סקירת הספר "שתי וערב: פסיכואנליזה, אמנות ותרבות"

09.01.21

יפה פרץ צדוק

הקדמה

הספר ״שתי וערב: פסיכואנליזה, אמנות ותרבות״ בעריכת ד"ר הילית אראל-ברודסקי מביא אוסף מאמרים אשר נוגעים בנקודות ההשקה שבין פסיכואנליזה ובין סוגי אמנות שונים כמו מוזיקה, אמנות פלסטית, ספרות, צילום, קולנוע, ארכיטקטורה ומחול. הוא מבקש להתחקות אחר החתירה היצירתית תחת הפסיכואנליזה, אחר מה שנמצא בין המילים ומאחורי הפירוש. בנוסף לכך, יותר מכל חתירה, הספר מבקש לדבר בשפות שונות את האמת הפנימית, להבין עוד ועוד נדבכי נפש דרך העדשה, הצבע, המילה הכתובה, המוסיקה, הריקוד והפסיכואנליזה.

למעשה, הספר הוא דיאלוג שמעורר מחדש את הקשרים בין הדיאדות השונות הנוצרות בין היוצר-יצירה-אנחנו, כמו גם ה-mirroring המשותף הנוצר ביניהם. המילה 'אנחנו' בהקשר הזה היא ביטוי מרובה המכיל בתוכו את אותם 'אנחנו' הצופים, המאזינים, הקוראים את היצירה, אך בו זמנית גם את ה-'אנחנו' המטפלים, הקוראים בספר. דרך דיאדות אלו, בין ה'אנחנו' השונים, היוצרים והיצירות, נוצר מרחב חלימה משותף, בו שפות שונות נוגעות, זזות ונעות באופן דיאלקטי בין אחדות ונפרדות, פנים וחוץ, סובייקטיבי ואובייקטיבי, גשמי ונפשי, יחיד ורבים.

שתי וערב: בין מוכר ללא מוכר ובין הפרטי לכללי

הספר ״שתי וערב״, כשמו כן הוא, יוצר קווי אורך ורוחב המרשתים ואורגים מרחב מעברי תרבותי וכך יוצרים תשתית להשראה, הבנה ותנועה. במקור, שְׁתִי וָעֵרֶב הם שמות החוטים מהם אורגים בד. עם הזמן, הפך הצירוף לביטוי המסמן דפוס של רשת הצטלבויות צפופה. כדוגמה לכך, שתי וערב הוא הדגם הראשוני בתרבות היוונית העתיקה לתכנון ערים, ונועד ליצור תאי שטח אחידים לניצול מירבי של הקרקע, ובעיקר להפחתת המחלוקות על גבולות החלקות. בספר שערכה ד"ר אראל-ברודסקי, דגם השתי והערב לא רק שאינו יוצר מחלוקות כי אם הוא יוצר שותפויות, הרחבות, דו-קיום ואף רב-קיום.

בטכניקת האריגה, ״השתי״ הוא יסוד האריגה וממנו נשזרים ומתערבבים חוטי ה-״ערב״ בצורה צפופה. לעיתים, הקונטור שלהם מיטשטש, ממש כמו בשעת ערב בה יורדת החשיכה והצורות מאבדות את הפוקוס שלהן. עבורי, קריאת הספר יצרה חוויה די דומה: כשתי וערב נארגו לי המחשבות על ריקוד עם מחשבות על צילום, והתנגנו לי הצלילים במקביל לגילויים של פשר פסיכואנליטי. לעיתים אבד לי הקונטור, אך ברגעים אחרים התחדדה הצורה. פעמים היה מוכר יותר ופעמים זר ואחר. חשתי את התנועה עליה דיברה פרופ' דנה אמיר באחרית דבר לספר, בין עיטוף לחישוף: בין מוכר ללא מוכר, בין הידוע ללא ידוע. בין שני מימדי ידיעה אלה, בין רגעי ההשראה, הפיוט והחוויה הרב חושית, מצאתי עצמי מתנסה ברובד נוסף של קריאה והוא ״חקירת שתי וערב״. קריאה הדומה לחקירה פילוסופית דקדקנית, המאלצת אותי ללכת בדרך של שתי וערב לכל כיוון, קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה, על מנת להבין יותר ולעומקם של הדברים.

בה בעת שהנושאים בהם הספר עוסק מזמינים את הקורא לתנועה דיאלקטית מורכבת, הספר כתוב בשפה נגישה ובהירה, ולכן מורכבות המחשבה לא באה על חשבונה של אינטימיות ואינטראקציה אשר נוצרות עם הקורא. הוא מעורר שאלות ומעורר את הדמיון, ולא פעם מצאתי את עצמי משוחחת בדמיוני עם מחבר המאמר הספציפי שקראתי או עם גיבור העלילה עליו הוא כותב. באותם רגעים, יכולתי לחוש כיצד היצירה פורצת את גבולותיה וכיצד בהיותה אישית היא הופכת בפועל לנחלת הכלל (ויניקוט, 1967). בין היתר, שאלה זו, כיצד פנטזיה לא מודעת של אדם אחד הופכת לחוויה ואף להתנהגות של אדם אחר, היא שאלה מרכזית במאמרן של ד"ר אסתר פלד וד"ר מיכל ברנע-אסטרוג בספר, על פסיכואנליזה ובודהיזם.

חיפוש רב תחומי אחר אמת נפשית: על העדר ומחיקה

המאמרים בספר נוגעים בנושאים מהותיים לקיום הפרט והכלל, ונעים בין הגשמי, הנפשי והטרנסצנדנטי. הם עוסקים במשמעותה של האמת, במהות הדיאלוג, ביחסים ובגבולותיהם, בהעדר האינהרנטי ועוד. כיוון שכך, הם מאפשרים לזהות את המשותף לרובנו. הרי שאת האמת הנפשית מחפשים הכותב, הצלם, הפסיכואנליטיקאי, הבודהיסט, הרקדן, איש הספרות והמוסיקאי, באותה המידה. לפיכך, הספר מתבונן על אמיתות נפשיות מתוך מופעים שונים של חוויית מציאות מורכבת ורב מימדית. אפשר להרגיש את התנועה היוצאת מהאנרגיות הגופניות של אורלאן, האמנית בפרק של לאה קליין, או מהרקדן של טל וולפה-שריר. אפשר לראות את התנועה הויזואלית בצילומיו של רומן וישניאק בפרק של רוני אלפנדרי, ואף את התנועה לחיים של סמנטה שבמסך המחשב בפרק של רינה דודאי. כך, הספר מאפשר לראות ולשמוע גם את מה שאינו נראה, את הנמצא ברווח בין השורות, את מה שלא נאמר במפורש. הוא מאפשר לדמיון שלנו להמשיך וללב שלנו להרגיש: ״לפעמים הדברים החשובים באמת סתומים מהעין ואין לראותם אלא בלב בלבד״ (סנט אכזופרי, 1943).

מאמרה של ד"ר הילית אראל-ברודסקי, הראשון בספר זה, מדגים התבוננות רב תחומית שכזו כאשר הוא מתייחס למושג ה-״nothing" (ה-״כלום״) אצל הפיזיקאי החוקר, הפסיכואנליטיקאי והאמן. ה-nothing הוא החסר אותו האדם חווה וכואב, כאשר לא תמיד הוא יודע בדיוק מה מקורו. בכתיבתה, אראל-ברודסקי מסובבת את העדשה ומכל זווית נגלה לנו מראה אחר. כמו בציורי הזכוכית של פיקאסו, ״רצועת המוביוס הפיזיקאלית, כמו הקליידסקופ או הראייה הבינארית של ביון, [בה] אנו נעים בנתיבי קומוניקציה בין עצמי-לאחר, בין רמות שונות ומשיקות" (דה טופולי, 2009). התבוננות זו מציעה עומק פואטי, רב חושי מורכב ועמוק בחוויה שהיא בראש ובראשונה אנושית ומשותפת לכולנו.

הכותבים בפרקים הבאים, ממשיכים לסובב את העדשה כפי שעושה אראל-ברודסקי בכדי להראות את סוגיית המחיקה וההעדר במופעים נוספים. טל שריר-וולפה כותבת על המחיקה האינהרנטית גם לפסיכואנליזה ולמחול, כאשר הריקוד, ככתב גופני, שב להיכתב ולהימחק במרחב. עבודת האבל על הנמחק מופיעה גם בהתבוננות הספרותית-פסיכואנליטית של ד"ר מירב רוט, אשר מדגישה את האבל כתהליך הכרחי בקריאת עדותה של אתי הילסום ובקריאה בכלל. חגית אהרוני מתבוננת על שפת ההעדר, על התגלותו של ״האין״, הפצעתו של ה-״חור״ במרקם ההופכת אותו ליש. גם התייחסותו של איתמר לוי לדמות היוצאת מן האור בציור ״סעודה באמאוס" נוגעת ב״הלוצינציה השלילית״ של האור, דמות שנוכחותה היא בהיעדרותה.

הקריאה במילותיהם של כותבים אלו, חיברה אותי לחוויית ההיעדר והיש של החיים העכשוויים, אשר צומצמו משמעותית בשל נגיף הקורונה ועלייתו הדומיננטית של הדיאלוג המתרחש דרך המרחב הדיגיטלי. דיאלוג זה הוסיף למרחב המעברי "הקלאסי" רובד נוסף והוא המרחב הוירטואלי, עליו כותבת ד"ר רינה דודאי במאמרה בספר. מרחב זה אמנם נכפה עלינו בימים אלה כאמצעי מרכזי לתרבות ולמידה, אך גם הרחיב והעשיר את חיינו ואת אפשרויות החוויה והתקשורת שלנו בתוכו.

מיזוג ונפרדות

כעורכת, אראל-ברודסקי מזמינה את הקורא להיות החולם, המפרש והמחבר בין התחומים השונים בהם נוגע הספר, בשפתו שלו תוך אפשרות לשאת את המתח הקיים ביניהם. להבנתי, חלק מהמתח אליו היא מתייחסת, מצוי במרווח שבין אדם לאחר, בין תחום אחד למשנהו. זה הוא המקום בו הגבול מתהדק ונפרם בו זמנית, השפות מתערבבות אך גם נעמדות על רגלן האחורית כדי לשמור על זהותן. באופן הזה בדיוק, המבט הפסיכואנליטי על צילום הדג של רומן וישיניאק (עמ' 92) אשר מובא בפרק של רוני אלפנדרי, משקף את ההיסטוריה הנפשית של וישניאק, את גלותו, אך בו זמנית עומד בפני עצמו מול הצופה והחופש שלו לראות ולפרש אותו. אני נזכרת באמירתו של מסעוד חאן שערך את כתביו של ויניקוט: "כל אדם צריך ליצור לעצמו את הויניקוט שלו״ (חאן, 2015).

חגית אהרוני, בהקדמה לספר סזורה (ביון, 2012) מדברת על היחסים בין הגוף והנפש ואומרת: ״בין הגוף לנפש מתקיימת סזורה, כלומר יחסים של שסע ורצף, חיבור ונפרדות, המשכיות ונבדלות". בהמשך לכך, היא מציינת שאין מתקיימים תאטרוני נפש או תיאטרוני גוף כפי שהפרידה מקדוגל, אלא "תאטרוני גוף ונפש המכילים את החיבור ואת הנפרדות ביניהם. החיבור ונפרדות מתקיימים בין הגוף והנפש, בין האחד לזולתו, בין מצבי תודעה שונים, בין החוויה הסובייקטיבית והחוויה האובייקטיבית, בין המציאות הפנימית למציאות החיצונית״. תיאורה של אהרוני מזכיר לנו כי מונח הסזורה של ביון מתייחס למרווח או שסע המתקיים בין אובייקטים או תחומים, אשר נדמים כמופרדים באופן מוחלט זה מזה, אך בפועל נמצאים על רצף המשכי. ברצוני להציע כי זה הוא בדיוק סוג המרווח שבתוכו פועל ספרה של אראל-ברודסקי, במרווח שבין פסיכואנליזה, תרבות ואמנות.

באופן המתכתב עם רעיון זה, א. ב. יהושע, בכנס שעסק בקשר בין פסיכואנליזה לספרות ונערך בשנת 2017 באוניברסיטת חיפה, כינה את שיתופי הפעולה בין שפת הספרות ושפת הפסיכואנליזה ״אזור הסחר החופשי״. הוא דיבר על חירות והעשרה לאסוציאציות שמתרחשת כאשר יש שימוש בספרות ובאמנות לצורך הבנה נפשית ומשחק משותף ביניהם. במובנים מסוימים, המאמרים השונים בספר הם דוגמא למשחק משותף מסוג זה. הם מתרגמים שפה לשפה אחרת, כך שהשפות מעשירות זו את זו, מתמזגות ונפרדות בו זמנית.

מחשבות אלה ״על מיזוג ונפרדות״ ליוו אותי לאורך קריאת הספר ומלוות אותי בעבודתי כמובילה תכנית בין תחומית במכון לפסיכואנליזה בת זמננו. המקום שלנו לחשוב על הזהירות שיש לנקוט בבואנו לפרש ולתרגם תחום אחד באחר. לחשוב שוב כל פעם מחדש על המהירות בה יכול רקדן הטנגו להפוך מטפלאו, כיצד אנו מחדירים את הביוגרפיה של האמן אל תוך יצירה. האם צילום הדג של הצלם רומן וישיניאק בספר ״שתי וערב״ הוא אכן תשקיף ישיר לביוגרפיה שלו? האם הידיעה שוואגנר עסק במיתוסים, המובאת בפרק של משה ברגשטיין, מכוונת אותנו מראש באופן אחר אל היצירה? האמנם מתקיימים יחסי זהות ותלות מוחלטים בין האמן ליצירתו? אינני משוכנעת. ״מרגע שיצאה העבודה מהסטודיו שלי היא כבר אינה שלי״ אמר לי אמן ידוע. גם בספר לא ניתנת קביעה נחרצת כזו, ובכך למעשה חוזקתו.

כפיית המיזוג והערבוב, כמוה כחדירה פולשנית בין התחומים: שירה אינה פסיכואנליזה, צילום אינו הביוגרפיה הויזואלית של המספר והיצירה הספרותית אינה מחברה. כאשר אנו יוצרים את שיתופי הפעולה בין התחומים, חשוב לשמור גם על מרחק ביניהם, כך שהתנועה האלסטית בין היות בחווייה להתבוננות בה תשמר. לטעמי, אחת החוזקות של הספר היא בכך שהמאמרים בו שומרים על זהויות התחומים ונזהרים ממיזוג יתר, מעיוות התחום ומהרחקתו מליבתו. ד"ר ירון גילת, במאמר על הטנגו הארגנטינאי בשעת לילה, מתאר את היחסים ההומיאומורפיים בין הטנגו והפסיכואנליזה. גם ברגעים שגילת שואל עצמו האם הוא מטפל שרוקד או רקדן-מטפל, עדיין נשארת במאמר נפרדותם וצלילותם של שני התחומים.

פרשנות של טקסט ספרותי, אופרה או מחול, יכולה להיות רבת ערך כאשר הפירוש ניתן לה מתוך החומרים שלה עצמם ולא כספקולציות שלנו על כוונותיו של האמן, או מתוך הצורך שלנו להבהיר או להציג בדרך נוספת עמדה פסיכואנליטית. הנאמנות לטקסט האמנותי או לוורבטים חשובה ושומרת עלינו מפלישה, כפייה וחודרנות יתר. "בכל לשון ולשון, ישנן משמעויות ומובנים שאינם ניתנים להערה בלשונות אחרות" (וולטר בנימין במאמרה של אסתר שפרבר, עמ 223) וכדאי לכבד זאת כפי שנעשה ברגישות בספר זה.

סיכום

הבשורה שהספר "שתי וערב: פסיכואנליזה, אמנות ותרבות" מביא עמו בעיניי היא האפשרות להיגאל, הן מצמצום יתר ו״סגירת הגבולות״ והן מכיבוש וסיפוח שטחים במרחבים שבין תחומים שונים. בכך, הספר נושא בתוכו מסר של חיים בדו קיום, כאשר ריבוי השפות בו דומה לעולם הספירות בעולם האלוהות – ״יחסים אינסופיים״, זיווגיים, יחסי תלות וניגודים, כמו שמתארת ד"ר רות קרא במאמרה על פסיכואנליזה וקבלה. למחשבה על ריבוי היחסים והשפות מוסיפה אסתר שפרבר במאמר ״הכנפיים של דדלוס״, ומציעה שהיצירתיות של דדלוס נובעת מנכונותו לערב את טווח יכולותיו האנושיות, הגופניות והמנטליות כאחד, ולאפשר להן לשאת ולתת, לבקר, להוקיר ולכבד את תרומתן של כל אחת מהן לתהליך. לעמוד "בין החללים" כלשונו של ברומברג, ולראות שמיים וארץ, מילולית ומטאפורית גם יחד. לכך מוסיפה ד"ר רינה דודאי במאמרה ״האם הפסיכואנליזה תשנה את פניה בעולם הסייבר?", את התקווה שהשהייה בעולמות שונים בו זמנית ובמרחבים המרובים האלו, הנוצרים בעידן הסייבר, תוכל להוות מנוף להתבוננות במימדים נוספים שטרם נחקרו.

לסיום – ״כל זמן שישנו דיבור וישנה כתיבה וישנה הלשנת המציאות, נהדפת המציאות לתוך ישות מרוחקת מטאפיזית. בכל יצירה יש אקט של התגברות על תעתועי החיים והכאוס, מעצם הכנסתם לצורה של אמנות. יצירה רוחנית מתרקמת בתוך גוף-נפש של פרט, של אינדבידואל, מתוך מצב מסוים, שנתגבש לרצון, וכך ניתן לה/לו להתגבר על עצמה/ו ולהיות חופשי יותר – מיצור מובל ונשלט המקרטע בגפיו במצולות החיים, במצב של נבערות, למי שמושה עצמו וזוכה להביט בחייו ממרחק. מרחב גדול יותר נפרש לו ביחס לחייו ביחס לעצמו ולזולתו״. (מאיה בז'ראנו, עיבוד נתונים).

על הכותבת – יפה פרץ צדוק

פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית מנחה ממכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו. יו״ר תכנית דו שנתית ללימודים בין-תחומיים במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו. מרצה ומנחה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, באוניברסיטת בר אילן, באוניברסיטת תל אביב ובמכון מגיד.

למידע על הספר ורכישה