צפריר סנדרוביץ'
כידוע, הגיוס בישראל הינו גיוס כורח לצבא העם, "צבא החובה", והשירות הצבאי מחויב על-פי חוק. תהליך המיון הצה"לי הכללי מכתיב את מסלול השירות של המועמדים לשירות ביטחון (מלש"בים), והוא כולל שלבי מיון איכותיים, הבוחנים התאמה לתפקידים ומקצועות, וכן שלבי מיון רפואיים. אמנם המפגש עם גורם ברה"ן בלשכת הגיוס אינו חלק מהליכי הצו הראשון, אך הוא מהווה חלק משמעותי עבור מי שיימצא נדרש לכך במסגרת המיון הרפואי לגיוס.
במסגרתו מוטל על גורמי בריאות הנפש (ברה"ן) בצה"ל לבחון את כשירותם של בני ובנות הנוער המועמדים לשירות. תהליך זה נועד להתאים לכל מועמד שלא קיבל פטור משירות את הכשירות התואמת למצבו, כאשר מטרתו העיקרית היא למנוע נזק עתידי לחייל שיקבל שיבוץ שאינו תואם את מצבו וכשירותו. לשם כך, עומדים לרשות מערך בריאות הנפש בלשכות הגיוס שני כלים מרכזיים אשר משפיעים ישירות על השיבוץ לשירות: הראשון הוא ציון הקה"ס (קשיי הסתגלות) והשני הוא סעיף הליקוי הנפשי.
תהליך המיון נפתח עם קבלת הצו הראשון, בגיל שש עשרה וחצי, ומרביתו מתבצע בשלב בו המלש"ב עדיין רחוק בפועל ממועד הגיוס (לעתים למעלה משנה לפני גיוסו ולעיתים גם לפני קביעת מועד הגיוס בכלל). סביר להניח כי בשלב זה הגיוס נתפס גם בעיניי המלש"ב כאירוע שצפוי להתחולל בעתיד הרחוק בלבד. עם זאת, ההערכות שמקבל המלש"ב מגורמי המיון השונים, על הציונים והסעיפים שניתנים לו, עלולים במידה רבה לקבוע את יכולתו להשתלב בשירות – ומכאן נגזרת גם חשיבותן הרבה.
תהליך הגיוס הוא חלק מחויב המציאות בתהליך המעבר לבגרות בחברה הישראלית. לצד החוק (חוק שירות בטחון) ודרישות החברה והמציאות בארץ, אנו ערים למצב בו ההתמודדות עם השירות הצבאי נוכחת בכל בית בישראל. הדרישה הכוללת לגיוס מחייבת כל אחד להתארגן אל מולה באופן כזה או אחר, להתמודד ולהתייצב בפניי אתגר השירות על שלביו השונים. אל תחושות המתגייס לעתיד, המלש"ב, מצטרפים ומשפיעים קולות רקע מופנמים ופעילים שספג בבית ובחברה הסובבת אותו.
דרך שילוב בין התיאוריה ובין המידע הממשי מן השטח, אנסה במאמר זה לשתף באתגר המרתק המעסיק את מחלקת ברה"ן בבואה להעריך את המלשב"ים טרם גיוסם. אתייחס אל הכלים שעומדים לרשותנו במסגרת תהליך זה ואציע מספר רעיונות להתבוננות משותפת עם שותפינו, מטפלים בקהילה במקצועות בריאות הנפש. בחלקו האחרון של המאמר אפרט לגבי הדרישה להגשת חוות דעת מצד הגורם המטפל (עו"ס, פסיכולוג או פסיכיאטר בקהילה), ומה כדאי שחוות דעת זו תכלול לטובת ביצוע ההערכה המקיפה ביותר של המלש"ב טרם גיוסו.
סלמה פרייברג, עובדת סוציאלית ופסיכואנליטיקאית, תיארה במאמרה הקאנוני "רוחות רפאים בחדר הילדים" (1975) כיצד בכל חדר ילדים מופיעים אורחים מעברם של ההורים - עבר שפעמים רבות אינו נגיש להורה במלוא עוצמתו או בכלל. במהלך השנים, ההורה והילד מוצאים את עצמם פועלים מחדש (re-enacting) רגעים או סצנות מזמן אחר ועם סט דמויות אחר. פרייברג תיארה כיצד גם כאשר בין ההורה לילד קיימים קשרים חזקים, ההורים עלולים לחוש חסרי אונים בפני 'חדירה' ולחפש עזרה מקצועית .חוסר האונים שהיא מתארת הוא אינו חוסר האונים של הילד - כולו של ההורה. מקורו בזמן אחר, במפגש אחר, במציאות שהתרחשה קודם ללידתו של הילד. מדובר בתוכן קונפליקטואלי של ההורה, המופיע כביטוי בפעולה (Enactment) של הקונפליקטים הפנימיים שלו (דרך עולם הפנטזיות) על התנהגות של התינוק או הילד. ההשלכה של ההורים על הילד מהווה מעין הזדהות השלכתית – זהו ייצוג עצמי של ההורה (או חלק ממנו) ולכן הוא מושקע עם ליבידו נרקיסיסטי (גטמן אבנר, פסיכולוגיה עברית). במפגש עם המציאות והילד, ההפעלה מתרחשת במלוא העוצמה וקשה להתבונן בה ולבלום אותה. ברוח זו, ניתן לטעון כי כאשר המלש"ב מתייצב בלשכת הגיוס - הוא מגיע טעון בחוויות שאינן כולן שלו, אבל הוטענו בו לעיתים זמן רב לפני שהחל לחשוב בעצמו על השירות הצבאי אותו היה רוצה לעבור.
תקופת גיל ההתבגרות יכולה לזמן אתגרים רבים עבור הנער, וכך גם הזדמנות לחיכוכים ומחלוקות בין הנער והוריו: הסערה סביב מבחני הבגרות, ההתמודדות עם ביה"ס, הוויכוחים על שעת החזרה הביתה מבילוי או על סידור החדר והשתתפות במטלות הבית. גם אם כל אלה אולי הגיעו לפתרון - המפגש עם הצבא יכול עדיין להיחוות כחוויה סוערת, כהתנגשות עם "לא נודע" מאיים ומרגש גם יחד. במובן זה, המערכת הצבאית יכולה להוות בו זמנית משל לדמות אב כופה כמו גם הזדמנות פז לשחרור, אפשרות ליציאה לעצמאות והתחלה חדשה אך גם פתח למסע אל הלא נודע והמפחיד. לעתים היא דמון שמהווה הזדמנות לאיחוד בין הילד וההורה "נגד הרוע" מול הגורם החיצוני שמאיים, ולעתים היא דווקא מקור לציפייה.
הצבא - כמו תחנות אחרות בחייו של המתבגר, מפגיש את ההורה עם התמודדויות שכבר קרו בעבר. המפגש הצפוי עם מעמד הגיוס הוא מפגש עם חוויה שיש לה היסטוריה משפחתית, מקום של בניה או הרס, חוויה של הזדמנות והתפתחות או חוויה מעוררת רתיעה וחשדנות. במובן זה, אופן החוויה של ההורה את המתרחש משפיע באופן ישיר על תיווך החוויה למתבגר ועל האופן בו יתייצב המתבגר למפגש עם הצבא. אם נביא בחשבון את הדברים ואת מקומו של הצבא בחברה הישראלית, הרי שגיוסו של המלש"ב מהווה מפגש בין מציאות חיה ומאד משמעותית בה הוא מתמודד ובין רוחות העבר של ההורים כפי שהוטמעו והופנמו בו בהקשר לגיוס ולצה"ל.
אנסה לתאר זאת באמצעות דוגמא קלינית קצרה: ס' היה אב לילד מתבגר לקראת גיוסו. הוא החל לפנות בשיחות חוזרות למוקד השירות למתגייסים, בפניות תכופות ודרישה שבנו ייבדק ע"י גורם ברה"ן. מעבר לכך - לא הסכים לפרט. אחרי עשרות שיחות למוקד, ללא המתנה למענה בהתאם להצעות קודמות, התקשר שוב ס'. לאחר שדרש לשוחח עם גורם ברה"ן ישירות - שוחחתי עמו במסגרת תפקידי כקב"ן (קצין בריאות נפש). האב הבהיר שעליו להיפגש עמי. בנו, המועמד לשירות, כלל לא עלה לשיח למרות שהוא מהווה את נושא השיחה. אני זוכר אותו מסביר לי שהוא עצמו צריך לדבר: "אני צריך את השיחה הזו". לבקשתו, מצאתי לנכון לזמן אותו אליי עוד באותו היום, לשיחה אליה זומן עם בנו. הוא תיאר לפניי כיצד השירות הצבאי השפיע עליו והרס את חייו, עורר בו קונפליקטים ויצר "בעיות" שגם כיום, שנים רבות אח"כ ובמקביל לתהליך ההתבגרות של בנו - עדיין לא נותנים לו מנוח. הוא תיאר את השפעת השירות הצבאי שלו, כפי שאירע לפני עשרות שנים, באופן חי, בלתי אמצעי ומתוך תחושה שמדובר באירוע משמעותי וקרוב ביותר בחייו. את הגיוס של בנו תיאר כסכנה ממנה עליו להצילו, ולא הותיר מרחב לשיח. בהמשך נפגשתי גם עם בנו לשיחה, אבל המפגש המשמעותי בדיעבד היה המפגש עם האב. המרחב כבר היה מצומצם כל כך - האב לא הותיר מרחב, לא לבנו ולא לנו. מכל מקום, עצם המפגש עם האב אפשר בדיעבד מפגש עם החוויה והחרדה באופן בלתי אמצעי, כזה שמאפשר להבין את הסביבה בה נמצא המועמד לשירות ואת עוצמתה.
כפי שציינתי קודם, ההקשר המשפחתי והסביבה אינם גורם קובע, אך בהחלט צובעים את חייו ואת יכולת הסתגלותו של המועמד לשירות. מתוך כך, הדבר נלקח בחשבון כאשר הוא עוצמתי כל כך, וכאשר ניכר כי המלש"ב אינו בעל כוחות להתמודד עם הגיוס וכי גם הסביבה אינה מסוגלת לתמוך אותו במאמץ זה.
ο גיוס לצבא בתקופת הקורונה: מה עושים כשלמתבגר קשיים חברתיים?
ο יורים ובוכים: פציעה מוסרית והשלכותיה על פסיכופתולוגיה ואובדנות בקרב לוחמים משוחררים
ο הקליניקה של המתבגר כקליניקה של נשירה
גורמי ההערכה בצה"ל נדרשים לקבל את ההחלטה "הטובה דיה" – הן עבור המלש"ב והן עבור המערכת. לא פעם הדבר דורש לרדת אל שורש העניין ולהבין את מארג הכוחות המשפיע על המופע הקליני שמציג המלש"ב, כמו גם את המוטיבציה שהוא מביע לקראת הגיוס (או העדרה).
פרנסואז דולוטו, פסיכואנליטיקאית ורופאת ילדים, ביקשה להבהיר בספרה "כשילד בא אל העולם" (2005) כי להערכתה "תמיד ישנה סיבה". מנקודת מבט זו, הילד שזוכה מסביבתו להתייחסות כאילו דרישותיו הן "גחמות" – מבטא בעצם צורך שלא מקבל מענה. במקום לקבל התייחסות זו, שאינה מאפשרת ושוללת את הצורך, הוא דורש את תשומת הלב ואת ההכלה של ההורה בmind- ובמציאות. כמו בלידה, גם בגיוס – להורים לרוב ישנה עמדה ברורה כלפי המאורע: שמחה, התרגשות וציפייה, אך אולי גם חרדה, חרטה ותחושה שזה אינו העיתוי המתאים לדבר. אך בשונה מרגע הלידה, לכך מצטרף הפעם גם הילד עצמו – מתבגר שמהורהר בדעותיו ולעתים גם משתף בהן, יהא זה בהתאמה, בהתרסה או בבלבול, מול הוריו ומול המערכת הצבאית. ה"גחמות" של המתבגר הופכות לכאלה על פי דולוטו מתוך ההתייחסות אליהן באופן הזה. אם תפקיד ההורה בהקשר זה הוא להבין את הגחמות של ילדו, הרי שתפקיד גורמי בריאות הנפש בצבא הוא להבין את ה"גחמות" של המתגייס/ת לעתיד, עד כמה שניתן, וזאת לפני שנוכל לקבוע שמדובר בגחמה.
בקרב חלק מבני הנוער, הגיוס המתקרב מוביל גם לעלייה במצוקה. זו יכולה לנבוע למשל מתוך חרדה מהעתיד הלא נודע, או לשקף חרדה מכך שהמסגרת הצה"לית הנה כזו אשר מחייבת את המתבגר "להתמודד" עם קשיים ואתגרים מהם הוא אולי מצליח להתחמק בסדר יומו הנוכחי – יהא זה עם הריחוק מהבית, עם חשיפה נרחבת יותר לאחרים בקבוצת השווים, חשיפה לנשק ועוד. כאשר הרקע של המלש"ב מרמז על רמת תפקוד גבוהה והתמודדות טובה עם אתגרים בעבר, ללא רקע של טיפול נפשי, המעריך בלשכת הגיוס עלול לראות בקשיים שמציג המלש"ב "גחמות" ולהתרשם שאלו אינם מצדיקים שינוי במסלול השירות. "גחמות" אחרות (שלא יוכלו תמיד לקבל מענה קונקרטי) יכולות להיות למשל ציפייה להקלות בתנאי שירות על מנת להמשיך בקריירה מקצועית (בספורט או במוזיקה למשל) או לחילופין ציפייה לקבלת מיונים במערך ספציפי או תפקידי איכות אחרים הנקבעים על פי נתונים אישיים (אליהם לא קיבל המועמד זימון). כמובן, שבמקרים רבים, אין מדובר כלל ב"גחמות" אלא בשיקולים שצריך לקחת בחשבון ולראות כיצד מתייחסים אליהם טרם השיבוץ.
בהיותי בלשכת גיוס, קיבלתי אימייל מקב"נית במרפאה באחת מיחידות הצבא באזור המרכז, בו כתבה: "פגשתי את ד' למפגש ביחידה, הוא התאקלם, הוא מרגיש מצוין וביקש שאעדכן אותך. הוא ביקש להודות לך שהחלטת לגייס אותו אפילו שלא רצה בכך". ד' היה מתבגר נעים שנחווה כמי שנקרע בין הקשיים בביתו, קשיים סוציאליים שניתן למסגר כקשיים כלכליים. כפי שקורה פעמים רבות בנסיבות אלו, בהן המציאות אינה מאפשרת למתבגר את ההתפתחות הטבעית - המתבגר מוצא עצמו בגיל צעיר מידי מתמודד עם אימה של היעדר משאבים, בדידות ותחושת בטחון מעורערת. כחלק מניסיונות ההתמודדות עם כך, המתבגר מפתח את התחושה כי ללא נוכחותו הקבועה הבית כולו צפוי לקריסה. ובכל זאת, לעיתים, ההחלטה על גיוס לצה"ל היא ההחלטה הנכונה בסופו של דבר- עבור המתבגר ועבור משפחתו.
במאמרו "לצלוח את המצברוח", (ויניקוט, 1963/2014) מתאר ויניקוט את היכולת לאפשר למתבגרים להתבגר "בזמן הנכון" כסימן לבריאותה של החברה. הוא מתאר את חשיבות מתן הזמן לתהליכים טבעיים בתהליך ההתבגרות כמנבאים להתפתחותו של מבוגר חזק, יציב ובשל. ההתבגרות מתוארת כתהליך של גילוי עצמי, עד הפצעתו של המבוגר מתוך תקווה שהמתבגר הצעיר כבר מגיע לגיל זה עם מסוגלות לשאת מצוקה ולהדוף מצבים הכרוכים בחרדה בלתי נסבלת. גם ויניקוט וגם בריטון (2020) מציינים את המימד האדיפלי - הצורך להתמודד עם מערכות יחסים משולשות, כמאפשר התמודדות עם רגשות אהבה באפן בשל.
מנקודת מבט זו, ניתן להסתכל גם על השלב הספציפי בתהליך ההתבגרות בו בני נוער בישראל מתחילים את הליכי המיון לצה"ל. החל מגיל 16.5, עוברים המתבגרים שלל הערכות ומיונים מסוגים שונים במטרה להחליט על דרכם בשירות הצבאי. בשלב זה, התפתחותם הגופנית והרגשית של המלש"בים בשיאה, והערכתם מתבצעת בשלב בגיל ההתבגרות בו הם על פי רוב בעלי יכולת לחשיבה בוגרת, אך טרם גיבשו סופית את אישיותם. העובדה שתהליך התבגרותם טרם הושלם יכולה לבוא לביטוי במגוון דרכים, החל מנטייה לאימפולסיביות, דרך מצבי רוח קיצוניים, ועד קשיי קשב בולטים וקשיים נוספים (המיון הנפשי).
המיון בלשכות הגיוס מהווה עבור המלש"ב את השער למערכת הצבאית, והוא יכול להתבצע אף כשנה טרם הגיוס בפועל. במעמד זה מאתרים את מיעוט המועמדים אשר אינם כשירים לשירות על רקע קיומה של מצוקה ואבחנה מתחום ברה"ן, שאינה מאפשרת שירות צבאי בשל אופייה, עוצמתה והשפעתה על תפקודו של המלש"ב בפועל. במקביל, את מי שנמצאים כשירים - מכוונים למסלולים שונים בהתאם לנתוני היסוד הנקבעים בלשכה. להערכה הנפשית בשלב זה חשיבות רבה, למרות שיש לקחת בחשבון גם אפשרות לאי-דיוק במיון הנפשי המנבא (זה המתרחש בלשכת הגיוס). אי דיוק מעין זה עלול להיות קשור בהופעת מצבי משבר של המתבגר עד מועד הגיוס מבלי שהמערכת הצבאית תכיר בשינוי, או כאשר המפגש עצמו עם המערכת הצבאית מעורר תגובות חריפות מכפי שניתן היה לשער בתחילה.
הליכי המיון הראשוני כוללים שאלונים רפואיים לרופא ולמועמד, בהם קיימת התייחסות לשאלה האם המועמד עבר או עובר טיפול נפשי, והאם הוא חווה קשיים מתחום בריאות הנפש. בפרט, מופיעות בשאלונים שאלות ספציפיות לגבי אשפוזים קודמים, פגיעה עצמית ואובדנות. מעבר לכך, במסגרת הליכי הצו הראשון, המועמדים לשירות פוגשים רופא ועוברים הערכה של מאבחנים פסיכוטכניים. ההערכה הפסיכוטכנית מבוססת על שיח נרחב אשר בסיומו מופנים לבדיקה מי שצפויים על פי ההערכה לגלות קשיים בשירות הצבאי או מי שקיים בעברו או בעת הליכי המיון טיפול נפשי משמעותי. מעבר לכך, לשכת הגיוס מתבססת על מידע המתקבל מהביטוח הלאומי על מתן קצבאות וכן על דיווח של בתי חולים פסיכיאטריים על אשפוזים קודמים.
מלש"ב אשר דווח כי טופל בקהילה, עבר הערכת איש מקצוע מתחום ברה"ן בקהילה (פסיכולוג, עו"ס) או שנמצא נדרש להערכה בהתאם לתהליכי המיון בלשכת הגיוס - יופנה להערכת קב"ן. בכל לשכת גיוס קיים צוות (מדור) ברה"ן (בריאות הנפש) המונה קב"ן (קצין בריאות נפש) ראשי וקבנ"ים נוספים (עובדים סוציאליים/פסיכולוגים קליניים) ופסיכיאטר. תהליך ההערכה על ידי הצוות בהתאמה לצורך מסתיים בקביעת סעיף ליקוי ופרופיל בטווח של כשירות/אי כשירות (פרופיל ביניים/פטור) או סימול קשי הסתגלות (קה"ס). סימון הקה"ס משקף את התרשמות הבודק מיכולתו של המועמד בהקשר לגיוס ואת הצורך בהגנה שתאפשר כניסה מותאמת לשירות או הפניה לתפקיד שאינו קרבי. כמובן שקיימת גם האפשרות בה המועמד שהופנה להערכת צוות ברה"ן סיים את ההערכה ללא צורך בהגנות, ובמקרה כזה הוא צפוי להמשיך את תהליכי המיון בהתאם לנתוניו האישיים ובהתאמה לשלב בו נמצא הליך המיון. במידת הצורך, בעיקר כאשר מדובר במלש"ב המצוי בטיפול פסיכיאטרי בקהילה או בעל אבחנה פסיכיאטרית מוכרת, תתבצע גם הערכה פסיכיאטרית.
אחד מתפקידי הקב"ן כאמור הוא ביצוע של הערכת קשיי הסתגלות (קה"ס), אשר נועדה להעריך את השתלבותו של המתגייס בשירות הצבאי. הערכה זו מיועדת למצבים בהם המלש"ב אינו לוקה בהפרעה נפשית מאובחנת, אולם גורמים פסיכו-חברתיים והתפתחותיים שעלו במסגרת תהליך המיון הצביעו על צורך בהכוונה של גורמי השיבוץ לשם התאמת מאפייני שירות מיטביים. מצבים אלה כוללים למשל קשיים חברתיים משמעותיים שצפו לאורך השנים, קשיים בתפקוד מול מסגרות, צורך בתמיכה רגשית גם בהעדר אבחנה מגובשת ומלאה, וכן ביטויי מצוקה אחרים שדורשים העמקה והערכה לפני החלטה על גיוס.
סעיף הקה"ס מהווה הגנה לאוכלוסיית המועמדים לשירות בעלי סיכון משמעותי להופעת קשיי הסתגלות לשירות. מטרתו היא גם להפריד בין הפרעות נפשיות לקשיי הסתגלות הקשורים בגורמים פסיכו-חברתיים או מוטיבציה. מעבר לכך, הקה"ס מונע תיוג רפואי נפשי באוכלוסייה ומאפשר להגיע לשיבוץ מותאם בשירות הצבאי, כאשר מדובר בעיקר בהרחקה משירות קרבי בתפקידי לחימה או תפקידים קדמיים (כגון שירות כתומך לחימה בגדוד). הקה"ס נקבע בראיון חצי מובנה בו נאסף מידע בתחומים שונים (התנהגות, מיומנויות חברתיות, מאפייני תפקוד התא המשפחתי וציפיות המלש"ב מהשירות), כאשר המטרה הינה להעריך עד כמה נדרשת התאמת שיבוץ עד כדי פטור משירות.
במידת הצורך, ניתן להפנות את המלש"ב לביצוע של הערכה פסיכיאטרית, אשר יכולה להוביל לבסוף לקבלת סעיף ליקוי נפשי. סיווגו של סעיף זה נגזר ממערכת האבחון הנפשי הבינלאומית המקובלת (ICD) ועל-פי מדרגי חומרה שונים. מטרת האבחנה וקביעת מדרג החומרה היא להתאים את מאפייני השירות לנבדק, או במקרים קיצוניים להגדיר אי-התאמה נפשית לשירות. חשוב להדגיש כי תהליך קבלת ההחלטות ויישומן הוא תהליך רב-שלבי ומבוקר, ואינו מתרחש כלאחר יד. קיומה של מחלה או הפרעה נפשית תחייב קביעת פרופיל בהתאם לפרק הפסיכיאטריה בספר הפרופילים הצבאי. ההנחיות הקליניות בפרק זה מבוססות על הגדרות בינלאומיות, וטווח הסעיפים ומדרג הכשירות מבטא את חומרת הבעיה. ספר הפרופילים עבר תיקוף ועדכון בשנת 2020.
היותו של הגיוס אירוע חיים משמעותי למלש"ב ולסביבתו, מכוונת אותנו במערכת הצבאית לכך שתהליך הגיוס יהיה ברור ומותאם ככל הניתן. מכאן נגזרת גם החשיבות הרבה שניתנת לקידום ההבנה בקרב מטפלים מחוץ למסגרת הצבאית את תהליך המיון על שלביו השונים. בבואנו לטפל במתבגרים, בין אם במסגרת של קליניקה ציבורית או במסגרת פרטית, עלינו להכיר ולזכור את תפקידה של המערכת הצבאית בגיבוש ההערכה בדבר כשירותו של המלש"ב לשירות, ולשאוף לעבוד במשותף ולרווחת כל הצדדים השותפים.
כאשר אנו מטפלים במתבגר שצפוי להתמודד עם תהליכי מיון וגיוס, עלינו לקחת בחשבון את השפעת התהליך ואת האופן בו המתבגר נכנס לתהליך זה כאשר הוא בטיפולנו. מכורח החוק, המפגש עם המערכת הצבאית צפוי להתרחש - בין אם מתוך ציפייה ובין אם מתוך חרדה, גם כאשר המוטיבציה תואמת וגם כאשר היא איננה, גם כאשר החלום הוא להתגייס לשירות קרבי וגם כאשר המוטיבציה היא להשגת פטור. גם הליכי המיון כשלעצמם מעמידים את המתבגר בפני הערכה עצמית (מה זה אומר עליי אם לא הצלחתי להתקבל למסלול שרציתי?), השוואה לאחרים משמעותיים (כל החברים שלי מתגייסים לקרבי ורק אני לא) והתמודדות עם מגבלות (כמו פרופיל נמוך) או התלבטויות (לאן להתגייס?).
עלינו כמטפלים מוטלת האחריות לנסות להעלות את נושא השירות הצבאי לקראת גיל 17 ולבחון בכנות את המוטיבציות, תוך התבוננות בכוחות ובפוטנציאל, אך גם בגורמי הסיכון. זאת, כדי לנסות לאזן ביניהם על מנת לאפשר למתבגר לצלוח את ההתבגרות כפי שתיאר ויניקוט - באופן שיאפשר עד כמה שניתן התבגרות לאישיות בוגרת יציבה, חזקה ובריאה.
עלינו יחד להבין את המלש"ב על מנת להימנע מתפישתו כבעל "גחמות" כפי שתיארה דולטו, לתרגם את הדרישות לצורך, להבין את התמונה ולנסות להבדיל בין רוחות ההורה לתחושות המלש"ב, לנסות להעריך בתמונה המורכבת שלפנינו מה מידת המורכבות של הדברים ומי השותפים בסביבתו של המלש"ב שיוכלו לשאת את המורכבות הקיימת. בהקשר זה, מטפלים מצופים לעודד את המלשב"ים לשתף ולהעביר חוות דעת אודות מצבם הנפשי. כמטפלים במתבגרים, עלינו לאפשר למתבגרים הזדמנות לשיח וחשיבה גם על עניין זה כמו על עניינים אחרים שמתבקשים בגיל ההתבגרות ולו בכדי שלא יישארו לבד מול האתגר.
קביעת הכשירות הנפשית (אם נדרשה כזו) תתבסס על התרשמות הגורם הברה"ני מעוצמת התחלואה או הקשיים, אך היא נתמכת באופן משמעותי גם על אופן התפקוד בפועל בחיי היום-יום של המלש"ב, וזאת מתוך הבנה שרציפות תפקודית הינה מרכיב משמעותי בניבוי מסוגלות לשירות בצבא. מכיוון שאנו נדרשים לקבוע את הכשירות לשירות עבור המלש"ב, נעדיף לעשות זאת כאשר גם המידע המצוי בקרב הגורמים הרלוונטיים בקהילה נלקח בחשבון כחלק מקביעת החלטה זו, וזאת לטובת קבלת ההחלטה הטובה ביותר. לשם כך למשל נהוג לבקש את חוות הדעת של הגורמים המטפלים או חוות דעת תפקודית מגורם חינוכי / מעסיק / גורם רלוונטי אחר. כאשר נדרשת חוות דעת מצד הגורם המטפל, נדרש המטפל לציין את פרטיו ומקצועו (עו"ס, פסיכולוג, פסיכיאטר). גורמי בריאות הנפש בצבא יוכלו להפיק מהתייחסות אשר נותנת מענה למספר סוגיות:
- סיבת הפנייה לטיפול: האם מדובר במשבר, בעיה מתמשכת, מצוקה עיתית?
- המצב בעת ההגעה לטיפול: האם עלה צורך בטיפול אינטנסיבי או רמת מצוקה הכוללת התנהגות חריגה, או שמא מדובר בפנייה שגרתית?
- התהליך הטיפולי והמצב העדכני: כולל אבחנה ברורה (אם קיימת) או התרשמות המטפל בהתאם להכשרתו המקצועית. בהקשר זה, חשוב לציין התייחסות לטיפול תרופתי (האם נמצא בטיפול משולב, שיחתי ותרופתי, או רק מסוג אחד).
- מצבי סיכון אם נצפו וטיפול נוסף אם רלוונטי: התנהגות אובדנית, התנהגות של פגיעות עצמיות, שימוש בחומרים או התנהלות מסכנת אחרת לעצמו או לסביבה.
- מידת וטיב הקשר עם המשפחה הקרובה: האם נוצר קשר בין המטפל למשפחה? בנוסף, מה ההתרשמות ממידת הקשר בין המטופל למשפחתו, ומה מידת יכולתו של המתבגר להסתייע בהם.
התייחסות מקיפה לכלל המשתנים, ככל שניתן ורלוונטי, תוכל לסייע לצוות הברה"ן בלשכת הגיוס לקבל את ההחלטה הטובה ביותר. בכל מקרה, טפסי חוות הדעת (חוו"ד מטפל או חוו"ד תפקודי) מצויים באתר "מתגייסים" תחת הלשונית 'טפסים' / ברה"ן בקבצי PDF.
עובד סוציאלי (MSW) ומדריך. סיים לימודי פסיכותרפיה פסיכואנליטית במסגרת לימודי המשך של ביה"ס לרפואה בבאר שבע. בוגר תכנית המשך למתבגרים וילדים במכון וניקוט. משרת כקצין (רס"ן) בריאות נפש, במחלקת הבריאות, חיל הרפואה – צה"ל ובשלוש השנים האחרונות רמ"ד (ראש מדור) מיון ואבחון בענף הקליני בבריאות הנפש ומנחה מקצועי לתחום ברה"ן בלשכות הגיוס.
ברצוני להודות לדר' ניב גולד מפקדי ולכל אחד ואחת מהקבנ"ים והפסיכיאטרים בלשכות הגיוס המשרתים אתי למען המועמדים לשירות בצה"ל.
המיון הנפשי לצה"ל בלשכות הגיוס – הרפואה הצבאית , כרך 3 (פברואר 2006): רס"ן תמר גליל, חוזה גובז'נסקי, רס"ן איגור ברש, סא"ל מוטי שמושקביץ, אל"מ גדי לובין.
דולטו, פ. (2005). כשילד בא אל העולם. תר': אבנר להב. תולעת ספרים.
ויניקוט, ד.ו (2014). חסך ועבריינות. תולעת ספרים.
"החוליה החסרה: מיניות הורית בתסביך האדיפלי". מתוך תסביך אדיפוס היום (2020). תולעת ספרים.
גוטמן אבנר, נ. השלכת עולמו הפנימי של ההורה על הילד כמוקד העבודה הטיפולית עם הורים בגיל הרך- פסיכולוגיה עברית, https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=717
Fraiberg, S., Adelson, E., & Shapiro, V. (2018). Ghosts in the nursery: a psychoanalytic approach to the problems of impaired infant–mother relationships 1. In Parent-Infant Psychodynamics (pp. 87-117). Routledge
