פרופ' דנה אמיר
הדברים האלה נכתבו, במובנים מסוימים, מוקדם מדי. אנחנו עדיין בלב האירוע הטראומטי שהם מבקשים להשקיף עליו. אירוע טראומטי, מעצם מהותו, הוא אירוע שיוצר שסע בין האדם לבין עצמו. השסע הזה קשור בכך שברגע התרחשותו – האירוע הטראומטי גודש את התודעה, חורג מגבולות היכולת שלה לווסת ולהכיל, ולכן נותר, תמיד, "לא ידוע במלואו" (קארות, 2022). מן הסיבה הזו, ולא רק מן הסיבה הזו, יש להניח שיחלפו שנים לא מעטות עד שניתן יהיה לאמוד את גודל ועומק ההשלכות של אירועי השבעה באוקטובר.
אני מבקשת להניח כאן הרהורים ראשונים על ההתרחשות הזאת, עדיין ללא פרספקטיבה, כסוג של יומן מחשבה חי.
בתמונות ובסרטונים שמחבלי החמאס הפיקו מתוך מצלמות הראש שלהם נראים מופעים שאכזריותם עולה על התרחישים המסוייטים ביותר שיכולנו לדמיין. המעשים שנעשו במסגרת המתקפה הזו, שכוחות החמאס התאמנו לקראתה במשך שנים, אינם בגדר "חריגות" מן המטרה המרכזית, מעשים שנעשו על ידי קומץ אנשים אשר סטו מן הכלל. זה היה הכלל הכתוב מראש: מטרת המתקפה לא הייתה רק ההשתלטות על היישובים הישראלים או כיבוש המוצבים הצבאיים; היא הייתה גרימת סבל רדיקלי, סבל בל יתואר, לאזרחים בכל מצב, בכל גיל. הסבל הזה לא היה תופעת לוואי, "נזק משני" בלתי נמנע. הוא היה מטרתו המוצהרת של האירוע.
מופעים רדיקליים מן הסוג הזה תובעים מאיתנו לחשוב מחדש לא רק את ההקשר הקונקרטי שבו התרחשו אלא גם את ההקשר האנושי הרחב יותר. "ערכה הכמוס של מתנה (טבעת נישואין, הקרבת חיים) אינו נתון בשימושיות שלה, ביכולת להחליף אותה באובייקט אחר, אלא בסימבוליות שלה, שיכולה להיות פרטית או קולקטיבית. מטרתם של הטרוריסטים הייתה להעניק 'מתנה' שכזאת למערב. לבצע פעולה שאי אפשר יהיה להמיר אותה בכלום, לא בסימנים, לא בהון, לא בסובייקטיביות", כותב אייל דותן באחרית הדבר ל"רוח הטרור" מאת בודריאר (2004), שראה אור בעקבות נפילת מגדלי התאומים. ואכן, אחד האפיונים של האירוע הנוכחי הוא היותו מעין "הטבעה" שאינה ניתנת להמרה ולהתמרה, הטבעה שמשנה לנצח את פני השטח שבהם הוטבעה. למעשה, כל ניסיון להמיר או להתמיר אותה לשפה מטשטש את הרדיקליות שלה, מותיר שארית שאינה ניתנת לעיכול (או לאיכול) מחוץ למילים. שהרי המילים עצמן נשחקות: ככל שחולפים הימים, אפילו המונח הקיצוני "טבח" מאבד, מפאת השימוש הרווח בו, את השפעתו.
ממש כשם שקשה להכניס את האירוע לתוך השפה – קשה להכניסו לתוך הקשר. אפשר, כמובן, לשבצו בתוך הנרטיב ההיסטורי של הסכסוך; עם זאת, ישנו ברדיקליות של האירוע הזה משהו החורג מן הנרטיב ההיסטורי, משהו שאיננו ניתן, או לפחות איננו ניתן במלואו, למיקום בתוך הרצף הליניארי של סיבה ומסובב; משהו שהופכו זר לכל ניסיון להסבירו.
בודריאר (2004) כותב על מה שהוא מכנה "האירוע האבסולוטי חסר התקנה": "לאירוע ייחודי דרושה תגובה ייחודית, מיידית ובלתי הפיכה, שתשתמש באנרגיה הפוטנציאלית שלו, הואיל וכל מה שבא אחריו בפועל, [...] אינו אלא צורה של דילול ושל החלפה. [...] כל מה שמבקש להעניק לו משמעות [...] שולל אותו בחשאי. [...] כל מה שנותר לנו לעשות הוא להגיב על האירוע באירוע נוסף [...] שיהיה בלתי מתקבל על הדעת כאירוע עצמו" (עמ' 37). במקום אחר הוא כותב: "זו רוח הטרור. [...] להעתיק את המאבק למישור [...] שבו על המוות אי אפשר להשיב אלא במוות שווה ערך או נעלה יותר." (עמ' 17).
מאחר שכל ניסיון להסביר את האירוע הזה לא רק נותר זר לעוצמת האירוע אלא גם פועל עליו פעולה של דילול, של מיתון, של תיווך – הסכנה האורבת לפתחנו מרגע שהתרחש היא התפיסה, שבודריאר מייצג במובן מסוים, לפיה הדבר היחיד שהאירוע הזה עלול שלא לייתר הוא אירוע נוסף, שווה ערך ברדיקליות שלו, כזה שייצור הטבעה תאומה, תואמת, בפני השטח של הצד האחר.
ביון (1962) זיהה 3 חוליות המקשרות בין אובייקט אחד לאחר: אהבה, שנאה, וידע (L, H ,K), ומנגד סימן את שלילתה של כל אחת מהן (-L-, H-,K). לשיטתו, ניתן להמשיג את כל סוגי היחס דרך החוליות האלה ודרך סוגי הזיקה שהן מייצרות בין אובייקטים שונים. שלילתן של החוליות האלה, כלומר תקיפתן של החוליות המקשרות, גורמת לריקון החוויה הרגשית ולריקון המשמעות, ולכן מחרבת את תהליך החשיבה שכל צמיחה נפשית תלויה בו. הן הלינקים החיוביים והן הלינקים השליליים (minus links) מופיעים בתוך תהליך החשיבה ובתוך מפת הקשר האנושי בדומיננטיות משתנה ובאופן תדיר.
אני מבקשת להציע שמול מה שבודריאר מכנה "האירוע האבסולוטי, חסר התקנה" – מופיעה תצורה ייחודית של הלינקים השליליים, תצורה שאני מכנה "לינקים שבורים". הלינקים השבורים אינם מייצגים רק שלילה של חיבור – אלא גם שלילה של האובייקט.
כשלינק האהבה נשבר, מה שמתגלה איננו אי היכולת לאהוב אלא תצורה של אהבה נטולת אובייקט, תצורה שבתוכה חסרון האובייקט מתמקם כאובייקט היחיד. בספרה "שמש שחורה" (1987) מציעה קריסטבה הבחנה מרתקת בין מה שהיא מכנה "דיכאון אובייקטאלי" לבין מה שהיא מכנה "דיכאון קדם-אובייקטאלי": עבור הדיכאוני ה"קדם-אובייקטאלי", היא טוענת, העצבות היא האובייקט היחיד. למעשה מחליפה העצבות את האובייקט האבוד, והופכת, היא עצמה, למושא ההתקשרות שאליו מופנית הכמיהה העמוקה ביותר.
אני מבקשת להציע, בעקבות רעיונותיה אלה, שכשלינק האהבה נשבר, האהבה מאבדת את האובייקט שלה ולמעשה הופכת לקדם-אובייקטאלית באיכויותיה, תוך שהיא מסמנת את המוות – במקום את החיים – כאיחוד המושלם והמוחלט. האובייקט איננו עוד האחר – כי אם הַחֶסֶר עצמו, וההיצמדות אל הַחֶסֶר ממלאת, בטוטאליות שלה, את מקום הכמיהה לנוכחותו של כל אובייקט – חי או מת – שעשוי היה למלא את הַחֶסֶר הזה או להיות מושא געגועיו. הלינק שהכיווניות המקורית שלו פונה מן העצמי אל האחר – הופך אם כן ללינק מעגלי, למעגל סגור שבו נקודת המוצא והאופק זהות: הן נקודת המוצא והן האופק שאליו היא מכוונת הינם הריק עצמו, או הכמיהה עצמה (למעשה זו כמיהה אל הכמיהה).
מופעים שונים של הלינק השבור של האהבה נראו, במהלך השבועות האחרונים, אצל ניצולי אירוע הטבח: אנשים שאיבדו את היקרים להם מכל בנסיבות אכזריות, לא פעם תוך שחזו במותם, קרסו לתוך מצבים שבהם המשאלה היחידה שהשתוותה בעוצמתה למשאלה להחזיר את הזמן לאחור – היא המשאלה לסובב את גלגלי הזמן קדימה, אל המוות עצמו, שהפך להיות מושא לכמיהתם המוחלטת.
אך הלינק השבור של האהבה איננו בא לידי ביטוי רק באובדן אובייקט האהבה הממשי אלא גם באובדן אובייקט האהבה הסימבולי: במקום תשוקה שמכוונת לאובייקט – התשוקה מתרוקנת מאובייקט, הופכת למנח פאסיבי, חלול, נגוע בגוונים נוסטלגיים, המחליף את ההתכוונות האקטיבית, החיה, אל כל סוג של עתיד.
כשלינק השנאה נשבר מה שמתגלה איננו הכחשת השנאה אלא תצורתה הרצחנית, החורגת מכל פרופורציה או הקשר. גם בתוך התצורה השבורה של השנאה אובד האובייקט, אך הוא אובד באופן שונה מן האופן שבו הוא אובד בתוך התצורה השבורה של לינק האהבה. בתוך התצורה הרצחנית של השנאה אובד האובייקט משום שהשנאה חורגת ממנו, ממש כשם שהיא חורגת מכל הקשר ומכל רצף נרטיבי שבתוכו ניתן למקמה, והופכת לסחף גורף, עיוור, שהשנאה עצמה – ולא שום מטרה אחרת – אפילו לא נקמה, גמול או השבת הצדק – היא האופק היחיד שלו. במילים אחרות, מטרת השנאה הופכת להיות השנאה: גילומה המוחלט.
המעשים הרצחניים שבוצעו בשבעה באוקטובר התגלמו במהלך האירוע עצמו כמעשים שמטרתם היחידה היא הם עצמם: אונס שמטרתו אונס, רצח שמטרתו רצח, עינוי שמטרתו עינוי. לכן הם לא הוגבלו על ידי שום שיקול אנושי, שום אמת מידה, שום הבחנה בין קורבן לקורבן במונחים של גיל, מגדר, יכולת התנגדות או התגוננות, וזאת למרות שהעימות בין התוקפים והקורבנות היה עימות "פנים אל פנים", כלומר עימות שמחייב, שלא כהפצצות עיוורות מן האוויר, מפגש אנושי. כל גילום של שנאה טען את השנאה בעוד כוח – וחיזק את מעמדה כדבר כשלעצמו: רוע צרוף, נשגב שלילי (אמיר, 2019), זיווג פסיכוטי בעוצמתו של אופק ונקודת מוצא הבולע לתוכו כחור שחור את כל צבעי התודעה האחרים.
כשלינק הידע נשבר מה שמופיע הוא מחשבה המתפקדת כחומת ביטחון משוריינת המקיפה את המבנה שחרב לבל יקרוס כליל. גם השפה מתפקדת ברגעים האלה כפונקציית איטום: מטרתה לאטום את פתחי המחשבה ואת פתחי הדמיון, לשמר את האבסולוטיות הבלתי מעורערת של הממשי בלי להפנות מבט קדימה או מבט לאחור. האובייקט שאובד במקרה הזה הוא האובייקט של השפה: היא איננה מכוונת לסמן, להבחין, ליצור הבדלים – אלא להיפך, ליצור הכללת יתר; למחוק את ההבדלים, לשטח את ההבחנות, להפוך את הכל ליציקה אחת. השפה מאבדת ומרוקנת במצב הזה את איכויותיה המטאפוריות, ומתבססת על המובן הליטרלי בלבד. לכן אין מרחק בין המונח לבין המימוש הקונקרטי שלו.
מאחר שאין פער בין המילה לבין הפעולה, את מקום הטרנספורמציה תופסת הטרנספוזיציה: אם הטרנספורמציה מחייבת תהליכי חשיבה וכרוכה בשינוי, הטרנספוזיציה (מונח מוזיקאלי שמשמעו העברה של קטע מוזיקאלי כלשונו, כמות שהוא, מסולם אחד לסולם אחר) היא בפשטות התקה מכאנית ממקום אחד למקום אחר, למשל מן השפה אל המציאות, בלי לקחת בחשבון את ההבדל המהותי בין התוקף והמשמעות של המונח כפי שהוא מגולם בשפה – לבין התוקף וההשלכות של המונח כפי שהוא מגולם בטריטוריית המציאות הממשית. כך הופכות מילים כמו "למחוק", "לשטח", להשמיד" – מתצורות סימבוליות למנגנוני פעולה.
מופעים של הלינקים השבורים הללו ניתנים לזיהוי, כמובן, משני צידי האירוע. לינק שבור מצד אחד שובר, מניה וביה, את הלינק התואם מן הצד האחר.
אם לנסח בזהירות את טענתו של בודריאר במונחי הלינקים השבורים – טענתו היא שיש להשאירם שבורים. שום חשיבה, שום טרנספורמציה, לא תעשינה צדק עם גודלו של האירוע אלא רק תדללנה ותסרסנה אותו. אך להשאיר את הלינקים שבורים פירושו לא רק להיכנע לאבסולוטיות של האירוע, אלא גם לתת לו לחתור תחת כל אמצעי ההישרדות שלנו תוך שאנו מוחזקים בידיו כבני ערובה, כלומר להיוותר במצב שאני מבקשת לכנותו mind-deadness: מות התודעה. ולכן, בניגוד לטענתו החזקה של בודריאר, אין לנו אלא לצאת מדעתנו ולהילחם על השיבה אליה, להכיר בהטבעה האבסולוטית של האירוע ובו-זמנית לחתור, בכל כוחנו, תחת ההטבעה הזאת שבתוכה אובדים לנו האובייקטים שלנו: האובייקט של הידע, האובייקט של השנאה, ובסופו של דבר גם האובייקט של האהבה. במילים אחרות, עלינו לשוב ממצב ה–mind-deadness אל מצב ה–mindedness.
ο אחד עשר הרהורים על השגחה של מעלה והשגחה של מטה בימים נוראים
ο מטפלים חושבים את המצב
ο כשהאובייקט המופנם מפנה עורף: פרק לקריאה מספרה של דנה אמיר
סימון וייל, בפרק "ריק וגמול" מתוך ספרה "הכובד והחסד" כותבת: "להכאיב לזולת, פירושו לקבל ממנו משהו. מה? מה הדבר שהוספנו לעצמנו (ובעבורו נצטרך לשלם) כאשר גרמנו כאב? [...] שאיפת הנקם היא השאיפה לשיווי משקל מהותי. [יש] לבקש את שיווי המשקל הזה על מישור אחר" (1994, עמ' 46).
וייל מתארת בשורות האלה את מעגל הקסמים שבו סבלו של האחד מרוקן אל האחר, הנוקם בתורו במי שרוקן לתוכו את סבלו. אפשרות הטרנספורמציה של המעגל הסגור הזה למעגל פתוח קשורה, בוריאציה מסוימת על רעיונותיה של ג'סיקה בנג'מין (2004), בחריגה מן המישור אל המרחב. אם התכונה המרכזית של המישור היא שהוא נע בין שני קטבים כשהשינוי היחיד האפשרי הוא הכיווניות (מקורבן לתוקפן וחוזר חלילה) – התכונה המרכזית של המרחב, או של החשיבה המרחבית, קשורה בעמדת התצפית, או במה שביון (2018) מכנה "נקודת מבט" (vertex).
ביון כותב: "הוורטקס של האדם החולם אינו זה של האדם החולם בזמן שהוא ער; הוורטקס של האמן אינו הוורטקס של האדם המפרש את יצירת האמנות" (2018, עמ' 126). אם להמשיך ברוח דבריו אלה: נקודת המבט, או עמדת התצפית, של המצוי במישור – או החושב חשיבה מישורית – אינן זהות לאלה של מי שמצוי במרחב וחושב חשיבה מרחבית. ההבדל בין עמדות התצפית של החושב המישורי והחושב המרחבי קשור בין השאר ביכולת של הסובייקט לתפוס את סבלו של האחר כמצוי בתחום האחריות האנושי שלו עצמו. "לסבול כאב פירושו, בין היתר, לכבד את עצם קיומו של הכאב אצל האדם עצמו ואצל אחרים", כותב ביון (2018, עמ' 50-51). בעוד שהסבל כולל את הכאב יחד עם מנגנוני החשיבה המאפשרים לשאת את הכאב הזה – הכאב נותר במצב הצבירה הגולמי שלו, ללא תהליכי המיתון של החשיבה. במילים אחרות, הכאב מצומצם יותר מן הסבל משום שהסבל כולל גם את האופנים הייחודיים שבהם הנפש הספציפית נושאת את כאבה.
אחד ההבדלים המהותיים בין מה שכיניתי מצב ה–mind-deadness לבין מה שכיניתי מצב ה–mindedness הוא שבתוך מצב ה–mind-deadness החוויה איננה חוויה של סבל אלא של כאב, והכאב הזה פועל במתכונת של חוק הכלים השלובים: מאחר שאין לנפש אמצעים לשאת את הכאב הזה, אלא רק לרוקן אותו אל תוך האחר, כאבו של האחר נתפס כדרך היחידה שניתן להפחית באמצעותה את הכאב של העצמי. למעשה, אין כל יכולת לחשוב על כאבו של האחר אלא כמשכך את כאב העצמי, כשם שאין יכולת לחשוב על הנאתו של האחר אלא כעל כזו הפוגמת בהנאת העצמי.
ואילו מצב ה–mindedness הוא מצב שבו אפשרי סבל, כלומר הכאב + מנגנוני הנשיאה של הכאב, הממתנים אותו ומעניקים לו קווי מתאר ומשמעות. במצב הזה סבלו של האחר איננו שולל את סבלו של העצמי. אדרבא: הן העצמי והן האחר נתפסים כסובייקטים ייחודיים אך גם ככאלה המשתייכים לקבוצה אנושית אחת, ולכן סבלו של האחד קשור קשר בלתי ניתן להתרה בסבלו של האחר.
נער בן 16 שנחטף לעזה והוחזק, עם אחותו בת ה-13, בבידוד במשך 50 יום; שגילה, כשחזר מן השבי, שאמו נרצחה ואביו חטוף גם הוא, ושאין לו בית לחזור אליו – סיפר שכשהועבר לידי הצלב האדום הרגיש צער על האזרחים העזתיים, שברור היה לו שסובלים כמוהו: "אני מצטער עליהם בגלל שהם נשארים פה", אמר לאחותו, "ואנחנו הולכים הביתה". אם ה–mind-deadness הוא עדות ללינקים השבורים של הידע, השנאה והאהבה, ה–mindedness הוא העדות לקיומם; אם ה–mind-deadness הוא מצב שבו האובייקט נמחק ונשלל, ה–mindedness הוא מצב שבו האובייקט נתבע מחדש (reclaimed) כסובייקט, על כל הכרוך בכך, בחוץ ובתוכנו.
במאמרו "כשהשלישי מת" מצטט סמואל גרסון (2009) פציינט שדיבר איתו על שאלת העץ הנופל ביער (אם עץ נופל לבדו ביער בלי שאיש נמצא שם, האם הוא משמיע קול?). הפציינט אמר לו: "אם הייתי לבד ביער ועץ היה נופל הייתי פונה אל מישהו כדי לשאול – שמעת את זה?". השאלה "שמעת את זה"? היא החריגה מן המישור של אדם ועץ, או אדם ואירוע, אל המרחב שבו ישנו אחר המשמש לאירוע הזה כעד (אמיר 2012, 2014, 2016, 2018).
תפקיד העד איננו בהכרח תפקידו של המטפל. שיחות עם ניצולים מגלות שהם שימשו זה לזה עדים (רוט, 2021) גם בלב לבו של האירוע. גם טקסט, מילולי או מוזיקאלי, יכול לשמש כעד. אחד הניצולים, ילד כבן שמונה, סיפר לחיילים שחילצו אותו על שיר שדקלם לעצמו תוך שהוא מסתתר בארון שמחוצה לו היו מוטלות גופות הוריו ואחותו. השיר היה לקוח מתוך הספר "שירים שענת אוהבת במיוחד", מאת יהונתן גפן (1969, עמ' 45) ונקרא "ענת אומרת לאלוהים בערב":
תַּעֲשֶׂה שֶׁלַּסּוּסָה יָעֵל לֹא יִהְיוּ דְּמָעוֹת,תַּעֲשֶׂה שֶׁדּוֹדָה רוּת תִּקְנֶה לִי אֶת כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ לְנִמְרוֹד,תַּעֲשֶׂה שֶׁאֲנִי אֵדַע בְּעַל פֶּה אֶת כָּל הַשָּׁעוֹת,תַּעֲשֶׂה שֶׁלְּגַל יִהְיוּ סְרָטִים בַּשְּׂעָרוֹת
[...]
וְשֶׁהַלַּיְלָה לֹא יִהְיֶה כָּל כָּךְ רָטֹב וְלַח,תַּעֲשֶׂה שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִי עָצוּב כָּל כָּךְ.תַּעֲשֶׂה שֶׁמָּחָר בַּבֹּקֶר אָקוּם לַגַּן,וְאִם לֹא אִכְפַּת לְךָ וְיֵשׁ לְךָ עוֹד טִיפּ-טִפָּה זְמַן - כַּבֵּה בְּבַקָּשָׁה אֶת הָאוֹר הַקָּטָן,אֲנִי כָּל כָּךְ עֲיֵפָה, וּכְבָר מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה.וְתוֹדָה רַבָּה לְךָ מִמֶּנִּי וּמִכָּל הַמִּשְׁפָּחָה.
הילד דקלם לעצמו שוב ושוב, ללא קול, את השורות האחרונות של השיר הזה. הוא לא ידע לומר מדוע בחר דווקא בשיר הזה, רק אמר שהרגיש שהשיר שומר עליו. אפשר לחשוב כמובן על האופן שבו ייצגו שורות השיר את דאגות היום-יום הקטנות, המרגיעות, שגודלן תואם את גודל הנפש הילדית. איזה עולם הוא זה שבו ילד צריך להסתתר בארון, ללא קול, במשך 17 שעות שנדמות כנצח? איך ניתן בכלל ליצור רצף בין ההתרחשות הזו לבין העולם שקדם לה? בינה לבין העולם שיבוא אחריה? אך זה בדיוק העניין: הילד שימר באמצעות שורות השיר את העולם שקדם לעולם הזה, ובאופן עלום גם את העולם שיבוא אחריו. הוא הפך את הלינק השבור ללינק: הוא לא רק השיב לעצמו את האובייקטים הטובים שאבדו לו דרך זיכרון השיר שנהגו הוריו לקרוא לו ולאחותו, אלא גם יצר לעצמו עמדת תצפית על סבלו שלו, דרך הפנייה לנמען השיר ("ענת אומרת לאלוהים בערב"), כלומר דרך ההחזקה הלא מודעת של נמען אבהי/אימהי גדול ממנו ש"שומע את זה" גם כשהנמענים האחרים אינם שומעים עוד.
כולנו זקוקים לעֵדים. אנחנו זקוקים להם כדי שנוכל לאחות, דרך עמדת התצפית שלהם על סבלנו, דרך אוזנם ה"שומעת את זה", את התצורות השבורות של המחשבה והשפה – וכך לתבוע מחדש את האובייקטים שאיבדנו; אנחנו זקוקים להם כדי שנוכל לשרטט מחדש באמצעותם את גבולות הגזרה ואת רוחב הגזרה האנושית שלנו עצמנו, גם ביחס לסבלם של אחרים; אנו זקוקים להם כדי לשוב ממצב ה–mind-deadness למצב ה–mindedness. הנוגדן היחיד ללינק השבור של הידע הוא הנכונות לדעת. אם עץ נופל לבדו ביער, ראוי שישמיע קול. ראוי שנשמע.
פסיכולוגית-קלינית, פסיכואנליטיקאית-מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל, ראש מסלול הדוקטורט הבין-תחומי בפסיכואנליזה באוניברסיטת חיפה, משוררת וסופרת. עורכת ראשית של "מארג" – כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה (מרכז פרויד – האוניברסיטה העברית) וראש הקתדרה לחינוך וחברה ע"ש רחל וחנן בר-נצר. הוציאה לאור שישה ספרי שירה, שלושה ממוארים בשירה ופרוזה וחמישה ספרי עיון פסיכואנליטיים שראו אור בעברית ובאנגלית. זכתה בפרסים שונים על כתיבתה העיונית והספרותית, ביניהם 5 פרסים בינלאומיים על כתיבתה הפסיכואנליטית.
אמיר, ד. (2014). תהום שפה. ירושלים: מאגנס.
אמיר, ד. (2018). להעיד על העדים. ירושלים: מאגנס.
בודריאר, ז'. (2004). רוח הטרור (מצרפתית: אמוץ גלעדי). תל-אביב: רסלינג.
ביון, ו"ר ([1962] 2003). תיאוריה של חשיבה, בתוך: מחשבה שנייה (מאנגלית: איריס רילוב). תל אביב: תולעת ספרים.
ביון, ו"ר (2018[1970]). קשב ופרשנות (מאנגלית: אמיר עצמון). תל-אביב: תולעת ספרים.
גפן, י. (1969). שירים שענת אוהבת במיוחד. תל-אביב: דביר.
וייל, ס. (1994 [1947]). הכובד והחסד (מצרפתית: עוזי בהר). ירושלים: כרמל.
קארות, ק. (2022 [1996]). חוויה נאלמת (מאנגלית: מריאנה בר). תל-אביב: רסלינג.
רוט, מ. (2021). עדות הדדית בין כותבת לקוראיה, בתוך: שתי וערב (עורכת: הילית אראל-ברודצקי). תל-אביב: רסלינג, עמ' 123-142.
Amir, D. (2012). The Inner Witness. The International Journal of Psycho-analysis, 93:879–896
Amir, D. (2016). When Language meets the Traumatic Lacuna: The Metaphoric, the Metonymic and the Psychotic modes of testimony. Psychoanalytic Inquiry 36:8, 620-632
Amir, D. (2019). The Bilingualism of the Language of the Victim and the Language of the Victimizer. Psychoanalytic Dialogues 29(3): 367-381
Benjamin, J. (2004). Beyond doer and done-to: An intersubjective view of thirdness. Psychoanalytic Quarterly (73)(1):5-46
Gerson, S. (2009). When the Third is Dead: Memory, Mourning, and Witnessing in the Aftermath of the Holocaust. The International Journal of Psycho-Analysis (90) 1341-1357
Kristeva, J. (1987). Black Sun: Depression and Melancholia (translation: Leon S. Roudiez ). New-York: Columbia University Press
