ד״ר איריס לבון, ד״ר רחל שפרון ושירה רות הרפז
תפקידם של זיכרונות מוקדמים בחייו של האדם הוא תחום אשר נחקר כבר מסוף שנות התשעים של המאה ה-19, על ידי מספר פסיכולוגים המייצגים גישות פסיכולוגיות שונות. לכל אחת מהגישות ישנה התבוננות ייחודית לגבי הנושא ולפיכך גם דרכי יישום מגוונות לתהליך האבחון, ההערכה והטיפול הנפשי. במאמר זה אנו מבקשות להתמקד באופן בו התאוריה האדלריאנית מתבוננת על נושא מרכזי זה.
התיאוריה של אדלר היא תאוריה הוליסטית המתבוננת באדם כעל יצור ייחודי, חושב, מרגיש, יצירתי, פעיל וחברתי. מכאן, שלכל אדם יש את הכוח היצירתי להתקדם, להתחבר, לתרום ולהיות מועיל לאחרים. התיאוריה שמה דגש על התנועה הפסיכולוגית שמטרתה לאפשר שינוי, צמיחה, התפתחות אישית וגמישות הנחוצים לצורך התמודדות מיטבית עם דרישות החיים והיא עושה זאת, במידה רבה, דרך שימוש בזיכרונות מוקדמים.
מאמר זה כולל שלושה רעיונות עיקריים היוצאים מתוך הגישה האדלריאנית: ראשית, זיכרונות מוקדמים כמטאפורה לתפיסות ולרגשות העכשוויים של האדם; שנית, ה"עצמי"/סגנון החיים של האדם, המורכב במידה רבה מהזיכרונות האוטוביוגרפיים שלו; ושלישית, הבניה מחדש של זיכרונות הילדות כהזדמנות פז לתנועה הוליסטית, התפתחות ושינוי בטיפול אדלריאני.
בנוסף, אנו מבקשות להדגיש את חשיבות השימוש בזיכרונות מוקדמים בפסיכותרפיה אדלריאנית. נבסס את הייחודיות בשימוש בהם על מחקרים עדכניים במדעי המוח אשר תומכים בתכנים שאלפרד אדלר הגה, פיתח וכתב לפני יותר מ -100 שנה. אנו חושבות כי חשוב וחיוני שפסיכותרפיסטים ייחשפו למידע חשוב חדש זה אודות הזיכרון בכלל וזיכרונות מוקדמים בפרט.
הפסיכותרפיה האדלריאנית מושתתת על עקרונות התיאוריה האינדיווידואלית המכונה גם הגישה האדלריאנית. נקודת המוצא של המטפל האדלריאני היא שהמצוקה הרגשית של האדם הפונה לטיפול, נובעת מירידה בתחושת השייכות והערך שלו באחד או יותר מתחומי החיים – זוגיות, חיי חברה, קריירה ועוד (Adler cited in Ansbacher & Ansbacher, 1956; Gere & MacDonald, 2010; Shifron, 2010).
מתוך כך, מכוון התהליך הטיפולי להעלאת תחושת הערך, הרגשת משמעות והרגשת שייכות. שינוי זה יושג על-ידי זיהוי ועידוד חזקותיו של האדם ויכולותיו הייחודיות, הרחבה והתאמת האסטרטגיות לשייכות שהתפתחו בילדות המוקדמת למציאות הנוכחית (האופן בו הפרט בוחר להשתמש בחזקותיו הייחודיות על-מנת להבטיח את הרגשת השייכות), תוך טיפוח ופיתוח תחושה חברתית, שיתוף פעולה ותרומה לחברה.
התייחסות ראשונה לנושא הזיכרונות המוקדמים והשימוש בהם בתהליך הטיפולי, נעשתה על ידי פרויד בשנת 1889, במאמרו Screen memories (זיכרונות מחפים). פרויד תאר את הזיכרונות "המחפים" או זיכרונות "מסך", כחלופה או מיסוך לחוויות אחרות משמעותיות שקרו באותו הזמן. אותן חוויות משמעותיות יכלו להיות פנטזיות ילדותיות לא מודעות או טראומות מוקדמות אשר גרמו לדחק ולכאב (Last, 1997).
כדי להימנע מכאב, החוויה המשמעותית מודחקת ואת מקומה תופסים אותם זיכרונות מחפים, המהווים את חלקיה הלא מהותיים של החוויה (פרויד, 1899). למעשה, הזיכרונות המוקדמים עוברים שינוי ועיוות כדי להגן על הילד הצעיר מההכרח להתמודד עם התכנים האמיתיים (Bruhn and Last, 1982). התוצר הסופי יהיה, לפיכך, זיכרון מסך שעוסק באירועי יומיום רגילים המובאים בשפה עשירה ומפורטת (Freud, 1899/1950 in Bruhn and Last, 1982).
הנאמנים לתיאוריה הפרוידיאנית שמים את הדגש על חשיבות הפרשנות של החוויה המוקדמת על כל מהלך חייו של האינדיבידואל (Bruhn and Last, 1982). מבין כל החוויות הללו נראה שדווקא לאלה הנשכחות, שאינן מדוברות, יש חשיבות רבה יותר לעומת אלה שכן נזכרות ומדווחות. על כך כתב אנסבכר: "נראה שפרויד התעניין יותר בשכחה מאשר בזיכרון" (Bruhn and Last, 1982 in Ansbacher & Ansbacher, 1947).
תפיסה זו, שרואה בזיכרונות מוקדמים אמצעי הסתרה של הדברים החשובים, הולידה את דרך היישום בטיפול הפרוידיאני, שמשתמש בזיכרונות כנקודת הפתיחה לטיפול. מכאן, ניתוח הזיכרונות צפוי להוביל לחומרים חשובים אשר הודחקו, שיתכן ומהווים את האירוע הטראומתי עצמו (Bruhn and Last, 1982).
ο ההווה הוא דרכם של החיים: התהליך הטיפולי כגשר בין העבר, ההווה והעתיד
ο זיכרונות מוקדמים בטיפול זוגי: פרק מהספר כוחם של זיכרונות ילדות
ο אסטרטגיות להרגשת שייכות בפסיכותרפיה אדלריאנית: חשיבות מגוון תנועתי וגמישות במעגלי החיים
אדלר (1956), בניגוד לפרויד, התייחס לזיכרונות מוקדמים לא כתיעוד מדויק לדברים שבהכרח אכן קרו בעבר, אלא כסיפור ממנו ניתן ללמוד על הגישה הבסיסית הייחודית של האדם לחיים, אשר התגבשה בגיל צעיר מאד, מתוך התנסויות חוויתיות והפרשנות הסובייקטיבית שלו לאירועים אלה, ונותרה קבועה למדי לאורך השנים. תבנית תנועה ייחודית זו המכונה בשפה האדלריאנית ׳סגנון החיים של האדם׳. "זו הסיבה שהפסיכולוגיה האינדיווידואלית מייחסת חשיבות רבה להבנת זיכרונות הילדות המוקדמים ביותר, והיא הוכיחה שהם מייצגים רמזים חושפים מהתקופה שבה נבנה סגנון החיים" (Ansbacher & Ansbacher, 1956).
המונח ׳סגנון חיים׳ הינו מושג מרכזי בתיאוריה האדלריאנית. הוא מתייחס לאוסף המסקנות שהאדם מגבש בילדות המוקדמת – הכוללות בעיקרן את האופן בו הוא תופס את עצמו, את האחרים ואת העולם – לצד אופן ההתנהגות הרצוי לו, כדי לאפשר תנועה הוליסטית (מחשבה, רגשות, התנהגות) לעבר מטרותיו האישיות, וגם לגבי מצבים מהם רצוי להימנע (אדלר, 1956). "העצמי הוא בעצם זיכרון, או ליתר דיוק, סדרה של זיכרונות" (LeDoux, 2003). בתרגום לשפה האדלריאנית, סגנון החיים של האדם, או האופן בו הוא תופס את עצמו בהווה, בא לידי ביטוי במערכת של זיכרונות ילדות נבחרים.
שפרון ובטנר (2003) מוסיפות ואומרות שהזיכרון המוקדם הינו סיפור על העבר שמסופר בהווה מתוך האופן שבו האדם תופס את הסיפור בזמן העלאתו, כלומר בהווה. כך למעשה, הזיכרונות אינם סיבות עובדתיות למצוקה שאותה מציג המטופל בהווה, אלא עדות יצירתית, מטאפורית, למצוקה זו. ״הזיכרונות המוקדמים משקפים בצורה מטאפורית את מצבו הנפשי של המטופל בהווה, לכן אין חשיבות לשאלת אמיתותם של הזיכרונות״ (Shifron, 2020). ביחס לכך, רבים מזיכרונות אלו יכולים להיות דמיוניים ורובם משתנים או מסולפים במועד מאוחר יותר, לאחר שהתרחשו האירועים כביכול (Ansbacher & Ansbacher, 1956). על כן, זיכרונות מוקדמים הם חשובים מעצם החשיבות שהמטופל רואה בהם והפרשנות הסובייקטיבית שהוא נותן להם (Ansbacher & Ansbacher, 1956).
על פי התפיסה האדלריאנית, השפה המטאפורית של הזיכרונות המוקדמים חיונית לפיתוח שפה משותפת בין מטפל למטופל, והיא הופכת למרכיב בסיסי בקשר ובתקשורת ביניהם לאורך התהליך הטיפולי (Kopp, 1995). זיכרונות מוקדמים מספקים "מכרה זהב" של מידע שעשוי להועיל ולקדם את התהליך הטיפולי, משום שהם מהווים אמצעי חשוב לזיהוי חוזקות המטופל ויכולותיו היצירתיות (Shifron, 2008, Shifron & Bettner, 2003, Shifron & Bettner, 2017).
המטפל האדלריאני עושה שימוש בזיכרונות המוקדמים כדי לזהות את החוזקות והיכולות היצירתיות שהמטופל לרוב אינו מודע להם, בגלל כאב אשר עשוי להיות כרוך בזיכרונות אלו. זיהוי החוזקות מאפשר למטופל ולמטפל לראות שיש למטופל את היכולות והמשאבים הדרושים לו כדי לשנות אסטרטגיות שאינן מועילות לו עוד, ולמצוא אסטרטגיות חדשות מועילות יותר להתמודדות עם החיים, דרך שיכתוב והבנייה מחדש של הזיכרונות (Shifron, 2020). לצד זאת, המטפל והמטופל יכולים גם לזהות אסטרטגיות להשגת תחושת שייכות, אשר שימשו את המטופל בעבר והבטיחו הרגשת שוויון, משמעות וערך, ולהעריך יחד האם גם כיום האסטרטגיות הללו מועילות או מזיקות למטופל.
בנוסף, זיכרונות מוקדמים הם גם דרך יצירתית המתארת באופן מדויק את הרגשת השייכות של האדם בשלושת מעגלי החיים – משפחה, עבודה וחברה, ואת המצוקה הרגשית העכשווית (Shifron & Bettner,2003, Shifron, 2010, Shifron, 2020). כך יכול המטפל, באמצעות שימוש בזיכרונות המוקדמים, לגלות כיצד מטופלים תופסים את עצמם בכאן ועכשיו.
הבנת התפקיד המהותי שממלאים הזיכרונות המוקדמים בפסיכותרפיה אדלריאנית חיונית, להשקפתנו, עבור פסיכותרפיסטים. כפי שאנו רואות זאת, השינוי שמתרחש בטיפול קורה כאשר המטפל מעודד את המטופל לשכתב ולהבנות מחדש את המטאפורה או את הזיכרון המוקדם, ולספר את הסיפור בדרכים חדשות ומגוונות באופן שמעורר רגשות נוספים. אדלר התייחס לתהליך זה כאל הבניה מחדש של הזיכרון המוקדם, בו נדון בהמשך.
בכל זיכרון מוקדם ניתן למצוא את עקרונות התיאוריה האדלריאנית (Ansbacher & Ansbacher, 1956):
הוליזם. כל זיכרון מוקדם הוא מטאפורה שלמה, הוליסטית שמתארת את מחשבותיו ותפיסותיו של האדם על עצמו ומצבו בהווה, על אחרים, על החיים בכלל, משאלותיו והרגשתו בהווה (׳סגנון החיים׳ של האדם).
תנועה. זיכרונות מוקדמים הם מטאפורות או סיפורים המצויים בתנועה מתמדת, דהיינו בשינוי מתמיד. סיפור הזיכרון יכול להשתנות בכל נקודת זמן, בכל שלב התפתחותי ובכל ארוע והתרחשות בחיים. המטופל יתאר את הזיכרון או את ההרגשה הקשורה לזיכרון בצורה ברורה ומדויקת בהקשר להווה, ומכאן שסיפור הזיכרון עשוי להשתנות בתקופות שונות לאורך התהליך הטיפולי.
שייכות ואינטרס חברתי. התנועה הטיפולית מכוונת תמיד להשגת מטרת העל שהיא השגת תחושת שייכות בשלושת מעגלי החיים – המעגל המשפחתי-זוגי, מעגל העבודה והמעגל החברתי. האסטרטגיות האישיות למימוש המטרה ומידת הרגשת השייכות של האינדיבידואל נמצאות ומזוהות בקלות בכל זיכרון מוקדם (Shifron, 2020).
יצירתיות. אדלר טען שכל אדם נולד עם כוח יצירתי עצום שמכוון להתמודדות עם אתגרי החיים. הזיכרון המוקדם הוא מטאפורה יצירתית ייחודית שמתארת את סגנון החיים, התפיסות ומצבו הרגשי של האדם בהווה (Ansbacher & Ansbacher, 1956).
אסטרטגיות ושינוי אסטרטגיות להשגת הרגשת השייכות. האדם בוחר את האסטרטגיות שלתפיסתו תואמות את מטרת העל שהיא הבטחת תחושת השייכות. אסטרטגיות אלה הופכות ל"היגיון הפרטי" של האדם וכוללות בבסיסן את תפיסתו לגבי עצמו, האחרים והחיים. השימוש בזיכרונות מוקדמים מאפשר למטפל לזהות את האסטרטגיות היעילות שנועדו להשגת תחושת השייכות בילדות המוקדמת, אך עשויות להיות פחות מועילות בהתמודדות עם סוגיות בהווה או בעתיד (Shifron, 2020).
על פי הפסיכולוגיה האדלריאנית, התפיסה של האדם את עצמו, את האחרים ואת החיים בכלל מתעצבת בחמש שנות חייו הראשונות, כשהוא מונחה כאמור על ידי השאיפה למטרה האוניברסאלית של המין האנושי: השגת תחושת שייכות (1956, Ansbacher & Ansbacher). התיאוריה של אדלר היא טלאולוגית במובן זה שהמוטיבציה, הרגש והפעולה של האדם הינם מכווני-מטרה. בעקבות חוויות מוקדמות, הילד מפתח אסטרטגיות יצירתיות כדי להתגבר על מכשולים ולהתאים לעולם של יחסים חברתיים (1956, Ansbacher & Ansbacher).
חוויות הילדות והאסטרטגיות היצירתיות להתמודדות עם אירועי חיים הקשורות בהן, הן תוצאה של תהליכי זיכרון ולמידה המתרחשים ברמה הסינפטית במוח. המוח האנושי מורכב מרשתות עצביות מסועפות ומורכבות, כאשר הפונקציה המהותית של רשתות עצביות אלה היא לקבל, לאחסן ולעבד מידע מהסביבה, לשלב מידע עכשווי עם מידע קודם ולהגיב בהתנהגות אדפטיבית מתאימה (Weledji & Regan, 2014). ניתן להתייחס לתהליך פעיל זה כתהליך של זיכרון ולמידה, אשר מתרחש בעיקר באזורי הקשרים בין הנוירונים – בסינפסות.
חוויות הילדות והאסטרטגיות היצירתיות שנבחרו להתמודדות עם אירועי חיים הקשורות בהן, הן תוצאה של זיכרון ולמידה. על כן, זיכרונות מוקדמים ואסטרטגיות התמודדות, כמו שאר הזיכרונות, מאוחסנים לטווח ארוך בעיקר בקשרים הסינפטיים ויוצרים את הזיכרון האוטוביוגרפי, האישי, המוגדר כ"זיכרון לאירועי חייו של האדם" (Conway & Rubin,1996). תפקידו של הזיכרון האוטוביוגרפי בהתפתחות האישיות, על פי התיאוריה האדלריאנית, הוא לשמור על תחושת לכידות עצמית לאורך זמן, שתשמש את האדם כתשתית להתמודד עם אתגרי החיים בעתיד (Lavon & Shifron, 2020).
מדוע חלק מהחוויות מאוחסנות בזיכרון לטווח ארוך ומשפיעות על ההתנהגות, ואילו הרוב נשכחות? לדברי קאנט (1798/2006) האדם יזכור אירועים אשר עשויים להיות חשובים לעתידו. לדברי McGaugh (2013), ישנו קשר בין יצירת זיכרונות לטווח ארוך לבין גירוי רגשי, המסמן את חשיבותו של האירוע עבור עתידו של האדם. כאשר האדם חווה אירוע משמעותי החשוב לעתידו, מופרשים בגופו מגוון הורמונים, אשר גורמים לגיבוש הזיכרונות לטווח ארוך ומשפיעים על אסטרטגיות ההתמודדות שלו.
לדוגמה, ילד אשר מקבל חיבוק אוהב מאמו מרגיש מוגן ואהוב. כתגובה לגירוי רגשי זה, מופרשים הורמונים שונים, ביניהם אוקסיטוצין (נוירופפטיד אשר מתווך את הקשר הרגשי בין האם לתינוק ומעורר תחושות אמון, מסירות וקשר נפשי). בהמשך חייו של האדם, כאשר הוא ייזכר בזיכרון הנעים הזה, הוא או היא ישאפו להחזיר את התחושה המהנה שהאוקסיטוצין יצר. כלומר, דרך הגירוי הרגשי וההורמונלי, ישנו זיהוי של האירוע ככזה שעשוי להיות חשוב לעתידו של האדם.
דוגמה נוספת היא ההורמון דופמין, אשר מופרש כאשר אנחנו מצפים למשהו טוב, כמו טעם מתוק למשל (Gordon at al,1980; Schultz, 2000). בתקופות קדומות היה חשוב מאוד לזכור היכן נמצאים מקורות לאנרגיה זמינה, כדוגמת עץ תאנה או כל עץ פרי אחר; לזיכרון זה הייתה מטרה הישרדותית. משום כך, כאשר גילו עץ כזה הדבר נצרב בזיכרון, כדי שניתן יהיה למצוא את העץ בשנה הבאה. כאשר אדם מצפה למשהו טוב, בדומה לטעם המתוק של התאנה, המוח מפריש דופמין והורמונים נוספים לתוך מעגלים מסוימים כדי להמריץ את הפעולה ובכך מגביר את הסבירות כי הפעולה תיזכר ותחזור בעתיד (Gordon at al,1980; Schultz, 2000).
דופמין מופרש גם כאשר ילד מצפה לקבלת משוב חיובי, לכן יש צורך לעודד ולהניע אותו. הנעה כזו חשובה לא פחות באינטראקציות אנושיות בחיי הבוגר, בתוך מערכות יחסים, בעולם העבודה ובקרב חברים (Schultz, 2000). על כן, בני אדם ישתמשו בשיטות יצירתיות כדי להרגיש מעודדים, שכן עידוד הוא "תזונה" הכרחית להישרדותה של הנשמה; כמו עץ התאנה, כך גם העידוד הוא זיכרון שמעורר רגשות משום שהוא חיוני להישרדות האדם. בשני המקרים, דופמין (המכונה גם "הורמון הציפייה") מופרש ומניע תנועה לכיוון התזונה – התאנה או העידוד.
כיצד עוררות רגשית עוזרת לאחסן את הזיכרון לטווח הארוך? במהלך אירועים לא נעימים, מרתיעים או מענגים, המוח מאותת לבלוטת יותרת הכליה, שממוקמת מעל הכליות, להפריש את הורמוני הדחק אדרנלין (אפינפרין) וקורטיזול (Dornelles et al.,2007). רמות הורמונים אלו, בנוסף לרמות דופמין והורמונים נוספים (LaLumiere,2003), עולות כאשר זיכרונות נמצאים בתהליך של גיבוש.
שחרורם של הורמונים אלה מעוררים את האמיגדלה ואזורי מוח אחרים, המווסתים את גיבוש הזיכרון, על ידי השראת אחסון המידע באזורי מוח כגון ההיפוקמפוס והקורטקס הפריפרונטלי. אינטראקציית האמיגדלה-היפוקמפוס-קורטקס פרה פרונטלי מגבירה את הסיכוי שאירועים רגשיים יתגבשו לכדי זיכרון יציב וניזכר (2010 ,Holland & Kensinger). הזיכרון שעבר גיבוש מאוחסן באופן זמני בהיפוקמפוס ואחר הוא נזכר כזיכרון לטווח ארוך באיזורי המוח השונים. כיוון שכל זיכרון מורכב מחושים שונים, המראות שראינו יישמרו באזור הראיה במוח, הדברים ששמענו, באזורי השמיעה, וכך הלאה.
׳גמישות סינפטית׳ או ׳גמישות מוחית׳, היא היכולת של המוח האנושי לשנות את מבנה וחוזק החיבורים הסינפטיים באמצעות למידה, ודרך כך להשפיע על הזיכרונות המאוחסנים בסינפסות (Bruel-Jungerman, 2007). לאורך החיים, החוויות השונות שאדם עובר ממשיכות לייצר חיבורים חדשים וסינפסות חדשות, וכך לכל אינדיבידואל יש זיכרונות, מחשבות, מיומנויות וסגנון חיים ייחודיי. שינוי דעתנו, או מנקודת מבט אדלריאנית, שינוי ההיגיון הפרטי שלנו והגמשתו, נובע משינוי במעגלים העצביים הרלוונטיים על ידי חיזוק או החלשת הסינפסות הקיימות, יצירת סינפסות חדשות או פירוק הישנות.
שינויים סינפטיים אלה משנים את תפקוד המעגלים העצביים ומתוך כך גם את עיבוד המידע הזורם באופן תדיר; בסופו של דבר, הם גורמים לשינויים התנהגותיים המאפשרים הסתגלות טובה יותר לסביבה משתנה (Luo, 2015). כתוצאה מכך, עם כל חוויה חדשה וכל אירוע או עובדה שנזכרו, המוח מחווט מחדש בהדרגה את המבנה הפיזי שלו ומשפיע על ההתנהגות והרגשות שלנו בהתאם, כאילו ההתנהגות שלנו ורגשותינו חווטו מחדש. חיווט מחדש מתרחש גם בזמן הבנית הזיכרון.
כאשר בני אדם רוכשים זיכרון חדש, הוא עובר תהליך של התגבשות הדרגתית; תהליך הייצוב או הגיבוש הסינפטי משתרע על פני מספר שעות ולפעמים אף ימים ושבועות (2001 ,Dudai & Morris, 2000; Kandel, 2000; Martin, Grimwood & Morris). עד לאחרונה, חוקרים חשבו כי לאחר השלמת גיבוש הזיכרון, הוא מאוחסן במצב קבוע. כמו כן, הם העריכו כי שליפת הזיכרון הינה פשוט קריאה פסיבית של מידע המקודד במעגלים העצביים התומכים בזיכרון לטווח ארוך (McGaugh, 1966; Squire, Cohen & Nadel, 1984).
מחקרים מאוחרים יותר הראו כי הערכה זו ככל הנראה הייתה שגויה וכי שליפת הזיכרון יכולה לעורר תהליך פעיל של גיבוש הזיכרון מחדש. מחקרים חדשים אלה הובילו לפרשנות שהזיכרון קיים בשני מצבים: מצב לבילי – פעיל, ומצב מגובש – לא פעיל. מחקרים אלה שינו את הדרך בה המדע המודרני מתייחס לזיכרון; בניגוד לתפיסה הקודמת שהזיכרון הינו ישות קבועה ויציבה, כיום ידוע שהזיכרון הוא דינמי וניתן לשינוי כאשר הוא נשלף ( Haubrich & Nader, 2016; Schiller et al., 2012).
מכאן שהתפיסה הנוכחית היא שזיכרונות אוטוביוגרפיים אינם מאוחסנים כרשומות מושלמות של אירועים ספציפיים, אלא נבנים מתוך הידע האוטוביוגרפי העצום שלנו (Coneay & Rubin, 1996). בנוסף, חוקרים מבינים כעת כי אותו אירוע אוטוביוגרפי יסופר בזמנים שונים באופן שונה בהתאם למצב הרגשי שהם היו בעת סיפור הזיכרון וכן בהתאם למטרות ולמניעים האישיים שלהם (Coneay & Rubin, 1996). החוקרים הראו שאדם שנמצא במצב רוח טוב ישתמש במילים יותר חיוביות בעת שליפת הזיכרון בעוד שכאשר הוא נמצא במצב רוח רע הזיכרונות יכללו יותר מילים שליליות (Teasdale, 1983).
כדוגמא לכך, החוקרים הראו כי כאשר אנשים התבקשו להיזכר ברגשותיהם בעת שנודע להם מהו גזר הדין במשפט של O.J. סימפסון, נמצא שככל שאמונתם של אנשים באשמתו או בחפותו של סימפסון השתנתה בחודשים ובשנה שלאחר גזר הדין, כך זיכרונותיהם לגבי הרגשות שחוו בזמן שלמדו את גזר הדין, היו מוטים כלפי הערכותיהם הנוכחיות (Levine, 2001). ממצאים אלה של חוקרי המוח למעשה מעניקים תוקף לרעיונות המהפכניים של אדלר מלפני 100 שנה, כי ניתן לשנות ולעצב זיכרונות מוקדמים ודרך כך להשפיע על התנהגות האדם. כמו כן, הם נותנים תוקף לרעיון שזיכרון מוקדם אינו בהכרח תיאור אירוע היסטורי מדויק אלא עיבוד עכשווי של המוח.
כאמור, האמיגדלה, בשיתוף פעולה עם ההיפוקמפוס והקורטקס הפריפרונטלי, ממלאת תפקיד מרכזי בעיבוד הרגשי בזמן אמת. העיבוד הרגשי שמתרחש משיתוף פעולה זה בזמן אמת, משפיע גם על תהליך השליפה/אחזור של הזיכרון (Buchanan, 2007). יש כמה דרכים שעוזרים בשליפת הזיכרון, כאשר הדרך המהירה היא רמז שליפה.
רמז שליפה הוא כל דבר שיכול לגרום לנו להיזכר בזיכרון. למשל ריח של אוכל עשוי להזכיר לנו מאכל שאכלנו בילדות ומכאן יכול להחזיר אותנו לזיכרון ילדות שקשור באוכל זה (בדומה למבקר המסעדות בסרט רטטוי). דוגמה נוספת לרמז שליפה היא שיר מסוים שיכול להזכיר לנו חוויה שחווינו. בדומה לכך גם המצב הרגשי שהמטופל נמצא בו בעת המפגש הטיפולי, כאשר הוא מתבקש להעלות זיכרון מוקדם, יכול לשמש כרמז לשליפת זיכרון ילדות שהתגבש כתוצאה מעוררות רגשית דומה. מתוך התיאור הרגשי של המטופל בזמן סיפור הזיכרון, ניתן לשער מהו מצבו הרגשי הנוכחי.
זיכרונות מוקדמים נמצאים בתנועה ושינוי תמידיים, המשקפים תנודות במצב הנפשי הנוכחי של האדם. נושא חשוב בתיאוריה האדלריאנית הוא רעיון התנועה, הביטחון באפשרות שיהיה שינוי בתפיסה ובהתנהלות הרגשית. המטפל האדלריאני מעודד את המטופל לנוע, כלומר, להשתמש בכוח היצירתי שלו כדי לבחור חלופות לדרכי התמודדות נוכחיים, לעבר התמודדות יעילה יותר. זו תנועה חדשה. תנועה זו מתרחשת באמצעות תהליך של הבניה מחדש של זיכרונות מוקדמים.
תהליך השליפה של זיכרונות ילדות הופך אותם ללביליים, דהיינו רגישים לשינוי. הבניה מחדש היא תהליך בו מוכנס מידע חדש בזמן שליפה וגיבוש מחדש של הזיכרון, וחזרה על התהליך מספר פעמים, בצמידות לעוררות רגשית. מחקרים מחקר המוח תומכים ברעיון שמידע חדש שגורם לעוררות מוגברת, יכול לעודד גיבוש מחדש של הזיכרון עם תכנים חדשים (Haubrich & Nader, 2016; Paulson, Aciman, Ledoux, Schacter & Winter, 2013; Schiller, Raio & Phelps, 2012).
הבניה מחדש עושה שימוש בכוח היצירתיות של המטופל – היכולת למצוא פתרונות חדשים ולפעול באופן שונה על מנת לשנות את הזיכרון – דבר שעשוי לייצר גמישות סינפטית ובהמשך להשפיע על אופן ההתמודדות של האדם (Shifron and Bettner, 2003). התנועה או המודעות של המטופל לחלופות חדשות, דרך הבניה מחדש של זיכרונות ילדות, יכולה להיקרא גמישות מוחית, כפי שציינו Stein & Stein (2012).
אדלר השווה את המטופל למישהו שמוצא את עצמו בחדר חשוך ללא מוצא. המטפל, באמצעות הבניה מחדש של זיכרונות מוקדמים, מאפשר למטופל להאיר את החדר כדי שיוכל לנוע ולמצוא חלופות חדשות, לשם התמודדות מועילה יותר עם בעיות החיים העכשוויות.
בחלק זה נתאר מקרה של אדם בן 55 שהגיע לטיפול והתלונן כי הוא מרגיש שאינו אהוב או מוערך. הוא חווה ריקנות וחוסר משמעות בחייו.
הזיכרון הבא (מגיל שבע) תיאר רגשות אלה:
"אני זוכר ששכבתי לישון בלילה. אמא שלי הייתה בבית ואני ביקשתי ממנה להביא לי כוס מים. אמא שלי אמרה, "יש לך כוס מים, עכשיו לך לישון!".
מוקד הזיכרון: ״היא אומרת לי שיש לי כבר כוס מים״.
רגשות: ״הרגשתי דחוי, לא אהוב, לאף אחד לא אכפת ממני״.
כאשר התבקש להבנות את הזיכרון ולספר אותו שוב באופן שונה, המטופל המציא מספר חלופות שונות:
1. "שאלתי שוב והרגשתי עוד יותר גרוע".
2. "ניסיתי לחשוב שאמי עייפה מאוד".
3. "קמתי ולקחתי כוס מים בעצמי והרגשתי טוב".
במהלך תהליך ההבניה, המטפל והמטופל דנו על הרלוונטיות של המטאפורה לחייו הנוכחיים. המטופל יכול היה בקלות לזהות את עצמו תקוע במצבי חיים רבים, כמו במעגל העבודה, בזוגיות ובין חברים. הוא הבין שכאשר הוא מצפה שיגישו לו את מבוקשו ואינו יוזם פעולה עצמאית, התוצאה היא הרגשת תקיעות. לעומת זאת, כאשר הוא מגלה יוזמה והוא עושה פעולה אקטיבית להשגת מבוקשו, הוא מרגיש טוב יותר. כדי לשנות באופן הדרגתי את התפיסות הבסיסיות של האדם יש צורך לחזור על תהליך ההבניה מחדש מספר פעמים. במשך התהליך המטופל מפתח את היכולת לראות את האדם האחר, לזהות את צרכיו ולהתמקד פחות בעצמו.
אדלר, כפי שצוטט על ידי אנסבכר ואנסבכר, כתב: "כל אדם מציג גם אישיות מאוחדת וגם תפיסות ייחודיות מאוחדות. היחיד הוא למעשה גם התמונה וגם האמן" (1956). אנשים יכולים לשנות את התפיסות שלהם על עצמם, כפי שהם יכולים לשנות את התמונות שהם מציירים, ודרך כך לשנות את דרך ההתמודדות שלהם עם אירועי חיים שונים.
מדוע חיוני, לדעתנו, שמטפלים יבינו ויקבלו מידע מפורט על תפקוד המוח ביחס לשימוש בזיכרונות מוקדמים?
המטרה העיקרית של הטיפול האדלריאני היא לאפשר למטופל לשנות תפיסות קודמות ואסטרטגיות קיומיות, שכפי הנראה יצרו תחושת שייכות בעבר, אך אינן מועילות או אף מזיקות לו בהווה (Shifron and Bettner, 2003; Shifron, 2020). מדעי המוח חוקרים את גמישות המוח כתוצאה מלמידה וניסיון (Martin et al., 2000); שינוי קוגניטיבי מסתמך על שינוי מבנה המוח, ולכן אנו מניחות כי פסיכותרפיסטים יכולים להיתרם מהבנת המתאם בין התהליכים הטיפוליים לבין תפקודי המוח.
שינוי תפיסה הוא תהליך של חיווט מחדש של מבנים פיזיים במוח. תהליך זה משפיע על ההתנהגות והרגשות. מידע חשוב זה עשוי להיות חיוני לפסיכותרפיסטים כך שיוכלו להיות בטוחים יותר בשימוש בזיכרונות מוקדמים בתהליך הטיפולי, מתוך הבנה שהבניה מחדש של זיכרונות מוקדמים חיונית לתהליכי השינוי המבניים במוח.
אדלר טען כי רגשות שעולים בזיכרון המוקדם קשורים לרגש העכשווי (1956, Ansbacher & Ansbacher). סקירת מאמרים בתחום מדעי המוח על ידי הולנד וקנסינגר (2010) הראתה כי רגשות ותחושות שעולים בזיכרונות המוקדמים הם למעשה מטאפורות לתחושות כלפי אירועים עכשוויים. אנשים נוטים להמשיג את החיים על פי חוויות קודמות ולעיתים קרובות אינם מאפשרים תנועה מהתפיסה הראשונית שהתבססה בחיים ובמוח, לעבר חוויות חדשות. המטרה העיקרית של הפסיכותרפיה היא לאפשר שינוי ותנועה.
הבנת מושג התנועה במוח ובזיכרונות המוקדמים מספק מסר אופטימי למטופל, כמו גם למטפל. גם הזיכרונות וגם המוח, שניהם נמצאים תמיד במצב של אפשרות לשינוי, שינוי שיכול להתרחש במהלך הטיפול. כפי שאנו רואות זאת, רגעי הזהב של השינוי מתרחשים תוך כדי הבניה מחדש של זיכרונות הילדות בתהליך הטיפולי. תהליך זה דורש פעולה חזרתית כדי להבטיח חיווט מחדש של סינפסות המוח, ומכאן גם ל"חיווט מחדש" של ההתנהגות והרגשות.
בהתבסס על שיתוף הפעולה שלנו בעת כתיבת מאמר זה – שיתוף פעולה שכלל הרבה דיונים מועילים, אנו משוכנעות שהשימוש בזיכרונות מוקדמים הוא חיוני בפסיכותרפיה. שימוש בזיכרונות מוקדמים הוא קריטי, לדעתנו, לא רק כדי להבין את סגנון החיים של האדם ואת ה"היגיון הפרטי" שלו, אלא בעיקר כדי לגרום לתנועה ושינוי בתהליך של גיבוש מחדש והבניה של הזיכרון, כפי שהצגנו דרך מחקרי מוח עכשוויים (Haubrich & Nader, 2016; Luo, 2015; Paulson et al., 2013; Schiller et al., 2012).
ד"ר איריס לבון – פסיכותרפיסטית אדלריאנית, מנהלת המעבדה לגידולי מוח בביה"ח הדסה עין כרם, מרצה בכירה בחוגים נוירוביולוגיה וגנטיקה באוניברסיטה העברית.
ד"ר רחל שפרון – מומחית לטיפול משפחתי ותעסוקתי, התמחות בטיפול באמצעות זיכרונות מוקדמים, מרצה בכירה ויועצת אקדמית בבית הספר לפסיכותרפיה במכון אדלר.
שירה רות הרפז – פסיכותרפיסטית אדלריאנית, פיזיותרפיסטית התפתחותית, מדריכה קלינית ומנחת קבוצות.
פרויד,ז', "על זיכרונות מחפים" (1899). בתוך: "כתבי זיגמונד פרויד", כרך רביעי. הוצאת דביר.
פרויד,ז', "הלא מודע" (1913). בתוך: "כתבי זיגמונד פרויד", כרך רביעי. הוצאת דביר.
.Ansbacher, H.L. & Ansbacher, R.R. (1956). The Individual Psychology: A Systematic Presentation in Selections from his Writings. New York, NY: Basic Books
Buchanan, T.W. (2007). Retrieval of Emotional Memories. Psychological Bulletin, 133(5), 761-779
Bruel - Jungerman, E., Davis, S., Laroche, S. (2007). Brain Plasticity Mechanisms and Memory: A Party of Four. The Neuroscientist.;13(5):492-505
Bruhn AR, Last J. (1982) Earliest Childhood Memories: Four Theoretical Perspectives. Journal of Personality Assessment; 46:119-27
Conway, M.A. & Rubin, D.C. (1996). The Structure of Autobiographical Memory. In: A.F. Collins, S.E. Gathercole, M.A. Conway & P.E. Morris (Eds.). Theories of Memory. (pp. 103-137). Hillsdale, NJ: Erlbaum
Dornelles, A., de Lima, M.N.M., Grazziotin, M., Presti-Torres, J., Garcia, V.A., Scalco, F.S. & Schröder, N. (2007). Adrenergic Enhancement of Consolidation of Object Recognition Memory. Neurobiology of Learning and Memory, 88(1), 137-142
Dudai, Y. & Morris, R. (2000). To Consolidate or Not to Consolidate: What are the Questions? In: J.J. Bolhuls (Ed.). Brain, Perception, Memory: Advances in Cognitive Neuroscience. (pp. 149-162). Oxford, UK: Oxford University Press
Elroy P. Weledji, & Ciaran M. Regan. (2014). The Neuroanatomical Localization of a Specific Memory. International Journal of Brain and Cognitive Sciences, 3 (2), 44-49
Gere, J. & MacDonald, G. (2010). An update of the empirical case for the need to belong. Journal of Individual Psychology, 66, 93-115
Gordon J. Mogenson, Douglas L. Jones,Chi, Yiu Yim. (1980). From motivation to action: Functional interface between the limbic system and the motor system. Progress in Neurobiology, Volume 14, Issues 2–3, Pp. 69-97, ISSN 0301-0082,
Haubrich, J. & Nader, K. (2016). Memory Reconsolidation. Current Topics in Behavioral Neurosciences, 1-26
Holland, A.C. & Kensinger, E.A. (2010). Emotion and Autobiographical Memory. Physics of Life Reviews, 7(1), 88-131
Kandel, E.R. (2001). The Molecular Biology of Memory Storage: A Dialogue Between Genes and Synapses. Science, 294(5544), 1030-1038
Kant, I. (2006). Kant: Anthropology from a Pragmatic Point of View (R.B. Louden, Ed.). Cambridge, UK: Cambridge University Press. (Original work published 1798)
Kopp, R. R. (1995). Metaphor therapy: Using client generated metaphors in psychotherapy. Bristol, PA: Brunner Mazel
Last, J.M. (1997). The clinical utilization of early childhood memories. Am J Psychother. Summer; 51(3):376-86
LaLumiere R.T., Nawar E.M., McGaugh J.L. (2005). Modulation of memory consolidation by the basolateral amygdala or nucleus accumbens shell requires concurrent dopamine receptor activation in both brain regions. Learn Mem.;12(3):296-301
Lavon, I., Shifron, R. (2020). The Use of Early Recollections in Adlerian Psychotherapy: Evidence in Neuroscience Research. Psychology and Behavioral Sciences. 15(2)
LeDoux, J.E. (2003). The Self: Clues from the Brain. Annals of the New York Academy of Sciences, 1001, 295-304
Levine LJ., Prohaska V., Burgess SL., Rice JA., Laulhere TM. (2001). Remembering past emotions: The role of current appraisals. Cognition and Emotion.;15:393–417
Luo, L. (2015). Principles of Neurobiology. New York, NY: Garland Science
Martin, S.J., Grimwood, P.D. & Morris, R.G. (2000). Synaptic Plasticity and Memory: An Evaluation of the Hypothesis. Annual Review of Neuroscience, 23, 649-711
McGaugh, J.L. (1966). Time-dependent Processes in Memory Storage. Science 153, 1351–1358
McGaugh, J.L. (2013). Making Lasting Memories: Remembering the Significant. Proceedings of the National Academy of Sciences, 110, Suppl 2, 10402-10407
Miller, R. & Taylor, D.D. (2016). Does Adlerian Theory Stand the Test of Time? Examining Individual Psychology from a Neuroscience Perspective. Journal of Humanistic Counseling, 55(2), 111-128
Paulson, S., Aciman, A., LeDoux, J., Schacter, D. & Winter, A. (2013). The Mystery of Memory: In Search of the Past. Annals of the New York Academy of Sciences, 1303, 36-55
Schiller, D., Raio, C.M. & Phelps, E. A. (2012). Extinction Training during the Reconsolidation Window Prevents Recovery of Fear. Journal of Visualized Experiments, 66, 3893
Schultz, W. (2000). Multiple reward signals in the brain. Nat Rev Neurosci. Dec;1(3):199-207
Shifron, R. (2008). Coping with Change: An Adlerian Model. 2008 UK Adlerian Year Book. (pp. 70-78). London: Adlerian Society UK and Institute for Individual Psychology (ASIIP)
Shifron, R. (2010). Adler's Need to Belong as a Key for Mental Health. The Journal of Individual Psychology, vol. 66, no.1
Shifron, R. (2020). The Miracle of Early Recollections in Adlerian Psychotherapy and supervision. The Journal of Individual Psychology, vol. 76, no.1, pp. 110-127
Shifron, R. & Bettner, B. L. (2003). Using Early Memories to Emphasize the Strengths of Teenagers. Journal of Individual Psychology, 59(3), 334-343
Shifron, R. & Bettner, B. L. (2017). Framing a couple’s New Contract through Early Recollections. 2017 UK Adlerian Year Book. (pp. 54-92). London: Adlerian Society UK and Institute for Individual Psychology (ASIIP)
Squire, L.R., Cohen, N.H. & Nadel, L. (1984). The Medial Temporal Region and Memory Consolidation: A New Hypothesis. In: H. Weingartner & E. Parker (Eds.). Memory Consolidation. (pp. 185-210). Hillsdale, NJ: Erlbaum
Squire, L.R. & Kandel, E.R. (2000). Memory: From Mind to Molecules. New York, NY: Henry Holt
Stein, H.T. & Stein, L.J. (2012). A Clinician’s Guide to the Collected Clinical Works of Alfred Adler: A Unified System of Depth Psychotherapy, Philosophy, and Pedagogy. Bellingham, WA: Alfred Adler Institute of Northwestern Washington
Teasdale, J.D., Russell, M.L. (1983). Differential effects of induced mood on the recall of positive, negative and neutral words. Br Journal of Clinical Psychology, Sep;22 (Pt 3):163-71
Weledji, E.P. & Regan, C.M. (2014). The Neuroanatomical Localisation of a Specific Memory. International Journal of Brain and Cognitive Sciences, 3(2), 44-49
