ד"ר שחר גלוברמן ודפנה גרינר
בשנת 1935, אם אמריקאית כתבה לפרויד מכתב ושאלה אותו אם יוכל לסייע לבנה ההומוסקסואל. פרויד פתח את תשובתו אליה כך: "אני מבין ממכתבך שבנך הוא הומוסקסואל. אני מתרשם מאוד מהעובדה שאינך מזכירה מילה זו בעצמך כשאת מתארת את התופעה. אם יורשה לי לשאול אותך, מדוע את נמנעת מכך?". בהמשך הוסיף כי "אין היא (ההומוסקסואליות) דבר שיש להתבייש בו או להרגיש מושפל בגללו, אין היא יכולה להיות מסווגת כמחלה". פרויד מגדיל לעשות כאשר הוא מסיים את מכתבו במילים אלו: "מה שאנליזה יכולה להציע לבנך הוא דבר שונה לחלוטין. אם הוא אומלל, נוירוטי, נקרע על ידי הקונפליקטים שלו או עצור בחייו החברתיים, האנליזה יכולה להביאו לכדי הרמוניה, שלוות נפש ויעילות מרבית, בין אם הוא יישאר הומוסקסואל ובין אם ישתנה".
למרות שמילותיו של פרויד, אשר קוראות לקבלה של הנטייה ההומוסקסואלית, נכתבו לפני כמעט מאה שנה, כנשות טיפול אנו עדיין פוגשות בחדר הטיפול ובקהילה רבות (טקסט זה נכתב בלשון מתחלפת, זכר ונקבה, אך מתייחס לכל המגדרים) שמגיעות פגועות לאחר ניסיונות של אנשי טיפול, חינוך ודת "לתקן" אותם ולהביאן לכדי חיים הטרונורמטיבים. הטרונורמטיביות היא תפיסה הגורסת כי יחסים הטרוסקסואלים, אשר מבוססים על חלוקה בינארית של מגדר, הם הנורמה ומשקפים את הנטייה המינית הטבעית בחברה. על פי תפיסה זו, מערכת יחסים רומנטית או מינית בין גבר אחד ואישה אחת, נתפסת כמערכת יחסים נורמלית בעוד שמודלים אחרים של זהויות או יחסים נתפסים כלא-נורמליים. מה שמתקרא "טיפול המרה" אינו אלא ניסיון לשנות את נטייתו המינית של הפרט ממשיכה לאותו מגדר (הומוסקסואליות, לסביות, ביסקסואליות) למשיכה למגדר השני בלבד (הטרוסקסואליות). על אף השימוש של טיפולי המרה אלו בפרקטיקות מתחום הטיפול, הם אינם נמנים עם מה שאנשי בריאות הנפש תופסים כיום כתהליך טיפולי. להבנתנו, מדובר בניסיונות לתקן דבר מה שאינו שבור או פגום ועל כן בראש ובראשונה חשוב שלא להתייחס אליהם כאל טיפול.
כמי שבעצמם התמודדו בעבר מול ניסיון החברה לכפות עלינו נורמות שלא תאמו את זהותנו, היינו רוצות להאמין שניסיונות המרה הינם תופעה שחלפה מן העולם וכי הדור הצעיר יותר זוכה לסביבה שחוגגת שונות, או לכל הפחות נותנת לה הכרה ומקום. לצערנו, לא כך הדבר. הקליניקה מספרת סיפור אחר ונשות טיפול רבות יעידו שהן פוגשות את ההרס שנגרם מניסיונות אלו כאשר מגיעים ומגיעות לקליניקה שורדים ושורדות של התופעה. הצעת החוק לאיסור טיפולי המרה אשר עברה בקריאה טרומית בכנסת בתאריך 22.7.2020 עוררה מחדש דיון ציבורי ומקצועי בנושא. במאמר הנוכחי נבקש להתייחס למשמעויות שיש לניסיונות המרה עבור חברות הקהילה הגאה ולהשפעות של תהליכי חקיקה שונים על תהליכים אינטרה-פסיכיים, בינאישיים וחברתיים. כמו כן, נציג עמדה טיפולית שבבסיסה פרקטיקה הכרתית המספקת מענה להתמודדויות ייחודיות של חברות הקהילה הגאה.
ניסיונות המרה הוכרו כפוגעניים וככאלו שאינם מתיישבים עם כללי האתיקה המקצועית על ידי ארגון הפסיכיאטרים האמריקאי (APA) כבר בשנת 1973 (APA, 2009). ה- APA הוציא מאז מספר לא מבוטל של ניירות עמדה המתנגדים לניסיונות המרה בטענה שאין הוכחות מדעיות לכך שטיפולים אלו אכן עובדים, ויתרה מכך, הם אף עלולים להזיק ולהוביל לדיכאון, חרדה ואובדנות. בעוד שישנם ניסיונות למסגר סטיגמה חברתית שלילית כלפי להטב"קיות כפרספקטיבה דתית-שמרנית, יש לזכור כי הרפואה המערבית, כלומר אותו ארגון APA, היא זו שהגדירה עד שנת 1973 נטייה מינית הומוסקסואלית כהפרעה נפשית. בהלימה עם תפיסה זו ובאצטלה של אובייקטיביות מדעית, הוצעו בזמנו דרכים מגוונות לשנות נטייה מינית אשר יושמו באירופה ובצפון אמריקה במאתיים השנים האחרונות. יש לציין שבאותה עת הומוסקסואליות לא רק שנחשבה כהפרעה נפשית בעולם המערבי, אלא גם נתפסה כעבירה פלילית. לצורך העניין, בישראל רק בשנת 1988 בוטל סעיף החוק האוסר על "משכב זכר" למי שטרם מלאו לו 18 שנים, ורק בשנת 2000 הושווה גיל ההסכמה לקיום יחסי מין הומוסקסואלים לזה המיוחס ליחסי מין הטרוסקסואלים, כלומר גיל 16.
בשנת 1897, הסקסולוג הבלוק אליס הציע "טיפול" להומוסקסואלים הנשען על קיום יחסי מין עם נשים במעגל הזנות. במקביל, שיטות של סירוס, התנזרות, היפנוזה, טיפול בקרני רנטגן, טיפול בנזעי חשמל כתגובה אוורסיבית לגירוי מיני ממקור הומוסקסואלי, טיפול הורמונלי ולובוטומיה (ניתוח מוח), יושמו עד שנות ה-50 של המאה העשרים, וחלקן מיושמות באופן כזה או אחר גם היום במקומות שונים בעולם. משמעות הדבר היא שיש להיות זהירים כאשר נשענים על טיעונים מדעיים גרידא בעד או נגד ניסיונות המרה. כך, ההיסטוריה מראה כי גם המדע אינו נקי מהטיות חברתיות ופוליטיות (Prillentensky, 1989) ולראייה, אין זה מקרי שהשינוי בעמדות אנשי טיפול בנוגע לנטייה מינית התעורר במקביל למאבקים חברתיים ופוליטיים בנושא.
התבוננות בנושא מנקודת מבט סוציולוגית-חברתית מחייבת אותנו להכיר בכך שהקהילה הגאה, כקבוצה מוחלשת, מתמודדת עם מה שמכונה בספרות לחץ מיעוטים (Minority Stress; Meyer, 1995). הכוונה במונח זה היא ללחץ כרוני ומתמשך אשר משויך לסטיגמה, הדרה ודיכוי בהקשר של שייכות לקבוצה תרבותית או חברתית מסוימת. חשוב להכיר בכך שלהטב"קים כקבוצת מיעוט נוטים לסבול משיעור גבוה של אפליה, דחייה ואלימות (מכל סוג שהיא) על רקע זהותם המינית. דבר המשפיע באופן ישיר על בריאותם הנפשית ועל הקושי הפסיכולוגי עמו הם מתמודדים. נוסף על כך, להטב"קיות מפנימות עמדות ורגשות שליליים של החברה כלפיהן ומפתחות חוויה של דיכוי מופנם, או מה שאנו מכירים בעיקר כלהטב"קפוביה (או הומופוביה) מופנמת.
ο דחף המוות על פי סבינה שפילריין, חוויות קוויריות והביחד הטיפולי
ο סקירת יום העיון טיפול פסיכולוגי בקרב הקהילה הלהט"בית הדתית
ο מבוא לטיפול בלהט"ב
כמטפלות שעובדות עם הקהילה, אנו יודעות כי הומופוביה מופנמת מהווה תופעה שחווים רבים מחברי הקהילה הגאה. הכרה והתמודדות עם הומופוביה מופנמת היא חיונית להתפתחות נפשית בריאה במצבים אלו, והדבר דורש לרוב תהליך ארוך ומורכב שכולל מגע עם תחושות קשות של דיכוי, מצוקה ובלבול. ביחס לדיון הנוכחי, אין ספק כי תהליך זה הופך קשה עוד יותר כאשר מדובר באדם שהתמודד בעברו עם ניסיון המרה. במסגרת ניסיונות המרה, מתרחש למעשה תהליך של התחזקות ההומופוביה המופנמת במקום תהליך של השתחררות ממנה. כפועל יוצא, רמת השנאה העצמית עולה, תחושות האשמה והבושה מתעצמות, ואיתן גם הייאוש ולעתים תחושת המיאוס מן החיים. בהתאם, מחקרים רבים (Grossman, & D'Augelli, 2007; Ryan, Toomey, Diaz, & Russell, 2018; Turban, Beckwith, Reisner, & Keuroghlian, 2020) והניסיון הקליני מראים כי במצבים אלה קיימת בבירור עלייה ברמת המסוכנות לפגיעה עצמית ולאובדנות.
כאשר אנו פוגשות מטופלים שחוו ניסיונות המרה בעברם, לרוב בשלבים הראשונים לטיפול יהיה עלינו לסייע באיחוי הפצעים שאלו הותירו אחריהם. לעיתים מדובר בפוסט טראומה של ממש, כאשר כל רגש חיובי כלפי אדם מאותו מגדר או משיכה מינית כלפיו יגררו התקף חרדה, רגשות קשים של בושה ואשמה, נסיגה לדיכאון והסתגרות. יש לציין כי פגשנו לא מעט מטופלים שדיווחו כי לא חוו קשיים נפשיים כאלה בטרם הפנייה ל"טיפול" ההמרה. כלומר, למרות שחיו בסביבות בהן נאלצו להסתיר את זהותם וחוו רגשות אמביוולנטיים כלפי זהות זו, הם הצליחו לחוות גם הנאה מיחסים אינטימיים. אפשרות זו נלקחת מהם, לעיתים באופן כמעט מוחלט, לאחר התערבויות לשם המרת הנטייה המינית.
היבט מרכזי נוסף נעוץ בעובדה שפעמים רבות ניסיונות המרה אינם מתפרסמים תחת הכותרת "טיפולי המרה". אנשי טיפול, חינוך ודת לא בהכרח ישתמשו במילה המרה, גם אם יפעילו פרקטיקות טיפוליות שמטרתן לשנות את נטייתו המינית של המטופל להטרוסקסואלית (Anton, 2010). היבט זה יוצר אזור אפור בו חלק מן המטופלים נכנסים לתהליך מבלי שהם מבינים לגמרי מה הוא. אזורים אפורים אלו, אשר ספק אם חוק כזה או אחר יכולים למנוע, יכולים לעתים להיות אף יותר מסוכנים ממצבים בהם ברור לכל הצדדים לאיזה תהליך הם נכנסים. אין בנאמר כאן כדי לרמוז שאין מקום להוציא ניסיונות המרה מהחוק – נהפוך הוא, אמירה ברורה של המחוקק שאינה משתמעת לשני פנים תתרום להכחדה גם של טיפולים הנופלים בתחום האפור. עם זאת, חשוב לזכור כי לעתים העוסקים בתחום מוצאים דרכים לטשטש ולהסוות את האג'נדה של ההליך שהם מציעים.
זאת ועוד, יש לזכור כי טיפול פסיכולוגי הינו תהליך דינאמי שבמהלכו יכול הפרט להתוודע לחלקי זהות נוספים שלו שקודם לא היה עמם במגע, ובכלל זה גם משיכה (רגשית ו/או מינית) למגדר השני. לא מדובר על ניסיון אקטיבי של המטפלת לכוון למקום כזה או אחר, אלא במתן לגיטימציה ברורה לבחון את מגוון הזהויות שהפרט מחזיק בהן ולהכיר בחלקי העצמי השונים שלו. טיפול אשר מבקש לחסום את האפשרות לחקירה עצמית אינו מהווה טיפול פסיכולוגי. בהקשר זה יש לציין את מחקרה של ליסה דיאמונד (Diamond, 2005), אשר מתכתב עם התפיסה אודות נזילות מינית (Sexual Fluidity), שמצא כי קיימת אפשרות לשינוי בנטייה המינית לאורך החיים. בעוד שאלו המצדדים בניסיונות המרה אף ניסו להסתמך על מחקריה כדי לאשש את הטענה שטיפולי המרה יעילים בשינוי נטייה מינית, דאימונד טענה בתוקף כי זהו סילוף מכוון של ממצאיה. היא הדגישה כי שינוי נטייה מינית על סמך התנסויות מיניות וגיוון מיני במהלך החיים שונה באופן מהותי מניסיון לשנותה באופן מכוון על ידי מי שמגדיר עצמו מטפל.
מקרים רבים אודות ניסיונות המרה הנחשפים בתקשורת או שמקבלים במה בסרטים עלילתיים, מביאים את סיפורם של גברים הנמשכים לגברים ומגיעים מרקע דתי. בעוד שיש לתת את הדעת על קבוצה זו ולבחון את המשמעויות הייחודיות של מערכת הלחצים עמה הם מתמודדים, הנשענת גם על היבטים של דת ומסורת, אין לטעות ולחשוב כי ניסיונות המרה הם תופעת שולית אותה חווים רק גברים דתיים הנמשכים לאותו המגדר. חברי וחברות הקהילה הגאה אשר פונים או נשלחים לטיפול המרה מגיעים מרקעים חברתיים ותרבותיים מגוונים (רקע סוציו-אקונומי, אתני, לאום, דת ומסורת).
כשמדובר בילדים ובני נוער, פעמים רבות ההפניה לטיפול על ידי ההורים הינה סמוכה למועד יציאתם מארון הנטייה המינית או הזהות המגדרית - שלב בו הם חווים פגיעות מוגברת. הורים אלו לרוב לא יגידו בפה מלא כי שלחו את ילדיהם לניסיון המרה, אלא ימסגרו זאת כ"הזדמנות לבחון האם מדובר בזהות ה"אמיתית" של הנער.ה ובדיקה האם אפשר לשנות זאת". עמדה זו מגלמת בתוכה חוסר לגיטימציה של זהות להטב"קית ותקווה כי ניתן יהיה להחליפה בזהות הטרונורמטיבית. בני ובנות נוער פגיעים במיוחד לניסיונות מסוג זה בשל המשימות ההתפתחותיות עמן הם מתמודדים ובשל תלותם במבוגרים שמסביבם במרבית תחומי החיים. נער או נערה בסיטואציה כזו, אם פוגשים במטפל הלא נכון, יחוו נזק נפשי לא מבוטל. במצבים אלו אין זה מספיק כמטפלים לבוא עם רצון טוב לעזור לנערה, אלא יש להציג עמדה חד משמעית מול ההורים והנערה עצמה כי טיפול אינו יכול לשנות זהות מינית או מגדרית וכי מטפל אינו יכול לקבוע את הזהות המינית של המטופלת שלו - מטרת הטיפול הינה ליווי בתהליכים של גיבוש זהות ולא ניתובם. במילים אחרות, ברצוננו להדגיש כי אין זה מספיק להיות מטפלת שרגישה לקהילה הגאה, יש להיות מטפלת שמחזיקה בגוף ידע הקשור לטיפול בקהילה ואשר בוחרת בעמדה אקטיבית המבקשת להכיר בקשיים שהחברה מערימה על מי שאינו מתיישר עם דרישות הטרונורמטיביות או מערער על התפיסות המקובלות ביחס למין, מגדר ומיניות. עמדה כזו מהווה בסיס לפרקטיקה של הכרה חברתית בדיכוי, הדרה ואפליה מוסדית שחוות חברות מקבוצות מוחלשות שונות.
החשיבות של שימוש בפרקטיקה הכרתית במסגרת הטיפול זוהתה במקור ביחס לנשים. ניתוח חברתי פמיניסטי מכיר בכך שעצם הידיעה שנשים רבות עוברות אונס ופגיעה מינית, גורם גם לנשים שלא עברו אונס או פגיעה מינית לחוות פחד ואימה במצבים יומיומיים. כלומר, המשמעות של להיות אישה בעולם בו נשים נאנסות ומוטרדות מינית מהווה טראומה חברתית, שפועלת גם על מי שלא עברה פגיעה מינית ישירה. חוויה זו הומשגה בספרות הפסיכולוגית הפמיניסטית והפסיכולוגיה הרב תרבותית כטראומה עיקשת (Root, 1992) ומיקרואגרסיה (Sue, 2010).
זיו (2012), אשר הטמיעה את המינוח ”טראומה עיקשת“ בשיח הפסיכולוגי הביקורתי בישראל, תיארה את ההשפעות הנפשיות של מצבים חברתיים-דכאניים-מתמשכים על הנפש. מינוח זה מרחיב את ההגדרה הרווחת ביחס לתסמונת הפוסט-טראומטית (PTSD) המבוססת על ההגדרה של טראומה כאירוע קיצון שהתרחש בעבר. בשונה מטראומות קיצון, כלומר טראומות שהתרחשו בזמן עבר והסתיימו (גילוי עריות, תאונות דרכים, אסונות טבע ועוד), טראומה עיקשת היא תוצאה של תנאי דיכוי מתמשכים בזמן הווה (סקסיזם, גזענות, להטב"קפוביה, לאומנות). עיקשותה של הטראומה העיקשת היא תוצר של מציאות חברתית טראומטית ומתמשכת שאיננה פוסקת - שלא כמו טראומות שהגדרתן נסמכת על העובדה שהאירוע שחולל אותן הסתיים. לפיכך, בדומה לנשים החיות בחברה הרוויה בדיכוי ואלימות המופנים כלפיהן, להיות לסבית, הומו, טרנסית, ביסקסואלית או קווירית בחברה בה מתקיימים ניסיונות המרה, היא חוויה פוגענית ומערערת. זאת, לא רק עבור אלו שנשלחות לניסיונות המרה אלא עבור כל חברות וחברי הקהילה הלהטב"קית עצמם. כלומר, עצם הידיעה שפרקטיקות אלו מתקיימות, פועלת כטראומה חברתית עבור חברי הקהילה.
בראון (1991) גורסת כי שיח ציבורי אפלייתי יכול להוות בפני עצמו טראומה עיקשת או ביטוי של מיקרואגרסיה. מחקרים המתמקדים בחוויה של הקהילה הלהט"בית (Russell, 2004, 2003) אף חשפו את ההשפעה הטראומתית ששיח ציבורי על חקיקה אנטי-להטב"קית עשוי לעורר. אתגורן של נורמות חברתיות ויצירה של שיח המרחיב את התפיסות הקיימות של זהות מינית, מצריכים פעולות בשדות פעולה שונים במקביל. לכן, גם אם ניתן לבקר את לשון החוק שבהצעת החוק הנידונה במאמר, ואת העובדה כי היא כוללת התייחסות לסקטור הפסיכולוגי בלבד, נראה כי זה הוא צעד ראשוני משמעותי בדרך לשינוי רחב יותר. זאת, מבלי להפחית בחשיבות שיש בפעולה במקביל בשדה החינוכי, תקשורתי, סוציאלי, תעסוקתי ועוד. אם ניסיונות ההמרה מהווים מצע לטראומה עיקשת, הרי שלחקיקה המגנה מפני פגיעה בקבוצה מוחלשת יש את הפוטנציאל להוות פעולה של הכרה ובכך לעודד חוסן בקרב חברי קבוצה זו.
בהקשר של השיח אודות חקיקה יש להדגיש כי אין אנו רואים בחקיקה חלק ממאמץ לנרמל זהויות להטב"קיות, שכן גם בניסיון לנרמל קיימת סכנה. ברבים מניירות העמדה שהוציאו איגודים מקצועיים של תחומי טיפול, מדגישים הכותבים כי הומוסקסואליות היא ביטוי נורמלי של מיניות אנושית. אמירה זו היא ללא ספק חשובה על מנת למגר תופעות של סטיגמה, דיכוי והאחרה של חברות הקהילה הגאה, אך בה בעת יש להיזהר מהשאיפה לנורמליות כמה שמאפשר כרטיס כניסה לחברה. דומה כי דווקא הדגשת השוני והייחודיות שנטיות מיניות שונות וזהויות מגדריות מגוונות מציעות, היא הדרך לייצר שינוי משמעותי במה שנתפס כנורמלי, נכון או טוב. לשיטתנו, עיקר המאמץ אינו לנרמל את הלהטב"קיות, אלא לערער את התפיסה של מהי נורמליות בהקשר של מיניות ומגדר, ובכך לאפשר הכרה בגיוון ובשונות.
המילה הרמה (על הטיותיה השונות, כגון- "תרימי!") הפכה לסלנג בהקהילה הגאה והיא מסמנת את היכולת לבטא תחושת ערך ויציאה מדיכאון. בנוסף, היא מהווה מעין ריקליימינג (Reclaiming) לביטוי השלילי "מתרומם" ששימש בעבר על מנת להביע יחס מזלזל כלפי הומואים. ריקליימינג מהווה פרקטיקה פוליטית מרכזית בשחרור של קבוצות מיעוט והפעולה מבטאת לקיחת בעלות מחודשת על כוח שנלקח מקבוצה. בהקשר של מילות גנאי, פעולה זו משיבה את השליטה במושג, בשימושו ובמשמעויות שטעונות בו לקבוצה המוחלשת שאליה כוון (כגון, קוויר או קוקסינלית).
בנג'מין (Benjamin, 2011) התייחסה ל"שלישי החברתי" (the social third) כהתהוות של כוחות סוציו-פוליטיים אשר מעצבים את פעולותינו, כוונותינו ומחשבותינו כפרטים בחברה. במילים אחרות, לטענתה השלישי החברתי מייצג הבנה פסיכואנליטית של האופן בו תרבות הינה חלק אינטגרלי מהחוויה האנושית. המשגה זו מציעה כי במקום צמצום שדה הראייה הטיפולי, כך שהשפעתם של כוחות סוציו-פוליטיים יוותרו מחוץ לחדר הטיפול, יש להכיר בכוחות אלו ולתת להם ביטוי. כאשר אנו מציעות "טיפול הרמה" אנו למעשה מציעות טיפול שמכיר ביחסי כוחות ובתהליכים של דיכוי חברתי. בדרך זו, מתאפשרת במרחב הטיפולי תנועה בין מתחים שונים – בין האישי לפוליטי ובין העצמי לחברתי. לצד זאת, מתאפשר מרחב בו איחוי הצלקות נעשה דרך הכרה בממשותן של חוויות דיכוי והאחרה.
ההרמה, בהקשרה הטיפולי, מתייחסת לחיזוק תחושת הערך, המתרחשת דרך הכרה באלימות החברתית המופעלת כלפי הקבוצה אליה המטופלת משתייכת. התוצאה היא פרקטיקה הכרתית בטיפול אשר מציעה אלטרנטיבה לכוחות המנסים למשמע ולמשטר קבוצות מוחלשות, כך שיתאימו לצרכי הקבוצה השלטת. אלטרנטיבה זו מהווה לדעתנו את העמדה הטיפולית ההולמת במסגרת טיפול בחברי וחברות הקהילה הגאה.
פסיכולוג קליני, מטפל בילדים, נוער ומבוגרים במרכז לבריאות הנפש - יפו, בקליניקה של המרכז הגאה בתל אביב ובקליניקה פרטית בנווה מונוסון.
עו"ס קלינית ופסיכותרפיסטית, מטפלת ביחידים, זוגות ומשפחות מקהילת הלהטב"ק. מנהלת את הקליניקה של המרכז הגאה בתל-אביב, ובעלת קליניקה פרטית בתל אביב.
זיו, א. (2012). טראומה עיקשת. מפתח, 5, 55-72.
American Psychological Association, Task Force on Appropriate Therapeutic Responses to Sexual Orientation. (2009). Report of the American Psychological Association Task Force on Appropriate Therapeutic Responses to Sexual Orientation. Retrieved from http://www.apa.org/pi/lgbc/publications/therapeutic-resp.html
Anton, B. S. (2010). Proceedings of the American Psychological Association for the legislative year 2009: Minutes of the annual meeting of the Council of Representatives and minutes of the meetings of the Board of Directors. American Psychologist, 65, 385–475. doi:10.1037/a0019553
Benjamin, J. (2011). Facing reality together discussion: With culture in mind: The social third. Studies in Gender and Sexuality, 12(1), 27-36. doi: 10.1080/15240657.2001.536052
Brown, L., S. (1991). Not Outside the Range: One Feminist Perspective on Psychic Trauma, American Imago, 48(1), Psychoanalysis, Culture, and Trauma, pp. 119-133
Diamond, L. M. (2005). What we got wrong about sexual identity development: Unexpected fndings from a longitudinal study of young women. In A. Omoto & H. Kurtzman (Eds.). Sexual Orientation and Mental Health: Examining Identity and Development in Lesbian, Gay, and Bisexual People (pp. 73–94). Washington, DC: American Psychological Association Press
Grossman, A. H., & D'Augelli, A. R. (2007). Transgender youth and life-threatening behaviors. Suicide and Life-Threatening Behavior, 37, pp. 527-537.
Meyer, I. H. (1995). Minority Stress and Mental Health in Gay Men. Journal of Health and Social Behavior, 36(1), pp. 38-56
Prilleltensky, I. (1989). Psychology and the status quo. American Psychologist, 44(5), 795-802
Root, M. (1992). Reconstructing the impact of trauma on personality. In L. S. Brown & M. Ballou (Eds.). Personality and Psychopathology: feminist reappraisals (pg. 229-266). New York, NY: Guilford Publication
Russell, G. M. (2004). Surviving and thriving in the face of anti-gay politics. Amherst, MA: Institute for Gay and Lesbian Strategic Studies
Russell, G. M. & Richards, J. A. (2003). Stressor and resilience factors for lesbians, gay men and bisexuals confronting anti-gay politics. American Journal of Community Psychology, 31, 313-328
Ryan, C., Toomey, R. B., Diaz, R. M., & Russell, S. T. (2018). Parent-initiated sexual orientation change efforts with LGBT adolescents: implications for young adult mental health and adjustment. Journal of Homosexuality, 67(2), 159-173. doi: 10.1080/00918369.2018.1538407
Sue, D. S. (2010) Microagressions in everyday life: Race, gender and sexual orientation. New York NY: Wiley
Turban, J. L., Beckwith, N., Reisner, S. L., & Keuroghlian, A. S. (2020). Association between recalled exposure to gender identity conversion efforts and psychological distress and suicide attempts among transgender adults. JAMA Psychiatry, 77(1): 68–76. doi:10.1001/jamapsychiatry.2019.2285
