל אליו ואינו מניח לו: "וכבר אמרתי לו, בור אני לגבי פרובלימות דתיות, מסתפק אני במה שקבלתי מאבותי שקבלו מאבותיהם ואבותיהם מאבותיהם עד למשה מסיני... סבור הייתי שמכאן ואילך יניח ממני ולא יבוא עלי בדברים. מה אמר הוא לי, אמר לי, אל תאמר כן אם אספר לך דבר שוב לא תנסה להתכסות ממני" (שם, עמ' 137-136). יאקוב מספר לעגנון חלום שחלם לפני שנים:

"לילה אחד ראיתי בחלומי גן צומח עצים, ובתוך הגן עץ עושה פרי, ואיש יושב תחת העץ ונותן מפריו לכל הנצבים עליו. פשטתי אף אני את ידי, לא הספקתי לקבל עד שהקיצותי" (שם, עמ' 136-137).

שנים ניסה יאקוב להבין את פשר חלומו ומי היה האיש שראה מתחת לעץ. יום אחד ראה איש צעיר מגיע לחצר שבה שוכנת חנותו, היה לו ברור כי זה האיש שראה בחלומו, ואותו האיש הוא עגנון בכבודו ובעצמו. מתוך היכרותם מבין יאקוב את פשר החלום: "הגן גן העולם ועצי הגן האמונות השונות, והעץ זה סמל האמונה האמיתית, ופריו פרי אמת, ואתה ישבת בתוך הגן תחת העץ ונתת מפריו לכל הנצבים מעליך" (שם, עמ' 138).

בעודו מדבר עם יאקוב, מובך מן החלום שסיפר לו ומנסה להיפטר ממנו, קופץ ועולה בראשו הפסוק "דום לה' והתחולל לו", פסוק מתהילים לז' פסוק ז', שנאמר על דוד המלך המתמודד עם רשע וטוב לו. המשכו של הפסוק אומר: "אל תתחר במצליח דרכו באיש עושה מזימות", והפרשנים מפרשים אותו כהמלצה לדוד לחכות בהכנעה ותוך ביטחון ואמונה בה' שממנו תבוא הישועה מבלי ללכת בדרכי הרשע. פסוק זה מדבר בדיוק על מצב התודעה אליו יצטרך המספר לשקוע כדי שיתחולל תהליך בנפשו. דום לה' – אותה דממה המנותקת מגירויים חיצוניים, דממת אלוהים, דממה שבה יוכל לפגוש מחדש את עצמו, היא שתאפשר התחוללות של תהליך או תהליך של התחוללות בנפש, תהליך של התהוות. עליו לבטוח באל (בהנחייה פנימית) ולהקשיב קשב רב. רק כך יתחולל תהליך ההתמרה וההתחוללות מחדש.

יאקוב הגוי מעורר בעגנון אסוציאציה שלא מובנת לו עצמו עדיין. אך שוב הלא מודע מוביל ונותן להתרגשות של יאקוב ולאמונתו הכנה להשפיע עליו. המודע בשלב זה מנסה עדיין להתנער מיאקוב ולהימנע מהמפגש עמו. הוא עדיין אינו בשל לתהליך, עדיין אינו מוכן לקבל שיאקוב יכול: "לתקן את מזוודתו הקרועה". מכאן והלאה שוקע גיבור הרומן בהזייה מוחלטת. כל ההבחנות בין מציאות לדמיון, בין חיים למוות ובין עבר להווה, התמוססו.

מחלימה לחלימה בהקיץ

לאחר המפגש עם יאקוב מבלה עגנון ערב אינטימי עם מר לובלין ומר לובלין מספר לו את קורותיו. מתברר כי מר לובלין זוכר לטובה את סבו של עגנון שכיבד אותו פעם בפרוסת צוקר, בעוד אביו של מר לובלין היה קמצן מופלג ולא פינק את בנו מעולם בדבר מתיקה. לאחר מפגשים אלה עם יאקוב ועם מר לובלין הולך עגנון לחדרו ושומע בחוץ קול סוסים. מגיעים אליו שלושה אבירים שלוחי הקיסר קרל הגדול, קיסר הפרנקים (הצרפתים), הם מרכיבים אותו על סוס ודוהרים אתו בלילה. הוא מובא לאוהל הקיסר והקיסר מסביר לו שקיבל במתנה מקיסר עובדי מוחמד פיל. הפיל ניתן לו על ידי יצחק היהודי, שליחו של קיסר עובדי מוחמד, ומאחר שהפיל יקר לו מאוד הוא רוצה לשאול את יצחק היהודי במה יוכל לשמח את הפיל. אי לכך הוא זקוק לעגנון שיכתוב אגרת בעברית. הקיסר מתפעל כילד מן הכתיבה ומחוכמת העם היהודי שיש לו כתב ולשון ושואל אם זו הלשון שדוד מלך ישראל דיבר בה. עגנון מספר לו מסיפורי חז"ל על דוד המלך והקיסר עוצם עיניו מהתפעלות ונרדם. השחר עולה כשהמספר מגיע חזרה ללייפציג לחדרו.

מה משמעותה של הזייה זו? נראה כי יש כאן מופע מרהיב של הלא מודע המציג בפני החולם באותות ובמופתים את חשיבות נכסי הרוח של מקורותיו, מהם התרחק. זהו חיזוק למה שניסה להשמיע לו יאקוב הרצען, חיזוק מן הלא מודע לדבריו. נפשו מציגה לו באופן ראוותני ומוגזם את הצד החסר בנפשו: השפה העברית ונכסי הרוח שגדל עליהם הם יקרי ערך, אפילו גויים גמורים מכירים בערכם ולא סתם גויים אלא הקיסר בכבודו ובעצמו, ונכסי רוח אלה עושים את עגנון ייחודי ואת סחורתו רצוייה.

מסיפור הזוי זה אנו חוזרים לחנות. שוונקי, עוזרו של מר לובלין, מגיע ועמו שליח שמביא מכתב ממר לובלין בו הוא משחרר את עגנון מישיבתו בחנות, אלא שאז: "עלתה על דעתי פתאום, למה אלך? רעב אינני וללכת לבית המרחץ אין לי חשק ודבר איני חסר וכאן שקט ושלווה ואין כל אדם מבטיל אותי ממנוחתי. אעשה כאן עד לכניסת השבת. ולעניין מה אוכל בשבת והרי לא הכינותי לי את צרכי השבת בין כך ובין כך לא עת היא ללכת לשוק או לחנויות. ומשהו לאכול אמצא בחדרי ואם לא אמצא כדאי היה שעה של התבודדות שכזו לוותר בשבילה על האכילה" (שם, עמ' 161).

אם כך, הפעם הוא בוחר בעצמו להישאר בדממה נטולת הגירויים החיצוניים ולהמשיך בתהליך השקיעה פנימה, והוא נותר בחנות: "ישבתי לי בחנותו של מר לובלין והעברתי לפני כל מה ששמעתי ממר לובלין וכן מה ששמעתי על אבותיו של מר לובלין. וכדרך שהדברים מתגלגלים נעתקתי פתאום ממקום מושבי מחנותו של מר לובלין מלייפציג ודומה הייתי עלי שעדיין יושב אני בעירי בבית מדרשה של עירי ומשוטט בחוצותיה של עירי ומדבר עם כל אדם שבעיר על מעשי עירנו בימים שעברו, שאפילו לא טובים היו, טובים היו מן הימים הללו. ישבתי לי יחידי בחנותו של מר לובלין לא משום שרציתי להראות לו למר לובלין שאני מכיר לו טובה אלא משום שטוב היה לי לשבת יחידי ולהגות בעירי.

בצבצו כמה מחיצות והקיפוני מארבע רוחות ובאה ועמדה ביניהן עירי שלי וכבר הייתי מוכן לעמוד ממקומי ולטייל כמו שרגיל הייתי לטייל בה קודם שיצאתי מעירי. ישבתי ודוממתי ונשתוממתי על הפלאות שנעשו בי. יושב לו אדם בתוך המונה של לייפציג בתוך חנות של כלים ויושב והוגה בעירו ופתאום פלאות נעשו בו שכל עירו שלו כל העיר כולה היא וחוצותיה ושוקיה ובתיה כולם כאחד מתגלגלים ובאים ועומדים לפניו סמוך וקרוב אצלו ממש בתוך ד' אמות שלו. ואלמלא אני שפל רוח ויודע אני את מיעוט ערכי הייתי רואה את עצמי כאילו חשוב אני בשמיים שכל כך טורחים בגללי. והואיל ואין אדם שאינו מובטח בעצמו שאינו בא לידי גיאות אמרתי לעצמי אין זה כי אם חלום. וכדי להתרחק מדבר שקר הבטתי בעיני אילך ואילך לראות היכן אני וראיתי שיושב אני בחנותו של מר לובלין מאחר שהלך לו מר לובלין והניחני יחידי בחנותו" (שם, עמ' 162).

נראה כי בשלב זה עגנון נמצא כבר במצב תודעה שבו הפנטזיה נעשית מציאותית וחיה ובלתי מובחנת מהמציאות. הוא שוקע עמוק עוד יותר בחלימה בהקיץ והגבולות מיטשטשים לחלוטין. הפרק האחרון מתחיל במשפט: "נפתחה הדלת ונכנס מר יעקב שטרן" (שם, עמ' 163) – וגם לקורא קשה להבין אם מדובר במציאות או פנטזיה.

יעקב שטרן היה בעל בית חשוב בעיר הולדתו של המספר ולמרות פער הגילים נוצר ביניהם קשר מיוחד. מר שטרן היה בא לבית המדרש בו למד עגנון בצעירותו כל אימת שהיה מתפנה מעיסוקיו, מוציא ציגרה עבה, מדליק אותה ומעשן קמעה, אז היו יוצאים לטייל יחד ומר שטרן היה מפליג בסיפוריו על עירם – "אותה העיר ואותן הדרכים, אלא אין לך יום שלא חידש בו דבר ואין לך ארבע אמות שלא סיפר מאורעותיהן. כל פיסת קרקע שבעיר היתה חשובה בעיניו כאילו ראויה לגדל פלפלין" (שם, עמ' 164). מר שטרן אהב את העיר עד כדי כך שסירב לצאת ממנה אפילו לזמן קצר. עגנון אהב לשמוע את סיפוריו, סיפורים על אירועים שאירעו לפני מאה, מאתיים ואפילו שלוש מאות שנים, ומר שטרן ידע לספר אותם באופן מלא חיים כאילו התרחשו זה עתה.  

כך מתאר אותו עגנון: "מר יעקב שטרן מן המיוחדים שבכל דור היה, שהקדוש ברוך הוא צופן באזניהם מעשי עולמו, וכשהם פותחים את פיהם לספר כל המאורעות מתגלים לפניהם והכל חוזר וניעור לפניהם כבשעת המאורע" (שם, עמ' 167). כלומר, מר שטרן ידע להפיח רוח חיים בכל דבר שתיאר. אלא שמר שטרן שנכנס בדלת החדר שונה מהדמות שהיתה זכורה לעגנון, אין בפיו ציגרה והריח הטוב של הציגרה התחלף בריח אבק בגדיו.

היעדר הציגרה הוא בעל חשיבות משום שהציגרה אוצרת בחובה משמעות סימבולית עמוקה: "מחזיקה היתה את אפרה עד סופה ועין של אש היתה מציצה מתוך האפר, כאותה שהיתה מתגלית בימים שעברו בליל ראשון לסליחות במימי הסטריפא והיו זאטוטי בני ישראל טועים בה והולכים אחריה בגלל בנות המים שעושות מלוכה במים. והם לא ידעו שעין של מתי ישראל היא שנטבעו על קידוש השם, והיא מציצה לראות שמא עשו ישראל תשובה ויעמדו לגורלם לקץ הימין. מפני הציגרה שנעלמה לא נראתה אותה העין. שונא אני את הגוזמאות אבל דרך משל אומר, דומה היה עלי כאילו לקתה עינם של ימים שעברו, כאילו כבה אור הימים" (שם, עמ' 169).

עגנון עזב את עירו בצעירותו ועלה לארץ ישראל כשהוא משאיר מאחוריו את עברו וכל מה שהיה יקר לו ומעולם לא נפרד כיאות ולא עיבד את האובדן שבא עם הפרידה מעירו, ממקורותיו, מאמו ומאביו. במפגש ההזוי בחנותו של מר לובלין מתחיל תהליך העיבוד. השינוי שחל במר שטרן והיעדר הציגרה מסמן את תחילתו של תהליך הפרידה הנפשית שעגנון נמנע ממנו במשך שנים, כאשר נעשה איש העולם הגדול, נסע לגרמניה ועסק בחקר המלבושים של כל העמים תוך שהוא מתרחק ממקורותיו. הישיבה בחנותו של מר לובלין, הדממה והנכונות להתמסר ולרדת לעמקי המחוזות שלא נגע בהם זה זמן רב בנפשו מאפשרים סוף סוף תהליך עיבוד.

אם כן הציגרה חסרה, והכתפיים, כתפיו של מר שטרן שהיו נושאות עליהן את כל מאורעות העיר עשרה דורות לאחור, היו משוכות לארץ ומשכו אחריהן את כל הגוף אל האדמה. אך זה לא כל מה שחסר; בעבר מר שטרן היה מספר ועגנון הצעיר מקשיב ואילו עתה התהפכו היוצרות, עגנון מספר ומר שטרן יושב לפניו, לא ברור אם שומע. אבל עגנון מתעלם מכך וממשיך לספר תוך שהוא מתבל דבריו בפסוקים.

שמו הפרטי של מר שטרן הוא יעקב (מזכיר את יאקוב הרצען) ועגנון חוזר לקרוא לו ר' יעקב כמו בעבר. הוא מנסה למלא את החלל בדברים ועובר מנושא לנושא כשהוא מכוון לדברים שיעניינו את מר שטרן, אך מר שטרן יושב ושותק. עגנון מתפתל ומנסה לשמחו בכל מיני סיפורים, הוא חש שעליו להצדיק את מר לובלין שעזב את עירם ואינו מתגעגע אליה או זוכרה לטובה, אך נראה שמתחת לניסיון להצדיק את מר לובלין מסתתרת תחושת האשמה שלו עצמו על שעזב. הוא ממשיך לנסות לשעשע את מר שטרן בסיפורים, אך מר שטרן אינו אומר דבר ונראה מרוחק. סוף סוף הוא מציץ במר שטרן והפעם באופן שמוכן לראות נכוחה. עיניו עצומות ומין גוון משונה מכסה אותן כגוון של חרסים שהיו טמונים באדמה שנים ויש עליהם מין גוון כסף עם עפר. עגנון חש כאילו הוא מחטט בקברים וכשהוא שב ומביט בו אין הוא רואה אותו יותר, נותר רק צערו.

אך המספר אינו מוותר, התהליך לא הושלם, הוא מלביש את הצער עור ועצמות ומתעקש להחזירו. הוא ממשיך לדבר עם מר שטרן: "אפשר שזכור מר כשהייתי בעירנו בשבעת ימי אבלי על אבי מורי זכר צדיק לברכה ובאו חכמי עירנו לנחמני..." (שם, עמ' 184). הוא נזכר שאז שאל אותו תלמיד חכם אחד על הגימנסיה ביפו שמלמדים בה בלשון העברית, והתפלא כיצד ניתן ללמד מדעים בעברית והנה עכשיו עומדים להקים אוניברסיטה בירושלים שבה ההרצאות יהיו בעברית. הוא מדבר וחש התרגשות:

"נתחמם ליבי בקרבי והוספתי ואמרתי, אם יעמידו אוניברסיטא בירושלים הרי קרוב לוודאי שירצו שם הרצאות בעברית, שאם לא עברית באיזו לשון ירצו? ירושלים כל השבטים יש להם חלק בה ומיום שגלינו מארצנו כל שבט ושבט מדבר בלשון אחרת ואלמלא לשון עברי אין יהודי מכיר לשון אחיו. הרי בעברית ירצו. הרי כל התלמידים שיצאו מן האוניברסיטא העברית שבירושלים כולם ידעו לשון עברי, וביניהם גם רופאים וקרוב לוודאי שמתוך הרגל בעברית יכתבו את הרצפטים עברית, אפילו הרוקחים ידעו עברית. כלום יש לך בעולם מחזה נאה מזה? ואף על פי שנאה הוא כחלום טוב אין הכרח שיהיה כחלום יעוף.

נתרגשו עיני ונתמלאו דמעות מחמת החלום שחלמתי, שחלמתי שראיתי את אבי מורי בחלום. נתתי לו שלום ולא החזיר לי שלום מחמת אבלות. אמרתי לו, אבא על מי אתה מתאבל? אמר לי, עליך בני אני מתאבל. אמרתי לו, אבלות ישנה היא. אפילו אני כבר שכחתי אימתי מתי. תהה אבא על דברי ואמר, אבלות ישנה? אם כן מותרים אנו בתלמוד תורה. הושיט ידו כלפי ארון הספרים והוציא ספר מספרי היד החזקה. אמרתי לי אם כן לא אבד היום. אם כן אלמד הלכה אחת או שתי הלכות בספר הרמב"ם" (שם, עמ' 184).

עגנון חוזר בהזייתו לעירו כדי לפגוש את אביו שהיה גם מורהו (עגנון למד עם אביו מגיל 10 ואילך, ומעיד עליו שממנו קבל את רוב צורתו). הוא עזב את עירו בצעירותו וחזר אליה רק לאחר מות האב, כשבא לשבת עליו שבעה, כלומר שלא ראה את אביו לפני מותו. הוא נושא אתו תחושת אשם בלתי מודעת על צערו של האב מאז עזיבתו, ועוד יותר מכך על הניתוק ממורשתו של האב. סוף סוף התאפשר המפגש עם דמות האב ועם תחושת האשמה על הנטישה שלו את עירו, את אביו ואת תלמוד הגמרא שהוחלף למשך שנים בחקר המלבושים.

אך אין זו תחושת אשמה בלבד, האב המת מתאבל דווקא על בנו החי, ואנו מבינים כי המת האמיתי הוא בעצם עגנון עצמו שרוחו והחיבור למקורותיו מתים זה זמן מה. ההודאה של עגנון במוות הנפשי בו הוא שרוי שנים דווקא בפני אביו משחררת באחת את האנרגיה הנפשית שהייתה לכודה בקונפליקט ומאפשרת לו לחזור ללימוד הלכה אחת או שתיים. סוף סוף הפסיק לברוח מן התובנה שהוא מת רגשית ועליו להתחדש דרך חיבור לזהותו, למורשת אביו ומקורותיו, מהם תלש עצמו לפני שנים.

מר שטרן כביכול עדיין יושב עמו בחנות. נראה כי הוא היווה גשר למפגש עם דמות האב שעגנון התקשה כל כך לעמוד מולה משך זמן רב. אך גם כלפי מר שטרן קיימת תחושת אשמה, כשעזב את עירם עזב גם אותו, ומר שטרן, שהיה ממכובדי העיר ומבוגר ממנו בהרבה, הרי נהג בו קרבה יתרה והיה מטייל עמו ומספר לו את תולדות העיר. לא רק זאת אלא שאנו שומעים מעגנון עד כמה מר שטרן היה נאמן לעירם, הוא לא היה מוכן לעזבה אפילו לפרק זמן קצר, בעוד הוא עגנון קם ונטש אותה. הפרידה ממר שטרן היא גם הפרידה מן החלימה בהקיץ וחזרה למציאות. כמו צוללן שצולל למעמקים ולא יכול לעלות בבת אחת, כך עגנון נשאר לשבת עם מר שטרן גם לאחר שהותר הקונפליקט.

את המפגש עם המציאות מתאר עגנון בקטע האחרון של הרומן: "נטלתי את עיני והשקפתי עליו ואמרתי לו, אדוני מר שטרן שאלה יש לי לשאול. בבקשה ישיב לי. כשירדתי לעירנו להשתטח על קברי אבותי נתלוו אלי כמה מאנשי עירנו. כדרך אנשי עירנו, שאינם מניחים מידיהם שום סיבה מלבקר את הקברים. לאחר שסיירנו את הקברים החדשים הלכנו לבית החיים הישן. הגענו למקום אחד שהיה מסובך באילנות ובשיחים ומצאתי שם מצבה ישנה וחקוק עליה הגאון הצדיק וכן כל כיוצא. שאלתי לאותם שהיו עמי, צדיק זה מי הוא? ולא ידעו. אמרתי להם, אדם גדול טמון בעירנו ואין אנו יודעים עליו ולא כלום. נענה אחר ואמר, אחד היה יעקב שטרן שהיה בקי בעירנו והכיר כל אדם החיים והמתים, אילו היה כאן היה אומר לנו צדיק זה מי הוא. נענה אחר ואמר אילו היה יעקב שטרן יודע שאתה עומד לבוא היה מתאמץ לחיות עוד שלושה ארבעה ימים, כדי לספר עמך במעשה עירנו" (שם, עמ' 186).

לאחר תיאור זה עגנון ההוזה פונה למר שטרן ואומר: "בבקשה אדוני מר שטרן מה דעתו של מר בדבר הזה?". ברגע זה התודעה של עגנון מפגישה אותו עם עובדה שהייתה ידועה לו כבר מזמן ולא קיבלה עיבוד ועיכול רגשי – מר שטרן מת מזמן.

המעבר ללייפציג הוא מסע חיפוש אחר חיבור של גיבור הרומן לעצמו ולמקורותיו, חיפוש שנובע מתוך תחושת תלישות עמוקה, סטגנציה וחוסר משמעות. בגלל המצוקה ואובדן הדרך המספר נותן ללא מודע להובילו ומתחיל תהליך של הקשבה פנימה כאשר החלומות מאותתים לו בבירור על הקומפנסציה שצריכה לקרות כדי שיוכל לחזור למקורותיו ולהגיע ליתר אינדבידואציה. אך לצד ההקשבה ללא מודע, גיבור הרומן ממשיך בנסיונותיו לברוח מן המסרים ולהמנע מהכרה במות האנשים היקרים לו אותם נטש בעזבו את עירו מבלי שנפרד מהם, והכרה בקרע בנפשו, בעובדת היותו מת חי. השהות בחנותו של מר לובלין יצרה מצב שבו אין אפשרות להימלט מעצמך ואיפשרה צלילה לתוך מצב הדמדומים של החלימה בהקיץ. בתוך מיכל זה החלו להתרחש תהליכים שלא התאפשרו קודם לכן, השליטה המודעת התמוססה והתאפשרה חדירת חומרים לא מודעים. הלא מודע "ידע" מה שהמודעות סירבה להכיר בו, מות האב ומותו של מר שטרן האבל על הפרידה שלא היתה, ועל המוות הנפשי שלו עצמו, כמו גם הכרה בערך מקורותיו ויעודו. המפגש המשמעותי שהתאפשר במצב החלימה בהקיץ הוביל להתחוללות מחודשת.

על הכותבת – אביבה בר יעקב

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית בכירה, מדריכה ואנליטיקאית יונגיאנית, בעבר עבדה במרפאת בריאות הנפש בקופת חולים ובהמשך בתחנה לטיפול בסטודנטים בטכניון. כיום עובדת בקליניקה פרטית בטיפול במבוגרים. לצד העיסוק הטיפולי מרבה לעסוק בתחומי יצירה שונים, בעיקר כתיבת שירה, וספר שיריה הראשון עומד לצאת בימים אלה לאור.  

מקורות

יונג, ק.ג. (1982). על החלומות. הוצאת דביר.

יונג, ק.ג. (1993). זכרונות חלומות מחשבות. הוצאת מודן.

נצר, ר. (2004). מסע אל העצמי – אלכימיית הנפש סמלים ומיתוסים. הוצאת מודן.

עגנון, ש.י. (1974). בחנותו של מר לובלין. הוצאת שוקן.

עגנון, ש.י. (1998). עד הנה. הוצאת שוקן.

שלו, ש. (2008). חלום והחלמה. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

שרייבוים, ד. (1993). פשר החלומות ביצירותיו של ש"י עגנון. הוצאת פפירוס.

Jung, C. G. (1953). Collected Works of CG Jung, Volume 13: Alchemical Studies (Vol. 13). Princeton University Press‏

Jung, C. G. (2014). Collected works of CG Jung, volume 16: Practice of Psychotherapy (Vol. 52). Princeton University Press