מיכל ניר
"אני לא יכולה לחשוב על סקס, זה כל כך רחוק ממני, דוחה, נשכח, אפילו בעלי כבר פחות זוכר את זה. הוא יכחיש, כי הוא גבר, אבל למי יש כוח? לא נורמלית השנה הזו. אני לא יודעת איך נחזור לסקס אחרי הקורונה. כל החברות שלי כמוני, שכחנו מזה..." (ש', מטופלת)
הצורך במגע בכלל ובמגע מיני בפרט, בתחילת המגיפה, הושפע רבות מאיסורים חיצוניים ופנימיים. הדאגה שהושמעה באזורים מסוימים בשיח הטיפולי, מפי מטפלים ומטופלים גם יחד, הייתה שהוא יודחק ו"יישכח", כך שבתום המגפה ניוותר עם זוגות רחוקים ונמנעים, החווים קושי למצוא את הדרך חזרה ולהתרגל האחד אל השנייה שוב. זוגות ויחידים שהגיעו אליי לקליניקה בשנה האחרונה, סיפרו כי חיו בתחושת חוסר וודאות אשר יצרה מועקה והקשתה על היכולת להחזיק יחסים זוגיים, התחלתיים וממושכים כאחד. בין סיפוריהם השונים, עברה כחוט השני ההרגשה כי התשוקה נסוגה או מסתתרת, יורדת למחתרת.
אכן, נראה כי אמצעי הזהירות הבריאותיים המרובים בתקופת הקורונה הקשו על חיי המין של זוגות, ובאופן ניכר יותר על חיי המין של זוגות אשר אינם חיים יחד (Turban, Keuroghlian, & Mayer, 2020). דומה כי החזרה ל"דייטינג" ולמגע מיני לאחר שנה זו, כרוכה בהתגברות על מנגנוני חשדנות, שמירה עצמית, הורדת רתיעה והתרחקות (נותר רק לראות האם באפליקציות ההיכרויות יוסף סעיף: "התחסנת פעמיים?"). במהלך השנה כתבתי על מגע בכלל ועל מגע מיני בפרט (ניר, 2020א) בהקשר למצב אקוטי בו אנו נאלצים להתרחק, להימנע ממקור חום ולצמצם את האינטימיות. אך חזרה למיניות אינטימית לאחר שנת הקורונה, על הריחוק החברתי והכניסה המרובה לבידודים שהיא כללה, שונה במהותה משמירת התשוקה המינית בימים כתיקונם.
לפיכך, במאמר הנוכחי אבקש לטעון כי בתקופת הקורונה התשוקה של רבים מאתנו הסתתרה ואציג דרכים שבעזרתן אפשר לעורר אותה, תוך החזקה בתקווה שניתן יהיה להחזיר אותה לקדמותה, או למצוא דרכים אחרות ושונות להותירה במרחב הזוגי. זאת, מתוך אמונה והכרה כי למיניות ולתשוקה תפקיד חשוב בחוסן הזוגי והאישי. במאמר נתבונן בתחילה על המעבר שהתרחש ביחס לתשוקת הזוג והמטפל כאחד, מעמדה אקוטית-הישרדותית אל עמדה כרונית, בצל מציאות קורונה ממושכת, נבחן את התהליכים שהביאו להסתתרותה של התשוקה ולשינויים בביטוייה בקליניקה, וננסה לשאול כיצד ניתן למצאה וליצור אותה מחדש על מנת שזוגות יוכלו לשחררה מן הקיפאון, לעבור טרנספורמציה ולהמשיך בחייהם בשמחה, חדווה ומשיכה.
עולם המחקר ניגש לבחון כיצד השפיעה המגפה העולמית על היבטי התשוקה והמיניות של בני האדם (Arafat, Alradie-Mohamed, Kar, Sharma & Kabir, 2020; Lopes, Vale, Vieira, da Silva Filho, Abuhid & Geber, 2020 ). קיימים מחקרים מועטים אשר בדקו את השפעת הסגר במגיפת הקורונה על מיניותם של זוגות, אך הן במחקר שנערך באיטליה (Panzeri, Ferrucci, Cozza & Fontanesi, 2020) והן במחקר שנערך בהודו (Banerjee & Rao, 2020) ניתן לראות כי למגיפה בכלל ולסגר בפרט השפעות שליליות על שביעות הרצון המינית, על התשוקה ועל המשיכה המינית, בקרב כלל הזוגות. מגמה זו הייתה בולטת יותר בקרב זוגות אשר חיו יחד ללא נישואין ו/או מחויבות גבוהה, כמו למשל זוגות בפרק ב' עם ילדים שאינם משותפים.
ההשפעות השליליות על התשוקה המינית, כללו עלייה בתחושת האשמה ובתחושת המתח הנפשי שנלוו למגע מיני (Panzeri et al, 2020; Banerjee & Rao ,2020), כמו גם עלייה בשכיחות יחסי המין, עם ירידה מובהקת באיכותם, הכוללת נטייה לסקס מנותק – יחסי מין אשר מערבים גוף בלבד, ללא הנכחה רגשית וללא תחושת שייכות ואינטימיות (Yuksel & Ozgor, 2020). וכאן למעשה טמונה המורכבות, כי מיניות מושתתת על גירוי חושי ואינטימי, וכשזה מופחת ונעדר, קיים פחות גירוי מיני ונוצרת לולאה של משוב שלילי (Lopes et al., 2020). בנוסף, נרשמה עלייה בכמות הבגידות, עם ירידה ביכולת לשיקום הזוגית מהן, כאשר הגדרת הבגידה כוללת גם "בגידות אינטרנטיות נטולות מגע" (Gordon & Mitchell, 2020).
"סנוניות" מחקרים אלו נעדרות בשלב זה פרספקטיבה של זמן, אך הן מסמנות מגמה הכוללת ירידה מתמשכת ביכולת ההכלה ועלייה בקושי הרגשי סביב מגעים אינטימיים בעקבות השהייה הממושכת של זוגות ב"סיר לחץ" זוגי ומשפחתי, וצמצום הפעילות הזוגית המגוונת. יחד עם זאת, המחקרים נעשו ב"זמן אמת", ולכן הם מודדים בראש ובראשונה את התופעה הנצפית תחת אתגרי התקופה. באופן טבעי, אין במחקרים הללו התייחסות ליכולת הזוגית לשקם את אובדן התשוקה, או הסתתרותה, לאחר שוך המגפה.
ο "פצעים ונשיקות": זוגות ללא יחסי מין וללא מיניות
ο מגע בימי קורונה
ο חיבוקים שבורים: סודות ושקרים בחדר המיטות
כמו בשיר "שוב" שכתבה דפנה עבר הדני, ההתרגלות האחד אל השנייה דורשת תהליכים אישיים וזוגיים מורכבים. המרחב הזוגי, בעיקר אצל זוגות ומשפחות עם ילדים קטנים, עבר שינויים מאסיביים בשנה זו. שהות אינטנסיבית במרחב הבית עם המשפחה הגרעינית, כניסה ויציאה מבידודים המלוות בחרדה וצמצום (כובשי-אלדן ובינג, 2020), איסורי מגע מתמשכים, עולם ההיכרויות של הפנויים שעבר מהפך והגבלת הניידות – כל אלו בוודאי השפיעו על האופן שבו אנו מתנהלים במערכת אינטימית, חווים תשוקה, ויוזמים ומתחזקים מגע. נכון, גם בתחילת המגיפה היו מצבים כאלו, אך מינונם היה נמוך יותר והם לוו בתקווה של זמניות וארעיות המגפה. קיווינו שהאפיזודה תהיה קצרה ושנחזור לחיים נורמטיביים במהרה, גם בתחום המיניות. אך ככל שהשנה התקדמה, גילינו שהתבדינו וכי חוסר הוודאות בגבולות הזמן, והשפעותיו על התשוקה, גדולים משחשבנו.
נועה (שם בדוי) סיפרה ששלושה מתוך חמשת ילדיה חלו בקורונה, האבא גם, רק היא לא. לרגעים היא התפללה שגם תידבק ותוכל לשקוע לנמנום ולחולי. כשכולם הבריאו בהדרגה ויצאו מן הבידוד, נכנס הסגר. הדחיסות יחד בבית במשך חודשים ארוכים עם הילדים, באותו המרחב, כאשר מרכז ההוויה נע סביב צרכים בסיסיים של תזונה, שינה ובריאות, דחקה את התשוקה הצידה. מרחב הגוף הפך לתפעולי, קונקרטי והישרדותי. ברגעי חסד נדירים, היא ובעלה הביעו געגוע אל גופם, שידע פעם עונג, שקט ורווחה, אותו גוף אשר שרוע לידם מול הטלוויזיה כרגע, אך באופנים אחרים. התשוקה נשכחה, נחבאה, ונתפסה כשייכת לגיבורי הסדרה העכשווית בנטפליקס בלבד.
בדומה לתיאוריה של נועה, שממחישים כיצד העיסוק בהישרדות עשוי להוביל לאובדנה של התשוקה, מצאתי עצמי עדה בקליניקה לתהליכים מצטברים של תנועתיות בין שני קצוות, כמטוטלת: בצד אחד, אובדן היצר והעיסוק בהישרדות ובחרדה; בצד השני, בקצה ההדוניסטי-נהנתני, הכחשת החרדה מהנגיף והתעלמות מן האיום. תנועת המטוטלת הייתה ניכרת גם בקרב אותם מטופלים עצמם, אשר נעו מקצה לקצה בין פגישות או אפילו באותה הפגישה, וגם בקרב זוגות, כאשר כל אחד מהם התמקם באחד מן הקצוות זה כנגד זו. לעיתים ההתמקמות הרגשית אל מול האיום, אם בחרדה ואם בהכחשה, לא אפיינה את נטייתו של המטופל טרום עידן המגפה.
היכולת להכיל התרחקות זוגית ומינית אותגרה ונמתחה לא אחת בשנה החולפת, עד אין קץ. מדי פעם בפעם, המטוטלת החלישה את נדנודה ונטתה לעצור על מעגלי אדישות, אפתיות וייאוש. אני נטיתי להבין את היחלשות התנועה כמנגנון של מנוחה – אתנחתא לאסיפת אנרגיית חיים מחודשת לקראת ניסיונות ההתקרבות, אך לעיתים היה נראה כי מדובר ב"נפילת מתח". מרחב הביניים (ויניקוט, 2004) – בו מתחיים זיכרונות, געגועים, מיניות ואיכויות של מגע – נשחק. במקומו, התגנבה אצל רבים, יחידים וזוגות, תחושת ייאוש סביב החוויה כי אין אפשרות לשנות ולשלוט במציאות.
ב"אבל ומלנכוליה" (פרויד, 1917), יצר פרויד הבחנה חשובה בין המתאבל, העובר תהליך בריא של הפנמה על שאבד, לבין המלנכולי, אשר מזדהה עם האובדן ומפנים אותו, עד שהוא פונה כנגדו. פנייה אשר מובילה אותו לבטא חמת זעם כנגד מושא התשוקה שאבד השוכן בתוכו כאובייקט מופנם. ניתן להשאיל ניתוח זה שערך פרויד בדבר אובדן אובייקט אהוב גם למקרה של אובדן התשוקה. כלומר, התשוקה עברה שינויים ודיכוי אצל רובנו בשנה האחרונה, אך הסוגיה המעניינת היא האם פרט מסוים בחר להתאבל על אובדנה, תוך שהפנמתה אפשרה לו להיזכר באיכויותיה ובדרכים להגיע אליה; או לחילופין, האם בחר להתאבל תוך שהוא נוטר לה טינה על לכתה ומאבד את האמונה בשובה?
ברצוני להציע כי אנשים אשר מתאבלים אבל בריא אמנם כואבים, אך הם מכילים את התהליך ומאמינים כי עם החזרה לתפקוד (כפועל יוצא של התנעת מסגרות החינוך, העבודה והתרבות, לצד פרויקט החיסונים) התשוקה תשוב ותתרחש התרגלות מחודשת. בניגוד לכך, אצל חלק מן האנשים, אובדן התשוקה עשוי להוביל לאבל כרוני. אצל אנשים אלו גלי התקווה והייאוש של השנה החולפת, אשר התרחשו סביב השתנות בוקר וערב של ההנחיות החיצוניות, פרמו את דפוסי האינטימיות ודפוסי המיניות, והובילו לתקיעות מלנכולית ביחס למימד התשוקה.
יעל ורן (שמות בדויים) עובדים בהייטק. השגרה שלהם כללה נסיעות רבות לחו"ל כשכל פעם אחד מהם נשאר בארץ עם הילדים. השנה האחרונה גרמה לכך ששניהם שהו באותו מרחב, בלי הוויסקי מהדיוטי-פרי ובלי אספקה של אספרגוס טרי לא בעונה. רן גילה איך יעל "תולשת גבות", ויעל לעומת זאת גילתה איך הוא נראה בשירותים כאשר הדלת פתוחה. שניהם גילו שהמציאות שבה הם נאלצים לשאת זו את נוכחותו של זה באופן יותר אינטנסיבי, מכרסמת בהשתוקקות שלהם האחד אל השנייה. בעבר, המרחק נתן להם מרחב התאווררות נדרש וגעגוע שסייעו לשמר את התשוקה. בשנה האחרונה הם מצאו את עצמם מאבדים בתהליך הדרגתי את הגבול העדין שאפשר לרומנטיקה ביניהם להתקיים.
ב"מסתורים נפשיים" מתאר שטיינר (2017) אזורים הגנתיים של שקט יחסי ונטרול של מתח, המאפשרים לאדם להסתתר ממבטו של האחר כאשר הוא נתפס מאיים. הוא כותב: "הצורך בנסיגה זמנית זו אינו קשה להבנה, אולם אצל מטופלים שפונים למסתור נפשי עניין של הרגל, בהגזמה וללא כל הבחנה..." (עמ' 29-31). כלומר, שטיינר מציין כי לכולנו הנטייה לסגת באופן זמני אל אזורים הגנתיים, אך בקצה הפתולוגי, המסתור הנפשי משמש כמבצר קבוע, בו האדם מתבצר ללא תלות בגורם המאיים המבקש להיכנס.
ההקלה שמספק המסתור הנפשי מושגת במחיר של בידוד וצמצום מגע, "קפיאה על השמרים" ופגיעה ביכולת לראות את האחר. היציאה מן המסתור עשויה להיות מלווה בחרדה ובחוויה של היות חשוף ונצפה על ידי האחר. אצל יעל ורן, היעלמות המסתור שאפשרו הנסיעות המרובות לחו"ל, הותירה אותם חשופים זה למבטה של זו וזו למבטו של זה. בידוד מן הגוף המיני והיצרי ודיכוי התשוקה, הפכו להיות חיץ חדש שמאפשר שוב להסתתר ולהשיג הקלה, במחיר הכואב של בידוד וצמצום מרחבים.
בשירה של לויט, תחושות זוגיות של היעדר קו הפרדה המנטרל את התשוקה, מודגשות בעירום אשר הופך לפלדה. דווקא הקרבה האינטימית, העירומה, לא מאפשרת חדירה. בשפתה של אסתר פרל (2007), "כאשר אינטימיות קורסת והופכת למיזוג, לא מדובר בהעדר קרבה, אלא בעודף קרבה החוסם את התשוקה". היעדר ההפרדה אשר מחבלת בתהליך בריא, מודגש גם אצל שטיינר (2015) אשר מרחיב בספרו "לראות ולהראות" על מצבים בהם נעדרת היכולת לחוות אובדן. לדבריו, כאשר מתקיימת הזדהות חזקה עם אובייקט פנימי הרוס, אשר אליו האדם מחובר ברגשות הדדיים של אשם וטינה, היכולת לעבד את האובדן באופן מיטיב נפגעת.
שנה מפרוץ המגפה, אני פוגשת בקליניקה יותר ויותר זוגות אשר הקרבה העודפת, נטולת החיץ, ללא קו ההפרדה, הובילה אותם למבוי סתום ונעדר תשוקה אינטימית. הם עברו מעל גלי האשם והטינה אל עבר יחסי הישרדות יום-יומיים, מלאים במרמור הדדי כלפי האובייקטים המופנמים. כאבים ראשוניים ניעורו והיעדר ההפרדה הקשה על היכולת להתאבל על אובדן התשוקה בצורה מיטיבה. נותרה מלנכוליה.
יחד עם זאת, יש לציין, לא אצל כולם אובדן התשוקה הוא מלנכולי ותקוע. הפנטזיה להימצא (ויניקוט, 1963) עומדת אצל רבים בשירות השבת התשוקה, או לכל הפחות בסתירה לכוח הדוחף להסתרתה. ניתן לראות אצל חלק מן המטופלים מאבק איתן בין דחפי ההישרדות, המושכים אל עבר תפקוד יום-יומי וקונקרטי, נעדר תשוקה, לבין הגעגוע העז לקרבה אינטימית ומינית העולה ומהדהד בקרבם, כמו מחפש אחר התשוקה החבויה. על פרדוקס זה כתב ויניקוט (1963): "כנגד הזכות לא לתקשר, מתוך הגרעין הפנימי ביותר שלי, בקעה מחאה נגד הפנטזיה המפחידה של היותי מנוצל עד אין קץ..." (עמ' 236). ייתכן כי חווית הניצול עליה דיבר ויניקוט, קשורה למושג החודרנות או ההפרה (Impingement), המתאר מצב בו המציאות חודרת בצורה כוחנית ולא מותאמת להוויה. ייתכן שהמגפה, איסוריה והעדר הפרטיות, שחקו וניצלו משאבים רגשיים ומיניים אותנטיים של רבים, תוך שלעיתים הביאו להתעוררותה של מחאה פנימית הקוראת תיגר על ההוויה ההישרדותית ויוצאת להשבת התשוקה.
כאנשי טיפול, כולנו לומדים כי העברה ויחסי העברה נובעים מן העולם הפנימי. יחד עם זאת, קשה לתאר כי שינוי כה גורף ודרמטי במציאות כמו מגיפה עולמית, לא משפיע עלינו כלל. בהתבוננות האישית שלי בתהליכים אלו, אני עדה להקצנה בסוגי העברה. מן הצד האחד, עלייה בהעברה האימהית וירידה בהעברה הארוטית. יותר ויותר מטופלים "שמים" אותי בצד האימהי, המכיל, המרגיע ומחזיק את התקווה, עם מיעוט בהיבטים ארוטיים. בשנה האחרונה אנו נושאים "ילדים רבים" אשר משוועים להחזקה לאורך זמן. בהתאם לכך, בהעברה הנגדית, מודרכים משתפים אותי בתחושת כבדות ועייפות מצטברת. בנוסף, ייתכן שהתשוקה מסתתרת גם אצלנו כמטפלים ומובילה להיענות יותר "אמהית" מצידנו תוך שגם אצלנו הליבידו התדלדל. מן הצד השני, אצל חלק מן המטופלים ניכרת עלייה ברמת ההשלכה הארוטית. מעין היאחזות והצמדות באנרגית החיים של המטפלת – "תני לי קצת מהמיניות שלך ובכך תחיי ותצילי אותי".
לכאורה, נשארת לנו המטפלים אחת מבין שתי אפשרויות: או להיחוות כיצורים מיניים "יודעי סוד", או כיצורים אימהיים עם רחם דמיונית אינסופית. הפיצול בין שני קצוות ההעברה הללו, מאפיין לטעמי גם את התארכות השנה האחרונה. ככל שהתארכה השנה והסגרים שיבשו את חיינו, ההחזקה הטיפולית הפכה קשה ומאתגרת. קיים הבדל גדול בין החזקה קצרת טווח בעת משבר, לבין החזקה מתמשכת, בעלת תהפוכות ונעדרת סימון סופי. פריעת סדרי החיים ופרימת כללי ההחזקה בעידן הקורונה (מעבר מקליניקה לזום וחזרה, שינוי שעות טיפול עבור זוגות צעירים עם ילדים בבית) יצרה בקרב כולנו הפרה של סדרי המיניות האידיוסינקרטיים.
תום (שם בדוי) הגיע למפגש עם חוסר שקט ניכר. מהיכרות עמו, ידעתי שמשהו מתחולל בעולמו הפנימי. לאחר כמה דקות שבהן היה סוער מבפנים, אמר: "אני לא יכול יותר, מאיה לא שכבה איתי כבר 3 חודשים. היא אומרת שזה בגלל הסגר והילדים והכל. אני אומר לך שהקורונה נפלה עליה משמיים, יש לה תירוץ. את חייבת לגלות לי, איך אתם המטפלים המיניים יודעים להתגבר? מה למדתם שעוזר לכם עכשיו?".
הרגשתי לחץ רב מצד תום, לספק תשובה. בהעברה הנגדית שלי, חשתי חודרנות ומעט בהלה. מחשבה מלחיצה "טסה" במוחי, שהדלת בקליניקה נעולה ושנינו בפנים. נשמתי עמוק והזכרתי לעצמי שהוא מבוהל, זועם על אשתו, על המגפה, ועליי – "יודעת הסוד" שלא משתפת אותו. חשבתי כי הוא מרגיש אולי מושפל ונחות מול "המטפלת המינית" שלו. נזכרתי שכילד הוא חי באווירה שלמבוגרים יש סודות, מרתקים ומסוכנים, שאסור לו לדעת עליהם. אמרתי: "תום, כולנו במצב דומה, אין איזה סוד או קסם. כולנו ביחד בסגר".
משהו בדבריי הרגיע אותו. הוא נשם ועבר לדבר באופן המוכר והרגיל. לא היה לי מושג מה בדיוק נתן הרגעה, האם הנורמליזציה שבאמירה כי כולנו בעת הנוכחית חווים שינויים בחיי המין שלנו? האם המענה הישיר, בניגוד להוריו בילדותו, שהיו שולחים אותו בזעם לחדר? הזעם חלף, הפגישה המשיכה, אך חשתי כי המצוקה הרבה שהיה נתון בה ועוצמת ההעברה כלפיי, לא אפיינו את רוב תהליכי העבודה המשותפת שלנו.
כאשר חזרתי להתבונן באינטראקציה זו עם תום ממרחק הזמן, עלו בדעתי דבריה של מקדוגל (2020): "הסיכון להיווצרות סומטיזציה גדול יותר עבור כולם כאשר ישנה עלייה חריגה בכמות הקונפליקטים הפנימיים או הלחצים החיצוניים... כולנו מועדים לסומטיזציה כאשר הנסיבות הפנימיות או החיצוניות גודשות את המיכל שמספקות ההגנות הרגילות שלנו נגד כאב נפשי וההתרגשות מציפה, או מתישה, את הדרכים בהן אנו מורגלים לפרוק חוויות רגשיות מלחיצות" (עמ' 163). בשפתה של מקדוגל, הדרכים של תום, כמו גם של מטופלים אחרים בשנה האחרונה, מוצפות ומותשות. המיכל שלו גדוש ודומה כי נפרמה הרקמה בינו ובין אשתו, כאשר בין שניהם נותרת רק המגיפה. תום היה זקוק לי כדי להכיל את הגודש שהמרחק הזה יצר. בעת הזו, עלינו לשאת בתוכנו מנעד רחב ביותר של קצוות העברה. זו היא תקופה שבה הטלטלות המתרחשות בין ייאוש לבין תקווה ניכרות באופן עוצמתי ביותר בעבודה הטיפולית.
מאמר זה עומד בפני עצמו אך בו זמנית, מהווה חלק מטרילוגיה בנושא מיניות בימי הקורונה. בתחילה, ביקשתי לתאר את התמורות שהתרחשו במרחב המגע הזוגי בעקבות המגיפה (ניר, 2020א). בהמשך, ביקשתי להתבונן גם במיניותם של יחידים בתקופה זו ובמתרחש במסגרתה (ניר, 2020ב). כעת, ביקשתי לבדוק האם כל אותם שינויים שהתרחשו אצל זוגות ויחידים הפיכים? האם ניתן להשיב את אותה התשוקה שנדמה שהסתתרה?
על כך אני עונה, "משביעו רעב ומרעיבו שבע" (סנהדרין ק"ז, ע"א) – כך גם במיניות. המיניות והתשוקה פוחתות ככל שמתקיים פחות מגע מיני, ומתגברות ככל שממשיכים להזין ולתחזק אותן. בתקווה שכעת הקורונה מאיימת פחות, החרדה מפניה פוחתת, לפחות אצל חלקנו, ועוצמת הלא נודע מתמתנת בהדרגה – יש לגשת למלאכה ולהתניע את התשוקה. הקורונה עדיין כאן, אך היצריות וזיכרון העונג שבמגע המיני, הם כוחות וגורמי חוסן שיש לסייע להם לעלות ולצוף אל פני השטח.
החזרה והחייאה מחדש של תשוקה לאחר שנה כה קשה לרוב מייצרת תחושה מוזרה, גוף עם גוף בתחושת מוכרות-זרות. היכולת להחזיק במרחב המעברי את זיכרון התחושות של המגע המיטיב, לשמרם לעתות רוגע, היא הדרך לשמירת הגשר חזרה, לימים שיגיעו אחרי משבר הקורונה. היכולת לתת רווח האחד לגופו של השני, לרווח בין פעולות היום-יום ההישרדותיות בשנת הקורונה, לבין הגוף היצרי והמיני, מאפשרת להמתין ולשאת את חוסר הידיעה. משאב שמשמעותו חוסן וחסינות מפני הלא נודע המיני.
עלינו לעזור למטופלינו שלא להישמט לחיי מין נטולי תשוקה, מתוך מקום של אינרציה או לחץ, מתוך היעדר הפרדה והזדהות פנימית חזקה עם אבדן. עלינו לסייע להם להאמין שהתשוקה תימצא בתוכם, טרם תימצא במרחב הזוגי. אבקש להציע כי זהו גם סדר הפעולות הנדרש. בתחילה חזרה לעצמי המיני, ורק לאחר מכן לביחד המיני. בתוך כך, עלינו לסייע למטופלינו להימנע מהשלכת הציפייה, האכזבה והכעס על בני זוגם. לעזור להם שלא להמתין לבני הזוג אשר ישיבו את התשוקה האבודה אלא לצאת לחיפוש בעצמם.
עלינו לבחון כבראשונה כמה קרוב כל אחד מהם שוכן ליד עצמו, בתוך עצמו. לא במובן השכלתני והרעיוני, אלא דרך התבוננות פיסית-ממשית כל אחד בגופו, דרך מגע אישי נעים ומחייה באיברים. מגע סבלני, חומל ונעדר שיפוטיות. רק לאחר החייאת התחושות בגוף, התבססות הבעלות המחודשת במרחב הנינוחות בגוף, במרחב האהבה העצמית, ניתן ומומלץ להזמין את בן הזוג למפגש מחודש. מפגש הדרגתי, איטי, מסתקרן, נעדר "ציונים" או תחושת דחיפות ובהילות. אני מאמינה ומקווה שבדרך זו נוכל לחסן עצמנו מפני מגיפה של הסתתרות התשוקה ולחיות אותה באהבה ובמתינות.
מיכל ניר (M.S.W), מטפלת ומדריכה מוסמכת לטיפול מיני, זוגי ומשפחתי. פסיכותרפיה-פסיכואנליטית וגופנית. מרכזת התכנית לטיפול מיני, אוניברסיטת בר אילן.
ויניקוט, ד. ו. (1963). לתקשר ולא לתקשר, ובהמשך-עיון בהפכים מסויימים. מתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. הוצאת עם עובד.
ויניקוט, ד. ו. (2004). משחק ומציאות. הוצאת עם עובד.
כובשי-אלדן, ז. ובינג, ע. (2020). חוויית הבידוד בימי קורונה – השלכות נפשיות וכלים להתמודדות. בטיפולנט.
לויט, ע. (2015). תפילת יחידה. הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב.
מקדוגל, ג'. (2020). פנים רבות לארוס, חקירה פסיכואנליטית של המיניות האנושית. תולעת ספרים.
ניר, מ. (2020א). מגע בימי קורונה. בטיפולנט.
ניר, מ. (2020ב). מיניותם של יחידים בימי קורונה. בטיפולנט.
סנהדרין, קז ע"א
פרויד, ז. (1917). אבל ומלנכוליה - פעולות כפייתיות וטקסים דתיים. מבחר כתבים ד'. הוצאת רסלינג.
פרל, א. (2007). אינטליגנציה ארוטית. הוצאת כנרת זמורה דביר.
שטיינר, ג. (1993/ 2017). מסתורים נפשיים: ארגונים פתולוגיים במטופלים פסיכוטיים, נוירוטיים וגבוליים. תולעת ספרים, תל אביב.
שטיינר, ג', (1934/ 2015). לראות ולהיראות: להגיח ממסתור נפשי. תל אביב, תולעת ספרים.
Arafat, S. Y., Mohamed, A. A., Kar, S. K., Sharma, P., & Kabir, R. (2020). Does COVID-19 pandemic affect sexual behaviour? A cross-sectional, cross-national online survey. Psychiatry research, (289). https://doi.org/10.1016/j.psychres.2020.113050
Banerjee, D., & Rao, T. S. (2020). Sexuality, sexual well being, and intimacy during COVID-19 pandemic: An advocacy perspective. Indian Journal of Psychiatry, 62(4), 418
Gordon, C,K & Mitchell,E.A (2020). Infidelity in the Time of COVID-19. . Family Process. 59(3), 956-966
Lopes, G. P., Vale, F. B. C., Vieira, I., da Silva Filho, A. L., Abuhid, C., & Geber, S. (2020). COVID-19 and sexuality: reinventing intimacy. Archives of Sexual Behavior, 49(8), 2735-2738
Panzeri, M., Ferrucci, R., Cozza, A., & Fontanesi, L. (2020). Changes in sexuality and quality of couple relationship during the Covid-19 lockdown. Frontiers in psychology, 11
Turban, Keuroghlian, & Mayer,( 2020 ). Sexual Health in the SARS-CoV-2 Era. Annals of internal medicine. 1;173(5):387-389
Yuksel,B & Ozgor,F. (2020). Effect of the COVID-19 Pandemic on Female Sexual Behavior. International journal of Gynaecology and Obstetrics. July, 150 (1). 98-102
