מאיה פיינהולץ קליין, עוזי בכור, רוית רובינשטיין וד"ר לאה שלף
״וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת
הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה, עַל הַמִּזְבֵּחַ; וְשָׂמוֹ, אֵצֶל
הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט, אֶת בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים..."
(ויקרא, ו', ג-ד)
במהלך מתקפת הטרור הרצחנית בשבעה באוקטובר, נחטפו לרצועת עזה 253 אזרחים וחיילים, בהם תינוקות, ילדים, אימהות, נערות ונערים, נשים וגברים צעירים, בוגרים וקשישים. לאחר משא ומתן בין ישראל לבין ארגון הטרור חמאס, הושבו לישראל כ-100 חטופים, רובם ילדים, אימהות ונשים מבוגרות, לאחר כ-50 ימי שהיה בשבי. משימת קליטת החוזרים מהשבי על ידי צה"ל, כללה את הקמתו של מתחם השהיה קדמי, בשילוב גורמי רפואה, ברה"ן ואכ"א צה"ליים. בשלב ההיערכות לקליטה, נעשתה חשיבה משותפת של כל הגורמים המעורבים בדבר, בניסיון לחזות מה יהיו הצרכים הראשוניים של השבים, וכיצד ניתן יהיה להקל עליהם את הקליטה עם חזרתם ארצה, וטרם ההגעה למרכזים הרפואיים למסגרת של שהות ממושכת יותר. ההתארגנות לקראת שובם של החטופים, התבססה על לקחי העבר מחזרתם של שבויי מלחמה ועל החוויות הקשות אותם תיארו בקליטה הראשונית בארץ (סולומון ואחרים, 2015). במאמר הנוכחי, נסביר את הרציונל הפסיכולוגי אשר עמד מאחורי התארגנות זו ונתמקד בחשיבה אודות אחד ממישוריה, אשר הכיל בתוכו היבט קונקרטי והיבט סימבולי גם יחד – הלבוש. בתוך כך, נציג מספר התייחסויות מתוך הספרות המקצועית לבגד כסימבול ונבקש לתאר באמצעותן את תהליך קליטת השבים מהשבי.
במסגרת ההיערכות לקראת השבים, התקיימו דיונים נפרדים לגבי כל תחום ותחום אשר הרכיבו את תהליך הקליטה. החל מההתלבטות סביב האפשרות להציע כיבוד במקום ההשהיה, ואם כן, איזה כיבוד? דרך הבחירה באיזה שלב להציע מקלחת, ועד להחלטה מתי והיכן יוכלו לבצע שיחת טלפון ראשונה למשפחות. בתוך כך, אחד הנושאים סביבו נערכו דיונים רבים היה סוגיית החלפת הבגדים. לכאורה, נושא לו אין חשיבות גדולה, הרי מי ירצה לעסוק בבגדיו לאחר כ-50 ימי שבי? בדיעבד, ייתכן ובדיונים אלה סביב הצרכים הראשוניים של השבים, ניסינו לשים את עצמנו במקומם, עד כמה שניתן, ומתוך כך לנסות להבין את הצורך ולהציע פתרון מתאים. זאת, בשעה שלמעשה היינו צריכים להיות פתוחים לכל תרחיש ובעיקר לגמישות, כפי שפגשנו מאוחר יותר הלכה למעשה. החשיבה בנושא נשענה על ההבנה כי כל אחד מהשבים הוא סובייקט בפני עצמו, עם חוויות וצרכים שונים, ועל כן גם לנושא הלבוש עשויות להיות משמעויות שונות עבור אנשים שונים. לפיכך, ניתן היה גם לצפות לתגובות שונות בנוגע להחלפת הבגדים במהלך תהליך הקליטה חזרה ארצה.
רבות דובר על כך שהחטופים נחטפו מביתם בשעת בוקר מוקדמת, חלקם עם פיג'מות, אחרים אף ללא נעליים. על כן, נראה היה כי כדאי להציע לשבים בגדים חלופיים עם חזרתם, במחשבה כי סביר שלפני המפגש עם המשפחות ועם גורמי התקשורת אשר המתינו להם בבתי החולים, ירצו לפחות חלקם להחליף את הבגדים עימם שהו בשבי לבגדים מכובדים, נקיים, חמים ונוחים, וכן, כאלה אשר משקפים יותר את זהותם. מי העלה אז על דעתו, כי חלקם ישובו עם אותם הבגדים שלבשו בשבעה באוקטובר ואיתם נחטפו. משמעות נוספת של החלפת הבגדים והבחירה האם לעשות זאת, הייתה הצעת הזדמנות לאפשר תנועה משבי לחירות בעוד מישור מלבד זה הקונקרטי; זה המסמל את החזרה לעצמאות ולזהות החופשית של האדם.
הנחנו כי השבים ירגישו יותר בנוח אם יגיעו לרגע המפגש המשמעותי עם בני המשפחה הממתינים להם, לאחר שניתנה להם האפשרות להתארגן בהתאם. על כן, במתחם ההשהיה הקדמי הוכנו עמדות מזון, שתיה חמה, שירותים ומקלחות, משחקים לילדים השבים, שולחנות סביבם ניתן היה לשבת, להירגע ולשוחח עם גורמי ברה"ן המלווים, וכן – עמדה עשירה בבגדים להחלפה. העמדה כללה חליפות טרינינג חמות ונוחות במגוון צבעים מרגיעים ושלל מידות, הלבשה תחתונה, גרביים, חולצות טריקו בסיסיות, נעלי בית ושמיכות כירבוליות חמות ורכות. גורמי הפרט הצה"ליים דאגו לחדש את מאגר הבגדים מדי יום, בהתאם לצפי רשימת השבים אשר התקבלה באותו הבוקר. כמו כן, חדרי השירותים והתיקים האישיים אשר ניתנו לכל אחד מהשבים כללו כלי רחצה – החל מסבון, מברשות שיניים ומוצרי היגיינה, וכלה באביזרי שיער ואיפור.
מלבד סרטונים בודדים אשר הגיעו מהשבי, לא ניתן היה לחזות כיצד השבים יראו, מה ילבשו, כמה איבדו ממשקלם, מתי התקלחו או החליפו בגדים לאחרונה ובכלל באיזה מצב יגיעו ארצה. במסגרת הדיונים בנושא, עלתה גם המחשבה לספק לשבים את בגדיהם האישיים מהבית. יחד עם זאת, לבסוף הוחלט כי הדבר לא יתאפשר היות ולא לכולם נותרו בתים ובגדים לבחור מתוכם, ואם היו, לא תמיד יכלו בני המשפחה להגיע לבית על מנת לקחת את הבגדים מאחר והמקום נותר אזור צבאי סגור. כמו כן, על פי החשיבה אשר הובילה את קבלת ההחלטות, הוחלט כי אספקת בגדים מהבית עלולה לעורר בקרב השבים מתח או חשדנות מתוך חשש לפגיעה בפרטיות. לבסוף, מתוך רצון להשיב את תחושת השליטה והאוטונומיה, רצינו גם לאפשר לשבים לבחור ולהחליט איך להיראות כאשר יגיעו לפגוש את המשפחות.
בבחינת הספרות הקיימת אודות הבגד כסימבול, ניתן להבין כי בגדים, מלבד תפקידם כשומרים על פרטיות הגוף וכן מפני תנאי מזג האוויר, נושאים בחובם גם סימבוליקה עצומה ופונקציה תקשורתית. כך, ניתן לחשוב על הבגד כגשר בין הגוף האנושי לבין החברה בה אנו חיים. הבגד מדבר בשפה ויזואלית אותה כולנו מבינים ויכול לשדר ללא מילים מאין באנו, מה המקצוע שלנו, מהו שיוכנו הדתי, גילנו או טעמנו, ויכול לשקף גם את האופן בו אנו תופסים את עצמנו (גמפל, 2023). יש המוסיפים וטוענים כי בגדים אף עשויים להעניק לנו את זהותנו (סטולבי, 2019). באמצעות הבגד ניתן להביע רגש, לציין סטטוס חברתי, להשתייך לקבוצה מסוימת או לחילופין להצהיר על מרדנות ותחושת חוסר שייכות. במובנים אלו, הלבוש הוא שפה, עמדה ומסר (גמפל, 2023). ברמה הרפלקטיבית, לבגד עשויה להיות משמעות עבור האדם שהיא מעבר לאיכויות האסתטיות והפונקציונליות של הפריט, דרך חיבור עם הדימוי העצמי של האדם, הסיפוק האישי והזיכרונות (Norman, 2005). בהקשר לשבי, ניתן לחשוב על הבגדים עימם נכפתו החטופים ונלקחו לשבי, כאובייקטים סימבוליים אשר בכוחם להשפיע על הגדרת זהותו של האדם.
רבות נכתב אודות המשמעויות הפסיכולוגיות אשר ניתן לשייך לבגדים שעל גופנו. כך למשל, עוד בכתובים ניתן למצוא מספר התייחסויות לביגוד ולמה שהוא מסמל. התייחסות אחת היא לזהות או לשיוך החברתי של האדם, למשל כאשר בגדים שימשו להבדיל בין הכוהנים לבין שאר העם. התייחסות נוספת היא להשפעת הבגד על ההרגשה, כך למשל בפסוק – "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות, כ"ח, ב'). כלומר, הלבוש יכול לשוות לאדם מראה מסוים וכך להשפיע על הרגשתו. בספרות המקצועית, ניתן למצוא מספר הוגים אשר התייחסו אל הבגד לא רק כאל בעל השפעה על זהות העצמי, אלא כחלק בלתי נפרד ממנו. וויליאם ג׳יימס לדוגמה, טען בספרו "עקרונות הפסיכולוגיה" כי הלבוש הוא חלק מהעצמי, והציע את המושג ״העצמי החומרי״ אשר כולל את הגוף, הלבוש, המשפחה הקרובה והרכוש שצברנו (James, 1890). קרל רוג'רס, אשר פיתח את תיאוריית האישיות, לא ראה הפרדה ברורה בין הלבוש לבין העצמי, וטען כי כל חפץ עשוי להוות חלק מהזהות בהתאם למידה בה האדם יכול להשפיע עליו (רבן, 2020). דוגמה נוספת היא המושג ״קרבת הבגד לעצמי״ אשר נטבע על ידי סוזן סונטג וג׳ונגנם לי, ומתייחס לקרבה הפסיכולוגית של אדם לבגדיו (רבן, 2020). לשיטתם, הבגדים משקפים את מי שאני, את הערך העצמי שלי ואת שביעות רצוני מעצמי, מגופי ומהיחסים שלי עם הזולת.
כפי שאנו מבינים כיום, בעשרות הימים בהם הוחזקו בשבי, נלקחה מהחטופים היכולת לבטא את זהותם כרצונם, כפי שיכלו לבחור לאורך החיים, ובה בעת נכפתה עליהם זהות אחרת – זהות שבויים. כאשר חזרו ארצה, הגיעו חלקם עם לבוש פלסטיני מסורתי – לבוש אשר לראייתנו, ייצג את אותה זהות כפויה. כמו בחזרתם כך גם בשבי, כך הבנו, במעבר ממקום למקום בתוך עזה, נדרשו חלק מהנשים ללבוש חיג'אב כדי להסתיר את זהותן האמיתית. לצד זאת, חלק מהשבים, ייתכן מחוסר ברירה ואפשר שבצורה מכוונת ומודעת, הצליחו לשמור על פרטי לבוש אישיים מהבית.
מושג מעניין עליו נכתב בנוגע לקשר שבין הלבוש, הזהות, התפיסה העצמית והדימוי העצמי, מכונה 'בגד התקשרות' (Clothing Attachment). חוקרים בתחום מציעים כי לבישת בגדי התקשרות כרוכה בקרבה אינטימית בין גוף וחומר לבין המשמעויות הבלתי מוחשיות, האסוציאציות והקשרים הנוצרים בין הלבוש ללובש. בגדי התקשרות שזורים בעצמי, וככאלה, קשורים הם מאוד לתפיסה העצמית ולדימוי העצמי (Fleetwood-Smith et al., 2019). מראש הנחנו כי הבגדים הנקיים, החדשים והמערביים אותם הכנו לשבים, יהוו בגדי התקשרות תואמים יותר עבורם. עם זאת, למפרע עולה השאלה האם בגד ההתקשרות הוא הבגד החדש, המשקף את המצב של היציאה מהשבי או שמא זה הבגד איתו הגיעו מהשבי. בדיעבד, ייתכן שבגדי ההתקשרות אלה דווקא הבגדים שבאו איתם. בין אם בחרו להחליף ובין אם נשארו איתם, נראה היה כי הם שבים עם חוויה קשה, ונאחזים במה שנותר איתם ונחווה כבגדר שליטתם. לאחר החזרה ארצה, היו כמה מבין השבים אשר שיתפו כיצד שמרו על פרטי לבוש עימם נחטפו, ועל המשמעות של אלו עבורם. חלקם הסבירו כיצד הבגדים עזרו להם להיזכר בבית; לעיתים הציפו געגוע ולעיתים הפיחו תקווה ונתנו כוחות.
מושג נוסף מתוך הספרות המקצועית אשר עשוי להרחיב את החשיבה הטיפולית על המשמעויות הנפשיות אותן ניתן לייחס לבגדים הוא מושג ה'אני-עור' אשר נטבע על ידי הפסיכואנליטיקאי הצרפתי דידייה אנזייה. לשיטתו של אנזייה, העור כמעטפת הגוף, בדומה ל’אני’, שואף לעטוף גם את מנגנון הנפש. מושג ה'אני-עור' מבהיר כיצד נשען ה’אני’ על עור הגוף ומצביע על הקבלה בין הפונקציות של ה’אני’ לאלה של מעטפת הגוף (לתחום, להכיל ולארגן). ההנחה כי ה’אני’, כמו העור, בנוי כשטח מגע, מאפשרת להעשיר מושגים כמו גבול, תחום ומיכל (אנזייה, 2004). אנזייה מתאר שמונה פונקציות מרכזיות, המבטאות את האופן בו החוויה הגופנית של העור משמשת בסיס להתפתחות פונקציות נפשיות. פונקציות אלו הן: א. החזקה (במובן של יציבות); ב. הכלה (במובן של כלי קיבול); ג. הגנה מגריית יתר; ד. נבדלות מהסביבה החיצונית (אינדבידואציה); ה. קישור תחושתי (אחדותיות); ו. אובייקט השקעה ליבדינילית (גירוי מיני); ז. הטענה ליבדינילית; ח. תקשורת ותיווך בין הפנים לחוץ (אנזייה, 2004).
במחשבה על חווייתם של השבים במהלך השבי, נראה כי ניתן לייחס גם לבגד איכות חווייתית העשויה להוות בסיס לפונקציות נפשיות דומות לאלו אותן מייחס אנזייה לעור הגוף. כך למשל, היו שבים אשר תיארו כיצד חוו את הבגד שעל גופם כהגנה היחידה, דקה ככל שתהיה, המפרידה בינם לבינם חוטפיהם. לפיכך, נדמה כי בסיטואציות קיצון בהן חש האדם כה חשוף, חסר אונים ומאוים, עשוי הבגד להעניק מידת מה של תחושת מוגנות, החזקה ונפרדות בתנאים בלתי אפשריים.
ο פינוי במסוק כמרחב מעברי מעצים לשבים מהשבי
ο אובדנות בימי מלחמת חרבות ברזל: קהילה בצו 8
ο סלח לי ואסלח לך – על כוחה המרפא של הסליחה
הפסיכולוגיה החברתית של הלבוש עוסקת באופן בו הלבוש של הפרט משפיע על התנהגותו של העצמי וכן על התנהגותם של אחרים כלפיו (Johnson & Lennon, 2014). יתרה מכך, מחקרים מצאו שההתאמה של הלבוש יכולה להשפיע על האופן בו אדם תופס את עצמו (Karl et al., 2013). לפיכך, האקט הסימבולי של הסרת הזהות הקודמת המתבטאת בלבוש ועטיה של זהות אחרת דרך מלבוש שונה – נטועה בתפיסות החברתיות שלנו. יש הסבורים כי בגדים יכולים גם להשפיע על תחושותינו ורגשותינו; להעניק תחושה של קדושה, חגיגיות ולרומם את הרוח או לחלופין ליצור תחושה של עגמומיות ודלות (סוטלובי, 2019).
כך למשל, על פי שיטת ה-Styling Therapy, הבגד הוא שיקוף לאישיות, לדפוסי החשיבה ולדימוי הגוף של האדם. שיטה זו מציעה כי הבגד והמשמעויות שהוא טומן בחובו עבור הלובש, יכולים להוות כלי להתפתחות אישית. תהליך העבודה בשיטה זו, מבקש לחבר בין הפנים לבין החוץ, כך שהבגדים יתאימו אל האדם ולא להיפך (סטולובי, 2019). בהקשר שלנו, הבנו כי תהיה משמעות סימבולית מאחורי כל בחירה שתיעשה במתחם ההשהיה, משמעות סובייקטיבית אשר תשפיע ישירות על ההרגשה הפנימית של השבים או תהיה מושפעת ממנה. במסגרת ההערכה הראשונית של מצב השבים אשר נערכה במתחם (בכור ואחרים, 2023ב), קיווינו להבין באמצעות הבגדים מהן המשמעויות אותן מעניק כל אחד מהשבים כלפי כל פריט לבוש (פרטי הלבוש עימם שבו וכן הפריטים השונים אשר הוצעו להחלפה). אומנם כיבדנו את הבחירה של כל אחד ואחת, אך במקומות בהם חשנו כי דווקא החלפת הבגדים תהיה נכונה יותר כחלק מהסיוע לאדם להתארגן ולהחזירו ל'כאן ועכשיו' ולעשות את המעבר הדרמטי מהשבי חזרה לארץ, עודדנו לכך.
כאמור, לבוש יכול להשפיע על רגשותינו, מחשבותינו ושיפוטינו כלפי עצמנו וכלפי אחרים. במובן זה, ניתן לומר כי "מה שאתה לובש הוא מה שאתה הופך להיות" (פיין, 2014, כפי שמצוטט אצל סוטלובי, 2019). אך אולי מעניין אף יותר להבין כי בשינוי לבוש עשוי להיות גם כוח טרנספורמטיבי לא מבוטל. כאשר אדם מרוצה ממה שנשקף לו מן המראה, הוא זוכה לחוויה מאשררת ומעצימה (סוטלובי, 2019). בנוסף, בגדים מקושרים בין היתר לזיכרונות, כך שניתן בעזרתם לעטות על הגוף תחושות שונות כמו התרגשות או נוסטלגיה. לעיתים, לבוש אף יכול לאפשר חיבור לאנשים שכבר אינם או לחלקים אחרים בעצמי, כאלה שהיו בעבר או כאלה עימם האדם לא היה בקשר ומתגלים כעת בהווה. חיבורים מסוג זה, עשויים להצביע על תנועה נפשית אשר מתרחשת פעמים רבות לאחר אירועים משמעותיים בחיים, ולשקף היבט נפשי נוסף אותו ניתן לייחס לבגד, הנוגע להיותו מאפשר תנועה 'מעברית'. הכוונה היא לתנועה נפשית בעלת איכות דומה לזו המתוארת במושג הויניקוטיאני 'מרחב מעברי' (Transitional Space) או 'מרחב פוטנציאלי' (Potential Space). תנועה מעין זו מתרחשת באזור הביניים של החוויה הנפשית, זה השוכן בין פנטזיה לבין מציאות. באמצעות שימוש בסמליות, משחקיות או דמיון, עשוי להתאפשר ביטוי משאלותיו ותכנוניו של האדם, כמו גם עיבודן של חוויות קשות באופן פחות מאיים (ויניקוט, 1995).
ניתן לזהות התייחסויות להיבט זה של הבגד במקורות ספרותיים שונים. לדוגמה, הכתובים מציעים כי הבגד משמש כסמל לתנועה ומעבריות, למשל במעבר בין קודש לחול. ההחלפה לבגדים חגיגיים עם כניסת השבת, וכן פשיטתם לאחר טקס ההבדלה, מסמלת ומלווה את המעבר התודעתי בין קדושת השבת לבין יום חול. דוגמה נוספת להיות הבגד לא רק לבוש אלא גם סמל לתנועה, היא בסיפור סינדרלה, או 'לכלוכית' בעברית. הסיפור העממי המקורי נכתב על ידי הסופר הצרפתי שארל פרו, ובהמשך הותאם על ידי האחים גרים במאה ה-18 לאגדות הגרמניות. הבגדים השונים אותם לובשת לכלוכית כאשר היא כלואה בביתה כמשרתת של האם החורגת, לעומת השמלה המפוארת אותה היא לובשת לקראת הנשף המלכותי, עשויים לייצג את החוויות הקשות לעומת החוויות המרגשות והטרנספורמטיביות אליהן היא נקלעת (סביליה, 2010), כמו גם את חלקי העצמי השונים המקבלים ביטוי בכל אחת מהחוויות.
החלפת הבגדים במרחב המעברי אותו ביקשנו להציע לשבים במתחם ההשהיה, עשויה לייצג באופן סימבולי וממשי את המעבר משבי לחירות. זה איננו מעבר טכני בלבד, כי אם מעבר תודעתי דרמטי אשר נובע ממאפייני השבי; ממצב בו האדם היה חסר שליטה, או בעל שליטה מוגבלת מאוד על גורלו, ולעיתים חסר אונים לחלוטין, למצב בו האדם זוכה מחדש בחירותו ועצמאותו, וחוזר להיות בעל שליטה ובחירה על חייו (בכור ואחרים, 2023א). מאפיין בולט נוסף בתנאי השבי הוא דפוס יחסים בין השבוי לשובה שאינם סימטריים ואינם הדדים. יחסים אלה מבוססים על גמול ועונש תוך כוונה לשלוט בשבוי ולערער את יכולתו לבנות תמונה ברורה בנוגע לשובה, ובכך לפגוע ביכולתו לשמור על זהות פנימית יציבה (בכור ואחרים, 2023א). לפיכך, ובהתאם לעקרונות אותם גיבשנו עבור תהליך הקליטה, המשימה הראשונה אשר עמדה לנגד עניינו הייתה לסמן עבור השבים כבר מרגע המפגש הראשון, כי ניתן לחזור ולקיים יחסים הדדיים עם סביבתם, תוך ביסוס מחדש של תחושת השליטה והבחירה (בכור ואחרים, 2023ב). אי לכך, דאגנו לעודד את השבים לבחור בעצמם מה ירצו ללבוש מתוך המבחר שהוכן עבורם והאם ומתי ירצו להחליף את הבגדים, על מנת להחזיר להם תחושה של אוטונומיה ועצמאות ולאפשר התארגנות מחודשת, פיסית ונפשית. הערכנו כי הדבר יאפשר חוויה מסוימת של שליטה, אותה רצינו להגביר בשלב זה, וכן יסמל את המעבר בין השבי לבין החירות.
קיווינו כי האפשרות להתייחס לבגדים, בכל דרך שיבחרו השבים, תציע מישור מעברי בו עשויה להתרחש תנועה נפשית, ולו הראשונית ביותר, הנדרשת בין היתר במסגרת הטיפול בטראומה. כך כותב לוי (2023) במאמרו: "בידינו יש ידע וניסיון רב המאפשרים לנו לייצר את התנועה ההכרחית לצורך הטיפול בטראומה. תנועה בין קוגניציה לרגש, בין פנים לחוץ, בין הווה לעבר, בין ניתוק לעוררות יתר, בין העברה להעברה־נגדית. התנועה מאפשרת יצירת מרחב מעברי שהוא תרופת-הנגד לטראומה". ניתן רק לשער כי פרספקטיבה זו מתכתבת עם חווייתם של לפחות חלק מהשבים, כפי שמיד נפרט.
במפגשים הראשוניים שלנו עם השבים, נתקלנו במספר התייחסויות שונות בהקשר לסוגיית הלבוש. היו כאלה אשר לא החליפו בגדים או חלק מפרטי לבושם לאורך כל תקופת השבי, וחלקם נותרו עם חלק מהבגדים עימם נחטפו. נראה היה כי הבגדים מהבית והיכולת לשמור עליהם במהלך השבי היוו עבור חלקם בגדי התקשרות. לבגד מהבית היה כמובן ערך סנטימנטלי, והשמירה עליו הייתה בעלת משמעות אשר ייתכן ומבטאת את יכולת ההישרדות שלהם ואת הניצחון, מרגע החטיפה ועד השיבה הביתה. חלקם שיתפו כי לא החליפו בגדים או התקלחו כמעט לכל אורך השהות בשבי, אולם בסמוך לשחרור הקרב או ביום האחרון לשבי, הם קיבלו בגדים חדשים. למיטב הבנתנו, לחלק מהשובים היה חשוב לייצר מצג שווא של דאגה ואנושיות כלפי חוץ, והם השתמשו בלבוש כדרך להמחיש זאת לעולם במעמד השחרור. היו שסיפרו מעט בשעשוע על הבגדים החגיגיים כביכול בהם הלבישו אותם לפני צאתם לחופשי, למשל נעליים תואמות וחגיגיות, השונות לגמרי מטעמם. היו מבניהם מי שביקשו עם חזרתם ארצה להחליף את הבגדים שקיבלו מחמאס, אשר לתחושתם סימלו את השהות בשבי, והיו שחשוב היה להם לשמור את הבגדים שקיבלו כזיכרון מהתקופה הקשה אך המשמעותית שעברו.
כאמור, עם החזרה, כשתחושת השליטה החלה לשוב אליהם, יכלו השבים להחליט אם להחליף לבגדים החדשים שהוכנו עבורם, ולבחור אילו בגדים ילבשו מתוך המבחר. אך לא בכך תם העניין, לא בכך תמה הסמליות. היו שביקשו שקית כדי לקחת עימם את הבגד עימו שבו או חלק מהפריטים. אפשר כי עדיין היו ברי שימוש ואפשר שסימלו זיכרון כלשהו עבורם. היו שהתבדחו ואמרו כי ניתן יהיה להשתמש בבגדים כתחפושת בפורים, והיו שארזו את הבגדים בשקיות סגורות ולקחו אותם עימם, למרות שהבגדים הדיפו ריח רע. היו שערכו מעין 'טקסי טרנספורמציה' ודאגו להשליך באופן ברור וסמלי את הבגדים לאשפה או לשרוף אותם. נראה היה כי ביקשו להיפטר באופן מידי ונחרץ מפרטי הלבוש וממה שהם מסמלים באותו רגע נתון – בגדים בסגנון ערבי בהם הלבישו אותם בעל כורחם, אשר לא שיקפו את זהותם או את רצונותיהם החופשיים. חלקם אף ביקשו לצלם זאת. ייתכן כי פעולות אלו אפשרו לשבים להשיל מעליהם ולהשמיד את הזיכרונות הקשים, במובן החיצוני והסימבולי גם יחד.
נרצה להציג דוגמה נוספת אשר אינה נוגעת לבגדים אך כן מתייחסת למישור קרוב – המראה החיצוני. היו שבים אשר חזרו כאשר הם עטויי זקן המזכיר בצורתו את זקני החמאס, והיה חשוב להם להתגלח עוד במתחם ההשהיה, ולפגוש את קרוביהם ואת התקשורת כשהם דומים יותר לעצמם, כפי שהם תופסים וזוכרים את מראם שלפני השבעה באוקטובר. ככלל, נראה היה כי המפגש עם המראה לעיתים היה משמעותי עבור השבים. חלקם לא ראו עצמם במראה תקופה ארוכה, ויכלו לעמוד על ההבדלים, או לנסות להחזיר חלק מן הצלם הזכור להם מעצמם. כגורמי הטיפול אשר ליוו אותם בפרק הזמן הראשוני של ההתארגנות ועד למפגש עם המשפחות בבתי החולים, היה חשוב לנו לאפשר את התהליך אשר נדרש לכל אחד בהקשר זה, ולהכין אותם מבחינה נפשית לקראת המפגש עם התקשורת והצלמים הממתינים להם. רובם לא העלו על דעתם איזו מידת עניין ציבורי הם עוררו, והנחנו כי חשוב יהיה לפחות לחלקם, להגיע כאשר הם מרגישים בנוח ככל שניתן בסיטואציה הבלתי נתפסת הזו. בין אם בהקשר לבגדים ובין אם בהקשר לאלמנטים אחרים במראה החיצוני, ניתן היה לראות בהתנהגותם של השבים במרחב ההשהיה כמבטאת שימוש מעברי במרחב, בו ניתן היה "לשחק" בתנועתיות במעבר מהשבי אל החופש, דרך החלפת הבגדים, שמירתם, שריפתם וכו'.
חשוב היה לנו להציג את תהליך ההיערכות והחשיבה אשר נערכו בצה"ל לקראת שובם של החטופים, תוך ניסיון להכנס לנעליהם ככל שניתן, בכדי להעריך למה יזדקקו וכיצד ניתן להקל עליהם את שלבי ההגעה הראשוניים. מעניין בהקשר זה לחשוב על הביטוי "להכנס לנעליהם" – בבואנו לנסות להזדהות עם אדם ולחוש את תחושותיו, ננסה לדמיין את עצמנו בעצם בבגדיו – על שלל משמעויותיהם, כפי שהבאנו אותן כאן. באופן זה, קיווינו כי מתחם ההשהיה יהווה אזור מעברי מאפשר בין השבי לבין המפגש המחודש עם המציאות בארץ. ניסינו לייצר בו מרחב בו ימולאו הצרכים הראשוניים של השבים ככל שניתן, והלבוש היה אחד התחומים המרכזיים לגביהם נערכנו. בפועל, מנעד התגובות של השבים לנושא הלבוש היה רחב, ונבע הן מהבדלים אובייקטיביים בלבוש עימו הגיעו השבים (בהתאם לתנאי השבי השונים בהם שהו) והן מהמשמעויות השונות אותן ייחסו השבים לבגדים ולמה שהם סימלו עבורם. שונות מרתקת זו, אשר נעה בין היאחזות בחוויות, בזיכרונות ובחלקי עצמי שונים דרך הבגדים, לבין הסרה, השלכה ואף השמדה של הבגדים ובאמצעותן אולי גם של חלקי עצמי אחרים, מאפשרת לנו להיזכר שוב ולחדד את השונות האנושית הגדולה גם למול סיטואציה כה קיצונית כמו שבי. נראה כי היא גם מזכירה לנו בצניעות, כאנשי מקצוע, עד כמה קשה לחזות במדויק מה יהיו צרכיהם של אנשים אשר שבים מחוויה כה טראומטית ובלתי אנושית.
מאיה פיינהולץ קליין – פסיכולוגית קלינית מומחית, מדריכה. היחידה לתגובות קרב, המרכז לשירותי בריאות הנפש, חיל הרפואה, צה"ל.
עוזי בכור – פסיכולוג קליני מומחה, מדריך ומפקד היחידה לתגובות קרב, המרכז לשירותי בריאות הנפש, חיל הרפואה, צה"ל.
רוית רובינשטיין – פסיכולוגית קלינית מומחית, מדריכה. היחידה לתגובות קרב, המרכז לשירותי בריאות הנפש, חיל הרפואה, צה"ל.
ד"ר לאה שלף – עובדת סוציאלית קלינית מומחית, מדריכה, ראש ביה"ס לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר. יועצת מחקר ביחידה לתגובות קרב, המרכז לשירותי בריאות הנפש, חיל הרפואה, צה"ל.
אנזייה, ד. (2004). האני עור. הוצאת תולעת ספרים.
בכור, ע., שובל-צוקרמן, י., טצה-לאור, ל. ושלף, ל. (2023א). מה אנחנו יודעים על טיפול בשבויי מלחמה?. הרפואה, 162, 631–637.
בכור, ע., רובינשטיין, ר., לוי, א., שובל-צוקרמן, י., טצה-לאור, ל. ושלף, ל. (2023ב). הכנת אזרחים החוזרים מהשבי למעבר לארץ ולמפגש עם בני משפחה: פרוטוקול ראשוני החל מקליטה מהצלב האדום ועד להעברה למרכזים רפואיים. הרפואה (טרם פורסם).
גמפל, מ. (2023). פסיכולוגיה ובגדים, אתר פסיכולוגים.קום, 3/2023.
ויניקוט, ד. (1995). משחק ומציאות, הוצאת עם עובד.
לוי, ד. (2023). על פסיכותרפיה פסיכואנליטית כגישה טיפולית בטראומה ממוקדת. שיחות "ללא מילים". עמ' 23-24.
סביליה, ר. (2010). מעמקים – כתב עת וירטואלי לספרות ואומנות, הבגד עושה את האדם – האדם יוצר את הבגד. סיפור סינדרלה ומשפחתה דרך הבגד. גיליון מס' 36, כסלו תשע"א, 11/2010.
סולומון, ז., בן סימון, מ. ושרון, ד. (2015). בגידה ונבגדות בחוויית פדויי שבי בישראל. עיונים בתקומת ישראל, 25, 284–318.
סטולובי, ט. (2019). סטיילינג תרפי, להתלבש כמו האישה שאת רוצה להיות. הוצאה לאור טלי סטולובי.
רבן, נ. (2020). הפסיכולוגיה של האופנה. פורסם בתאריך 10.3.20, נדלה בתאריך 31.03.2024 https://fashionweektelaviv.com/%20%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%94%20%D7%A8%D7%91%D7%9F%20%7C%20one%20/%2010/3/20
Fleetwood-Smith, R., Hefferon, K., & Mair, C. (2019). ‘It’s like... it’s me’: Exploring the lived experience of clothing attachment during wear. International Journal of Fashion Studies, 6(1), 41-62.
Hood, B. and Bloom, P. (2008), ‘Children prefer certain individuals over perfect duplicates’, Cognition, 106:1, pp. 455-462. http://dx.doi.org/10.1016/j.cognition.2007.01.012
James, W. (1890). The Principles of Psychology
Johnson, K., Lennon, S. J., & Rudd, N. (2014). Dress, body and self: Research in the social psychology of dress. Fashion and textiles, 1, 1-24
Karl, K.A., Hall, L. and Peluchette, J.V. (2013), ‘City employee perceptions of the impact of dress and appearance: you are what you wear’, Public Personnel Management, 42:3, pp, 452-470
Norman, D. (2005), Emotional design. Why we love (or hate) everyday things, New York, NY: Basic Books
