נגה גילעם
בתאריך 13.2.19 התקיים ערב העיון "טיפול רגיש מגדר בגברים, מיחסי אובייקט ליחסי סובייקט", במסגרת סדרת ערבים קליניים "איזה מין אנחנו? מגדר ומיניות בראיה התייחסותית",ביוזמת הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ולפסיכותרפיה התייחסותית. הערב נערך בהנחייתו של אודי חן ובהשתתפות תמיר אשמן וד"ר שרון זיו ביימן. ערב העיון ביקש לדון בשאלת המין והמגדר, שהינה שאלה מרכזית בחשיבה הפסיכואנליטית עוד מראשית ימיה. בין היתר, המעברים בין שפת הרוך לשפת התשוקה, בין דחף לצורך, בין הפסיכולוגיה של האחד לאינטרסובייקטיביות, מגדירים בכל פעם מחדש את מהות המיניות ונשאלת השאלה איפה אנו כיום. במרכזה של החשיבה הפסיכואנליטית ההתייחסותית ניצב יחס החברה והתרבות למיניות ומגדר. בתקופה הנוכחית שבה אנו חיים, כאשר כל העת נבחנות מחדש השפעתן של הליברליות התרבותית והתקינות ביחס למיניות ומגדר, נראה שנוצר מתח בין החשיבה האנליטית התוך אישית וההתפתחותית על מיניות, לבין החשיבה עליה מנקודת מבט בינאישית ומודעת תרבותית. מכאן עולה השאלה האם קבלה של מגוון מיני ורב מגדרי מאפשרת לדבר על התפתחות מינית ועל הקשרים מיניים ומגדריים של פתולוגיה, פרוורסיה וקונפליקטים. בנוסף, עולה השאלה האם מאבקים חברתיים ותרבותיים על זכויות מיניות ומגדריות אכן הרחיבו את היכולת לדבר על מיניות ראשונית וההתפתחות שלה או אולי דווקא ההפך, צמצמו את הלגיטימציה להתייחס לתכנים מיניים ומגדריים לא מודעים כחלק מחוללי ההתפתחות המינית.
בפתח ההרצאה, הזמין אשמן את הנוכחים לצאת אתו למסע דחוס של שעה, העוסק בגברים ובגבריות. הוא סיפר כי המסע האישי שלו החל כמדריך בפנימיית ילדים: "אני לא חושב שאפשר להבין את השפה כמטפל בלי לעבוד עם ילדים שהוצאו מבתיהם בצו בית משפט". לכך התווספה גם השפעת סיפור חייו האישי, בתור ילד לאבא אשר סבל מ-PTSD והרבה בהתפרצויות זעם כלפיו. בניסיון להסביר לעצמו את אביו, פנה אשמן לטיפול בגברים אלימים, במסגרת קבוצות אותן הוא מעביר למעלה מ-20 שנה. על הידע שאסף בקבוצות טיפוליות אלה מתבססים עיקרי הרצאתו. ראשית, התייחס אשמן להסללה המגדרית שעוברים בנים ובנות מגיל מאוד צעיר. החל מגיל הינקות, סוכני החברה מלמדים את הילדים כי ההתנהגויות בהן עליהם להתגאות הן אלה התואמות את המגדר שהוקצה להם בלידתם ("בנים הם חזקים", "בנות הן רגישות"), ואילו אלה שלא תואמות, צריכות לעורר בהם אשמה ובושה ("בנים לא בוכים", "בנות לא צריכות להיות דעתניות מדי"). לדידו של אשמן, החברה הישראלית "מגויסת" ביותר לתהליך ההסללה, אשר נעשה לרוב על ידי סוכני המגדר התואם. כלומר, אב לרוב יסליל את בנו לגבריות ואילו אם את בתה לנשיות. בהמשך, אשמן תיאר את אביו כחלק מדור של גבריות פוסט טראומטית. גברים שנולדו בשנות ה-30-40 של המאה הקודמת, אשר מילות "שיר הרעות" מתארות היטב את נפשם: "אפורה, עקשנית ושותקת". לדידו, אלה הם מאפייני הגבריות המסורתית, על ברכיה התחנך דורו של אביו. מנקודה זו בהרצאה, פרש אשמן את תוצרי ההסללה, שלא נאמר – הנזקים שלה, כפי שהוא תופס וחווה אותם בקבוצות שהדריך לאורך השנים.
ο בין MeToo ל-MenToo: על פגיעות מיניות ומגדריות והשפעתן על המיניות הגברית
ο סקירת יום העיון 'בשם האב': על גבריות ואבהות במשפחה, בזוגיות ובטיפול
ο סקירת יום העיון 'האב המת': מהרצח הממשי למטאפורי
הסללה מגדרית – תהליך רב נפגעיםבתחילתו של חלק זה דיבר אשמן על ההתקפה העיקשת על צרכי התלות של הגבר; בכל פעם שהוא או אחיו היו בוכים, גם כפעוטות רכים בגיל שנתיים, היה אביו נתקף זעם ומגיב על הבכי ב"מתקפה". כך למד אשמן כי כשהוא בוכה, משהו מתקלקל; בכל פעם שהביע הזדקקות, חווה התקפה על צרכי התלות שהביע. בעיניו זו אחת הסיבות לקושי של גברים רבים לפנות ולהתמסר לטיפול הפסיכולוגי, שכן טיפול במהותו מערב הסכמה להיות תלוי באחר, הכרה בכך וביטול המתקפה המופנמת על צורך זה. במקביל, ובעוד שצורכי התלות של ילדים וגברים זוכים למתקפה, הפגנת עצמאות זוכה לחיזוק חיובי. לעומתם ובמקביל אליהם, בנות ונשים חוות מתקפה עיקשת על גילויי עצמאות.
תוצר נוסף של הסללה מגדרית, "השתקה שפתית", הדגים אשמן באמצעות פניה לקהל המטפלים. הוא ביקש מהגברים בקהל לומר כיצד הם עונים כאשר הם נשאלים לשלומם על ידי בני או בנות הזוג שלהם ובמיוחד האם הם משתמשים באוצר מילים רגשי בתשובתם. התשובות במדגם המצומצם נעו מ"בסדר" ו"סבבה" ל"אחלה". הניסוי הנקודתי הזה, הדגים את טענתו של אשמן בדבר "השתקה שפתית" שחווים גברים בחברה. אפילו בקרב מטפלים, העוסקים בשיום רגשות כחלק משגרת עבודתם, גברים אינם נוטים להיות במגע עם עולמם הרגשי על כל גווניו. "גבולות שפתי הם גבולות עולמי", הזכיר אשמן וביקש לטעון כי גברים למעשה סובלים מאילמות סלקטיבית. שפת האב שלומדים גברים רבים היא "שפת כלי עבודה ותחזוקה", אשר באמצעותה יוכלו להתבטא בקלות בתוך חנות כלי בנין, אך זו גם עשויה להביא אותם להיתקל בקשיים במרחבים אחרים בחייהם. לעומת שפת האב שלומדים גברים, אוצר המילים של נשים שעברו הסללה מקבילה יהיה עשיר מאוד בתחום הרגשי ודל למדי בתחום הטכני. אם כן, הזכיר אשמן, ה"אילמות" היא לא גורפת, אלא מוגבלת לתחומי הרגש עבור גברים; יש אוצר מילים שנאסר עליהם על ידי החברה.
תחום נוסף אשר מעוצב באופן ברור בהשפעת תהליך ההסללה המגדרית, נוגע להתנהלות החברתית. אשמן תיאר את התהליך במהלכו בחברה מאוד מגויסת עוברים גברים הכשרה לפעולות הקבוצה, מעין סובלימציה למלחמה. הם לומדים כי לקבוצה אפשר וצריך להראות אהבה, בדומה לאהדה העמוקה שמפגינים אוהדים רבים לקבוצת הכדורגל הביתית שלהם. אך מה קורה בבית? בהקשר זה, תיאר אשמן זוג שהגיע אליו לטיפול, ובו האישה הלינה על כך שבן זוגה לא מראה לה אהבה ותשוקה עזה כמו שהוא מפגין כלפי קבוצת הכדורגל שהוא אוהד, שאת אוהדיה הוא מגדיר כמשפחה של ממש. המצב האבסורדי הזה קשור הדוקות בתפיסות מופנמות ולא מדוברות, לגבי היכן "מותר" ומתאים לבטא רגש והיכן לא.
הדיאלקטיקה של הטראומה – היכן הגברים?בחברה שלנו, טען אשמן, אין מקום רב לחשיפת הטראומה הרגשית שחווים גברים רבים. האם יתכן למשל, כי קיימת ורסיה לא מדוברת בסגנון metoo# גם בקרב גברים, נוכח האקלים המיני האלים המאפיין את החברה בה אנו חיים? ומה באשר לטראומה הצבאית, הנותרת גם היא בעידן הנוכחי מודחקת כך שלא מקבלת את החשיפה לה היא זקוקה?. אשמן תיאר את "הדיאלקטיקה של הטראומה" – כזו אשר רוצה להדחיק את עצמה אך בו זמנית להיחשף בתנאים מוגנים. לדבריו, אנחנו מייצרים בחברה הפטריארכלית, גבריות אשר אינה בוחרת בשיתוף ובשפה ככלי לתווך את הטראומה. לראיה, ישנם כ-5,000 הלומי קרב מוכרים בישראל לעומת 50 אלף פצועי גוף. הפער המספרי הזה מרמז כי ייתכן שגברים רבים אשר חוו הלם קרב בשירותם הצבאי, מתביישים לפתוח את הפצעים ולקבל בכך הכרה ואולי אף מעודדים שלא לעשות זאת. לפי אשמן, מצב זה מקורו בהקשר חברתי ולא בארגון נפשי פרטי או בהתנהלות מולדת.
אשמן הוסיף ותיאר את מודל האנטומיה של רגש הזעם, או את הויסות באמצעות אדרנלין, העוסק במתח נפשי מודחק: גברים מוסללים להדחיק, מתאמנים בלא-לשתף מגיל צעיר ו"אוגרים" את אותם מתחים מודחקים. לפי מודל הויסות הרגשי האדרנליני, המתח הנפשי המודחק מתפרץ בעקבות טריגר (למשל, מילה לא במקום שנזרקת מצד מישהו אחר). לאחר ההתפרצות, ובעקבות הפורקן, מגיעה רגיעה, כשלאחריה חרטה, פיצוי ו-הדחקת מתח, וחוזר חלילה. הפורקן מתקבל באמצעות התרוקנות סובייקט על אובייקט: הזועם מתרוקן על האחר, אותו הוא הופך לאובייקט. בעת התפרצות הזעם, הסובייקט לא מכיר בסובייקט נוסף העומד מולו אלא רואה לפניו אובייקט שניתן להתרוקן עליו. גם העברה, בהקשר זה, פועלת בצורה דומה. המטפל משמש כאובייקט לצורך התרוקנות המטופל, הסובייקט. לפי אשמן, יש להנחיל מודל אלטרנטיבי לויסות רגשי וללמד גברים שפה חדשה. מאותה "רעות אפורה, עקשנית ושותקת", יש לעבור ללמד ילדים וגברים את הכדאיות שבהסתכנות במתן אמון, שיתוף וחשיפה רגשית. החשיפה הופכת את האדם לתלוי, ובכך משמשת תיקון למתקפה על צרכי התלות שהוטמעה בהסללה המגדרית.
את המודל האלטרנטיבי לויסות רגשי, אותו מציע אשמן, הוא מכנה "המודל האוקסיטוציני". הוא הסביר כי גברים ונשים מייצרים סערה הורמונלית בזמן סטרס – בעוד גברים הוסללו להתנכר לטבעם ההורמונלי מגיל ינקות, נשים נהנות מיתרונותיו של הורמון האוקסיטוצין המופרש בגופן. כאשר אוקסיטוצין, המכונה גם "הורמון האהבה וההיקשרות", מופרש הוא מביא לנכונות לשיתוף, התקרבות ומגע. הוא גורם לנו כבני אדם לשתף אנשים קרובים לנו, אלה ש"במשפחה" שלנו, ואילו להוציא תוקפנות כלפי מי שלא באותה "משפחתיות". באופן טבעי, כל מגע קצר, אפילו כזה של כ-15 שניות, מביא להפרשת ההורמון ומחולל שינוי בתחושת האדם. הוא זה שגורם ללב לפעום טוב יותר ואף תורם לתפקוד מוחי יעיל. לכן, ניתן להבין מדוע מחיר ההשתקה אצל גברים הוא סומטי בעיקרו, שכן גברים נהנים פחות מהשפעתו המיטיבה והתרפויטית של ההורמון על תפקוד הלב, המוח, הגוף והנפש.
לפי המודל האלטרנטיבי הזה, מתח מודחק יכול להתפרק על ידי שיתוף רגשות תוך הסתכנות במתן אמון. החשיפה מביאה להקשבה אמפתית, תיקוף חווייתי, הכרה הדדית ותחושת קרבה. כך נראה "ויסות אוקסיטוציני", לעומת "ויסות אדרנליני" גברי, בו אנחנו מורגלים כחברה. בהקשר זה, אשמן הציע להתייחס באופן שונה להתקפי הזעם, בהם הוא רואה רגעים פוסט טראומתיים של ממש; "אלה רגעים בהם הגוף מסרב פקודה", אמר אשמן, והסביר כי התקף הזעם חושף על פני השטח רסיסים ארכיאולוגיים נפשיים של הטראומה. להגדרתו ולתפיסתו הטיפולית, התקפי הזעם הם למעשה התקפי חרדה, המבוטאים בשפה ה"גברית". לדידו, שינוי נקודת המבט ביחס אליהם, יכול להוביל להקלה משמעותית אצל מטופלים. מתוך ניסיונו האישי תיאר אשמן כיצד הבין את זעמו של אביו והתפרצויותיו כחרדה, כפוסט טראומה וכחוסר אונים של עולם פנימי מבעבע שלא בא לידי ביטוי בצורה ישירה.
לסיכום, אשמן חתם את הרצאתו במספר דגשים. ראשית, יש לטענתו ללמד גברים לדבר את הרגש ולראות בכעס שער לפגיעות. בכך, הוא מציע לשים דגש רב על עבודה עם הגוף וחיבור מחודש אליו. הטיפול הוא הזדמנות פז ליצירת שפה רגשית חדשה ולהחזרת האמפתיה למאגר הכלים, כתהליך הפוך לזה שמייצרת החברה הפטריארכלית. כך, אפשר לעבור מבריחה מהכאב להכלה שלו, משיח קורבני לשיח ריבוני, מאשמה והאשמה ללקיחת אחריות כמו גם לאיזון בין תלות לעצמאות, בהזנת צרכים בסיסיים. אלה יסייעו לעבור מדפוסים של ויסות רגשי המבוסס על העצמי בלבד, לויסות המבוסס על יחסי גומלין ותלות באחר. לפי אשמן, זהו הבסיס ליצירת גבריות רב ממדית, כזו שאינה בורחת מכאב, ושיש לה שפה לתקשר ולשתף את אותו כאב החוצה.
בחלקו השני של הערב הגיבה ד"ר שרון זיו ביימן להרצאתו של אשמן. היא פתחה ואמרה כי אשמן יוצר שפה חדשה ומאפשר לדבר את מה שהוא בלתי אפשרי לדיבור. הוא בונה אוצר מילים, כמו "הגבריות האפורה, העיקשת והשותקת", "שוברים שתיקה" (בהתייחס לשתיקה הגברית סביב טראומות ולאילמות הסלקטיבית) כמו גם דוגמאות רבות נוספות. תוך הכרה בערך ההנכחה של נושא שכה חשוב לסמן ולדבר אותו, העלתה זיו ביימן שתי סוגיות, או "מלכודות", לדבריה.
המלכודת הראשונה היא טריוויאלית יחסית אך חשובה: האופן בו אנו מדברים על נושא מסוים מייצר סכמה. בעת ה"מלחמה" בסכמטיות של הגבריות ובציווי "אפור שותק ועיקש", הסכנה הנלוות היא להשתתף בהכללה ממנה אנחנו שואפים לצאת. בהקשר זה הצביעה זיו-ביימן על הפרדוקס – ברגע שאנחנו מגדירים את הדבר ממנו אנחנו רוצים להשתחרר, הוא הופך מוגדר וקשה לראות בו גוונים וצבעים. היא הוסיפה ודיברה על הסכנה שבהכללת הגבריות הישראלית תחת דימויים של "עיקשת, אפורה ושותקת". מצב זה יכול להביא להחמצתם של גוונים אחרים וייחודיים בגבריות הישראלית. בהמשך, התייחסה למתח בין ההיבט המהותני לבין ההיבט הסוציולוגי של הגבריות והעלתה ביחס אליו כמה שאלות: עד כמה החברה מעצבת את אנשיה? כמה אוניברסלית וכמה פרטיקולרית החברה הישראלית, נוכח המציאות השסועה והאלימה שלה? והאם, או עד כמה, אפשר להשתחרר מהתבניות הקיימות?
ה"מלכודת" השנייה עליה דיברה זיו-ביימן היא "מתן כבוד" להגנות: האם כמטפלים אנחנו עובדים עם ההגנות או נגדן?. תוך דוגמאות מניסיונה האישי כמטפלת, קראה זיו ביימן להתבוננות וחשיבה מחודשת על אופן התנהלותנו כמטפלים בגברים. זיו ביימן הציעה כי יש גם לכבד את ההגנות האישיות והחברתיות מפני תלות והבעת רגש ולא רק לאתגר אותן, כפי שהציע אשמן. היא הציעה כי לא תמיד נכון לחתור להגברת ביטוי של רגשות. יתכן כי עבור חלק מהאנשים הדיבור הרגשי קשה ומאיים מדי ומאמץ להגבירו עלול דווקא להרחיק אותם מביטוי רגש במקום לאפשר אותו. לגבי חלק מהפונים לטיפול, נכון לכבד ולא לאתגר את הצמצום הרגשי כך שיהיה ניתן להתחבר למטופל ממקום אותנטי ולשהות איתו במקום הזה, לאו דווקא לשיים עבורו חוויות בשפה רגשית נשית. היא הציעה דרך ביניים, בה המטפל לא מסיר את השריון של המטופל אלא נותן לו להתעטף בו, תוך חיפוש אחר חורים קטנים או סדקים לחדור דרכם. דרך טיפולית זו תאפשר למטופל להרגיש יותר אך לא להיות מוצף בדיבור רגשי שאינו סובב אותו במציאות חייו. כלומר, השאלה היא כיצד עובדים לצד "אפור, עיקש ושותק" ויחד איתו, תוך מתן כבוד להגנות.
תמיר אשמן הוא עו"ס (MSW), מנהל הפורום ללימודי גברים באוניברסיטת תל אביב, מנהל אקדמי של התוכנית להנחיית מעגלי גברים (בשיתוף עם ד"ר אורן גור), חבר סגל בתוכנית הדו שנתית למנחי קבוצות באוניברסיטת ת"א ומרצה במסלולים לתואר ראשון ושני בבית הספר לעבודה סוציאלית. תמיר מנהל קליניקה בתל-אביב המשלבת עבודת יחסים וגוף עם בת זוגו מאיה בן יעקב.
ד"ר שרון זיו ביימן היא פסיכולוגית קלינית, חברת סגל בביה"ס למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית ת"א-יפו, מנהלת "מכון מפרשים למחקר והכשרה בפסיכותרפיה" ובתוכו תכנית "עוגן" לפסיכותרפיה מבוססת אינטגרציה. היא מנהלת שותפה ב"קבוצת שיח – מכון לפסיכותרפיה התייחסותית" וכיהנה בעבר כיו"ר הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית. שרון מטפלת בקליניקה פרטית במבוגרים ובזוגות.
סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית גרונטולוגית ובוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה ותקשורת. עורכת תוכן בפורטל בטיפולנט.
