נעה רובין
הטענה המרכזית במאמר הנוכחי של לואיס ארון וגלית אטלס משנת 2015 היא כי מצבי enactment בטיפול – כלומר מצבי ביטוי בפעולה בהם מתקיימת פעילות ממשית בשדה הבין-אישי שבין המטפל למטופל – עשויים לחולל שינוי חיובי בחיי הצמד הטיפולי. זאת, כיוון שלטענתם מצבים אלו מאפשרים תרגולים וחזרות על אפשרויות שונות של עתיד באופן לא מודע. כלומר, מה שמתרחש בטיפול באופן ממשי בין המטפל למטופל אינו רק תוצר חוויות העבר של כל אחד מהם, אלא מדובר בניסיון אקטיבי (אך לא בהכרח מודע) להגיע לעתיד כלשהו, כאשר המרחב בטיפול מאפשר 'להתאמן' על אותו עתיד אפשרי.
על מנת להבין בצורה טובה יותר טענה מרכזית זו, ארון ואטלס מבקשים להתעמק לאורך המאמר בתיאוריות עכשוויות בפסיכואנליזה, ובמיוחד רעיונות המגיעים מן הגישה ההתייחסותית, אשר מבטאים התבוננות קדימה אל עבר העתיד של המטופל; בניגוד לאימוץ השקפתן של תיאוריות פסיכואנליטיות קלאסיות, אשר נשענות על סיבתיות פסיכולוגית ולכן מתבוננות בעיקר על עברו של המטופל ועל נסיבות ההווה שלו.
עוד במסגרת הטקסט הנוכחי, ארון ואטלס כמו "מחזירים לחיים" ובוחנים מחדש את הרעיון שהציע הפסיכואנליטיקאי קארל יונג (1916) בנוגע ל-"prospective function", או בעברית – "הפונקציה הפרוספקטיבית". פונקציה זו קשורה על פי יונג בציפייה בלתי מודעת להישגים עתידיים, כאשר השימוש במילה פרוספקטיבית נועד לתאר איכות של חיזוי ובחינה מתמדת של אופציות עתידיות, ולא יכולת נבואית. במושג זה מבטא יונג התבוננות לפיה המחשבות שלנו כמו מתאמנות, מתרגלות, מצפות, מתכוננות, מעצבות ומבנות את עתידנו, באופן שוטף ובלתי מודע.
בהמשך לרעיון זה של יונג, ארון ואטלס מציעים כי כל תוצרי הלא מודע שלנו, המחשבות וההתנהגויות גם יחד, הם למעשה ניסיונות להפוך גורל (fate) לייעוד (destiny). בכך, הם "מכינים את הקרקע" להתבוננות מחודשת בביטוי בפעולה כמצב פרוספקטיבי בטיפול, אשר מקדם ומניע את האדם אל עבר עתיד משמעותי שאיננו גזירת גורל, אלא ייעוד אליו האדם מחובר באופן עמוק. על מנת להמחיש רעיונות אלו, המחברים מציגים בטקסט 2 תיאורי מקרה מעניינים במיוחד, בהם חלומות ומצבים של ביטוי בפעולה הובילו לטרנספורמציה הן בחיי המטופל והן בחיי המטפל.
את החלק הראשון במאמר פותחים ארון ואטלס באמירה כי לכולנו תקוות, חלומות, שאיפות ומטרות אשר מושכים אותנו אל עבר ייעודנו ומדגימים את הצורה בה כולנו "מתרגלים" ועושים הכנות באופן לא מודע לקראת העתיד. לדבריהם, נטיית עיתוד זו מאפשרת לנו להתפתח מהיותנו "אובייקטים של גורל" ולהפוך לסובייקטים יוזמים היוצרים ומעצבים את ייעודם. הם מציעים כי מעבר מסוג זה, מגורל לייעוד, עשוי להתרחש, בין היתר, באמצעות עבודה עם מצבי enactment בטיפול.
כדי להתייחס לאיכות יצירתית וטרנספורמטיבית זו של מצבי ביטוי בפעולה, ארון ואטלס טובעים במאמר את המונח "generative enactment", אשר נועד לתאר מצבי "מימוש בפעולה מחולל" (לפי תרגומו של רון ניסים). כלומר, ביטויים בפעולה המאפשרים לחולל טרנספורמציה עמוקה וחיובית בחיי המטופל והמטפל, הכוללת התפתחות נפשית. הדרך בה מצבי ביטוי בפעולה מאפשרים טרנספורמציה היא בכך שהם מהווים התנסות ממשית במערכת יחסים (עם המטפל) אותה תופסים כותבי המאמר כמהווה תרגול למערכות יחסים עתידיות רצויות.
כאשר מתחוללת טרנספורמציה מסוג זה, טוענים ארון ואטלס, מצבי ביטוי בפעולה למעשה מאפשרים לאדם להפוך גורל (fate) לייעוד (destiny). ההבחנה בין גורל לייעוד מתייחסת לכך שהעתיד אינו חייב להיות גורל – דטרמיניסטי, קבוע מראש, אותו על האדם לקבל באופן פסיבי. להפך, גישה יצרנית וחיובית מאפשרת לקיחת אחריות אקטיבית על העתיד, ובכך לעצב ייעוד רצוי.
טענתם של ארון ואטלס מבטאת תפיסה לפיה ביטוי בפעולה איננו רק שחזור כפייתי של דפוסי עבר, המביא לתועלת טיפולית רק כאשר מתרחש "שחזור מתקן" במסגרת היחסים הטיפוליים, אלא כי הוא מהווה אקט יצירתי ובעל חשיבות בפני עצמו, אשר מעודד את האדם בכיוונים של צמיחה והתפתחות נפשית. הבנה זו מהווה בפועל את אחד החידושים המרכזיים במאמר כיוון שהיא מייצגת עמדה לפיה מצבי ביטוי בפעולה מועילים מתוקף היותם, ולא רק כתוצאה מהגעה ל"פתרונם" בטיפול.
באופן אשר מייצג את התנועה החמקמקה והמורכבת שמבצעים אטלס וארון במאמר בין תיאוריה לחוויה, בשלב הבא בטקסט הם משתפים את הקורא בתהיותיהם לגבי הרגע עצמו בו הם "כותבים מילים אלו". כלומר, הם מתארים את אותו הווה בו הם חשבו וגיבשו את רעיונותיהם לכדי מילים כתובות, ומדמיינים את הקורא העתידי שלהם ("אותך"), אליו הם פונים ישירות:
"בעודך קורא מילים אלו, זה הוא ההווה שלך, ואילו הזמן הנוכחי חלף ונותר רק כעבר רחוק; ועדיין, במידה מסוימת, אתה איתנו עכשיו, אנחנו מדברים אליך בעודנו כותבים מתוך ציפייה לעתיד. אנחנו מסתכלים לאחור. אנו חושבים על העבר שלנו ועל ההיסטוריה של הפסיכואנליזה בזמן שאנו חוקרים את שאלת העתיד. מה שאנו כותבים כעת, ייתכן ונקבע מראש ברמה הנפשית, מעין גורל שנולד כתוצר של ההיסטוריה שלנו וההווה שלנו. אבל במידה שבה אנחנו גם תמיד סוכנים חופשיים, שיתוף הפעולה הנוכחי שלנו, הוא גם המימוש וההגשמה של החלומות והייעוד שלנו. אנו חולמים את עתידנו, מבטאים בפעולה ומתאמנים על מה שעוד עתיד לבוא, ופתוחים כל העת לקראת אפשרויות התייחסותיות חדשות..."
עבור פרויד, מציינים ארון ואטלס בסקירתם התיאורטית, זמן לא היה מושג ליניארי; שכן להבנתו העבר וההווה משפיעים באופן הדדי אחד על השני. לטענתו, אירועים מאוחרים מובילים לעבודה מחודשת על אירועים מוקדמים, ואילו עבודה זו משפיעה בתורה על התפתחויות עתידיות. בהתאם לכך, לאורך כתיבתו תיאר את הנפש כמורכבת מרבדים שונים, ואת האנליסט כארכיאולוג, החופר כלפי מטה – מפני השטח אל עבר המעמקים. יחד עם זאת, מציינים ארון ואטלס, דומה כי פרויד לא התכוון בכך כי הזיכרון "טמון מתחת לאדמה", כחפץ הנשמר בצורתו המקורית ומחכה להימצא באופן סטטי; אלא ראה בזיכרון ישות פלואידית אשר משתנה תכופות ואשר אותה יש לעבד בחלוף הזמן באמצעות עבודה חוזרת ונשנית.
לדינמיות זו של הזיכרון פרויד התייחס באמצעות המושג "Nachtrglichkeit" (גרמנית), "afterwardsness" (אנגלית), המתורגם בעברית כ"הפעלה בדיעבד" ומתאר ייחוס משמעות חדשה לאירועי העבר באופן רטרואקטיבי. לאקאן התייחס למושג זה כבסיס לתפיסתו של פרויד את הזמן כבלתי ליניארי, והיידי פיימברג הרחיבה את המושג (2013) באמצעות טביעת מושג משלה – "as-yet situation" – מצב קליני הכולל שלב של ציפייה לעתיד ושלב של מתן משמעות בדיעבד.
בעבודתו, פרויד אמנם הדגיש את הדטרמיניסטיות הקיימת בעבר, אך עם זאת הוא גם הכיר בכך שכל הפנטזיות מתייחסות תמיד לעתיד. הוא כתב: "לפיכך העבר, ההווה והעתיד תלויים יחד, כמו שהם, על חוט המשאלה אשר עוברת דרכם" (1908). בהלימה עם דברים אלו, ג'ייקוב ארלו (1986) טען כי יותר מכל דיסציפלינה אחרת, הפסיכואנליזה שופכת אור על הקיום המשותף של העבר, ההווה והעתיד. זאת כיוון שפנטזיות לא מודעות מתבססות לא רק על הציפיות לעתיד, אלא גם על התגובות האפשריות כלפי חוויות עתידיות. בתוך כך, בפנטזיות לא מודעות, העבר, ההווה והעתיד מתמזגים לאחד.
על אף היותה מורכבת ולא ליניארית במונחים של זמן, ארון ואטלס מבקשים לטעון כי התיאוריה הפרוידיאנית היא, בסופו של דבר, דטרמיניסטית. כלומר, להבנתם, ההתבוננות הפרוידיאנית על האדם היא לא כעל ישות בעלת סוכנות (agency) אשר פועלת באופן חופשי ואקטיבי על העתיד. מתוך הנגדה לפרספקטיבה זו, הם מביאים בשלב זה את רעיונותיו של יונג, אשר ראה בפסיכולוגיה כטלאולוגית – כלומר כמוכוונת מטרה (עתיד) ולא סיבה (עבר). כפי שתיאר זאת ג'וזף קאסטון, (2011): "חומרים של חופש ובחירה חופשית אינם הולכים יחד עם סיבתיות דטרמיניסטית".
להצעתם של ארון ואטלס, התבוננות על הפסיכואנליזה כמחוללת טרנספורמציה – מפסיביות לאקטיביות, מאובייקט לסובייקט ומגורל לייעוד – היא למעשה בהלימה עם השימוש של יונג במונח הטלאולוגיה ובהלימה עם הבנת הנפש כמוכוונת מטרה ותכלית. לדידם, הגישה התיאורטית של יונג מתבוננת אל עבר העתיד ובכך מכוונת פרשנויות בטיפול הרחק מהמשגות סיבתיות, הנוגעות לאירועי עבר מתחילת החיים, והרחק מתלות בהיסטוריה האישית של המטופל.
כחלק מן ההבדלים התיאורטיים בין פרויד ליונג, ראויה לציון המחלוקת בנוגע להבנת טבעם של הסימבולים בטיפול. יונג הבין את הופעתם של סמלים שונים כהטרמות לאפשרויות חדשות ולשינויים עתידיים. בתוך כך, במקום הסתכלות אחורה אל עבר חוויות ילדות, הוא הציע הסתכלות קדימה, אל עבר העתיד הפסיכולוגי של האדם. בעוד פרויד מצא בסימנים שונים עקבות לדינמיקה הנפשית של חוויות ילדות מוקדמות, בעיקר כאלו הנוגעים להתפתחות המינית המוקדמת, יונג (1912) הבין סימבולים לא רק כעיוות או הסוואה של חוויות עבר, אלא כגורם המשחק תפקיד פעיל בדחיפת האדם אל עבר התפתחות ואל עבר עצמי שלם יותר.
בהמשך לתיאור מחלוקת תיאורטית זו, המייצגת להבנתם של ארון ואטלס הבדל בין עמדה טיפולית המתבוננת בעבר לבין עמדה טיפולית המתבוננת בעתיד, מציגים הכותבים את מה שיונג קרא לו "הפונקציה הפרוספקטיבית של התת מודע". פונקציה זו, אותה ניתן לתרגם גם כ"פונקציית העיתוד של התת מודע", היא מה שהתייחס אליו גיל דלז (1987) כאשר כתב: "The memory of the future". דלז הציע אפיסטמולוגיה המכוונת לעתיד גם היא ונוטה אל עבר משמעויות "that are yet to come"; בעוד הגישה הפסיכואנליטית של פרויד נתפסה על ידו, כמו גם על ידי יונג, כמצומצמת ורדוקציונית באוריינטציה הבלעדית שלה לעברו של המטופל ולתסביך האדיפלי.
המעבר מן התיאוריה הנטורליסטית והמודל המכניסטי-דטרמיניסטי של פרויד (המבטאים עמדה טיפולית המתבוננת בעבר), אל עבר גישה אקזיסטנציאלית מכוונת צמיחה והגשמה עצמית (המתבוננת בעתיד), כולל למעשה גם שינוי בהבנת עמדתו של האדם. במקום תפיסתו כאובייקט אשר גורלו מוכתב על ידי עברו, הוא עתה סובייקט אקטיבי המעצב וקובע את עתידו בעצמו. תחת התבוננות זו, חייו הנפשיים הבלתי מודעים של המטופל צריכים להיות מובנים כניסיונות לפעול למען העתיד ולקחת עליו בעלות.
מנקודת מבטם של הכותבים, ללא ניתוח דקדקני החזון הטלאולוגי של יונג יכול בקלות רבה להתרחק מדי מן המציאות הממשית אל עבר מחוזות מיסטיים; ממש כפי שהתיאוריה הנטורליסטית של פרויד מתחמקת לעיתים קרובות מהיבטים רוחניים או אקזיסטנציאליסטיים של חיי הנפש. לכן, מבקשים המחברים לקחת בחשבון תובנות מכל אחד מהמודלים בדיון הנוכחי, על מנת להבין בצורה השלמה והמקיפה ביותר מצבים של ביטוי בפעולה בטיפול.
ο ביטוי בפעולה מחיה: חקירה התייחסותית – סקירת מאמרה של איימי שוורץ קוני
ο תקציר מאמרו של בולאס: דחף הייעוד
ο אנאקטמנט ב-E גדולה: סקירת מאמרו של אנתוני באס
לצד ההגות הפסיכואנליטית המוזכרת לעיל, ההבחנה בין גורל לייעוד מהווה תמה מרכזית גם בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית של ג'וזף סולוביצ'יק (2000). עבורו, גורל מתייחס לקיום אנושי בו האדם הינו אובייקט פסיבי אשר פועלים עליו כוחות חיצוניים הנמצאים מעבר לשליטתו. זאת, בעוד ייעוד מובן על ידו כמתייחס לממלכה בה האדם הינו סובייקט אקטיבי אשר מטמיע בחייו משמעות וחשיבות. לדידו, "מלאכת האדם בעולם היא להפוך את הגורל לייעוד; קיום פאסיבי לקיום אקטיבי". זאת, בדומה לדבריה של ג'סיקה בנג'מין (1998) "where objects were, subjects must be".
במונחים של פסיכולוגיה התייחסותית, כריסטופר בולאס מתייחס לכינון הייעוד כאל דחף ייעוד, "הצורך לפתח צורתו של סגנון ייחודי לכל אדם, באמצעות שכלול והרחבת חוויות של שימוש באובייקט" (1992). כך ייעוד, בניגוד לגורל, מפנה מקום לבחירה חופשית, אך הגשמתו של דחף הייעוד תוביל תמיד באופן בלתי נמנע לקונפליקט, נמנע שכן הייעוד מחייב נחישות ופעולה אקטיבית אשר יובילו אל עבר העתיד הרצוי. בהתבסס על התיאוריה של ויניקוט, בולאס מתייחס לכינון הייעוד כאל יצירתיות בשימוש באובייקטים בסביבה, הנעשית לטובת פיתוח עצמי אמיתי. זאת כמובן, בניגוד לקבלה פסיבית של גורל המוכתב על ידי גורמים חיצוניים בסביבה, המקושרת להתפתחות של עצמי כוזב. לפי בולאס, "ייתכן ומדובר במרכיב הכרחי בעבודה האנליטית – לעזור למטופל להפוך גורל לייעוד, וכך להרוויח את עתידו" (1989).
בשלב זה בטקסט, פונים כותבי המאמר להמשגות של פסיכולוגיית העצמי אשר הם מאמינים כי יש לה הרבה במשותף עם קו המחשבה שהם פיתחו עד כה בהתבסס על "הפונקצייה הפרוספקטיבית" של יונג, "זכרון העתיד" של דלז ו"כינון הייעוד" של בולאס. אטלס וארון מבינים את שלושת הרעיונות הללו כניסיונות לשנות את התיאוריה הפסיכואנליטית מנטורליסטית ודטרמינסטית לתיאוריה אקזיסטנציאלית, במסגרתה לבני אדם ישנו הפוטנציאל להפוך גורל לייעוד ואובייקטים לסובייקטים, ובכך להשתחרר מכבלי הנסיבות הדטרמיניסטיות אל עבר חופש אקזיסטנציאליסטי.
ניסיון שינוי שכזה, מהדהד להבנתם גם את הצעתו של קוהוט לפיה על האנליסט להיות קשוב לקצה המוביל (leading edge) ולקצה המובל (trailing edge) של המטופל במסגרת ההעברה. כלומר, לתת מקום גם להיבטים "חדשים", משתנים ומתפתחים של העברת המטופל, וגם להיבטים "ישנים", סיבתיים וגנטיים. למעשה, קוהוט התייחס לאותו היבט חדש בהעברה גם כאל "צעד קדימה" בטיפול, או כמו שקראה לזה מריאן טולפין (2002), "קצה הצמיחה" (growth edge) של ההתפתחות, אותו היא קישרה באופן ספציפי לגישה הפרוספקטיבית של יונג. אנליזה של שני היבטים אלו בהעברה (הקצה ה"ישן", המובל, והקצה ה"חדש" - קצה הצמיחה), לפי טולפין, הן משחררת את המטופל משחזור פתולוגיה בסיסית והן תומכת בו בדרך להשגת צמיחה והתפתחות.
בשלב זה של הטקסט, פונים כותבי המאמר לסקירת ניסיונות שונים בהיסטוריה של הפסיכואנליזה להבנה של תפקודים מנטליים (כגון חלומות, פנטזיות, סימפטומים ומשחק) כמעורבים בתהליכי הגשמה וכינון של ייעוד או ציפיות לעתיד. זאת, על מנת לחבר את אותן התיאוריות או ההבנות בהמשך למצבים של ביטוי בפעולה.
לאורך ההיסטוריה של ניתוח חלומות בטיפול, היו מספר ניסיונות להבין את פונקציית החלימה במונחים מחוללים, המתמקדים בתוצר העתידי של החלום ולא רק בסיבה שלו או במה שהוביל את המטופל לחלום אותו. אלפונסו מהאדר, קולגה של יונג, הציע כבר ב-1911 כי בנוסף להגשמת חלומות ילדות, ייתכן וחלימה מטרתה גם להכין את החולם למטלות עתידיות. מטרה זו של חלומות כהכנה לעתיד מוסברת על ידי ג'ון קר (1993) כ"ניסיון לצפות ולפתור בעיות בעתיד הנראה לעין".
ג'יימס פוסג' (2000) הציע את הסברה לפיה חלומות מהווים פעילות מנטלית אשר באפשרותה לתרום להתפתחות הנפש על ידי יצירה, גיבוש וסינתזה של פתרונות אופציונליים ורעיונות חדשים. הסיבה לסברה זו טמונה ברעיון שעמד בבסיס הפונקציה הפרוספקטיבית של יונג, לפיו חלומות "מתריעים" על נסיבות החיים ועל המציאות אשר פוטנציאלית, עתידה להופיע. כלומר, פוסג' טען כי חלומות לא רק מתריעים על התפתחויות עתידיות אלא מעורבים באופן אקטיבי בשינויים מנטליים פנימיים.
הפונקציה הפרוספקטיבית של יונג יכולה להיות מיוחסת לא רק לחלומות, אלא גם להיבטים לא מודעים נוספים ביניהם סימפטומים, משחק או פנטזיות. את'ל פרסון כתבה למשל ב-1995 אודות פנטזיות באופן הבא: "פנטזיה יכולה להוות חזרה או הכנה לקראת פעולה עתידית, אשר מספקת תבנית לבחירות אופציונליות בחיים [המתממשות] הן כ"תרגום" מדויק של התבנית באמצעות מצבי ביטוי בפעולה והן כביטויים סימבוליים של התוכן הנרטיבי של הפנטזיה. פנטזיה היא תיאטרון בו אנו צופים בסצנות אפשריות אשר עתידות להתרחש בחיינו".
בהמשך לרעיונות אלו, פרסון טבעה את המונח "Generative Fantasies", או בתרגום חופשי "פנטזיות מחוללות". המונח מתייחס לפנטזיות אשר לטענתה אינן מהוות שחזור של העבר, אלא שמות דגש על העתיד. פרסון אמרה כי בדומה למשחק או העמדת פנים "פנטזיה מחוללת מייצגת ניסיון יצירתי למצוא את הדרך שלנו בעולם האמיתי". המשגה זו כמובן מניחה את הקרקע להמשגה המרכזית אותה מציגים במאמר ארון ואטלס: מימוש בפעולה מחולל/ Generative Enactment. כך למעשה, המהלך התיאורטי המסועף אותו בנו אטלס וארון לאורך הטקסט עד כה, מגיע לנקודת השיא שלו בשלב זה; בו הכותבים מבקשים להציע כי כפי שחלומות, פנטזיות ומשחק יכולים להיות מובנים כמחוללים, כלומר כמהווים ביטוי של פונקציה פרוספקטיבית, כך גם מצבי ביטוי בפעולה.
סופי היא מטופלת בת 34, אשת עסקים מצליחה במיוחד. היא הצעירה מבין 5 אחים, כולם גברים. אימה שמחה על כך שקיבלה סוף-סוף בת, וסופי מצידה מעריצה את אימה ורואה אותה כאידיאלית ומושלמת. לדבריה, "היא אלה". יחד עם זאת, אימה נוטה להפגין איפוק רב, מכילה את כולם, קשובה ו"יודעת הכל".
סופי מגיעה מבית יהודי אורתודוקסי, ועל אף שהוריה דתיים, סופי ואחיה חילוניים. "בבית", אומרת סופי, "אף אחד לא העז למרוד באמא, אבל כולם מרדו באלוהים". למעשה, רק חוקי בעלת הבית נותרו – חוקי האם ולא חוקי האל. כלומר, לא אלוהים יודע את העתיד, אלא האם, ובהתאם, בתהליך ההעברה בטיפול, המטפלת (אטלס) חשה כי בעיני המטופלת היא זו שיודעת הכל.
האנליזה החלה כאשר עיקר עיסוקה של סופי נגע לעתידה. היא הייתה מלאת אימה סביב השאלה האם אי פעם תוכל להיות אמא, שכן "השעון מתקתק, הזמן עובר מהר מדי, ופשוט אין סיכוי שאצליח לעשות זאת". בתחילת הטיפול, היא הייתה שרויה בסערת נפש, ושאלה נואשות שוב ושוב: "מה עליי לעשות? האם משהו הולך להשתנות בקרוב?". הדגש העיקרי בטיפול, להרגשת המטפלת, נגע לייאוש ול"רעב" של סופי, אשר הביעו כמיהה רבה לתינוק משלה, בעוד המטפלת חוותה אותה כילדה בעצמה, תובענית ורוצה כל הזמן שהמטפלת "תאכיל" אותה. התחושה שנוצרה אצל המטפלת הייתה כי סופי מבקשת הזנה מאם אומניפוטנטית אשר יודעת הכל אודות העבר, ההווה והעתיד. "מה דעתך, הוא אוהב אותי?" "מה עליי לעשות? תגידי לי..." שאלה שוב ושוב.
במקביל לתחושה כי היא אמורה לדעת את אשר צופן עתידה של סופי, וכי עליה לעזור לה להגיע אליו, מחשבותיה של המטפלת דמו בגווניהם לאלו של סופי: "איזה טיפול חסר תקווה... האם משהו אי פעם ישתנה?". באותה נקודה בטיפול, שתיהן חשו תסכול רב. לסופי הייתה יכולת מוגבלת להקשיב לעצמה, להשתמש בשפה סימבולית או לשחק. בתוך כך, נראה היה כי סופי חשה רגשות עזים של ריקנות ו"רעב", עד כי היא מוכרחה הייתה "לבלוע" כל אמירה או פרשנות מצד המטפלת.
בתחילה, העבודה הטיפולית נעשתה באמצעות שימוש בחלומותיה של סופי. בחלומות אלו, אוכל היווה מרכיב מרכזי במיוחד, והשימוש בחלומות בטיפול כשלישי משותף אפשר מעבר הדרגתי אל עבר חשיבה יותר סימבולית ומשחקית. "אנו מבשלות", נהגה לומר סופי על ניתוח חלומותיה, כאשר למעשה היא התייחסה לאופן המחשבה המעמיק שהשתיים חלקו.
במהלך שנתה הרביעית באנליזה, סופי פתחה את אחת הפגישות הטיפוליות באמירה כי היא חשה ריקנות, וכי לעיתים לאחר הפגישות היא מרגישה כאילו "הקיאה מים". היא הסבירה כי כך מרגישים לאחר שמקיאים הכל, ולא נשאר דבר בקיבה, "היא ריקה וזה כואב ומתיש". בהקשר של אותה "קיבה ריקה", היא סיפרה למטפלת על חלום בו איחרה לאירוע באולם חתונות, שם נפגשה עם חברתה הפסיכולוגית אשר הגיעה למקום על מנת לנאום. כיוון שאיחרה, לא נותר דבר לאכול, אך נראה היה לה כי השולחנות היו עמוסים בכל טוב "טעים במיוחד". על כן היא ניגשה לשולחן המארגנים, שולחן שכולו נשים, ושאלה אם נשאר משהו לאכול. לרגע נראה היה לה כי הנערה אותה שאלה זאת מתעלמת ממנה, אך לאחר מספר רגעים היא עונה לה כי "לא נשאר אוכל, אך זה בטיפול". היא עונה לה "אוקיי, תודה" וחוזרת לשולחנה, אך חשה חסרת סבלנות. בשלב זה בחלום חשבה לעצמה כי אין טעם שבכלל תחכה להן, שכן הרבה יותר קל לצאת ולקנות לעצמה אוכל. היא עסוקה בשאלה האם היא בכלל מאמינה להן, והיא מרגישה כי אין לה שום שליטה.
העבודה האנליטית על החלום התחילה בחקירת השאלה "האם עליה לסמוך על מה שקורה שם במטבח". כיוון שאוכל היווה תמה מרכזית בטיפול בסופי, דומה היה כי המטבח היווה מטאפורה ללא מודע ולתהליך האנליטי. כלומר, במטבח משהו מתבשל, אבל סופי לא תמיד יכולה לדעת מה זה. "זה יותר טוב שיש שליטה, לצאת החוצה לעולם האמיתי ולקנות משהו עם הכסף שלי, הכסף שאני יודעת שיש לי", היא אמרה. היא מרוויחה משכורת גבוהה בעבודתה ולכן באפשרותה לקנות לעצמה כל אשר צריכה. בתוך כך, היא חשה שאיננה יכולה לסמוך על מה שאין באפשרותה לראות, לגעת או לדעת. תהליך ההמתנה ל"אוכל שיתבשל" היה כל כך מתסכל עבורה, היא הרגישה רעבה וחסרת אונים, מה שהוביל אותה לתהות אם היא מסוגלת להתמסר לתהליך בו היא מרגישה כה תלויה באחר. בהמשך, סופי הציגה אפשרות נוספת, לפיה קיים משהו אשר שייך אך ורק לה. "אולי זה לא ריק, אולי קיים משהו במטבח שאין באפשרותנו לראות", היא אומרת. "אני קיימת, ואולי אני לא צריכה ללכת ולמלא את עצמי. אולי אני מלאה. אולי מישהו בקרוב יתאהב בי".
בשבוע שלאחר מכן סופי סיפרה בפגישה על חלום נוסף, בו הלכה למטבח. "אותו מטבח מהחלום הקודם, לפני שבוע", אמרה, "ואני רואה גבר מרחוק. אני לא מבינה מה מיוחד בו ולמה שמתי לב דווקא אליו. הוא איש פשוט. הוא נוגע ביד שלי ומנחם אותי על כל הדברים שאיבדתי כאשר רכבתי על האופנוע עם אחי (תמונה מחלום אחר). אני כה שמחה כשהוא מחבק אותי מול אנשים אחרים ולא מובך. אמרתי לו בחלום "אני אוהבת אותך", והוא ענה "אני יודע, אני אוהב אותך גם"... והם חיו יחד באושר ועושר עד עצם היום הזה", צחקה סופי. בצורה אלביתית למדי, יום לאחר שסיפרה על החלום בטיפול, סופי פגשה גבר שלימים נהיה בעלה. "הוא איש פשוט", היא אומרת. "וככל הנראה לא הייתי שמה לב אליו כלל אם לא הייתי רואה אותו בחלומי לילה לפני. את יודעת," היא הוסיפה, "אני בטוחה שבישלתי לעצמי את האוכל שלי באותו מטבח".
כמובן, אטלס וארון אינם רואים בחלום זה נבואה, אלא פונקציה פרוספקטיבית, לפיה התהליך שעברה בטיפול, כמו כל תהליך אחר, נעשה תוך הסתכלות קדימה; "בישול" העתיד על ידי תרגול ואימון לא מודע לקראתו. הקונפליקט בין ביטחון עצמי לבין תלות הופיע בכל חלומותיה של סופי, ואפשר לה לתרגל באופן נפשי וסימבולי את היכולת שלה ליזום ולקחת אחריות. כך, היא למעשה "בישלה" וצברה אט אט יכולות בישול נוספות עד שרכשה את הביטחון אשר אפשר לה לדמיין עצמה במערכת יחסים עם גבר. מכאן, שהחלום היווה הסתכלות קדימה, שאינה תלויה רק בפתרון העבר. כלומר, סופי הייתה מסוגלת בשלב זה לבשל במטבח שלה ללא התחושה שבעודה עושה זאת היא נוטשת את אימה או את המטפלת.
בבואו לשכלל את המודל של ביון אודות מיכל ומוכל, אנטונינו פרו נהג להשתמש במטאפורה של בישול כאשר התייחס לאופן בו "רגשות יכולים 'להתבשל' באמצעות שינוי הנרטיב שלהם... כאשר תגובת המטופל תמיד 'נדגמת' כדי לקבוע אילו מרכיבים נדרשים כדי להעשיר או לשפר את המנה" (2009). בדבריו, המטפל הוא שף אשר "מבשל", מעבד רכיבי בטא עד אשר הם ניתנים לעיכול על ידי המטופל. זאת תוך כדי דגימה, התאמה וסידור ההגשה בתגובה לתגובותיו הלא מודעות של המטופל.
בשימוש של ארון ואטלס במטאפורת הבישול, במקום לראות במטפל שף אשר מכין ומגיש את האוכל למטופל, הם מציעים לראות במטפל כמזמין את המטופל למטבח עצמו, שם הצמד יכול ביחד לבשל ולעבד את המרכיבים, לטעום יחדיו ובשיתוף פעולה לשנות ולהתאים את המנות. התהליך אליו התייחסה סופי כ"לבשל יחדיו" הינו יצירה משותפת של היכולת לחשוב ולהרגיש באופן מעמיק אשר אינו שייך רק למטפל או למטופל, אלא לשניהם יחדיו. בתוך כך, המיקוד איננו בתוצר המנה, אלא בפעילות ובתהליך המשותפים, ביחסי הגומלין שבין המטפל למטופל. זאת באופן אשר תואם את המודל הסקסואלי המאוחר של ביון אודות יצירה משותפת אשר שם דגש בטיפול על אינטרסובייקטיביות והדדיות.
בחזרה לתיאור המקרה, סופי הייתה עסוקה במיוחד בלהפוך להיות אמא, אך היא לא יכלה להגיע לשם כל עוד נשענה על הפיצול שבין אם לילד, לפיו על האם להיות "אלה אומניפוטנטית", ולא "תינוק תלותי". פיצול זה בא לידי ביטוי לאורך הטיפול במצבי ביטוי בפעולה רבים, כך שסופי נעה בין ציפייה מהמטפלת להיות אם/אלה רבת-עוצמה אשר מספקת לה הכל, לבין הפעלת חשיבה אומניפוטנטית ילדותית בעצמה אשר הובילה אותה לתחושות ריקנות וחוסר מסוגלות. בתהליך של "לבשל יחדיו", התקיימה תנועה משותפת של הצמד אשר נעה בין גילום האם והתינוק, שהיוותה שלישי אשר התרחש מעבר להיפוך התפקידים ולתחרות אשר נוצרה בין התפקידים השונים. תהליך זה של "בישול משותף", כפי שהגדירה אותו סופי, איפשר לה להאמין כי היא מסוגלת לחלום, ליצור ולדמיין, ועל כן היא מוכנה גם להיות אמא. כך, חלומותיה אשר עובדו בטיפול במצבי ביטוי בפעולה היוו למעשה תרגול לקראת עתידה.
כאשר ביקשה המטפלת מסופי להעלות לכתב את הטיפול בה, חשה סופי גאווה ואמרה בהומור "את חושבת שאנשים יבינו באיזה צורה מדהימה הראש שלי עובד? האם הם יראו איך למדתי לחלום את הקיום שלי ולהגשים את החלומות שלי?". בהתבסס על רעיונותיו של ביון בספרו מ-1991 "A Memoir of the Future", ובפיתוח רעיונות אלו על ידי פרו (2009), ארון ואטלס רואים בטיפול תהליך אשר יכול לעזור למטופלים לחלום את עתידם. כך, סופי האמינה כי זימנה בחלומותיה את בעלה לעתיד, אב שלושת ילדיהם המשותפים.
ביון מזכיר לנו כי "עתידנו תמיד כבר שייך לנו, אך אנו איננו זוכרים אותו רק בגלל הסיבה הפרגמטית משהו, שהוא עוד לא קרה". שילוב גישתו של ביון לפונקציה הפרוספקטיבית של יונג, נותן מקום להצעתם של ארון ואטלס לפיה בעודנו מנסים להבין עצמנו לעומק, עלינו לקחת בחשבון את הרצונות הבלתי מודעים שלנו ואת הצורך שלנו ליצור ולעצב את עתידנו, לברוא את עצמנו ואף "למות באופן שמתאים לנו", כפי שאמר פרויד (1920).
כל המוזכרים מעלה מהווים תהליכים מודעים ובלתי מודעים אשר עומדים בבסיס ההנחה לפיה בני אדם מכוונים לצמיחה נפשית ובאפשרותם לפתח יכולת הכלה לתהפוכות החיים העולות מתוך נסיבות החיים. כלומר, הכוונה בצמיחה רגשית היא לפיתוח סובלנות אל מול החרדות העמוקות ביותר, כמו פחד ממוות או משיגעון. תיאורטיקנים שונים ראו באותה יכולת הכלה של הנפש כמשרתת מטרות שונות: עיקרון העונג של פרויד נובע מהרעיון לפיו הנפש כמהה להימנע מכאב ותסכול, כך שהסיבה לצמיחה הרגשית טמונה בעבר; יונג, כאמור, מציג אוריינטציה לעתיד, לפיה הנפש מכוונת באופן לא מודע ליצירת אופציות עתידיות; על פי ביון, הנפש מסוגלת להכיל כאב על מנת לפגוש ולתפוס את האמת, והוא גם מזהיר מכך שגם העבר וגם העתיד עלולים להסיח את הדעת מן הרגע הנוכחי, ועל כן מאמצו להימנע מזיכרון או תשוקה הינו בשירות אותה חוויה של נוכחות ברגע.
לפיכך, התמה שמפתחים כותבי המאמר מתייחסת לניסיונות האדם לצפות את עתידו הנפשי, וכך להפוך גורל לייעוד. בעוד תאורטיקנים מוקדמים יתפסו תמה זו במונחי "פסיכולוגיה של אדם אחד", כותבי המאמר מציעים כי על מנת לעשות זאת, יש לחשוב במונחים התייחסותיים, שכן בכדי לעצב את גורלנו, אנו זקוקים למערכות יחסים עם אחרים.
Enactment הפך מונח שגור למדי בלימודי פסיכואנליזה בימינו. לעומת זרמים אחרים בפסיכואנליזה, הגישה ההתייחסותית הדגישה את ההיבט החיובי והמתקף שלו, ונמנעה מהתמקדות בלעדית בהיבטים שליליים או "בעייתיים" שלו. כותבי המאמר מציעים כי החקירה הנוכחית שהם מבצעים במסגרת הטקסט, הבוחנת את מושג ה-enactment לאור המשגתו של יונג אודות הפונקציה הפרוספקטיבית, היא המשכית לעמדה התייחסותית זו. לדידם, ביטוי בפעולה איננו רק בעל פוטנציאל מתקף, אלא שהוא אף יכול לשמש אמצעי מרכזי באמצעותו מטופלים ומטפלים יכולים להיכנס אחד לעולמו הפנימי של השני, תוך גילוי עצמם כשותפים בחיים הנפשיים זה של זה, ובניה משותפת של המטריקס ההתייחסותי המהווה את המדיום של הפסיכואנליזה.
ביטוי בפעולה הינו מצב ייחודי בטיפול מכיוון שהוא מאפשר למטפל לגלות את עצמו כשותף במטריצת מערכות היחסים עם המטופל באופן שהוא לא יכול היה לצפות וייתכן אף שהפך מודע אליו רק בדיעבד. Maroda הציע את ההגדרה הבאה למצבי ביטוי בפעולה: "enactment הוא שחזור של תרחישים מנטליים-רגשיים מתכנסים מחיי המטופל והמטפל. לא מדובר רק בסט התנהגויות המונעות מרגש עמוק, אלא בשחזור של אירועי עבר אשר נקברו באזורים לא מודעים בעקבות רגשות שהיו לא רצויים או בלתי ניתנים להכלה" (1998).
אנטוני באס (2003) הבחין בין Enactment ב-E גדולה לבין מצבי enactment יומיומיים, עם e קטנה, אותם הוא מציע להבין כאינטראקציה מתמשכת של תהליכים פסיכואנליטיים בין מטפל למטופל. באס התבונן על מצבי Enactment ב-E גדולה כמורכבים מרגעים מאתגרים עבור המטפל וכבעלי פוטנציאל להוות נקודות מפנה בטיפול. להבנתו, מצבים אלו הינם בעלי סיכון גבוה עבור הצמד הטיפולי, אך גם בעלי תועלת פוטנציאלית גבוהה. כאשר הסביר טענתו זו, הוא הדגיש כי אחת הפונקציות החשובות של ביטוי בפעולה, היא לאפשר לדיאדה האנליטית להכיל מציאויות הופכיות או מנוגדות, וכן לאפשר למצבי-עצמי מובחנים ולא תואמים להתקיים במקביל. באמירתו זו, הוא למעשה הניח את היסודות לעבודתם של ברומברג, דייוויס, מיטשל, שטרן ואחרים, אשר עסקה בחיבור התיאוריה ההתייחסותית לגבי מגוון מצבי עצמי לספרות הקלינית העוסקת בביטוי בפעולה.
כך, דומה כי ביטוי בפעולה אינו אירוע יחידני בולט, אלא תהליך משמעותי, דינמי, מתפתח תכופות ולא מודע. במהלך כל טיפול שהוא, גרסה חדשה יותר של הקונפליקטים המוקדמים, הטראומות ויחסי האובייקט של המטופל נוצרים באופן בלתי נמנע, ללא תשומת לב או כוונה, במסגרת הדיאדה הטיפולית אשר מתקיימת ב"כאן ועכשיו". במימד ה-enactment של התהליך הפסיכואנליטי, אירועי עבר מודחקים או דיסוציאטיביים לא רק "צפים לזיכרון" אלא הם נחיים מחדש ומגולמים בהווה. על כן, מצבי ביטוי בפעולה הינם תהליכים אשר עשויים להיות מובנים טוב יותר כמופע של שינוי שכבר התרחש במידה מסוימת, ושלמעשה מתרחש בכל רגע ורגע מתחת לפני השטח עד שהוא מתבטא בצורה גלויה.
במסגרת הספרות המחקרית אודות תהליכי שינוי בפסיכותרפיה, פעולה טיפולית נתפסת כחלק מתהליך התפתחותי בתוך הדיאדה, המסתמך על תהליכים מרומזים ומתהווים, הקשורים יותר לגוף ול"תפיסה התייחסותית". כלומר, ביחס לביטוי בפעולה, נראה כי ההיבט התרפויטי המשמעותי שהוא טומן בחובו איננו נובע משיבה של זיכרונות עבר מנותקים אלא בהיותו שער להכנסתן של דרכי הוויה חדשות ואפשרויות התייחסותיות חדשות. בדומה לכך, רוברט גרוסמרק (2012) תיאר את "flow of enactive engagement", או בתרגום חופשי "שטף ביטויי הפעולה", כנקודת המשען של הטיפול הפסיכואנליטי. כלומר, כאינדיקציה למעשה הטיפולי המתרחש.
כמו גרוסמרק, כותבי המאמר מתייחסים גם הם להיבט שונה של ביטוי בפעולה מזה שלרוב מתייחסים אליו בספרות ההתייחסותית. הדגש המוכר יותר אליו התייחס חלוץ הגישה, אדגר לבנסון (1983), מתמקד בפתרון מצבי enactment על ידי הבנת הדפוסים הבין-אישיים העומדים בבסיסם. על כן, המטרה הטיפולית הנגזרת מכך היא להטיל בהם ספק, לפרש ולהבין אותם, על מנת "לצאת ממצבי ביטוי בפעולה". כמובן, כותבי המאמר מסכימים שמשימת פירוק זו חשובה ומועילה לעיתים קרובות; אך הם מציעים, עם זאת, כי השטף של מעורבות במצבי ביטוי בפעולה, "המימד הממומש" (enactive dimension) של הטיפול האנליטי, הוא לעיתים מחולל ומקדם בעצמו ולשם עצמו, לא רק על ידי עבודה על "יציאה" ממנו. הפונקציה הפרוספקטיבית של ביטוי בפעולה, מתבססת על ההנחה כי enactment מממש ומעורר לחיים לא רק את הקונפליקטים של המטופל, אלא גם את השדה הבין-אישי, וכך הוא מאפשר לו לצמוח ולהשתנות.
בהצעה לפיה enactments הם תוצאה של "דיסוציאציה בין-אישית" וכי כינון של "חופש התייחסותי" הוא מרכזי במעשה הטיפולי, ד. ב. שטרן (2013) הציע כי בדיוק משום שמצבי ביטוי בפעלה "מעכבים את ההתפתחות החופשית של העתיד, פתרונם הוא אחד המעשים המשפיעים ביותר של הטיפול כיוון שהוא משחרר את העתיד של המטופל להתפתח בצורה חופשית יותר מאשר בעבר". כותבי המאמר אמנם אינם שמים דגש על "פתרון" מצבי ביטוי בפעולה, אך הם מדגישים כי גם שטרן בטענותיו בוחר להתבונן על העתיד של המטופל, באמצעות עבודה דרך העבר. לצד זאת, הם מזכירים כי מצבי ביטוי בפעולה אינם רק מעכבים או מתערבים בעתיד, פרספקטיבה המותירה את המוקד הטיפולי בפתרונם או בפעולה טיפולית של "התרת קשר סבוך", אלא, הם רואים במצבי enactment תרגול ואימון לקראת העתיד. כלומר, מדובר ב"עבודה אל עבר העתיד" ולא רק "עבודה דרך העבר".
ההתבוננות החיובית במימד ה-enactment הדיאדי בטיפול הפסיכואנליטי, אותה מציעים כותבי המאמר, מדגישה למה "נועד" ה-enactment, כלומר מה הוא הצד הקונסטרוקטיבי שלו; זאת בדומה להתבוננות חיובית בדפוסי התנגדות או הגנה של מטופלים המזהה בהם אלמנטים משמעותיים לטיפול. דרך המבט על הפונקציה הפרוספקטיבית של יונג, ניתן לראות במצבי ביטוי בפעולה דרך לאלתר משחק או מימוש משותף של אימון ותרגול צורות שונות של מערכות יחסים והתנהגויות.
מנקודת מבט זו, ניתן להגיד כי מצבי ביטוי בפעולה נועדו לפתח ולשכלל התנסויות ודמויות על מנת לממש ולבטא אופציות עתידיות, "עתיד נפשי", כפי שטען סטיבן קופר (2000), שכן אין מדובר בעתיד וודאי אשר עתיד להתרחש במציאות. למעשה, קופר הציע כי באנליזה אנו "משקמים גם את העבר וגם, באופן פרדוקסלי, את העתיד כפי שהוא בא לידי ביטוי בסיטואציה הנוכחית". באופן המתכתב עם כך, האנס לואלד (1962) תיאר כיצד המבנה הנפשי מאורגן במצבים זמניים כאשר האגו מצוי בהלימה עם ההווה, האיד עם העבר והסופר אגו והאגו האידיאלי עם ה"עתיד הנפשי". אכן, על פי המודל הקלאסי, רק עם פתירת התסביך האדיפלי וגיבוש הסופר אגו, הילד מבסס תחושת עתיד. כך, עבור לואלד, הסופר אגו מייצג את אותה פונקציה בנפש האדם עוסקת בעבר כפי שהוא נראה מנקודת המבט של העתיד.
ביחס לרעיונות אלו, ניתן להגיד כי המעבר מהשלב האדיפלי לשלבים פוסט-אדיפליים עשוי להיחשב כדפוס התפתחותי של טרנספורמציה מגורל לייעוד. ג'ודי מסלר דייוויס (2003) הדגישה את האופן בו רואה ההורה (או המטפל) את העתיד הנפשי של הילד (או המטופל), במיוחד בשלב האדיפלי: "האהבה האדיפלית של הורה כלפי ילדו היא הערצה סקסואלית וארוטית מדומיינת. היא מייצרת חזון לפוטנציאלי ההתנהגות הסקסואלית של הילד בעתיד, והיא מתקשרת את אותה התנהגות אידאלית לילד באופן סמוי, כך שהיא מעצימה אותו ושולחת אותו עם הכנה לפרטנרים עתידיים אופציונליים בעתיד האמיתי." הדגש של דייוויס על העתיד מזכיר לנו כי אריק אריקסון הציע כבר ב-1946 כי פתרון התסביך האדיפלי אינו תוצר של חרדת סירוס אלא מסתייע בעיקר על ידי ההדגשה מצד האב את עתיד בנו.
אם כן, מסכמים ארון ואטלס, ביטוי בפעולה הוא אחת מן הדרכים העיקריות להגשמת ייעודנו. בדיוק כפי שפרשנויות בטיפול מפעילות רשמים ודמיון אודות העתיד הנפשי, כך גם מצבי ביטוי בפעולה. מדובר במיני-התנסויות, ניסיונות בין-אישיים אשר מטרתם לבחון, להתאים ולדייק את ההיבטים של ה"אני" בתוך "אנחנו" שונים. כלומר, לדייק את מקומנו כאינדיבידואלים ברפרטואר בין-אישי על מנת להרחיב אופציות בין-אישיות. בטיפול, מצבי ביטוי בפעולה העושים שימוש באובייקטים, ולא רק פרשנותם או פתרונם, מהווים אמצעי יצירתי אשר מאפשר לידה פסיכולוגית או מימוש העצמי. השתתפות לא מודעת במצבי ביטוי בפעולה אינה רק מניעה או מקדמת עתיד נפשי כלשהו, אלא מעצבת אותו בהתבסס על העבר ועל נסיבות ההווה.
שרה החלה טיפול פסיכואנליטי לפני 7 שנים כאשר התלוננה בעיקר על נישואיה ובעודה סובלת מכאבים פיזיים עזים במפרקים אשר הפריעו לה לתפקד. כילדה, שרה הייתה פופולרית ומוקפת בחברות רבות, ובנערותה היו לה מספר בני זוג, אך היא הרגישה כי אף אחד מהם לא הכיר אותה באמת. יתרה מכך, היא חשבה שאם אכן היו מכירים אותה הם לא היו מחבבים אותה כיוון שקיים "משהו רע בתוכה".
תמיד נאמר לשרה בילדותה כי היא ילדה יפה, ואכן נתפסה כאישה יפה על ידי סביבתה, על אף שמעולם לא הרגישה שיש בה משהו מקובל או מושך. היא חשה שהמראה שלה מסתיר את הכיעור הפנימי שלה, אולי באותו האופן בו היא האמינה כי ההשכלה הגבוהה של הוריה הסתירה את הבורות שלהם. אביה היה שופט, ושני הוריה היו משכילים ומצליחים מבחינה חברתית וסוציו-אקונומית. עם זאת, הוריה היו נוקשים במיוחד מבחינה מוסרית, עם נטייה להדגיש סטנדרטים מחמירים של מותר ואסור, נכון ולא נכון, כך שלא היה באפשרותם להכיל הבעת רגשות. היא ידעה כי הדבר ה"נכון" הוא לשמור על נישואיה שכן הוריה לא יקבלו שום התנהגות אחרת. זאת ועוד, היא ידעה כי זה "לא נכון" לבטא שום חוסר סיפוק או ייסורים.
שרה האמינה כי קיים קשר בין כאביה הגופניים לבין הכאב שחשה במהלך 12 שנות נישואיה, בהם חשה שלא רואים אותה וכי היא אינה מסוגלת "להגיע" לבעלה, על אף היותו "בחור טוב". בלילות הייתה מתחמקת ממנו, ולכן הייתה ישנה עם בנה בן ה-3, בעוד בעלה נשאר לבדו במיטתם. שרה הרגישה ביטחון רב יותר כאשר ישנה עם בנה, והרגישה קרובה אליו ואהובה. היא אמרה שהיא מפחדת מהסוף, כאשר המטפלת שלה שבה ותהתה: מהסוף של מה? של הנישואין? של הטיפול? של חייה?
שרה החליטה להתחיל טיפול כאשר כאביה במפרקים הפכו בלתי נסבלים. היא אמרה למטפלת שהיא הופכת להיות משותקת ושהיא דואגת לעתידה. במרוצת השנים של הטיפול, שרה הפכה להיות ברורה יותר לגבי החששות שלה וחוסר שביעות הרצון שלה. לעיתים, שרה השתכנעה כי בעלה, ג'וש, כמו אימה, מתנתק ואינו מסוגל לבטא או אפילו לזהות רגשות, באופן שמונע ומעניש אותה, וכי לעולם לא יוכל להבין או להכיל את התחושות שלה. עם זאת, לעיתים קרובות לאורך הטיפול שרה והמטפלת לא היו בטוחות שכך הדברים במציאות. למעשה, שתיהן ידעו כי ג'וש הוא גם מגונן, יציב, שקול ומעודד אותה לעשות את אשר היא באמת רוצה לעשות. בנוסף, ג'וש האמין כי יש להם מערכת יחסים טובה והיה מחויב לשרה כאשתו וכאם ילדיו, ואף האמין כי היא מגזימה בתלונותיה אודות הבעיות ביניהם. המטפלת הצטרפה לבלבול של שרה – עד כמה הקשיים של שרה קשורים לחוויות הילדות שלה, הן תהו, תוך שימת לב לקווים המקבילים, שכן היא האמינה שגם הוריה מחויבים למשפחה ויציבים אך כי הם לא באמת אוהבים אותה.
לעיתים קרובות, חשה המטפלת כי היא נמצאת בעמדה דומה לזו ששרה חשה מול בעלה; שרה הגיעה לפגישות בזמן, עבדה קשה, שילמה מראש ועדיין, משהו היה חסר. היא הרגישה שיש משהו שהן עדיין לא יכולות לגעת בו, להגיע אליו, כאילו לא הייתה אפשרות לחשוב על מה ש"באמת" קורה בתוך ומחוץ לאנליזה. ככלל, מחשבות ורגשות החלו ונגמרו בכאבים הבלתי נסבלים של שרה. כאשר החלה המטפלת לשים לב לכך שהיא בעצמה אינה מסוגלת לחשוב, היא הפכה מודעת יותר לאופן בו התובנות והאינטרוספקציה של שרה למעשה שירתו באופן מזוכיסטי את רגשות האשמה והקיפאון שלה. שרה החלה את הטיפול עם האשמה עצמית מרובה ובחינה של האופנים בהם היא הייתה למעשה אשמה בחוסר שביעות הרצון שלה מחיי הנישואים. היה קו דק בין תובנות שהגיעה אליהן לבין הפיכתן להאשמות עצמיות. במיוחד בנוגע לכך שהיא לא יכולה לזוז, פיזית, בגלל כאבי הפרקים שלה, ונפשית, כיוון שהייתה לכודה בעמדה מזוכיסטית. היא, ובהתאם גם הדיאדה האנליטית, היו משותקות.
עם התמקדות בכאב של שרה, ניסתה המטפלת לתפוס כל מבט אל העתיד מצדה או מצד שרה. זה לא היה אפשרי כי העתיד נראה ריק. לא היו שום סיטואציות דמיוניות אודות מה שרה הייתה רוצה שיהיה בעתיד – בתוך או מחוץ לטיפול, בתוך או מחוץ לחיי הנישואין שלה. שום פנטזיה לגבי ליצור משהו חדש עם בעלה או עם המטפלת, אפילו לא פנטזיה אסורה לגבי להיות עם גבר אחר, שאולי יכול לאהוב אותה כפי שהיא הייתה רוצה או צריכה. לעיתים, חשה המטפלת כי שרה מבצעת התקפות על החיבורים (ביון, 1959) בין אובייקטים, רעיונות, רגשות ואספקטים שונים של האישיות שלה, כמו גם של האינטראקציה ביניהן. אותה התקפה על החיבורים שמרה עליה מקוטעת, מפורקת וללא יכולת לחלום או לחשוב, ועל כן גם ללא יכולת לזוז, להשתנות או ללמוד מחוויות (ביון, 1959).
בחדר הטיפולים עם שרה, ה-reverie של המטפלת כלל חיים מלאי אור, ילדים, מוזיקה, אוכל ואף מחשבות מיניות אשר שרה התנערה מקיומן בקרבה. המטפלת תהתה באם reverie זה, אשר היווה מבחינתה נטישה של שרה, היה הדרך שלה לשמור על עצמה חיה כשהיא איתה, כדי להקל על הכאב. בנוסף, היא תהתה באיזה אופן הן היו מקושרות לתהליך אשר שרה עברה. כלומר, באיזה אופן היא חלמה את חייה של שרה, את חייה שלה ואת העתיד.
בשלב זה בתיאור המקרה, אטלס מציינת כי ככלל, היא רואה ב- reverie כשייך לא רק לה, כאינדיבידואל, אלא כמהווה חלק מתהליך משותף, אשר מתקיים בשדה הבין-אישי. במובן זה, היא הבינה את ה- reverie שלה בטיפול עם שרה כיצירה משותפת שלה ושל המטופלת, והניחה כי מדובר בשטף של תקשורת לא מודעת ביניהן, המחברת אותן האחת אל השנייה. היא הבינה כי חלמה עתיד, ובדיוק כאשר החלה לחבר בין reverie זה לבין הפוטנציאל של שרה לזכות בחיים מלאים, שרה הודיעה שבכוונתה לסיים את הטיפול. שרה לא הייתה מוכנה לדבר או לעבד את החלטתה הדרמטית בטיפול, והמטפלת נותרה עם התחושה כי חלמה משהו אשר שרה הייתה חייבת "להתקיף", לחתוך, כך שלא תוכל להתרחש שום טרנספורמציה.
באותו הזמן, המטפלת לא ידעה כי ה-enactment הבא לידי ביטוי ביניהן מהווה צעד קדימה עבור שתיהן ולא עוד שחזור של התקפה הורסת או שיתוק. במחשבה פסיכואנליטית קלאסית יותר, המטפלת הסיקה כי הפסקת הטיפול היוותה מנגנון הגנה של התקה, ובאופן ספציפי הניחה כי שרה מנתקת איתה כל מגע באופן פתאומי כביטוי למה שהייתה רוצה לעשות מול בעלה, אך איננה מסוגלת להתמודד עמו. כך, במקום זאת, בחרה לסיים את הטיפול שלה.
במידה מסוימת, ראתה המטפלת בטיפול שחזור של אותה חוסר חיות וחוסר תקווה של נישואיה של שרה. היא שאלה את עצמה, האם ייתכן כי הסיבה לכך ששרה לא רוצה לשוחח על ההחלטה לסיים את הטיפול אולי קשורה לקונפליקט המתרחש ביניהן או להימנעות מצידה? כלומר, האם גם לה יש חלק לא מודע בכך? האם יש לה איזה הקלה בכך ששרה עוזבת כיוון שקשייה דומים מדי לאלו שהיא חווה בנישואיה שלה? כל אותן מחשבות עלו מתוך ניסיון להבין אילו יחסי אובייקט משוחזרים, מה צריך להיחשף ועל מה צריך לעבוד.
לחלופין, כותבי המאמר מציעים כי מה שלעיתים נדמה כהשתתפות משותפת באירועי עבר משוחזרים, "הקצה המובל", יכול מנקודת מבט אחרת להיתפס כ"קצה המוביל", להוות התפתחות חדשה בתהליך טרנספורמטיבי בטיפול. לפיכך, לכל תהליך טיפולי של ביטוי בפעולה קיימות משמעויות נסתרות או לא מודעות, כפי שניתן לראות בהמשך תיאור המקרה של שרה. אך המטפלת לא יכלה לדעת זאת שכן לעיתים, ואולי לעיתים קרובות, רק העתיד יכול ללמד אותנו אודות משמעויות העבר.
לאחר 6 חודשים, שרה התקשרה למטפלת וביקשה לחדש את הטיפול. "עזבתי", היא אמרה, ולאחר רגע הבהירה "אני לא מתכוונת לטיפול. עזבתי אותו. מיד אחרי שסיימתי את הטיפול, עזבתי את ג'וש". רק שנים לאחר מכן הבינה המטפלת את אותה הפסקה בטיפול כמצב של ביטוי בפעולה. שרה לא עזבה את הטיפול כמנגנון הגנה או התנגדות גרידא, אלא כדרך להתכונן לקראת עתידה, להכין עצמה לסוף נישואיה; לעזוב את בעלה ולהתחיל חיים חדשים, עם אהבה חדשה, תקוות וחלומות.
ההבנה הקלינית אשר מציעים ארון ואטלס מתייחסת בתיאור מקרה זה לכך שהקטיעה בטיפול לא הייתה רק מהלך הגנתי. אלא, היה מדובר למעשה במהלך אדפטיבי, חיובי, מועיל ותומך, לפחות בהיבטים מסוימים. באמצעות מהלך זה, ביצעה שרה צעד ראשוני במעבר מפסיביות ושיתוק אל עבר אקטיביות והחלטיות. זו היא טרנספורמציה הדרגתית מהיותה לא מסוגלת לחלום, עם ביטוי עצמי קונקרטי אשר כולל התקפות על חיבורים מנטליים ועל מפרקיה, אל עבר פיתוח יכולת לבצע חיבורים ולדמיין את עתידה. היא עשתה זאת באמצעות שימוש בנפש המטפלת על מנת לבצע טרנספורמציה; להפוך את ביעותי הלילה שלה לחלומות.
המחברים לוקחים בחשבון את האפשרות לפיה ה-enactment שהתרחש בטיפול לא היווה רק תרגול לקראת עתידה של שרה אלא היה למעשה יצירה משותפת אשר היוותה גם תרגול לקראת עתיד המטפלת, אשר עזבה את בעלה מספר חודשים לאחר מכן. במובן זה, שרה והמטפלת יצרו יחד מצב בו הן גילמו את התקוות והאפשרויות הדומות והשונות של עתידן. בניגוד למונח "acting out", אשר התפתח בקונטקסט של "פסיכולוגיה של אדם אחד", מושג ה"ביטוי בפעולה", התפתח והשתכלל במודל דו-כיווני הרואה בפסיכולוגיה כשייכת לדיאדה הטיפולית. כך, כותבי המאמר מאמינים כי מצבי ביטוי בפעולה מהווים הבניות משותפות גם כאשר נראה כאילו מדובר ב-acting out מצד המטופל בלבד; כפי שניתן היה לחשוב על רצונה של שרה לסיים את הטיפול. לדידם, המטפל תמיד שותף בעיצוב לא מודע של עתיד המטופל, אך ההנחה לפיה יש באפשרותו לדעת מה היא אותה תרומה היא אשליה. שכן, הלא מודע של המטפל לא פחות סבוך מזה של המטופל. מה שנראה לעיתים כמבוי סתום, הפרעה, קיפאון או דריכה במקום, יכול בפעמים אחרות, מנקודת מבט אחרת, להיראות כהתקדמות ואף טרנספורמציה.
ספרות רבה נכתבה על ההיבטים התרפויטיים של מצבי ביטוי בפעולה בטיפול, אך אלו נשענים בעיקר על פתרונם ועל יציאה מהם. כותבי המאמר הנוכחי מציעים כאמור גישה שונה, לפיה גם אם איננו מבינים לעיתים כיצד פועלים מצבי ביטוי בפעולה, עצם קיומם מאפשר תהליכי טרנספורמציה שאינם נובעים מפתרונם. מצב של ביטוי בפעולה, כמו כל דבר אחר אשר קורה בין מטפל למטופל, עלול להיות מגביל ולא מועיל, אך הוא עשוי להיות גם מפתח, מרחיב, מאפשר צמיחה ומחולל. על כן, על המטפל לבחור לחפש משמעויות נסתרות ודינמיקות בלתי מודעות בדיאדה, על מנת ליצור תמונה מתמשכת של 'מימד הביטוי בפעולה' בטיפול, תוך שהוא אוחז בפרשנות חיובית ומחוללת של ייעוד.
בשלב זה מזכירים המחברים כי לא ניתן לדון בסופים ובסיומים לאורך האנליזה של שרה, או בעתיד שלה, מבלי לשים לב לנטייה להזניח לעתים קרובות מדי את התפקיד של ציפייה למוות. כאשר דנים בלא נודע ובעתיד, הרי שתמיד קיים דבר אחרד ודאי בעתידו של כל אדם – המוות כמובן. כותבי המאמר טוענים כי מפתה לעבוד עם מה שאנו חושבים כי אנו יודעים, קרי עם העבר. יחד עם זאת, יש חשיבות לעבודה עם מצבי ביטוי בפעולה כציפייה לעתיד לא בטוח, אשר עשוי להתמלא בהבטחה ותקווה, אך באופן בלתי נמנע הוא גם ידוע, וטומן בחובו כאב ואובדן. לכן, הפונקציה הפרוספקטיבית בהקשר זה, מכילה בתוכה גם את האור וגם את החושך, גם את האימה וגם את התקווה. הכרה בבורות שלנו אודות עתידנו, כמטפלים וכמטופלים, מהווה היבט חשוב ומשמעותי בפגיעות המשותפת שלנו אשר נמצאת ביסוד האתוס הפסיכואנליטי.
לסיכום, כותבי המאמר מציגים גישה לפיה מהותי עבור מטפלים לאמץ הסתכלות חיובית ופרוספקטיבית על מצבי ביטוי בפעולה בטיפול, אשר עשויים להיות מובנים כניסיון הכי טוב של מטופלים לפתח לעצמם עתיד נפשי. יחד עם זאת, לצד החשיבה הפרוספקטיבית, חיונית גם החשיבה הרטרוספקטיבית. לחשוב באופן פרוספקטיבי גרידא, משמעו לנטוש כל חיפוש אחר סיבתיות או התבוננות המכירה בשחזור. נטישה זו עלולה לא לאפשר לאגרסיות או קונפליקטים לצוף בטיפול, ולהוביל לאימוץ גישה נאיבית המבטאת אופטימיות אוטופית. על כן, יש להתבונן ב-enactment בצורה דואלית – יש לקחת בחשבון את הרכיבים הנפשיים עליהם מצבי ביטוי בפעולה מגנים, להתבונן במה שהם מאפשרים להימנע ממנו, לזהות את הדינמיקה שהם משחזרים ולהתחקות אחר הקצה המובל שלהם; כמו גם לשאול איזו מטרה הם משרתים, מה האם מאפשרים להשיג וכיצד הם מכינים אותנו לקראת העתיד, תוך התחקות אחר הקצה המוביל שלהם.
בדיוק כפי שניתן "להיתקע" במצבי ביטוי בפעולה, כאשר לא ניתן לעבוד דרכם או מעבר להם, כך ניתן גם להימנע מלהיכנס או להיכנע למצבי מימוש בפעולה מחוללים ותרפויטיים. לעיתים, יכולים מטפלים לפרש מוקדם מדי את הדרך החוצה ממצבי ביטוי בפעולה אשר היה עדיף לשהות בהם, "לחיות בהם" ולשכללם במשחק האנליטי. בדיוק כפי שכמטפלים אנו נדרשים לבחון עד כמה נעשה בנו שימוש כאובייקטים באופנים משחזרים או מקדמים, כך יש להתבונן במצבי ביטוי בפעולה, כמשחזרים ועובדים דרך העבר מחד, אך גם מובילים ומכוונים לקראת העתיד ולקראת מעבר מאובייקט של גורל לסובייקט של ייעוד.
מתמחה בפסיכולוגיה קלינית. מחקר התזה שלה התמקד בהשפעת התערבות מבוססת מיינדפולנס בקרב חולות אוטואימוניות.
Aron, L., & Atlas, G. (2015). Generative enactment: Memories from the future. Psychoanalytic Dialogues, 25(3), 309-324.
