נועם גלזר
"One need not be a chamber to be haunted, one need not be a house. Far safer, through an Abbey gallop, than unharmed, one's own self encounter in lonesome place. Ourself behind ourself, concealed, should startle most. Assassin, hid in our apartment, be horror's least"
ברומברג פותח את מאמרו בציטוט מתוך שיר של אמילי דיקנסון ושואל מה הופך את מערך הדימויים בו לכה מדויק בעינינו? כלומר, הוא שואל מדוע חלק אחד בעצמנו, יהיה כה חרד לפגוש בחלק אחר... "in a lonesome place"? וכיצד נוצרת באדם תחושה כי הוא "רדוף"? בהמשך לכך, הוא מתייחס למושג "חרדת מוזרות" אשר פיתח דיוויד שכטר, פסיכואנליטיקאי בין-אישי וחבר בצוות מחקר של גיל הינקות. במושג זה מתייחס שכטר לשיבוש טראומטי בתחושת "המשכיות העצמי", אשר נוצרת אצל הפעוט בעקבות כשל של הדמות המטפלת בתיווך תהליך הפיכת המוזר לחדש באופן שובה-לב, או אף למוכר. לדעת ברומברג, הניסוח של שכטר הוא חשוב במיוחד מכיוון שהוא מגדיר טראומה לא לפי תוכן ספציפי, צורה סימפטומטית מסוימת או גודל אובייקטיבי; אלא לפי המידה בה היא אינה יכולה להיות מוחזקת או מוכלת על ידי האדם מבלי שתיווצר בקרבו הצפה עקב חוויה רגשית בלתי ניתנת לעיבוד.
בנוסף, במסגרת כתיבתו על "חרדת מוזרות", שכטר מציין כי כדי להכין את עצמו לקראת התמודדות עם דיסאורגניזציה פסיכולוגית, הפעוט "קופא" (אחד מסימני ההיכר של תגובה דיסוציאטיבית לטראומה). קיפאון זה מוביל לדבריו ל-"dys-recognition of me-ness", וכן לחוסר זיהוי של תחושת הרציפות. אם כן, במונחים של תפיסה זו, טראומה נגרמת על ידי "הלם המוזרות" המתרחש בשדה בין-אישי. בתוך כך, מידת הביטחון של העצמיות תלויה ויחסית לסף ההתפתחותי לפיו אדם יכול לשכן בתוכו את אותה "מוזרות" בנקודה מסוימת בזמן.
בהמשך לדברים אלו, ברומברג מציע כי המילים של אמילי דיקנסון הן מדויקות בעינינו משום שבמידה זו או אחרת כולנו מכירים את החוויה של היות רדוף (haunted) על-ידי גורם זר. למעשה, הוא מציע כי טראומה ודיסוציאציה נוכחות בתפקוד האישיות של כולנו, ולא רק אצל אנשים בעלי היסטוריה של אלימות פיזית מאסיבית או התעללות מינית. הוא מציין כי עמדה זו זוכה לתמיכה הולכת וגוברת ממקורות שונים, ביניהם מחקר מתמשך של תיאורטיקנים בתחום ההתקשרות, אשר לומדים את הקשר בין התקשרות בלתי מאורגנת, ובין נוכחות של פתולוגיה דיסוציאטיבית בבגרות. ביחס לכך, הוא מזכיר כי דפוסי התקשרות בילדות מהווים, באופן חלקי, מערכת חירום המיועדת לעורר הרגעה ממבוגר; לפיכך, הכישלון של הדפוס הבין-אישי לספק את ההרגעה הנדרשת, מוביל באופן טבעי לליקוי עמוק בויסות-עצמי רגשי. לאור זאת, ברומברג טוען כי מחקר עדכני במדעי המוח הינו רלבנטי במיוחד לסוגיות של התקשרות ופרידה בהקשר של דיסוציאציה.
בהקשר זה, ברומברג מתבסס על דבריו של הפסיכיאטר בסל ואן דר קולק אשר הציע כי חוויות ילדות מסוימות קשורות בפיתוח פגיעות להפרעות במערכות שונות במוח, אשר תחת לחץ, ובמיוחד לאחר אובדן של קשרים חברתיים משמעותיים, עלולות להתממש כהפרעה של ממש. בנוסף, ואן דר קולק מתייחס לממצאים המראים כי תפיסת כאב, מצוקת פרידה והתנהגות חברתית מתווכים, לפחות באופן חלקי, על ידי המערכת האופיאטית במוח. על בסיס זה הוא מציע כי מתקבל על הדעת כי מצוקת פרידה אשר לא הורגעה במהלך הינקות, תגרום לאדם לפתח בבגרותו נטייה להתנחם על ידי פעולות המגרות את המערכת האופיאטית כאסטרטגיית התמודדות מול מצוקת פרידה. על פי ברומברג משתמע מכך כי התנהגות "התמכרותית", כולל התמכרות לחומרים ובאופן דרמטי יותר גם מה שמכונה "התמכרות לטראומה" (הנטייה הפרדוקסאלית של קורבנות טראומה מסוימים לחשוף עצמם שוב ו"בהתנדבות" לסיטואציות המזכירות את הטראומה המקורית), יכולה להיות מובנית כנטייה נוירופסיכולוגית-התקשרותית. כמו כן, ואן דר קולק טוען כי אצל אנשים אשר נחשפו בעבר לדחק סביבתי חמור וממושך, קיימת סבירות כי חשיפה מחודשת לסיטואציות טראומטיות תייצר תגובה הקשורה לאופיואידים אנדוגניים. תגובה זו יכולה בתורה להסביר את תחושת הרוגע ברגעי חשיפה מחודשת לטראומה, המדווחת לעיתים קרובות על ידי אנשים שעברו טראומה.
לדעת ברומברג, ההשלכות של תובנות אלה על אופי ההתערבות הפסיכותרפויטית הן עמוקות, מעבר לגישת הטיפול של המטפל, בשל העובדה שהן מציעות כי הפרעות בויסות רגשי מעוגנות בבירור בהקשר התייחסותי. הוא מציין כי אפילו בקרב קלינאים המטפלים בהפרעת דחק פוסט-טראומטית באמצעות מודלים התנהגותיים יותר, יש הסטה של הדגש הטיפולי מביטול ההתניה לשליפה של אירוע טראומטי מסוים, אל עבר שימוש קליני נרחב יותר במסגרת היחסים הטיפוליים במצבי enactement הכוללים החייאה מחדש ועיבוד של דפוסים בין-אישיים לא מוסמלים אשר מקורם בתחילת החיים.
בשלב זה חוזר ברומברג לעבודתו של שכטר המזכיר כי טיפול באוריינטציה דינמית "מורכב משבירה קיצונית של דפוסי אינטראקציה תגובתית, אשר ההבניה היסודית שלהם התרחשה בינקות הרחוקה". להבנתו, בשל קישור זה (בין ההתרחשות בהווה לדפוסים בינקות), חלק דיסוציאטיבי כלשהו בעצמי של המטופל חווה לעתים קרובות את האנליטיקאי כזר בלתי מובן שהוא אינו מעז לבטוח בו. שכטר מדגיש כי הסיטואציה האנליטית כוללת בתוכה באופן אינהרנטי איום של ממש על הדפוסים הנלמדים של המטופל אודות הדדיות חברתית, אשר מהווה למעשה עבורו את חוויית ליבת העצמיות שלו. לפיכך, לפי ברומברג, האנליטיקאי חייב לשלב אל תוך צורת ההתייחסות שלו לאחר, מודעות להפרעה הפוטנציאלית שהמפגש הבין-אישי עלול לייצר, אשר תתבטא בהופעת דיסוציאציה ביחסי ה"כאן-ועכשיו" בטיפול שמקורה בינקות. זאת, לצד הבושה שאותה דיסוציאציה עלולה להיות כרוכה בה, במצבים בהם המטופל חושש כי אותה חוויה דיסוציאטיבית (במיוחד בצורה של פחד) תהיה "יותר מדי" עבור האחר. כלומר, מה שהינו מוזר באופן מזעזע מדי מכדי להיתפס כ"אני", הופך למה שסאליבן קרא לו "לא-אני", וכאן מתחילה למעשה חוויית הרדיפה. זו היא רוח רפאים אשר לא רק מעוררת פחד, אלא גם מייצרת בושה כאשר היא מופיעה ביחסים בין המטפל לבין המטופל.
ο התנגדות בטיפול - סיכום פרק מספרו של פיליפ ברומברג, 1998
ο מחשבות על דיסוציאציה והקשבה פסיכואנליטית: פיליפ ברומברג
ο תקציר מאמרה של Adams: העצמי המדוכא - מצבי עצמי של ייאוש
עיקרו של המאמר הנוכחי הוא תיאור מקרה של אחת ממטופלותיו של ברומברג, אותה הוא מכנה "דולורס". הוא מתוודה כי שם בדוי זה עלה בקלות במחשבתו בשל המבט הכאוב והרדוף בעיניה, אשר הוחבא בקושי מאחורי חיוכה הקבוע (משמעות המילה "Dolor" בספרדית היא "כאב"). ברומברג מציין כי אפילו בעת רגיעה, דולורס נראתה לו מודאגת, אף על פי שהרבתה לטעון כי אין לה בעיות בעולם למעט השיפוט הגרוע שלה בנוגע לאנשים. בעיקר, דומה כי דולורס לא הצליחה להבין מדוע מישהי מבריקה, יפה ואוהבת כמותה מצאה כל הזמן את בני הזוג "הלא נכונים". טרדה זו, אשר לדבריה הפריעה לה למצוא את הגבר ה"נכון" להינשא לו, התעצמה כאשר מלאו לה 31 שנים, עד כי נוצרה אצלה רמת דחיפות שהובילה אותה לחפש עזרה וכך הגיעה לטיפול.
דולורס הכריזה בפני ברומברג כי מטרת הגעתה לטיפול היא נישואין ל"גבר הנכון" וכי היא ללא ספק אכן תינשא. באופן די ברור, היא התכוונה להצהרתה זו במלוא הרצינות. השניים התחילו באנליזה של 3 מפגשים בשבוע, כאשר דולורס נהגה לשכב על הספה. ברומברג מציין כי נדירות היו הפעמים שלא הגיעה בדיוק בזמן וכי היא מעולם לא פספסה פגישה. לדבריו, עבדה קשה והייתה לגמרי מסורה לתהליך הטיפולי, על אף הצהרת הפתיחה המעשית שלה. יחד עם זאת, ברומברג מוסיף כי היה חלק בתוכו אשר לא הצליח להתנער מהתחושה כי הוא מגלם את פאוסט ודולורס את מפיסטו, ושבמוקדם או במאוחר הוא יצטרך לספק את חלקו בעסקה (ברומברג מתייחס כאן למחזה מאת יוהאן וולפגנג פון גתה, במסגרתו "פאוסט" מוכר את נשמתו לשטן – מפיסטו – בתמורה לעושר ונעורים נצחיים). כלומר, הוא חש כי גם הוא עתיד להכיר את החוויה של "היות רדוף".
בשלב זה ברומברג מציין כי דולורס חיה לבדה ועבדה במחלקת מכירות של משרד פרסום. היא הייתה הבת הצעירה מבין שניים וגדלה בשיקגו במשפחה יהודית ממעמד בינוני נמוך. במסגרת הדינמיקה המשפחתית, אחיה, הגדול ממנה בשנתיים, היה הילד ה"רע", ואילו היא הייתה ה"טובה", פרט לשני נושאים אשר הוציאו את הוריה מדעתם: היא הייתה עדיין רווקה וסבלה מהתקפי זלילה. בעיית הזלילה לכשעצמה לא הטרידה את הוריה, פרט לעובדה כי תקופות ארוכות, כאשר דולורס לא הייתה בדיאטה, היא סבלה מעודף משקל של כ-12 קילוגרמים (ובעובדה זו נעצו את הסיבה לכך שהיא עדיין אינה נשואה). בפועל, היא גם הייתה בולימית "במשרה חלקית", ככל הנראה ללא ידיעתם של הוריה, והשתמשה בהקאות בעיקר כדי למנוע עלייה למשקל שיחריב את מעמדה כ"ילדה הטובה", ואת היותה המועדפת על אביה – מעמד שברירי אשר היה פועל יוצא של ברירת מחדל מאז שאחיה התמוטט נפשית בנעוריו.
תיאור הטיפול המובא להלן תורגם תוך שמירה על כתיבה בגוף ראשון של המחבר, על מנת להביא את ההתרחשויות בטיפול מנקודת מבט פנימית למערכת היחסים בינו ובין המטופלת.
לאט לאט התבהר מתוך תיאור חיי היום-יום של דולורס, כי 30 דקות היו פחות או יותר משך הזמן שרוב בני האדם, בעיקר רוב הגברים, יכלו לשאת במחיצתה לפני שמצאו תירוץ כזה או אחר לסגת לאט אל הדלת בתקווה לעשות "הימלטות נקייה". היא חשפה את הבולימיה שלה בפניי באופן מבויש, בפגישה החמישית שלנו, יחד עם האזהרה כי "זו לא הסיבה שאני כאן, ואני לא רוצה שזה יהפוך לעניין גדול בגלל שאני לא עושה את זה כל כך הרבה. אבל אני יודעת שאני לא אמורה להסתיר שום דבר, אז אני מספרת לך על זה מיד". מטופלים אחרים כבר אמרו לי בעבר על כך שהם יודעים כי הם לא אמורים להסתיר דבר ולכן הם מספרים לי על דבר זה או אחר מיד, אך היה משהו כל כך חוזי ולא אישי באופן בו דולורס אמרה את הדברים, עד כי ההשפעה המצננת בכך נותרה נוכחת לאורך כל השלב הראשון בעבודתנו. זה היה מעין רגע שיא, או נקודת מפנה, אשר חזר ברגעים דומים רבים אחרים בהמשך.
אפילו בעודי כותב, אני יכול לחוות מחדש הן את הטון שלה והן את תגובתי אליו; אני יכול לחוש את הנוכחות האפלולית של חלק בעצמי מתרחק ממנה, בדיוק כפי שגברים אחרים עשו בחייה, ואני עדיין יכול לחוש את שארית המשאלה שלי להתכחש לקיומו של אותו חלק. בפרפראזה על אמילי דיקנסון, הזעזוע שלי בעימות עם אותו "עצמי מאחורי עצמי, מוחבא", היה באותה העת יותר מדי מערער לחוויית-העצמי המתמשכת שלי מכדי להכילו ולחשוב עליו באופן קונפליקטואלי, אז עשיתי דיסוציאציה לאותו חלק בעצמי שעדיין לא הייתי מוכן לשכן בתוכי. ייחסתי את התגובה הפנימית שלי לסלידה מפני ההקאות, אשר עלתה בי באופן בלתי צפוי ביחס לבולימיה של דולורס. רק בשלב מאוחר יותר בטיפול התחלתי לזהות ולהבין כי התגובה שלי לא הייתה קשורה במה שדיברה עליו. זו הייתה תגובה לדולורס עצמה ולא להפרעת האכילה שלה. תגובה לרמת חוסר כנות כה אגו-סינטונית, עד כי חוויתי אותה כחוסמת את האפשרות לחיבור אותנטי איתה.
חוסר החיבור שלה, אשר נחווה כהעמדת פנים, היה מאד קשה עבורי, אז רוקנתי אותו מן המיידיות שלו על-ידי דיסוציאציה של החלק בעצמי אשר חש מקופח באופן חסר תקווה כתוצאה מכך. דולורס הפכה עבורי באותו הרגע, ונשארה כך למשך זמן מה, המטופלת ה"טובה", אשר ביחס אליה יכולתי להרגיש רק התקשרות חיובית. אמרתי לעצמי כי אני פשוט מכבד את הצורך שלה לביטחון רגשי; אך חלק בי ידע, אפילו אז, כי אני גם בורח מהבושה של התגובה השלילית הבלתי צפויה שלי לחלק דיסוציאטיבי בדולורס. תגובה אשר גרמה לי להרגיש כאילו מערכת היחסים בינינו לא תשרוד לעוד פגישה נוספת אם ארשה לאותו חלק "בלתי אותנטי" בה להישאר בתודעתי. משהו בה היה קשה להגדרה – היבט שהיה אולי יותר נעדר מנוכח – משהו "חסר" בנוכחות הכאן-ועכשיו שלה אשר לא בקלות היה ניתן לזיהוי. כל שהייתי מודע אליו, באופן מטריד למדי, היה לכך שחשתי מקופח, בודד וזקוק לדבר-מה אשר לא קיבלתי. לצד זאת, עצם זה שראיתי את דולורס כמטופלת כה "טובה", אשר תמיד מנסה כה "קשה", הקל עליי בהתמודדות עם תחושת הריקנות העזה שחשתי בנוכחותה ("נזקקות" תהיה בחירת מילים כנה יותר).
על-אף שידעתי היטב כי דולורס תרמה באופן מסוים למה שנטה להשתבש ביחסיה עם גברים, מנעתי מעצמי "לקלוט זאת". בכל סיטואציה שתיארה, נדמה היה כי האדם האחר חשף בעצמו – בדיוק בזמן כדי להצילה מלהיפגע קשות על ידי מתן אמון באדם ה"לא נכון" – פגם משמעותי באישיות אשר האפיל לגמרי על כל קלות דעת קטנה אשר אולי תרמה מעצמה להתפתחות הסיטואציה. ככל שהתאמצתי יותר לראות אותה דרך עיניהם של אותם גברים, כך הרגשתי יותר כי אני מנסה באופן לא הוגן לשכלל לכדי שלמות מישהי שכבר הייתה טובה-דיה על מנת לקבל מהחיים הרבה יותר ממה שהיא מקבלת. ידעתי כי חייב להיות בה יותר ממה שראיתי בעיניי באותה העת ותהיתי מתי, אם בכלל, יזדמן לי לחוות זאת. אך אפילו בזמן שתהיתי מתי אפגוש את אותה דולורס אשר כל האחרים נטו לברוח מפניה, בודדתי מהתודעה את החלק בי אשר, בדומה לגברים הללו, התרחק ממנה כהגנה עצמית. הגנה מפני אותו היבט בדיוק של דולורס אשר אמרתי לעצמי שאני כה רוצה לבוא במגע בעמו. מצאתי את ה"ההימלטות הנקייה" שלי דרך דיסוציאציה.
כיצד ניתן להבין ולהמשיג בצורה הברורה ביותר את מה שאני מכנה "הימלטות נקייה"?
דיסוציאציה כתהליך אינה מתפקדת כפקעת סגורה הרמטית. היא מתוכננת לאפשר חילוף מידע הכרחי ובה בעת להגן מפני הלם רגשי אשר עלול לאיים על העצמיות של האדם. כך, התגובה הדיסוציאטיבית שלי לא מנעה ממני לדעת אודות תגובת ההתנתקות שלי מדולורס; אלא שהיא פשוט לא קרתה לי. גזלתי מהחוויה את המיידיות האישית שבה, על ידי התנתקות ממצב-עצמי אשר החזיק ברגשות שבאותו זמן התביישתי מכדי לקחת עליהם בעלות. מצב-עצמי זה שעשיתי לו דיסוציאציה, הפך עבורי, בשפתה של אמילי דיקנסון, לנוכחות רודפת, קרובה לזו של דולורס, אשר לא הצלחתי לנער מעליי לזמן ממושך. זו הייתה רוח רפאים מאיימת אשר חיברה אותי באופן לא מודע לרוח של דולורס עצמה, בדרכים אשר בשלב זה עדיין נותר לגלותן. עדיין, אף על פי שצמצומה של ההתחברות לדולורס הייתה בהחלט לטובתי שלי, אני בכל זאת מאמין כי במהלך השנה הראשונה של הטיפול הייתה לדבר גם תרומה חיובית לייצוב הסיבולת הרגשית של דולורס.
לאחר השנה הראשונה של הטיפול, החל להתקיים מרחב למצבי-עצמי אחרים בי ובדולורס, אשר דרכם ניתן היה להתייחס למה שקודם לכן היה "בלתי ניתן לדיבור". זאת, מבלי התחושה המסוכנת שההתקשרות בינינו עלולה להיקרע באופן בלתי ניתן לתיקון. אך הדרך לשם לא הייתה קלה. לא קלה לאגו שלי, ובמיוחד לאגו הגברי שלי.
הקטע הבא שאתאר לקוח מפגישה שהתרחשה כשנתיים אל תוך הטיפול. בשלב זה היו לנו "הישגי עבר" יחד ויכולנו לומר דברים שקודם לכן לא היו אפשריים. על-אף שלדולורס עדיין היה מאד קשה להתעמת, מתוך רפלקציה עצמית, עם חווייתה את הכאן ועכשיו של מערכת היחסים שלנו, כמה חלקים שונים בתוכה ניסו בשלב זה לקבל קול. אחד מהם, כפי שקורה לעתים קרובות בטיפול, עשה זאת דרך חלום. במקרה זה, החלום פחות נמסר כ"דיווח" ויותר "נחייה" – נכנס לפגישה שלנו והשתלט עליה, משל היה בעל חיים משל עצמו.
יכולתי לראות שמשהו מתבשל בתוכה מיד עם התחלת המפגש.
"כל גבר שנחמד אליי הוא שמוק. למה אני עדיין מתעניינת בסטנלי? מסיבה כלשהי אני לא מדוכאת. למה אתה כותב את זה? אני לא אוהבת את זה! זה מרגיש כאילו אתה הופך את זה לבעיה שלי. כל מה שזה אומר זה שאני הופכת ליותר עצמאית. הבוסים שלי בעבודה לא באמת עוזרים לי. אין להם שום דבר בעל ערך להוסיף למה שאני חושבת אז אני מעדיפה שלא יאמרו שום דבר.
מוזר לארח את אבי ואמי בניו יורק. הם עוזבים היום. כשחזרתי הביתה מהעבודה אתמול בלילה הם אכלו ולא חיכו לי. צרחתי, "תסתלקו – אני לא רוצה אתכם בבית לשנייה אחת נוספת". היא רצתה לדעת אם כעסתי כל כך כי הייתי רעבה, ואם להכין לי משהו. הרגשתי שבא לי להרוג אותה. אמרתי לה שאני לא רעבה, ושכל מה שאכפת לה ממנו זה אוכל. אמרתי שלא מזיז לי אם הם חיכו לי לארוחת ערב ושלא הייתי אוכלת את האוכל שלה גם אם הייתי גוועת למוות.
היא התחילה אז לבקר את אבא שלי על זה שעזב את החדר כדי לארוז את המזוודות שלהם. אמי אמרה, "אני מכירה אותו. הוא הולך לעשות את זה לגמרי גרוע". צעקתי, "למען השם, הוא בסך הכל הולך לארוז שתי מזוודות עלובות". היא אמרה, "הכל יתקמט", אמרתי "אם תחזירי לו את הביצים שלו אולי הוא יצליח לעשות דברים כמו שצריך!..."
דומה כי זכורה לי מחשבה אקראית שחלפה במוחי ברגע הזה, בנוגע לביצים של אביה, ולביצים שלי; שאולי כל אחד מאיתנו התנהג כאילו הן לא שלו. אבל "ארזתי" את המחשבה ל"שימוש עתידי", מבלי להבין שבמישור אחר אני עצמי השתתפתי ב-enactment של הדינאמיקה המתוארת ממש.
"אמא שלי לא אהבה את זה", היא המשיכה. "היא יללה, "תניחי לי לנפשי כבר". אמרתי, "אניח לך אם תניחי לי". אבל לא ידעתי למה התכוונתי, כי היא לא ממש עשתה לי שום דבר. רק הרגשתי שעשתה. אבא שלי חזר ונראה שהוא מצטער בשבילי, אבל הוא היה יותר מדי שמוק חלש מכדי לומר לה משהו. למה אני עדיין מתעניינת בסטנלי? כל גבר שנחמד אליי הוא שמוק".
באותו רגע לקול שלה לא היה את הטון הרגיל של חוסר חיבור שאיתו היה לי כה קשה להיות בחדר לעיתים קרובות. זה היה כאילו יכולתי לחוש חלק אחר בה מנסה למצוא דרך להיכנס. האם הייתי מלא תקווה באופן הגנתי? לא חשבתי כך, מכיוון שהרגשתי סוג של עדינות חדשה כלפיה. אך הייתה לי גם חרדה כי אני עומד להציע את עצמי כסתם עוד שמוק שמחבב אותה.
אמרתי ברכות, וסביר להניח שגם בקצת מבוכה, "כן, זה בטח בלתי נסבל להרגיש את אמא שלך כל כך אטומה למה שחשוב לך, ועבורך להרגיש כה לבד, כה מבוישת, וגם כל-כך כועסת שאין שום דרך להגיע אליה".
ידעתי היטב שאני מדבר גם על איך שזה הרגיש עבורי, לפחות עד לאותו הרגע, להיות איתה – כולל הבושה מהתלות שלי עצמי.
היא שינתה בפתאומיות את התנוחה שלה על הספה והקול שלה נהיה מאד "קטן". "היה לי חלום אתמול שבו הייתי ברחוב בתא טלפון, ודיברתי עם סטנלי, אבל יותר התעניינתי במסעדה מעבר לרחוב. כל מה שאני זוכרת זה שאמרתי לסטנלי "אני חייבת להשיג משהו לאכול. אין לי כלום בבית". אני חוצה את הרחוב אבל מאיזושהי סיבה הטלפון היה עדיין ביד שלי וסטנלי עדיין היה על הקו. אני לא יודעת איך זה יכול להיות כי החוט לא כזה ארוך. כשהתקרבתי לחנות, יכולתי לראות שהיא הייתה סגורה, מה שהיה שוק עבורי כי היא נראתה פתוחה כשהייתי רחוקה ממנה.
זה היה החלק הכי גרוע של החלום. זה היה כמו סיוט. הרגשתי כאילו אין שום דבר בשבילי בשום מקום. הייתי מיואשת, וצעקתי בטלפון, שוב, "המסעדה סגורה ואין לי שום דבר לאכול בבית", בתקווה שסטנלי יזמין אותי אליו. אבל היה רק שקט בצד השני. אמרתי "אתה עדיין שם?", הוא ענה "כן, אני עדיין כאן", אבל לא אמר שום דבר נוסף. זה היה נורא. התעוררתי בפאניקה שהוא יירד מהקו".
אמרתי לה: "זה בטח היה נורא מפחיד – האפשרות שהחיבור יכול להתנתק. זה אכן כמו סיוט. אני יודע שזה מפחיד לחזור אל תוך החלום, אבל את חושבת שאת יכולה לתת לעצמך להרגיש מספיק ממנו שוב כדי שתוכלי לספר לי עוד למה השקט הזה דומה?"
היא התקפלה על הספה והתחילה לבכות "זה כאילו.... זה כאילו שאני צריכה להחזיק את המוח שלי שלם בחתיכה אחת כדי לא להשתגע. זה לא רק העניין של להיות לבד. הפסקתי להרגיש אמיתית. לא היה בשבילי שום דבר בשום מקום... גם בתוכי... לא רק בחוץ. לא רק אוכל; הרגשתי כאילו הבאתי את זה על עצמי; שסטנלי כל כך נגעל מהנזקקות שלי, ולא רצה להראות כמה הוא שונא אותי על זה שנדבקתי אליו... שלא יכולתי אפילו לנתק את הטלפון, אפילו כשהלכתי לחנות. אם הוא היה יורד מהקו הייתי משתגעת. אני יודעת את זה. תודה לאל שהתעוררתי".
היבט ההעברה/העברה נגדית רב-העוצמה של חלום זה היה בלתי ניתן להכחשה עבור שנינו ויכולנו לחלוק ולעבד אותו כ-enactment במערכת היחסים שלנו של נוכחות "לא-אני", כמעין רוח רפאים אשר רדפה את העולם הפנימי של דולורס עוד מימי ילדותה. זו הייתה נוכחות אשר הייתה מלווה באיון annihilation)) כל כך עמוק לעצמי המוקדם ומבוסס ההתקשרות שלה, עד כי פיתחה מבנה מנטאלי דיסוציאטיבי שנועד לבודד אותה מן הדבר ש"ידעה" כי בסופו של דבר, באופן בלתי נמנע, תפגוש באחר נזקק אם תרשה לעצמה לבטוח בו. חלק מהותי בתצורה של מצב-עצמי זה, היה היכולת שלה לבצע היפוך במערכות היחסים שלה – כך ש"עשתה" לצד השני את מה שנעשה לה כילדה, לפני שהוא יספיק לעשות זאת לה בעצמו – מותירה את האדם האחר במצב מעורער.
אם מתרגמים את ה-enactments שלנו לשפת חלום, קל לדמיין את החוויה שלי את דולורס כסוג של חנות אשר נראית פתוחה וזמינה כאשר אתה רחוק ממנה וסגורה באופן מבלבל כאשר אתה מתקרב אליה. ההיבט הדיסוציאטיבי של דולורס השאיר אותי, בהקשר של מערכת היחסים שלנו, במצב של הזדקקות שיכולתי להרגיש אך לא "לחשוב". לא יכולתי לתקשר שום דבר מזה במצבי המבויש (נגעל) מכיוון שחששתי שהיא, כמו סטנלי, עלולה לנתק את חיבור "תא-הטלפון" שלנו. כמו דולורס בחלום, הפחד מן התרחיש הזה היה כרוך גם בתחושה כי "הבאתי את זה על עצמי".
במהלך כמה השנים הבאות, ככל שהעבודה האנליטית נעשתה יותר בטוחה חיה ופתוחה, דולורס החלה להיות חלקים בעצמה אשר היו קודם לכן פחות זמינים בכאן-ועכשיו של מערכת היחסים שלנו. עבור דולורס, כל זה הרגיש כמו חצי ברכה, שינוי חיובי אך מעורר אמביוולנטיות, כולל העובדה שהתחלתי לעלות מן הפקעת הדיסוציאטיבית שלי ולתפוס יותר נוכחות משל עצמי בטיפול.
לפחות עבור חלק אחד של דולורס, התפתחות חדשה זו בעבודה נחוותה כבגידה של מה שהייתה אמורה להיות ה"עסקה" שלנו. היא הייתה אמורה לשכב על הספה, להתנהג כמטופלת טובה, לחלום הרבה חלומות ולצאת נשואה. אך זה לא היה הכיוון בו דברים נעו, ולומר שהיא הייתה מוטרדת מכך יהיה לשון המעטה.
במילותיה של דולורס, כפי שבוטאו דרך חלום:
"הייתי במשרד שלי, עובדת על משהו, והבוס שלי פיל (Phil, מזכיר את שמו הפרטי של ברומברג, Philip) נכנס ויצא, מפריע לי עם ההצעות שלו. אתה בטח חושב שהשם שלו אומר משהו על הסיבה ששמתי אותו בחלום, אבל אני לא חושבת ככה. בחלום הנחתי כיסא נגד הדלת ונשענתי עליו בכל הכוח שלי, אבל זה לא היה טוב מספיק. הוא כל הזמן מצא דרכים להיכנס. אז החלטתי לצאת משם דרך דלת סודית. זחלתי דרכה, אבל עדיין לא הייתי בחוץ. הייתי בחלל שבו היה הרבה מזון מאוחסן. כל מיני סוגים של מזון. בשר שחלק ממנו היה עטוף וחלק ממנו לא. וצנצנות מרק. זה נראה כמו מרק העדשים של אמי. המשכתי להסתכל מאחוריי לראות אם פיל מצא את הדלת ובא דרכה בעקבותיי".
לפגישה הבאה דולורס הגיעה במצב רוח מאד לוחמני. היא אמרה:
"הכל מרגיש מחוץ לשליטתי. אני לא יודעת אם האנליזה שווה את זה". חצי כועסת חצי מבוישת, היא הודתה עד כמה היא מפחדת להרפות, ומבועתת מההשפעה שתהיה לכך על עבודתה ועל אזורים אחרים בחייה שהתנהלו בסדר. "כל מה שאני רוצה מאנליזה", היא אמרה, "זה לעבוד על למה אני לא מצליחה למצוא את הגבר הנכון".
התחלתי להרגיש קצת מתוח. ההתנהגות שלה הפכה ליותר ויותר מאשימה כשהחלה לספר לי שהיא מרגישה נבגדת על ידי וכי מה שקורה הוא לא מה שהסכימה לו בעסקה. הייתי שם כדי לעזור לה למצוא בעל, ולא רק שנכשלתי בכך, גם התחלתי להרוס את שאר הדברים בחייה. בתגובה לכך, חלק ממני שאל איפה ה"בחורה" הטובה" שחיבבתי? איפה דולורס שידעה כי בניגוד לאביה אני לא "שמוק", ויש לי את הביצים להעריך כמה חכמה ויפה היא ולהראות זאת על-ידי הסרה של כל שטח מת שמונע ממנה לזהות את הגבר "הנכון"? מצאתי את עצמי חושב, מה אם אביה צדק? אולי אם רק הייתה מורידה את 12 הקילוגרמים האלה סטנלי היה מפסיק להיות "מכור לעבודה" ומבחין בה. אולי עדיף שאתייחס למשקלה יותר בכוח. אבל באותה העוצמה, גם הייתי בקשר עם חלק אחר בתוכי, אשר הרגיש מוכן לבוא במגע באופן ישיר עם הדולורס שממנה נמנעתי. יכולתי להרגיש את עצמי עולה מן המרחב הדיסוציאטיבי המשותף שלנו.
כל עוד המשכתי להישאר מנותק, כלאתי את עצמי, והעבודה הטיפולית נפגעה. המשכתי לאלחש מבחינה חווייתית את החלק בי אשר, מתוך מערכת היחסים בינינו, הבין דברים לגבי דולורס אשר עוררו בי מצוקה. אך אלחוש זה לא נבע עוד מתוך פחד שמערכת היחסים שלנו תיקרע לגזרים באופן בלתי ניתן לתיקון. כעת, ניכר היה כי כל עוד דולורס ואני ממשיכים בעקביות לתחזק את הקנוניה הזו, היא למעשה מאבדת חלק חשוב בי, כמו גם את מה שאותו חלק יכול לספק לה כדי לעזור לה לגדול. לא יכולתי להרשות יותר לבידוד ההגנתי שלה מפני האחר להישאר ללא בחינה משום שאני עצמי לא הייתי מסוגל לחוות ולעבד קוגניטיבית אותו כמציאות הנוגעת אליי באופן אישי. לא יכולתי יותר להישאר אטום רגשית לחלק הזה באישיותה, על-אף שידעתי "עליו" בשלבים קודמים ממערכות היחסים שלה עם אחרים – גברים ונשים. כעת, לא יכולתי להמשיך להחזיק בעמדתי המבודדת רגשית, ומתוך כך אוהדת באופן מבלבל, ביחס לדחייה המתמשכת שחוותה מכל מי שחצה את מסלולה.
כאילו קראה את מחשבותיי, היא אמרה:
"אתה חושב שאני הודפת נישואין ורוצה להישאר ילדה. לא אכפת לי. אני מעל 30... אני לא יכולה להרשות לעצמי לחכות עוד 5 שנים להתחתן.. אולי טיפול הוא לא התשובה. אני פשוט חייבת להתחתן, ואתה לא עוזר לי לעשות את זה. אז... מה אני צריכה לעשות?"
בשונה מרגעים דומים בעבר, הרגשתי את עצמי חופשי מהלחץ להיות שונה מכל האנשים בחייה ומהצורך לגשש מסביב לתשובה מסוימת אף שידעתי מראש שתהיה חלולה וריקה. לא אמרתי כלום. היא לא אמרה כלום. היה רק שקט, אבל זה לא היה שקט ריק. הרגשתי רגוע באופן משונה אבל במצב של מוכנות – מוכנות למשהו שיעלה מהשקט שיהיה בלתי צפוי מההיסטוריה שלנו יחד, משהו שרק יכולתי לקוות שלא יוביל לכך שנטבע באפקט (affect) שלילי.
דולורס הפרה את השקט, באומרה בקול כועס: "היה לי חלום אתמול בלילה שבו הייתי בקפיטריה של מקום העבודה שלי. אכלתי גלידה, אבל אני לא אוהבת את הגלידה בקפטריה. אמא שלי הייתה ליד השולחן ואמרה, "תאכלי את זה. אין בזה שום דבר רע", אז אכלתי, ואז ביקשתי עוד אחת. אז חשבתי לעצמי, למה אני אוכלת את זה? הייתי כל כך טובה והורדתי כל כך הרבה במשקל. זה כל כך משמין. אני לא צריכה לאכול את זה. ואני בכלל לא אוהבת את הגלידה של הקפטריה. אז עלתה לי את המחשבה, אה! זה בסדר, זה רק חלום. כל עוד אני לא אוכלת את זה באמת, אני לא אשמין. אבל ראיתי את אמא שלי מסתכלת עליי וידעתי שאני כן אוכלת את זה באמת, והתחלתי לרתוח מזעם, ואז התעוררתי.
"קפוא כאן! אני לא יודעת ממה אני באמת עצבנית. האם זה בגלל שאני לא מקבלת מה שאני רוצה או בגלל שאני לא מבינה למה אני לא מקבלת את זה? כל כך קר כאן! המוח שלי ריק. אני במשקל הכי נמוך שהייתי בו בחיי הבוגרים. אני שולטת בדחפים שלי. אבל זה לא משיג לי את מה שאני רוצה. אם אני אפסיק בדיאטה, אני אהיה שמנה. כשאבא שלי מאוכזב ממני הוא פונה לג'ו – לפחות הוא עשה ככה לפני שג'ו נהיה כזה משוגע. הוא בקושי דיבר איתי. כשדיברתי אליו הוא רק היה נוהם. קפוא כאן! למה אתה לא אומר שום דבר?"
מה שאמרתי היה, פחות או יותר: "דולורס, אני יכול להרגיש משהו בטון של הקול שלך כשאת אומרת "קפוא כאן" ו"למה אתה לא אומר כלום?", שלראשונה גורם לי להיות מודע לחלק אחר בי חוץ מהחלק שרוצה לחמם את המקום כדי שלא יהיה לך קר ושרוצה לומר משהו כדי שלא תרגישי כל כך בודד וקר בפנים. לא נתתי לחלק הזה בי לצאת החוצה קודם, מכיוון שאני חושב שפחדתי שאם אתן לו לצאת, את תרגישי נטושה ומבוקרת בדרך שבה את מרגישה עם אמך. אפילו עכשיו, אני יכול להרגיש את החלק האחר בי לוחש, "אל תגיד את זה!" אבל אני הולך לתת לזה בכל זאת ניסיון.
המשכתי: "הרגשתי ששום דבר שאני עושה הוא לא טוב מספיק – עכשיו יותר מדי קר, מה אני בובה על חוט? ארור אהיה אם אני הולך לדבר רק בגלל שאת מצפה ממני לדבר! ואני לא הולך להדליק את התנור גם. אני יודע שלא ביקשת ממני, אבל אני גם יודע שאת מצפה ממני להציע זאת".
למעשה, הייתי ער באותו הרגע לכך שהיה מאד חם בחדר. בפועל, רוב המטופלים שלי מתלוננים שתמיד חם מדי בחדר, מצב שזיהיתי מזמן כמדויק וניתן לייחוס לתחושת הטמפרטורה האידיוסינקרטית שלי.
אחרי שתיקה ארוכה, דולורס לבסוף הגיבה. מה שהיא אמרה הדהים אותי – לא רק בגלל מילותיה אלא בגלל האפקט שלה. היא אמרה שגם היא הייתה בקשר עם חלקים אחרים בעצמה שהגיבו באופן שונה זה מזה. חלק אחד בה רצה לעזוב את האנליזה ולצאת מהחדר, ולהשאיר אותי בשלולית של אשמה על הבלאגן שעשיתי. אבל היא גם יכלה להרגיש חלק אחר בה שהיה חזק יותר, והחלק הזה הבין מאיך שדיברתי כי אכן היה אכפת לי ממנה, והחלק הזה היה אמיתי גם כן. אז היא חשפה בפניי שידעה אחרי החלום כי החלק בתוכו של אמה צופה בה התייחס למעשה גם אליי, ושהיא ידעה שהסתכלתי עכשיו לא רק על הדברים שאמרה אלא גם עליה באופן כללי.
עניתי שאולי כאשר היא איתי בחדר, זה יותר מדי קשה בשבילה לחשוב על כל זה בגלל שהפחד והבושה שלה מפריעים – שאולי היא מפחדת להרגיש יותר מדי נזקקת ושאז "ארד מהקו" כפי שפחדה שסטנלי יעשה באותו החלום של תא הטלפון. היו עוד חילופי דברים בינינו, אשר במהלכם היא החלה להירגע אפילו באופן ניכר יותר. היא אמרה כי היא מרגישה יותר אותנטית "ביחד עם" נוכחותי ("with" me) עכשיו, ושאולי נוכל לחזור לחלום בהמשך בגלל ש"אולי כן אכפת לך ממני ולא רק מהאנליזה שלך אותי".
ראיתי את חלום ה"גלידה" של דולורס כנקודת מפנה משמעותית המסמנת את התזוזה שלה ממבנה מנטאלי דיסוציאטיבי למבנה קונפליקטואלי. אני חושב עליו כמייצג מודעות אודות התהליכים הדיסוציאטיביים שלה ואיך השתמשה בהם – "אה, זה רק חלום, אני יכולה לאכול את זה ולא להשמין" – ומודעות בו זמנית שהשימוש שלה בדיסוציאציה אינו רציף יותר. היא ראתה את אימא שלה מסתכלת עליה בדרך שנראתה אמיתית, והיא ידעה שאותו הדבר נכון גם לגביי. היא לא יכלה לסגת באופן אוטומטי עם תודעתה ממה שקרה בכאן ועכשיו של מערכת היחסים שלנו ולכן הייתה חייבת להיות ערה לקונפליקט שלה בין מצבי-עצמי. חלקם החזיקו בצרכיה, תשוקותיה, ומשאלותיה; אחרים, החזיקו בפחד, באשמה ובזעם שלה. היא הייתה עכשיו יותר קונפליקטואלית מאשר דיסוציאטיבית.
אני חושב שתזוזה זו תרמה במידה רבה ליכולתי להתייחס לחלק בדולורס שקודם לכן היה "לא-אני" ולכן לא היה יכול להשתתף בהתבוננות עצמית הנדרשת בטיפול. חשתי כי היא יכולה לקלוט את ה"אחרות" שלי באופן שונה, ופחדתי פחות מבעבר שהקשר שלנו יקרע באופן בלתי ניתן לתיקון. הגעתי להבנה שהתחושה הקודמת שלי כי איני מעז ללכת בכיוון זה, הייתה תגובתית לליבה של חרדת איון בדולורס, שלאחר מכן עובדה באופן חלקי דרך העבודה שעשינו יחד בתגובה לחלום "תא הטלפון" שלה.
במילים אחרות, אני חושב שסביר שהיכולת שלי לבסוף להשיג גישה לחוויית-עצמי הדיסוציאטיבית שלי ולספר לה על כך, לא הייתה פשוט "שיפוט קליני" שנעשה באופן חד צדדי, אלא הייתה חלק מתהליך דיאדי אשר כלל תזוזה של מצב בדולורס אשר אליה הגבתי מבחינה רגשית אך עדיין לא קוגניטיבית – תזוזה במבנה נפשי אשר תקשרה יכולת גדולה הרבה יותר מבעבר להישאר ברגע איתי ולעבד, באופן אינטר-סובייקטיבי, את מה שהתרחש בינינו.
המובאה הבאה היא מפגישה שהתרחשה כ-6 חודשים לאחר מכן, יומיים אחרי שדולורס נדחתה על ידי עוד גבר (פיטר), אשר בתחילה נראה מעוניין בה ואשר היה בולט לעין כי גם היא מתעניינת בו. הפגישה העידה על היכולת הגדלה של דולורס לעבוד בשדה ההעברה/העברה נגדית ולהחזיק את החוויה של קונפליקט פנימי יותר ויותר בנוחות.
דולורס: "אתמול ירדתי מהדיאטה שלי לגמרי. איזה בזבוז! אני עושה את אותו הדבר שוב! עוד בחור אמביוולנטי!"
ברומברג: "בזבוז של מה?"
דולורס (מיד ובלקוניות): "הא , כל הזמן והמאמץ הזה"
ברומברג: "זמן ומאמץ?"
דולורס (עם צחוק מזלזל): "כן, זו הרבה עבודה לגרום לבחור לחשוב שאת מחבבת אותו יותר ממה שאת באמת"
ברומברג: "הא! אני מניח שהתלת גם בי. היה לי הרושם שחלק בך דווקא כן נהנה עם פיטר"
-שתיקה ארוכה-
דולורס (ממלמלת): "אני מרגישה כל כך מטומטמת עכשיו. גרמת לי לחזור לקשר עם החלק בעצמי שהיה שמח להיות איתו ולא חשב על הדייט הבא שלי, ואני שונאת את החלק הזה בי. אני מרגישה כאילו הוא עומד לגרום לי להתפשר"
ברומברג: "להתפשר?"
דולורס: "כן. הגבר הנכון עדיין יהיה שם בחוץ, ולא יהיה לי אותו. לא יהיה לי כלום"
ברומברג: "הגבר שכן יהיה לך ירגיש כמו כלום?"
דולורס (מתחילה לבכות): "כן, ואני ארגיש כמו כלום! ריקה בפנים. אני שונאת את עצמי כשאני מרגישה ככה"
ברומברג: "אז כשאת נותנת לעצמך להרגיש מוזנת על ידי מישהו – באמת להרגיש את זה – יש חלק אחר בך שגורם לך להרגיש טיפשה"
דולורס: "אני חושבת שזה מה שקרה כשהייתי עם פיטר. ממש קרוב לסוף הדייט. אולי זו הסיבה שהוא העיף אותי. הרגשתי קרירה ומרוחקת יותר וניסיתי לכסות על זה בכך שאמרתי לו דברים מחמיאים. זה היה כל כך שונה מהדרך בה הייתי קודם לכן. יכולתי לראות שהוא יודע שזה מזויף, והוא נראה מבולבל. אבל לא יכולתי להפסיק"
ברומברג: "כן. אהבת להיות איתו ולא רצית לאבד אותו, אבל היית חייבת לספק חלק אחר בך שגרם לך להרגיש בושה על כך שהיית באמת מעורבת רגשית, כאילו מעורבות אמיתית היא טיפשות כי את מבזבזת את הגבר הטוב יותר באופן פוטנציאלי שעדיין נמצא שם בחוץ – איפשהו. אז ניסית למצוא דרך לספק את שני החלקים בך וחשת כמה בלתי אפשרי זה"
דולורס (בכעס): "אני מסרבת להאמין לזה! זה לא בלתי אפשרי. אתה גורם לי להרגיש כאילו אני מבקשת יותר מדי. למה שלא יהיה לי את הטוב ביותר?"
ברומברג: "אני יכול לראות שהדרך שבה אמרתי את זה גרמה לך להרגיש מבוישת. האם זה נראה כאילו אני אומר לך שאת חמדנית?"
דולורס: "כן! בדיוק. כאילו אני רוצה הכל! אין לי כלום! מה הטעם להיות יפה וסקסית? אני רותחת מזעם"
-שתיקה -
הקול שלה משתנה כאן ואני יכול להרגיש אותה נאבקת להתמודד עם הקונפליקט שלה.
היא ממשיכה: "עמדתי לומר שאולי זו הסיבה שהפסקתי לעשות דיאטה; שאכלתי כל כך הרבה במהלך הסופשבוע כי כל כך כעסתי. אבל אני יודעת שזה לא בגלל זה. הכעס היה שם, אבל לכעוס גרם לי להרגיש טוב יותר. זה כיסה על הדבר שבאמת מפחיד אותי: אני מרגישה כאילו אני עומדת להיעלם... כאילו אין כלום בתוכי ואני מתחילה להרגיש לא אמיתית. זו הסיבה אני חושבת שאכלתי – לא הכעס. להרגיש שנאה גורם לי להרגיש כמו בנאדם שוב"
מה שבא אחר כך, משלב הרבה יותר מאוחר בעבודתי עם דולורס, כלל סדרה של חלומות אשר הובילה להיזכרות מצידה בכמה מהזיכרונות הכואבים ביותר שלה. החלומות הללו הגיעו בשלב בטיפול בו היא הייתה מסוגלת לבטוח בכך שלא ארשה לה לטבוע באשמה בזמן שחייתה מחדש אפקט טראומטי מוקדם אשר חששה שעלול לצאת משליטה. היא חשה כי היא יכולה לסמוך עליי שאגיב לפחד ולבושה שלה ואעזור לה לווסת אותם.
אני כולל את החומר הזה כאן, מכיוון שאני מרגיש שהוא דוגמא מעניינת וייחודית של מערכת היחסים בין חלומות, enactment, דיסוציאציה וטראומה. אבל מכיוון אחר, אני מסתייג לכלול חומר זה בגלל שהוא נראה יותר מדי "מסודר", ואני לא רוצה לתת את הרושם שכך מתפתחים רוב הטיפולים שלי. על אף שדולורס ואני כן השגנו גישה לכמה זיכרונות טראומטיים מוקדמים ועיבדנו אותם, רק לעתים נדירות החוויה שלי הייתה כי יש הכרח שאירועים מוקדמים ממשיים יוחזרו בצורה מלאה בכדי שטיפול לשורדי טראומה יהיה מוצלח.
"הייתי בדירה שלי עם זוג נוסף. הכנו קינוח עם קרם שוקולד. יצאתי כדי להביא משהו שהייתי צריכה וראיתי גבר מסתכל עליי. ניסיתי להתחבא כי פחדתי שהוא ייקח משהו שהייתי צריכה לקינוח. היו לי הרבה דברים, כולל טקילה. היו שני בקבוקים של טקילה, ולקחתי אחד מהם לערבב לתוך הקינוח. הסיבה שהחלטתי לקחת את הטקילה הייתה מכיוון שהיו שם שני בקבוקים, ולא רציתי להשתמש במשהו שיש לי ממנו רק אחד. לתת לו את הבקבוק השני של הטקילה לא היה משנה כי זה לא היה משאיר אותי בלי כלום. נהייתי מאד כועסת והרגשתי שעכשיו אין לי כלום, למרות שעדיין היה לי את הבקבוק השני".
זה היה ברור לשנינו שהחלום נגע שוב בנושא של היותה מסוגלת למצוא את הגבר הנכון. אם היא תבחר אחד, היא תשאיר את עצמה בלי דרך לקבל את ה"שני". כלומר, אלא אם כן הוא היה זהה לראשון, היא בהכרח תאבד את השני. אבל בניגוד לחלומות קודמים, אשר בהם בחירה הייתה בלתי אפשרית כי היא הובילה לשום דבר פרט לריקנות, נדמה שהחולמת כאן הייתה חלק בדולורס שיכול היה עכשיו באופן פעיל להתמודד עם תהליך בחירה ועם החוויה של קונפליקט פנימי בין אובדן וסיפוק שמלווה אותו.
בפגישה הבאה, היא הביאה חלום נוסף:
"חלמתי שהייתי בשכונה היכן שגדלתי. הייתי על רחוב מספר 3, איפה שהיה דוכן קטן שמכר נקניקיות צלויות וכריכי עוף צלוי. בחור אחד קנה נקניקיה צלויה והשאיר אותה שם לדקה. כשהוא חזר היא נעלמה, ובמקומה היה כריך עוף צלוי. אני לא אוהבת כריכי עוף, אבל אני אוהבת נקניקיות צלויות, ובמיוחד אהבתי את אלה מהדוכן הזה כשהייתי ילדה. ג'ו היה זולל אותן.
שאלתי: "את חושבת שאת יכולה לתת לעצמך לחזור לתוך החלום ולהרגיש איך זה להיות מול הדוכן – להסתכל סביב ולראות במה את מבחינה כשאת עומדת שם?"
אני מאמין שחלום, במהותו, הוא מציאות לא ליניארית ויש להתייחס אליו ככזה. לא כסוג של סיפור או סוג של סרט, אלא כחלל אמיתי בו היה המטופל. בקבלתנו כי החולם נמצא בתוך חלומו – בתוך מציאות נפשית נפרדת – לא רק שהדרך שלנו לגשת לחלומות בפסיכואנליזה השתנתה, אלא כל מה שקורה בינינו ובין המטופלים שלנו נחווה באופן שונה, כולל איך שאנו תופסים את מה שאנו מכנים שדה ההעברה וההעברה הנגדית ומשתמשים בו. גיליתי שרוב האנשים, במיוחד בנוכחות של "אחר" המעורב באופן מתאים, אוחזים ביכולת לחזור אל תוך מרחב החלום שלהם ובה בעת להמשיך להחזיק את מציאות הערות שלהם. וכן, שבטיפול, חלק מהאנשים עושים זאת יותר בקלות ובטבעיות מאחרים. אני משוכנע מעבודתי ועבודתם של אחרים, שהנחה זו היא מדויקת ושמה שאנו מכנים השימוש התרפויטי ב"מרחב פוטנציאלי" בפסיכואנליזה הוא יעיל בגלל שהמטופל והאנליטיקאי משתמשים ביכולת הזו במקביל לטובת מטרה משותפת – כל אחד מהם מאמץ את מציאות הערות של האחר כאילו הייתה ה"חלום" שלו.
דולורס חזרה למרחב החלום פעמים רבות בעבר עם הצלחה חלקית, אבל הפעם המאמץ שלה היה שונה בבירור. כאשר התחילה בכך, יכולתי להרגיש כמה הפכה להיות מודאגת וכמה ניסתה להסתיר זאת. אמרתי לה שאני יכול להרגיש את הדאגה שלה ותהיתי בקול אם היא רוצה לחזור או אם היא חושבת שהיא יכולה להישאר שם עוד קצת ולסמן לי, אולי על ידי הרמת ידה, כאשר זה מרגיש לה יותר מדי. נראה שהוקל לה מאד והיא אמרה שהיא רוצה להישאר כי היא מרגישה שהיא קרובה למשהו חשוב אבל מאד מפחיד.
שאלתי מה היא רואה כאשר היא מתבוננת מסביב, והיא ענתה שהיא רואה מכונית חונה ליד הדוכן. שאלתי אם היא יכולה להתקרב למכונית, והיא התחילה להרים את ידה אבל הניחה אותה, באומרה שהיא מרגישה מאד קטנה ומפוחדת.
"אני יכולה לראות גבר במכונית מסתכל עליי. אני חושבת שאני יכולה גם לראות את אח שלי וחבר שלו משחקים מסביב לדוכן, ואני מנסה למשוך את תשומת ליבם אבל הם מתעלמים ממני. הגבר במכונית יכול להיות אותו גבר שקנה את הנקניקייה. אני מרגישה כאילו אח שלי וחבר שלו מכירים אותו אבל הם מעמידים פנים שהם לא."
היא התחילה פתאום לבכות בהיסטריה ואמרה שהיא זוכרת משהו שהלוואי שלא הייתה זוכרת, משהו שקרה כשהייתה בערך בת 10, עם גבר במכונית... משהו מיני. "אני זוכרת שהוא חשף את הפין שלו בפניי, אבל אני לא זוכרת מה עוד קרה. הכל שחור אחרי זה. אבל אני זוכרת שרצתי הביתה ואימא שלי הייתה שם ובכיתי, סוג של בכי שאת לא יכולה לנשום בגלל היבבות הכבדות. אני לא זוכרת מה היא אמרה אבל אני לא חושבת שאף אחד לקח אותי ממש ברצינות. אני גם זוכרת שכשהייתי בת 13 בערך היה עכבר בחדר שלי ורצתי צורחת לאימא שלי אבל היא לא האמינה לי...
אותו הדבר קרה לי כאשר אח שלי שמר עליי כשההורים שלי יצאו. אמרתי להם לגבי משהו שהוא עשה לי אבל היא לא האמינה לי. אני לא זוכרת מה זה היה. הרגשתי כאילו אמרתי משהו כל כך רע שלעולם לא יסלחו לי. אני יכולה לראות את ההבעה על פניה. זה היה כאילו, רק לשנייה, נכפה עליה להאמין לי והרסתי את הדימוי שלי בעיניה לנצח. אני חושבת שזה היה היום הגרוע בחיי. הלוואי ולעולם לא הייתי אומרת את זה."
התחלנו אז לדבר על איך זה מרגיש לחשוף "סוד" שהיא ידעה שאימא שלה הייתה חייבת להאמין לו למרות שלאחר מכן אמרה לעצמה שהוא לא היה נכון. בהדרגה, יותר ויותר מהפרטים של ה"סודות" החלו לעלות, רבים מהם קשורים לפרטים בחלומותיה, כמו טקילה, נקניקיות, וגברים "לא כשרים", והיבטים במערכת היחסים שלה עם ג'ו אשר להיזכר בהם כמעט קרע את ליבה. ככל שהאנליזה המשיכה, עוד סודות הופיעו, ביניהם סודות לגבי היבטים בקשר שלנו שהיא החזיקה במקום דיסוציאטיבי – "אמיתות" חוויתיות שעתה הפכו לניתנות למחשבה, לדיבור, ולדיון בהקשר של מערכת היחסים. זאת, במקום גרסאות חדשות של משהו כה נורא וחסר תקנה שיביא לכך שההתקשרות שלנו תנופץ בלי אפשרות לתיקון.
בשנת 2002 נתן Thane Rosenbaum קול לאמת המרה של "הישרדות" טראומה באמצעות אירוניה. הוא כתב: "לסגור את הדלת על ביתך לא יהפוך אותו לבטוח. אבל אולי אתה יכול לסגור את הדלת על עצמך. להתחבא באחד מאותם חדרים, אולי אפילו בעליית הגג. לזחול פנימה ולתפוס מחסה מהכאב. אחרי זמן מה, עם מעט מזל, אף אחד אפילו לא ישים לב שנעלמת... כל מה שנותר זה להחליט מתי, אם בכלל, להופיע שוב".
דולורס כן הצליחה לבסוף להופיע מחדש, אבל אני הולך לתת לסיפור הטיפול שלה להסתיים כאן ורק אציין כי אכן התסמינים הבולימיים שלה הפסיקו בהדרגה, היא התחתנה, וממה ששמעתי, היא מסוגלת לחיות את החיים באופן יצירתי ואוהב, עם כל העליות והמורדות הנורמליים של סיפוק, תסכול ותקווה. כך נראה כי ה"אמת" אשר מוחזקת על ידי מצב דיסוציאטיבי כזיכרון רגשי ללא זיכרון אוטוביוגרפי קוהרנטי של המקור הטראומטי שלו, "רודפת" את יתר העצמי. היא נותרת מטילת אימה כרוח-רפאים, אפילו באנליזה אשר הינה מוצלחת מכל בחינה אחרת, אלא אם מציאות נתפסת חדשה נוצרת בין המטופל לאנליטיקאי, אשר יכולה בדרך כלשהי להחליף את המבנה הנרטיבי אשר משמר את הדיסוציאציה כאילו העבר הוא עדיין סכנה בהווה.
למעשה, אני מציע השקפה לגבי צמיחה אישיותית במסגרתה חלק מהפעולה התרפויטית, תלוי בחופש של האנליטיקאי לעשות שימוש אופטימלי בדיסוציאציה כתהליך בין-אישי (החוויה הדיסוציאטיבית של האנליטיקאי כמו גם של המטופל). בעשותו כך, הוא למעשה מאפשר הגדלה למקסימום של יכולת המטופל לוויסות עצמי באזורים שבהם הטראומה הותירה את סימניה. ההשתמעות הקלינית של הדבר היא כי אתר הפעולה התרפויטית אינו ממוקם בחומר הספציפי שמסופר לאנליטיקאי כאילו היה פנטזיה "קבורה" המתגלה על ידי עריכת חיבורים בין אסוציאציות של המטופל. במקום זאת, הפעולה התרפויטית מזוהה באופן אפקטיבי, דרך התהליך של enactment בין מטופל לאנליטיקאי, היכן שאז יש לה את ההזדמנות לעבור הסמלה על ידי המשמעות המילולית המחוברת לתפיסה האפקטיבית של מה שקורה בכאן ועכשיו. מפרספקטיבה זו, תובנה נוצרת תוך כדי הבנייתה באמצעות אינטראקציה בין מצבי-עצמי מגוונים ומשתנים הן של המטופל והן של האנליטיקאי – דרך פעולה ותגובה הדדית בין ה"תוכן אסוציאטיבי" וה"הקשר דיסוציאטיבי" שמארגן אותו.
הערה אחרונה לסיום, ההתפרצות של אפקט אינטנסיבי בטיפול לא מסמנת לכשעצמה נוכחות של טראומה. "ההצפה הספונטנית של רגשות עזים", כתב ויליאם וורדסוורת' (1802), היא מה שמגדיר שירה, או פואטיקה, אבל להבנתו, עליה לשאוב את מקורותיה מרגשות אשר נזכרים בהם בשלווה, גם אם היו סוערים בתחילה. כמטפלים אנו יודעים שההצפה הספונטנית של רגשות עזים לעיתים קרובות לא מובילה לשירה אלא לאנטיתזה שלה – כלומר לשטף כאוטי של רגש בעל חיים משל עצמו, אשר המקור שלו אינו ניתן להיזכרות ברוגע מכיוון שלא נחווה בשלווה. אם כן, דומה כי אחת המטרות שלנו כאנליטיקאים היא לאפשר למטופלים שלנו לחוות הצפה ספונטנית של רגשות אותם יחוו כבטוחים ולא כאימתניים ומלאי בושה. אך מה נדרש כדי שטיפול יספק שלווה ביחס לרגש הנחיה מחדש – כדי לעזור להמיר אפקט טראומטי לפוטנציאל ה"שירה" שבו?
התשובה שלי היא סביבה בין-אישית "בטוחה-דיה" – כזו שיש בה מקום הן לאותנטיות הרגשית של המטפל והן להחייאה של הילוך-חוזר מן העבר וסימבוליציה במסגרת ה-enactment של אותן חוויות טראומטיות מוקדמות, אשר אינו מייצר מחדש באופן עיוור ובלתי ניתן לשינוי את התוצאה המקורית הכואבת. דרך המרה זו של טראומה ל"הפתעות בטוחות" היא זו אשר בה, אני מאמין, הרוחות הדיסוציאטיביות של "לא-אני" משוכנעות בצורה הטובה ביותר, לאט לאט, להפסיק את הרדיפה שלהן ולהשתתף יותר ויותר, בצורה פעילה וחופשית, כהיבטים מווסתים אפקטיבית, וניתנים להתבוננות עצמית, של "אני".
נועם גלזר היא סטודנטית בתוכנית ההשלמות לתואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב. בעלת תואר שני מחקרי בספרות עברית.
Bromberg, P.M. (2003) One Need Not Be a House to Be Haunted: On Enactment, Dissociation, and the Dread of “Not-Me”—A Case Study, Psychoanalytic Dialogues, 13:5, 689-709.
