עובדים, סיפור אהבה: על משבר תעסוקתי, צמיחה וחוסן

יעל הכהן ואמיר לוי

הקדמה

מאמר זה נכתב בעיצומה של חופשת פסח 2021, ודומה כי המונח "חג האביב" מעולם לא היה רלוונטי יותר. כמעט בן לילה התמלאו הרחובות, החופים, הפארקים (וכן, גם הכבישים) ברבבות אנשים שיצאו לחופשי, וקשה היה לפספס את ניחוח ההתחדשות שנישא באוויר. להבדיל משנים קודמות, הפעם היו מזג האוויר הנאה, הפריחה וחג הפסח רק שחקני משנה בעלילה, ותרומתם התגמדה נוכח הסיבה העיקרית לחגיגות: התחושה הציבורית כי הימים מסמנים את התחלת יציאתה של מדינת ישראל ממשבר הקורונה.

רבות נכתב על השפעותיו המטלטלות של המשבר, שחדר לחיינו לפני שנה בדיוק והביא עמו עבור רבים מאתנו מאתנו דאגות שונות ומגוונות. בין אלו חרדות בריאותיות, כלכליות, משפחתיות וזוגיות. למעשה, בתקופת הקורונה נראה היה כי כמעט ולא נותרה זירה בחיינו שלא הושפעה עמוקות מהשלכותיו של הווירוס, וכי העולם שהכרנו עד לשנת 2020 השתנה באופן דרמטי.

אחת הזירות שהושפעו באופן העמוק ביותר בימי המגיפה הייתה (ועודנה) הזירה התעסוקתית. עם פרוץ המשבר רבים פוטרו ממקומות עבודתם, אחרים הוצאו לחל"ת – לעתים יותר מפעם אחת – ואין ספור בעלי עסקים עצמאיים מצאו עצמם מול שוקת שבורה. בתוך כך פסיכולוגים בכלל ופסיכולוגים תעסוקתיים בפרט, חוו גם הם משבר תעסוקתי מסוים. רבים הוצאו לחל"ת ממקומות עבודתם, אחרים חוו שינוי פתאומי ברצף העבודה, ובחדרי הטיפולים החרדות התעסוקתיות של מטופלים פגשו בחרדות התעסוקתיות של מטפליהם. עבורנו, פסיכולוגים תעסוקתיים שתחום מומחיותם הוא עולם העבודה, המשבר לווה לא פעם בתחושה כי הידע שרכשנו בעמל רב אודות עולם התעסוקה ומאפייניו כבר אינו רלוונטי. לעיתים קרובות עמדנו חסרי אונים, כואבים מול הממד האכזרי של המציאות המשברית הממושכת.

מציאות מורכבת זו יצרה בקרבנו את התחושה כי נדרשת פעולה תעסוקתית-מערכתית שתסייע בהגברת החוסן של מטופלים ומטופלים גם יחד. כך, נולדה בחודש אפריל 2020 יוזמה התנדבותית בשם "פסיכולוגיה תעסוקתית למען הקהילה" (שהובלה על ידי אמיר לוי ובהשתתפותה של יעל הכהן). היוזמה, שפעלה במשך 3 חודשים, כללה צוות של כ-60 פסיכולוגים תעסוקתיים (מתמחים, מומחים ומדריכים), שפעלו יחדיו במטרה לתת מענה למי שתעסוקתו נפגעה בעקבות משבר הקורונה. במסגרת היוזמה קיבלו מענה מעל ל-350 פונים, בתצורה של שיחות ייעוץ מקוונות וקצרות יחסית (1-3 פגישות ייעוץ), אשר ניתנו ללא עלות ונועדו לתת "עזרה ראשונה נפשית-תעסוקתית". זו כללה הן תמיכה רגשית והן הכוונה מעשית אל מול שינוי החיים הדרמטי. במאמר זה אנו מבקשים להציג יוזמה זו כפעולה המקדמת חוסן עבור הפונים והתורמים (הפסיכולוגים) נוכח מציאות טראומטית משותפת (פרדס, 2020), תוך שנדון בהשפעותיו הרגשיות של המשבר התעסוקתי על פונים שנעזרו ביוזמה. בתוך כך, נבחן את התמות המרכזיות שאפיינו את הפניות בשעת המשבר למיזם, ונדון בשאלה כיצד ניתן לעודד צמיחה ממשבר במסגרת טיפול תעסוקתי.

בין הפרקטי לרפלקטיבי

ב"תרבות ללא נחת" קבע זיגמונד פרויד (1988) כי היכולת לעבוד והיכולת לאהוב הן שתי יכולות המהוות אינדיקציה לבריאות נפשית. כפסיכולוגים תעסוקתיים, אנו סבורים כי הטיפול התעסוקתי נוגע למעשה בשתי היכולות הללו – בעבודה ובאהבה כאחד. כלומר, נושא ההתערבות הטיפולית-תעסוקתית הוא כמובן התפקוד בעולם העבודה, אך במקביל לכך הקשר הטיפולי תמיד מושתת על רגש ואהבה, על צורותיה ומופעיה השונים. ככזה, המפגש הטיפולי-תעסוקתי כולל גם מפגש עם סוגיות של זהות, משמעות, סיפוק ואהבה, המתעוררות סביב הדיון ב"עולם העבודה".

חיבור זה, בין תפקוד בעולם העבודה לבין מרחב טיפולי, אינו טריוויאלי, ובמשך שנים רבות "התעלמה" הפסיכותרפיה מעולם העבודה. התעלמות זו זכתה להתייחסות נרחבת במאמרה של נעמה גרינולד (2016) "פסיכותרפיה פסיכודינמית ממוקדת עולם עבודה: המתח בין יצירת מרחב רפלקטיבי לתביעה לשינוי ממשי". במסגרת המאמר, מציינת גרינולד כמה סיבות לכך שעולם העבודה "מושתק" בעבודה הטיפולית, כאשר אחת מהן היא העובדה שעיסוק בנושא זה מביא עימו שאלות שחושפות גם את המטפל כאדם עובד; וסיבה נוספת היא המתח המתקיים בין הפן הפרקטי של ההיבט התעסוקתי לבין המרחב הרפלקטיבי הנדרש בעבודה טיפולית.

הניסיון הקליני מלמד כי פסיכותרפיה תעסוקתית למעשה מתקיימת במיטבה כאשר היא כוללת אינטגרציה בין שני הממדים שתיארה גרינולד – רפלקציה ופרקטיקה. כאשר יש במסגרת הטיפולית מספיק מרחב בשביל לנוע בין המישור הקונקרטי והחשוב של חיי העבודה, לבין מישור הרגש והמודעות של חיי הנפש. מודל טיפולי אחד המאפשר תנועה בין ממדים אלו הוא הפסיכודינמיקה המעגלית של פול וכטל (1993). בבסיס מודל זה שוכנת התפיסה כי קשיים נפשיים משתמרים בעיקר על ידי חזרה מחזורית של האדם על תבניות אינטראקציה בלתי אדפטיביות. כיוון שכך, אסטרטגיה טיפולית מרכזית תהיה עידוד האדם לנקיטת פעולות חדשות בעולם, שיאפשרו מפגש שונה עם המציאות. למעשה, על פי וכטל, שינוי משמעותי במצבו של המטופל מושג כאשר מתקיימת אינטגרציה בין שלושה גורמים מרכזיים: (1) עולמו הפנימי של המטופל, (2) יחסיו הבינאישיים ו-(3) המציאות החיצונית אותה הוא חווה. ההתערבות הטיפולית על פי מודל זה, יכולה להיעשות דרך כל אחד מהשלושה ובכך היא נעזרת ב"שערי כניסה" שונים לחיי המטופל; במקרה של הפסיכולוגיה התעסוקתית, עבודה על המציאות החיצונית – כלומר סביב עולם העבודה – תתרחש במקביל לעבודה על תכנים מעולמו הפנימי המתכתבים עם מציאות זו.

תפיסותיהם של וכטל (1993) וגרינולד (2016), המדגישות את חשיבותה של עבודה טיפולית אינטגרטיבית ומאוזנת (מבחינת המוקדים שלה), מתיישבות עם הנתונים שנאספו בסיום היוזמה "פסיכולוגיה תעסוקתית למען הקהילה" – המלמדות על צורך עמוק בעבודה מקבילה הן עם המציאות החיצונית והן עם המציאות הפנימית, במסגרת ייעוץ תעסוקתי. דומה כי המשבר התעסוקתי שפקד את המשק בתקופת הקורונה למעשה רק הבליט הצטלבות אשר הייתה קיימת מאז ומתמיד בכל הנוגע לעולם העבודה – התמודדות תוך-אישית והתמודדות בין-אישית שתיהן חלק בלתי נפרד מן העבודה הטיפולית במרחב העבודה. בתוך כך, דיווחיהם של המשתתפים ביוזמה מלמדים כי היבטים רגשיים נכחו ביתר שאת בתהליכי הייעוץ התעסוקתי בתקופה זו, וכי פונים רבים חשו צורך בדיבור רגשי אודות הקושי להסתגל לעולם של חוסר ודאות ולהתמודד עם חוויות של אובדן, בגידה ופגיעה בתחושת האמון מול עולם העבודה.

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο נתיבי חוסן במרחב הטיפולי: משברים כהזדמנות לעדכון מפות

ο חוסן לפי גישת AEDP: רגש, חוויה וקשר תחילה

ο זיכרונות ילדות בגישה אדלריאנית והשימוש בהם בייעוץ תעסוקתי

משבר הקורונה ויוזמת פסיכולוגיה תעסוקתית למען הקהילה

במובן זה, משבר הקורונה חשף את עולם העבודה העכשווי ואת חוסר היציבות שמאפיין אותו במערומיו. חלק מהפניות ליוזמה היו של עובדים שבטרם המשבר תפסו עצמם כמי שנהנים מ"יציבות תעסוקתית" אך לפתע מצאו עצמם במציאות תעסוקתית שלא יכלו לדמיינה. למשל, עובדים בעלי קביעות שהוצאו לחל"ת, או עובדים במקצועות בעלי סטטוס גבוה (טייסים, מנהלים בכירים) שנותרו ללא עבודה. יש שפנו ליוזמה לאחר שפוטרו בחופזה, לעתים אחרי עשרות שנות ותק במקום העבודה ומבלי שיכלו להגיע להיפרד מהמקום שהיה להם לבית שני. אחת הפונות ליוזמה פוטרה מעבודתה בחברת ביטוח לאחר 30 שנות עבודה, ושיחת השימוע שלה התקיימה טלפונית כך שלא הייתה לה אפשרות להיפרד מעמיתים ומנהלים שהיו חלק משמעותי ביותר בחייה. בתהליך הייעוץ, סייעה לה הפסיכולוגית שליוותה אותה לעבד את תחושת האובדן שהציפה אותה נוכח חוויה של שמיטה ובגידה, כמו גם להתחיל ולנסח דרכים לצקת תחושת שייכות ומסוגלות מחודשת שיאפשרו "לחשב מסלול מחדש".

במרבית הפניות, חוויה זו של בגידה מצד העולם התעסוקתי לא דוברה ברובד הגלוי, וקשה היה למצוא אותה במילותיהם של הפונים. לרוב, היא נוסחה בעיקר דרך תגובותיהם הרגשיות העוצמתיות והפגועות – זעם, עצב, בלבול וחרדה. בהקשר הזה יש לציין כי בחלק אחר של המקרים נרשמו דווקא תגובות של אדישות והקלה ביחס לשינוי החד במציאות. אלו לעיתים העידו על הכחשה ראשונית של האובדן ובפעמים אחרות דווקא על תפיסת המשבר כהזדמנות לבחינה מחודשת, השתקעות במשימות חיים שנזנחו והתפנות למסגרת המשפחתית. כך או כך, במרבית המקרים, החוויה המתמשכת של אי-ודאות, גם אם לעיתים לוותה בתחושות של התחדשות, יצרה חוויה של היות על שפת תהום שלא ברור עומקה. לפיכך, מטרת תהליכי הייעוץ קצר-המועד שניתנו ביוזמה הייתה לנסות לחלץ כוחות ואופטימיות של הפונים, אל מול משאבים כלכליים ורגשיים הולכים ומדלדלים.

תחושת הכאוס, אי הוודאות וההבנה כי איש אינו חסין מפני המשבר ופגיעתו, היו הרקע שבו צמחה היוזמה. אל מול תחושת הבגידה הקולקטיבית שרבים חוו בימים אלו, דומה היה כי היא היוותה – קודם כל עבור הפונים אבל גם עבורנו, אנשי המקצוע – מקום בו ניתן היה לרכוש אמון מחודש באחווה האנושית. לאחר פרסום "קול קורא" ברשתות החברתיות, כמעט בין לילה, נרשמו עשרות פסיכולוגים ליוזמה. במהירות רבה, תוך שיתוף פעולה מרשים, התקיימו 3 מפגשי הכנה לטובת ניסוח שיטת ההתערבות ממוקדת המשבר. מפגשים אלו הובילו למתווה במסגרתו לרוב הוצע לפונים מפגש ייעוצי אחד, כאשר במקרים מסוימים, בהתאם לשיקול הדעת של הפסיכולוג התעסוקתי, ניתן היה לקיים עד 3 מפגשים.

הרוב המוחלט קיבלו ובחרו במפגש ייעוץ אחד, אשר נרשם אצל רבים מהם בחוויה משמעותית. שיחות אלו אפשרו נרמול, הכלה ויצירת קשר, תוך שלא נזנחו שאלות "קונקרטיות יותר" בנוגע לאפשרויות התעסוקתיות העומדות בפני הפונה. הפסיכולוגים שלקחו חלק ביוזמה עודדו את הפונים להשמיע את סיפורם, את כאבם, לתמלל – לעיתים לראשונה – את החוויה הקשה שעברה אליהם ואת המשבר שהם מצויים בו. פעולות אלה אפשרו מסגור מחדש (reframing) של החוויה, כאשר השלב הבא היה חיבור לפעולה חדשה בעולם: צעדים שאפשר לעשות בעולם העבודה, בהתאם לכוחותיו של הנועץ הספציפי.

המתודה המרכזית שעזרה להבנות את תכנית ההתערבות הייתה שיטת SAFER שפיתחה ד"ר אלינער פרדס והתבססה על כתביה אודות עזרה פסיכולוגית ראשונית והתערבויות ליצירת "איים של בטחון" וחוסן במציאות טראומטית משותפת (פרדס, 2020). במסגרת תכנית זו, דרך חידוד השאלה הייעוצית של הפונה נוצר מיקוד של העבודה הטיפולית, ובמקביל החוויה אפשרה רקימת קשר בין הפונה לפסיכולוג המתנדב, היבט שהיווה תנאי לכל ההתערבות. בשיחות הייעוץ נוצרה הזדמנות לנועץ לספר את סיפורו, לשתף בחוויה ובמצוקה, אך גם לגבש תכנית פעולה שתכלול התמודדות אקטיבית עם המצב. התמודדות זו לרוב הייתה כרוכה בנקיטת פעולות "בצעדים קטנים" (כמו למשל, ליצור שגרת יום מחודשת) שיאפשרו ייצוב הדרגתי. בשלב זה, בהתאם להבנת מערך הכוחות של הנועץ, הפסיכולוג המייעץ סייע בחלק מן המקרים לפונה לבצע פעולות פשוטות בעולם העבודה (כמו למשל, לנסח מחדש מסמך קורות חיים), במטרה לייצר תחושת מסוגלות ותנועה אל מול תחושת החידלון והפירוק של ימי הסגרים כחוויה המעודדת צמיחה וחוסן (פרדס, 2020).

בין חיבוק לדרבון

נוכח הנקודה הספציפית שבה התקיימו תהליכי הייעוץ – בתקופה משברית בה פונים רבים חוו עצמם כ"עקורים מקרקע" – אחד מתפקידיהם של המתנדבים היה לעזור לנועצים לשחזר כיצד התמודדו בעבר עם סיטואציות קשות וחוויות תלישות באירועי חיים קודמים. שחזור זה אפשר מצד אחד חיבוק אמפתי ומקבל, ומנגד הצביע במרבית המקרים על הנתיב שבו מומלץ יהיה לדרבן את האדם להתקדם. הפונים הוזמנו לשאול את עצמם מה אפשר להם "לתקוע יתד" בתחום עיסוקם, ועל מה הם יכולים להישען על מנת להמשיך הלאה. תובנות מסוג זה, הנוגעות בחיבור העמוק של האדם לתחום עיסוקו, יכולות גם לסייע לקבל ביתר קלות פתרונות זמניים, דוגמת מציאת אפיק הכנסה זמני "עד יעבור זעם". באופן זה יכולה ההפרדה בין פתרון קצר טווח לבין תכנון ארוך טווח (הקשור בקריירה והתפתחות הזהות התעסוקתית) לחזק תחושת חוסן בתקופת משבר המתאפיינת בכאוטיות ואי-יציבות.

העבודה הנרטיבית (Savickas, 2005) – פרקטיקה הרווחת בתהליכי ייעוץ תעסוקתי – נמצאה אף היא כיעילה נוכח מאפייני המשבר. אחד המודלים הנרטיביים הרווחים בהתערבות ממוקדת תעסוקה הוא המודל הקונסטרוקטיביסטי של מארק סביקס, שמדגיש את חשיבותו של הייעוץ התעסוקתי כמקום שנועד לסייע לנועץ להתאים את עצמו למציאות משתנה. בטיפול תעסוקתי מבוסס גישה זו, תפקיד הפסיכולוג התעסוקתי הוא להבין את "הסיפור האישי-תעסוקתי" של הנועץ על סמך סיפורי ההתפתחות והחיים שלו, לצד הבנת התמות המארגנות אשר מניעות את סיפור חייו. על פי גישה זו, המטופל הוא כמו כותב הנתקל ב"מחסום כתיבה", והמטפל נדרש להבין עמו כיצד יוכל לפעול בצורה מסתגלת יותר וכיצד יוכל להבין מחדש את נקודות החולשה והסבל שלו כמקור לצמיחה, על מנת לשוב ולנוע בכיוונים החשובים לו.

מתוך מודל זה, ההתערבות התעסוקתית במשבר מתחדדת ומתבהרת – על המטפל התעסוקתי לברר עם הנועץ את המודלים שמבנים את תפיסותיו הסובייקטיביות לגבי עולם העבודה – הן משנות הילדות והנעורים ("איזה מן ילד היית?", "במה אהבת לשחק?") והן לאורך הבגרות ("מדוע בחרת ללמוד את המקצוע המסוים הזה?", מי מהווה מודל עבורך?") כדי שניתן יהיה לפלס נתיב חדש. הבירור מאפשר לאפיין את הכוחות של הפונה ואת ההתקדמות שעבר בחייו, לצד הגורמים המעודדים באופן סמוי או גלוי תקיעות והתמודדות "כואבת" עם המשבר התעסוקתי. משאלו התבהרו, ניתן היה לגבש תכנית פעולה ראשונית ליציאה מהמשבר.

בחינת התמות המרכזיות שעלו בפניות לייעוץ העלו כמה מאפיינים מרכזיים של המשבר התעסוקתי בימי הקורונה ודרכי התמודדות עמו. ראשית, תוארה חוויה של קטיעת רצף (המאפיינת אירועי משבר וטראומה), שהציפה שאלות וחרדות בנוגע לתחושת מסוגלות, מוטיבציה וכוחות נוכח המציאות המאיימת. שנית, רבים מהפונים תיארו תחושה של הצפה רגשית ואובדן. שתי תמות אלו מדגישות היטב את הצורך בתנועה עדינה בין עמדה מכילה המאפשרת עיכול של חוויית הניתוק, השתהות ונתינת מקום לחוויה הרגשית המטלטלת, לבין "דחיפה" קלה ומדודה לכיוון של עשייה ופעולה בעולם. חיבוק ודרבון, בין ה"אין" לבין ה"יש". קרי, אנחנו מקשיבים ומכילים אבל גם מאפשרים מחשבה על היבטים פרקטיים של תנועה מחודשת – במידת האפשר. במקרים רבים, סייעה לנועץ הפנייה להיבטיו ה"פרקטיים" יותר של הייעוץ תעסוקתי, כיוון שאפשרו להתייחס לגורמים ברורים במציאות ולפוגג במעט את חוסר הוודאות. של התקופה.

זהות מקצועית, שותפות ותרומה – גורמי חוסן בקרב הפסיכולוגים המתנדבים

חלק משמעותי מכוחה של היוזמה "פסיכולוגיה תעסוקתית למען הקהילה" היה טמון בעובדה שאנשי מקצוע – כולם בעלי ניסיון ורקע משמעותי בעולם האבחון והטיפול התעסוקתי – נרתמו והתנדבו ליוזמה. התנדבות זו אפשרה לפונים לרכוש מחדש אמון שהופר, לברר את עוצמת הפגיעה שחוו מתוך מסגרת של "ביחד" שהיה כה חסר בתקופה זו, ולנסח מחדש את הרצון התעסוקתי שלהם במציאות המשתנה. זאת, תוך חיבור לכוחות ועיבוד של האובדן והאבל על אשר אבד. עם זאת, יתרונותיה של היוזמה לא היו מוגבלים רק לפונים שנעזרו בשירותי הייעוץ, ונראה היה כי זו הותירה אימפקט חוסן משמעותי גם בקרב הפסיכולוגים המתנדבים.

כאנשי טיפול, הפעילות במסגרת היוזמה אפשרה לנו לחוש חיבור מחודש לקולגות ולזהותנו המקצועית, ולנסח לאלה משמעות מחודשת ואיתנה יותר אל מול אי הוודאות שעורר המשבר. ההירתמות של פסיכולוגים רבים, שהתגייסו ללא גמול כספי, חשפה נדיבות עצומה בקרב הקהילה המקצועית ונתנה לנו הזדמנות להפגין אהבה כנה כלפי עבודתנו. דרך היוזמה יכולנו לפגוש האחד את השנייה, למרות הבידוד, ומעבר למסך המחשב והרוחות הרעות שנשבו מחוץ לחדר. נערכו שיחות עמיתים, פסיכולוגים מתמחים פגשו מדריכים ומומחים, והייתה אפשרות להיעזר זה בזו, כמעין מפגש בין-דורי הכולל החלפת תובנות. אף גוף עסקי או רשמי לא לקח חלק בפעילותה של היוזמה, והיא נשענה כולה על פעילות התנדבותית ותרומה של אנשי מקצוע יחידנים. כך, נראה כי שותפות הגורל עם הפונים אפשרה לא אחת למטפלים לתת עזרה מקצועית, בהתנדבות ובנדיבות, מתוך אחווה בסיסית כחברים בקהילה האנושית ולהיתרם מעצם הנתינה לאחר.

המטפלים שלקחו חלק ביוזמה נהנו ממעגלי תמיכה, לוו בהדרכה ונחשפו ללמידה של עקרונות התערבות במשבר. מעטפת מקצועית זו (וגם הכיסוי הביטוחי שדאגנו לקבל בתרומה לטובת הפקת היוזמה) היוותה מסגרת של בסיס בטוח המאפשרת צמיחה למתנדבים עצמם ותורמת לחוסנם. חוויית חיזוק והעצמה זו, עליה העידו רבים מן הפסיכולוגים המתנדבים, מלמדת אותנו משהו רחב ומהותי בכל הנוגע לטיפוח החוסן של המטפל – הנתינה לאחר והמפגש העמוק והמשמעותי עמו במציאות טראומטית משותפת, אף על פי שעלולים להיתפס כמדלדלים את המשאבים של המטפל, כאשר נעשים בצורה מוחזקת ושומרת, עשויים ליצור תחושת סיפוק עצומה ויצירת משמעות למול המשבר עבור המטפל.

עם זאת, סייג ההחזקה והשמירה הוא סייג חשוב. המפגש עם טראומה במסגרת העבודה הטיפולית עלול להוביל לשחיקת החמלה של המטפל, ובפרט כאשר הוא נחשף לתכנים שמעוררים קונפליקטים לא פתורים מעולמו האישי (Figley, 1995). בעת משבר משותף, המטפל מצוי ב"חשיפה כפולה" (2010, Baum) – מחד, הוא נפגש כאיש טיפול עם תכנים טראומטיים, ומאידך הוא נפגש כאדם עם הטראומה המשותפת, ועל כן הפגיעות שלו במפגש מועצמת. בהקשר זה, הפעילות ההתנדבותית במסגרת היוזמה לוותה במאמצים להגברת תחושת החוסן של המטפלים אשר לקחו בה חלק, תוך ניסיון להימנע מהידלדלות הכוחות. מאמצים אלה כללו, בין היתר, מפגשי הכנה קבוצתיים לפני הכניסה ליוזמה, פגישות אישיות עם פסיכולוגים מדריכים שניתנו בהתנדבות לכל דורש, וכן קבוצות היוועצות שהתקיימו לכל אורך פעילות היוזמה, וההשתתפות בהן הייתה בגדר חובה לפסיכולוגים מתמחים ובגדר רשות לפסיכולוגים מומחים.

סיכום

סקרי המשוב לגבי היוזמה, שמולאו על ידי המטפלים והפונים בתום הפרויקט, הראו כי פעילות הייעוץ נחוותה כמשמעותית עבור הפונים, אשר הביעו שביעות רצון גבוהה. בהתאמה, גם רבים מן המטפלים המתנדבים ציינו כי תהליכי הייעוץ במסגרת היוזמה סייעו להם לצאת מתחושה של חרדה וחוסר ודאות, ולחזור לחוש מסוגלות וקומפטנטיות. ביחס לכך ולסיכום ניתן להגיד כי העבודה הטיפולית עם אדם החווה משבר תעסוקתי מתמקדת בחיבור לתחושה של משמעות ושייכות מחודשת אל מול "קרע" ואובדן אמון. המענה שניתן במסגרת היוזמה "פסיכולוגיה תעסוקתית לקהילה" כלל תהליכי ייעוץ ממוקדים וקצרי מועד, שאפשרו למטפלים המתנדבים ולפונים לחוות את ראשית הרגע הטראומטי יחדיו מתוך תחושות של חיבור ושותפות – אשר ניכר כי עודדו תהליכי צמיחה וחוסן.

כעת, החיים חוזרים כביכול למסלולם, אך השאלות העמוקות לגבי היכולת להרגיש "ביטחון" בעולם העבודה, ומידת השפעתו של המשבר על עולמם הרגשי של המטופלים שלנו ושלנו נותרו בעינן. אלה מזמינות אותנו לפגוש מחדש את עולם העבודה ומיקומו בזירה הפסיכולוגית-טיפולית בעיניים חדשות – הן כצורך אליו יש לתת מענה במסגרת של קליניקות פרטיות והן כמענה רחב ונגיש לאלו הזקוקים לו במסגרת השירות הציבורי.

על הכותבים

יעל הכהן

פסיכולוגית תעסוקתית מומחית בייעוץ תעסוקתי. בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה תעסוקתית במכללה האקדמית ת"א-יפו. כיום תלמידת שנה ב' בתכנית "עוגן" לפסיכותרפיה מבוססת אינטגרציה במכון "מפרשים” במכללה ‫האקדמית ת"א-יפו. עובדת כיועצת ומטפלת תעסוקתית ‬בקליניקה פרטית בתל אביב וכמאבחנת ויועצת לארגונים‬‬‬ שונים.

אמיר לוי

פסיכולוג תעסוקתי מומחה בייעוץ תעסוקתי. בוגר תואר שני בפסיכולוגיה תעסוקתית במכללה האקדמית ת"א-יפו. כיום במסלול הסמכה בתוכנית לפסיכותרפיה אנליטית-יונגיאנית. עובד כמטפל ויועץ תעסוקתי בקליניקה בתל אביב, מנחה סדנאות, מאבחן ויועץ לארגונים.

מקורות

וכטל, פ. (1993). תקשורת טיפולית לדעת מה לומר מתי. הוצאת אח.תרגום מאנגלית לעברית – לאה דר

פרדס, א' (2020), איים של ביטחון: אתגרי המטפל במציאות טראומטית משותפת, פסיכואקטואליה, גיליון אפריל 2020, 27-32.

פרויד, ז‘ (1988), תרבות ללא נחת: ומסות אחרות. תל אביב: הוצאת דביר.

גרינולד, נ. (2016), פסיכותרפיה פסיכודינמית ממוקדת עולם עבודה: המתח בין יצירת מרחב רפלקטיבי לתביעה לשינוי ממשי, פסיכואקטואליה, גיליון ינואר 2016, 33-42.

Baum, N. (2010). Shared traumatic reality in communal disasters: Toward a conceptualization. Psychotherapy: Theory, Research Practice and Training, 47(2), 249-259.

Pardess, E. (2019). Promoting caregiver satisfaction and regeneration. In I. A. Serlin, S. Krippner, & K. Rockefeller (Eds.), Integrated care for the traumatized: A whole-person approach (pp. 189–202). Rowman & Littlefield.

Savickas, M. L. (2005). The theory and practice of career construction. Career development and counseling: Putting theory and research to work, 1, 42-70

Figley, C. R. (2002). Treating Compassion Fatigue. New York: Brunner-Routledge

Wachtel, P. L. (2019). Relatedness and self-definition: From typology to dialectics to living-in-the-world. Psychoanalytic Psychology, 36(4), 335–341.

Wachtel, P. L. (2020). Representations, Schemas, and Living-in-the-World. Psychoanalytic Perspectives, 17(3), 318–329