נעה ביימן
בתאריכים 6-7 באוקטובר 2021 נערך באופן מקוון הכנס הרביעי בנושא אובדן, שכול וחוסן נפשי. בפתיחת הכנס, טענו ד״ר אתי אבלין וד״ר רונית שלו כי בצל מגפת הקורונה, אנו נדרשים להתמודדות עם אבל ושכול בקנה מידה גדול יותר מבעבר, אשר לו מאפיינים ייחודיים הנגזרים מהמציאות החדשה. אכן, נושא השכול והאובדן הציג עצמו במהלך השנה החולפת, במציאות של מגיפה עולמית, בפנים חדשות, תוך שיצר מצבים אקוטיים רחבי היקף. לפיכך, לצד העיסוק המתמשך באבל ואובדן, הכנס הנוכחי התמקד גם בעידוד חשיבה יצירתית ושיטות להתמודדות עם מצבי האבל החדשים אשר הביאה עמה מגפת הקורונה. במסגרת הכנס ניתנו 5 הרצאות מליאה לצד 6 מושבים מקבילים בנושאים מגוונים. את הרצאות המליאה נתנו פרופ' מולי להד, ד"ר פיליס קוסמינסקי, ד"ר אתי אבלין ורונית שלו, ד״ר רות מלקינסון, פרופ׳ שמשון רובין ופרופ׳ אליעזר ויצטום, ד"ר אורן טנא ופרופ' יעקב רז.
פרופ׳ מולי להד, פסיכולוג רפואי, מומחה לחוסן נפשי והתמודדות עם משבר, פתח את הרצאתו בשירו של לאונרד כהן ׳Anthem׳, ובפרט התמקד בשורה: ״There is a crack in everything, that’s how the light gets in״. במהלך ההרצאה, דן פרופ׳ להד בתקווה, אשר כמו בשירו של לאונרד כהן, יכולה להימצא בכל מצב ובכל עת, ולהאיר את הדרך גם ברגעים קשים במיוחד. הוא הזכיר כי כאשר מדברים על תקווה נמצאים בדרך כלל במצב של ייאוש, כאשר קשה להאמין שמשהו יכול להשתפר. אֵבֶל הוא מצב כזה, המלווה במשבר במערכת האמונות, ואובדן חלקי של העצמי. האדם האבל חווה אובדן שמחת חיים, פגיעה בתכנונים עתידיים, אובדן קשרים בין-אישיים וערעור המעמד החברתי. כך, האדם האבל נוטה לאבד את הביטחון בעצמו ובעולם.
בטרם תיאר את מקומה וחשיבותה של התקווה עבור האדם האבל, פנה פרופ׳ להד לסקור מספר תאורטיקנים אשר הגדירו מה היא תקווה. ראשית, הזכיר את אריקסון אשר התייחס לתקווה כמשאב מרכזי המקדם צמיחה. לדידו, התקווה היא בין הסגולות המעוררות חיות וחיוניות. בהמשך עבר למיטשל, אשר הגדיר תקווה כחיפוש אחר מרחב פסיכולוגי בו העצמי יכול למצוא התחלה חדשה, לקראת התעצבות והתגבשות מחודשת. לעומתו, יעקבי מגדירה תקווה כתהליך נפשי פעיל המתעורר בתגובה לאיום, במגמה להתמודד עמו. כך, התקווה מתוארת כאזור מוגן או אי של ביטחון בים של פחדים ודאגות.
רוטחר ברחמן, מחבר הספר ״המין האנושי היסטוריה של תקווה״ מבחין בין אופטימיות לתקווה. לדבריו, אופטימיות היא סוג של שאננות, מעין ״יהיה בסדר״, ואילו תקווה היא האמונה בהיתכנותו של שינוי. כמו כן, לפי סניידר, תקווה מחייבת מפת דרכים אשר מובילה אותנו אל יעד של עתיד משופר. לכן, להבנתו, תקווה מורכבת מ-3 רכיבים: (1) גיבוש מטרה עתידית, (2) תכנון דרכים להשגת המטרות תוך כדי התגברות על מכשולים, ו-(3) זיהוי הכוחות והאמצעים הדרושים לשם כך. ההנחה היא כי בעלי תקווה גבוהה לא יוותרו בקלות על מטרתם, הם יחפשו דרכים אלטרנטיביות, ידעו לווסת את מצב רוחם ולא יגררו למחשבות שליליות ומצבי רוח דיכאוניים ומשתקים.
לצד כל אלו, פרופ׳ להד הזהיר כי לתקווה עשוי להיות גם צד שלילי. כך, פוטנציאל שלילי של תקווה יכול להתעורר כאשר אדם מבקש להשיג מטרה אשר נובעת מאמונה, פנטזיה או אופטימיות, אך בפועל מדובר במטרה בלתי ריאלית. אמונה היא דבקות במה שטרם הוכח, בפנטזיה קיים אלמנט של הכחשת בעיה הקיימת במציאות, ואופטימיות עשויה להיות עיוורת. לפיכך, כל אלו עשויות להתגבש לכדי תקוות שווא בלתי ריאליסטיות ולגרום בסופו של דבר לסבל ואכזבה משמעותיים.
על מנת לענות על שאלה זו, פרופ׳ להד ביקש להסביר קודם כל כי באבל ישנה חוויה דיאלקטית: אדם שקרה לו אסון רוצה לקוות כי הוא יתעורר מחלום הבלהות והכל יתברר כטעות; אך יחד עם זאת, הוא מודע לכך שלא זאת בלבד שהאסון כבר קרה, אלא כי המצב עוד עלול להחמיר. גם אצל המסייעים או המטפלים, קיימת חוויה דומה. מצד אחד, חוויה אומניפוטנטית – מטפלים נוטים לחשוב כי רק הם יכולים לעזור לאדם האבל; ומצד אחר, חווית חוסר אונים, המלווה בשאלה ״מה אני כבר יכול לעשות פה, אחרי אסון כה כבד?״. פרופ׳ להד מבקש שנזכור כי החוויה של האדם האבל היא מפגש עם תהום, והחוויה של המסייע היא חוויה של הצצה לתהום, כאשר התהום מציצה בנו בחזרה. כך, הבקשה של האבל מן המסייע היא – ״הבא לי אור״, ואף על פי שבפנטזיה שלנו יתכן שאנחנו יכולים להביא אור, בעזרת המסירות או הנוכחות שלנו, למרבה הצער, בפועל, אנחנו לא יכולים להביא אותו.
לכן, פרופ׳ להד מציע להיעזר בסיפור הבריאה, ולהתבונן בו מן הסוף להתחלה, כאשר אנחנו מבקשים להקל על אדם אבל. כלומר, במקום להתחיל מן האור (״ויהי אור״), נתחיל דווקא מבריאת האדם. לפי פרופ׳ להד, המפגש האנושי הראשוני, כאשר הזולת מרגיש שיש איתו מישהו וכי הוא אינו לבד, מהווה התחלה משמעותית של תהליך מרפא. אם התהליך הטיפולי מתקדם, מתאפשר מפגש עם כעסים ויצרים קשים, אשר מיוצגים בסיפור הבריאה על ידי החיות. אז, לפעמים, התחושה כי אין טעם לחיות מתחלפת וחוזר טעמם של הצומח (המזון) ושל המים; ומשאלו חוזרים, כלומר חוזר טעם החיים, לפעמים אולי תבליח קרן אור של תקווה לעתיד.
פרופ׳ להד ביקש להרחיב את היריעה, והתייחס למקומה של התקווה בחיינו בכלל ולא רק במצבי שכול ואובדן, מתוך ההנחה כי ייאוש אינו בלעדי רק למצבי אֵבֶל. פרופ׳ להד התייחס לפילוסוף והסופר אלבר קאמי, אשר בחן את מיתוס סיזיפוס, בו האופי החזרתי של הקיום מייצג את האבסורד של החיים – למרות שהמשימה לגלגל שוב ושוב את האבן במעלה הגבעה היא חסרת משמעות, האתגר האמיתי של סיזיפוס הוא להימנע מייאוש. קאמי פוסק כי ״חייבים לדמיין את סיזיפוס מאושר״. פרופ׳ להד הסביר כי למעשה, מעצם קיומנו כבני אדם, הרי שהייאוש הוא חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו, כיצורים המודעים למותנו. תפיסת העתיד שלנו, המייחדת אותנו כבני אדם, מאפשרת לנו לתכנן תכניות קדימה ולדמיין את העתיד הרחוק, אך המחיר שלה הוא המפגש עם הידיעה של מותנו הבלתי נמנע. לרוב, אנחנו מתנהלים בעצימת עיניים מסוימת כלפי עובדת סופיותינו.
איך מתאפשרת אותה עצימת עיניים? בני האדם מייצרים מנגנוני ״רציפות״ אשר מסייעים להם להתקיים ולתפקד למרות הידיעה על סופיות קיומם, המאפשרים את התחושה כי האתמול יכול לנבא את המחר באופן שמחזיר לנו את תחושת השליטה והביטחון בעולם. פרופ׳ להד הציג 4 מנגנוני רציפויות מסוג זה עמם אנו חיים:
א. הרציפות הקוגניטיבית-מציאותית – כל החוקים, הרוטינות, ההרגלים והידע שלנו על האופן בו העולם מתנהל. מרכיבים אלו עוזרים לנו לצפות את המציאות, על אף שהיא בלתי צפויה.
ב. רציפות התפקיד והתפקוד – למרביתנו יש תפקידים אשר נולדנו אליהם (אנחנו הילדים של, האחים של, הנכדים של), ולאורך החיים אנחנו מצרפים לעצמנו עוד ועוד תפקידים, במסגרתם אנחנו יודעים כיצד לתפקד ולהתנהל.
ג. הרציפות החברתית-בינאישית – מיום לידתנו אנחנו מוקפים במשפחה, בחברים, ובהמשך גם בקולגות. המעגלים החברתיים מייצרים עבורנו תחושת ביטחון ושייכות.
ד. רציפות אישית-היסטורית – כל מה שאנחנו יודעים על עצמנו כבני אדם. רציפות זו מאפשרת לנו לחוש שאנחנו מתקיימים באופן רציף ועקבי, גם לאור שינויים בלתי צפויים במציאות החיצונית, ומהווה מעין עוגן במציאות משתנה.
מגפת הקורונה אתגרה את מנגנוני הרציפות האלו, באופן אשר עשוי להציף תחושות של ייאוש וחוסר תקווה. כך, מגפת הקורונה שינתה את סדר היום שלנו ואת נהלי ההתנהגות שלנו, באופן שטלטל את הרציפות הקוגניטיבית-מציאותית. רבים איבדו את עבודתם, באופן המערער את הרציפות התפקודית, וגורם לתהות ׳מי אני בכלל אם אין לי תפקיד, או אם תפקידי השתנה?׳. הפגיעה החמורה ביותר, הייתה ברציפות החברתית, לאור כללי הבידוד והריחוק, אשר הרחיקו אנשים מסביבתם הסוציאלית. גם הרציפות האישית השתבשה – מפני שבזמן מגפה אנשים חווים את עצמם באופן חדש, חרדתי יותר, כאוב יותר ומודאג יותר, כך שהאמונות שלהם לגבי עצמם מאותגרות.
אם כן, כיצד אפשר לנסוך תקווה בשעות קשות? ביחס לכך פרופ׳ להד מבחין בין תקווה מצבית, לבין ״תקוותיות״ אשר הינה תכונה אישיותיות, מעבר לזמן או למצב מסוים. לדבריו, התקוותיות מחברת בין העבר ההווה והעתיד, בין ההתנסות, החלום, כוחות הנפש והאמונה בעצמי. אנשים תקוותיים מתרגשים ממשימות ורואים בהן אתגר, בעוד אנשים בעלי תקוותיות נמוכה אינם מאמינים בעצמם, חשים חוסר אונים ופחד, עד כדי הימנעות מוחלטת מהתמודדות. לכן נשאלת השאלה מה ניתן להציע לאנשים שאינם תקוותיים? כיצד ניתן לטעת בהם תקווה? פרופ׳ להד הציע, כי אנחנו, בני האדם אשר עשויים 70% מים, יכולים להשתמש במים כמשל כדי לנסוך בנו תקווה. הוא פירט את התכונות של המים וביקש להמשיל אותן לעמדה נפשית אשר יכולה לטפח תקווה – למים עוצמה שקטה; יכולת ספיגה של מינרלים ומלחים; יכולת לחלחל דרך קרקע, שורשי צמחים ואפילו סלעים; יכולת הסתגלות באופן מושלם לכל צורה של כלי קיבול; יכולת שינוי של מצב צבירה; התגברות על כוח המשיכה; יכולת שיקוף, שהרי כאשר המים שקטים הם כמו מראה; שאיפה מתמדת להתאחד, שהרי המים זורמים באופן בלתי פוסק אל היעד שהם לעולם לא שוכחים, אל המים הגדולים שבים ובאוקיינוס; ולסיום, הוסיף פרופ׳ להד טיפת תקווה נוספת – למים יכולת מחזורית.
את הרצאתו חתם פרופ׳ להד בסיפור-עם ממרכז אמריקה: הסיפור מספר על אדם שהיה לו הכל, אך הרגיש כי משהו חסר לו. הוא יצא למסע כדי למצוא את המקום בו ימצא את שחסר לו ובמסגרתו הוא מוצא מקום בו יש חוף וגם ים, יש הר וגם בקעה, יש חורשה וגם דשא. הוא נשכב על הדשא ונרדם. כאשר הוא מתעורר ומסתכל סביבו, הוא שם לב כי ישנן אבנים על הדשא. הוא מתקרב לאבן אחת עליה כתוב ׳כאן טמונה חואניטה, חיה שלוש שנים, שבוע ויום׳. מתקדם אל אבן נוספת, עליה כתוב ׳כאן טמון קרלוס, חי שנתיים ושלושה שבועות׳. האדם מתחיל לבכות, כאשר לפתע עובר שם הולך רגל השואל אותו מדוע הוא בוכה? האדם הנסער שואל – מה אתם עושים לילדים שלכם, שהם מתים בגיל כה צעיר? הסכת ושמע, ענה ההולך. כאשר הבנות שלנו מגיעות לגיל 12, והבנים לגיל 13, אנחנו מקבלים פנקס. בפנקס אנחנו מתבקשים לכתוב לאורך חיינו רגעים של שלווה, רגעים של חמלה, רגעים של חיוך ורגעים של אהבה. כאשר אנחנו מתים, אנו אוספים את כל הדקות והשעות האלו ואותן רושמים על קברינו, כי אלו הם חיינו האמתיים.
ο בקצה השמיים: התמודדות רוחנית ורגשית עם אובדן ואבל
ο תהא נשמתו צרורה בצרור החיים
ο אבל פתולוגי: סוגים והתערבויות ספציפיות - תקציר מאמרו של בלייכמר
ד״ר פיליס קוסמינסקי פתחה את הרצאתה בשאלה – מדוע מטפלים בוחרים לעסוק בנושא כה כאוב וקשה כמו אבל? התשובה לפי ד״ר קוסמינסקי, נטועה פעמים רבות בהיסטוריה האישית של המטפלים. באופן כן ואישי, שיתפה ד״ר קוסמינסיקי כי היא עצמה איבדה את אמה כאשר הייתה בת 9, והיא מתארת את ההתגברות על האובדן כמשימה של חיים שלמים. לאורך השנים, התגבשה אצל ד״ר קוסמינסקי ההבנה כי התפיסה שלה את הטיפול באבל מושפעת הן מהידע התאורטי שצברה לאורך השנים, והן מתוך החוויה האישית שלה.
לפני 25 שנים, לאחר סיום התואר הראשון שלה, החלה ד״ר קוסמינסקי לעבוד בארגון ״The Center for Hope״, מרכז אשר סיפק תמיכה לאנשים אשר הם או יקיריהם מתמודדים עם מחלה מסכנת חיים, ולאנשים אשר מתאבלים על אדם שנפטר כתוצאה ממחלה כזו. לדבריה, מתוך ההתנסות עם מטופלים במרכז הסיוע, החלה ד"ר קוסמינסקי לערער על הידע התאורטי אשר למדה בנוגע לאבל במהלך התואר הראשון שלה. היא גילתה כי אבל לא תמיד נראה כפי שמלמדים, ומצאה כי מטופלים אבלים אשר פגשה חשו אשמה ובושה על כך שהאבל שלהם לא נכנס לתבניות ה-״קלאסיות״ שאנו מכירים. בתגובה לכך, ד״ר קוסמינסקי הציבה לעצמה למטרה לחקור את תגובות האבל המסובכות אשר נתקלה בהן; הן מתוך רצון לפתח הבנה וטיפול טובים יותר לתופעה, והן על מנת לספק למטופלים הסברים אשר יניחו את דעתם ויפיגו במעט את האשמה והבושה שהם חווים.
לפי ד״ר קוסמינסקי, קיימים שני גורמים עיקריים שבעטיים נוצרת תגובת אבל מסובכת מהרגיל: גורמים הקשורים לטיב הקשר עם הנפטר וגורמים הקשורים לאופן המוות. לדבריה, קשר אשר מערב אמביוולנטיות, פגיעה או טראומה, מייצר על פי רוב תגובת אבל מסובכת יותר. כמו כן, מוות פתאומי, אלים, או כזה המערב סבל רב, עלול לייצר גם הוא תגובת אבל מורכבת. לפי ד״ר קוסמינסקי, הסיבוכים הללו לרוב נפוצים בקרב אנשים המחפשים טיפול בהקשר של האבל, ואילו אנשים שחווים תגובת אבל שהינה ״פשוטה״ או פחות מבלבלת, לא נוטים לפנות לטיפול בנוגע לכך.
נשאלת השאלה, מדוע הגורמים הללו מייצרים תגובת אבל כה מורכבת ומסובכת? לפי ד״ר קוסמינסקי, התשובה נעוצה בתאוריית ההתקשרות. הרעיון לפיו אופי הקשר עם הדמות המטפלת בתקופת הינקות והילדות משפיע על ההתפתחות הרגשית, ובפרט על היכולת לווסת רגשות, הוא רעיון מרכזי בתאוריית ההתקשרות. ילדים קטנים מפחדים, והם זקוקים לתמיכה רגשית על מנת לווסת את הרגשות שלהם. החוויה הזו, של קבלת עזרה מרגיעה, לא רק מאפשרת להם להירגע באותו הרגע, אלא גם מהווה את הבסיס להצלחתו של הילד לפתח יכולות וויסות רגשי. לדברי ד"ר קוסמינסקי, ילדים עם התקשרות בטוחה מתנהגים בדרך שמשקפת את הרגשות שלהם באותו הרגע. אם הם עצובים, הם בוכים, אם הם מרוצים ממה שהם עושים, הם ממשיכים לעשות זאת. מוקד תשומת הלב והאנרגיה שלהם נע בגמישות בין חקירה, משחק ולמידה (כאשר הם רגועים ומרוצים), לבין פעילות התקשרותית המבקשת את קרבת ההורה (כאשר הם נמצאים במצוקה). לעומת זאת, ילדים בעלי התקשרות לא בטוחה נוטים להתנהג בדרך אשר לא משקפת את רגשותיהם, אלא את מה שהם חושבים שהדמות המטפלת שלהם הייתה רוצה שהם ירגישו. כלומר, הם מתקשים להביע עצב, דאגה או כעס, והמופע ההתנהגותי שלהם אינו בהלימה עם הרגשות שלהם וכולל הדחקה של רגשות בלתי רצויים אלו. בהיבט ההתקשרותי, הילד הבטוח חוקר את העולם וחוזר אל דמות ההתקשרות כאשר הוא מפחד או זקוק לתמיכה, ואילו ילד בעל התקשרות שאינה בטוחה נוהג להיצמד להורה תמיד, או לחילופין להימנע ממגע עמו.
על מנת להדגים את הקשר בין תאוריית ההתקשרות לתגובות אבל מורכבות, הציגה ד״ר קוסמינסקי מטופל שלה, אשר אמו האלכוהוליסטית הייתה בלתי צפויה ביחסה אליו בילדותו. בזמנים מסוימים הייתה חמה וקשובה אליו, ובזמנים אחרים הייתה זועמת או אדישה. כפי שטוענת תיאוריית ההתקשרות, קשר עם הורה בלתי צפוי והפכפך, אשר מותיר את הילד מבולבל ודרוך, נוטה לייצר אצל הילד התקשרות בלתי בטוחה. במקרים כאלו, קשת הרגשות שהילד יכול להפגין מבלי לספוג ביקורת, כעס או זעם מצד ההורה היא מצומצמת ביותר. לכן, במקרים רבים הילד לומד שלא לבטא את רגשותיו כלל. בהיעדר ביטוי אותנטי של רגש ובהיעדרה של תגובה אמפתית ומתקפת מצד ההורה, עשוי להיווצר בלבול אצל הילד בנוגע לרגשות שלו שעצמו. כך, לאורך זמן היכולת לזהות מה הוא עצמו מרגיש ומדוע, הולכת ומתעמעמת.
היכולת לחוות רגש ולווסת רגשות, אשר הינה פגועה בהתקשרות לא בטוחה, היא יכולת הכרחית לתגובת אבל אדפטיבית. לאורך השנים, ד״ר קוסמינסקי זיהתה כי מרבית המטופלים אשר מגיעים לטיפול בנוגע לאבל, היו חסרים את היכולת הזו. לא פעם, מטופלים כאלו הצליחו להתנהל היטב לאורך כל חייהם טרם האובדן, מפני שלא היה דבר אשר עורר בהם רגש כה עצמתי שהיה צורך לווסת; ואילו האבל, אשר כולל תגובה רגשית עוצמתית מאוד, היווה נקודת תפנית עבורם, כך שמחד גיסא הם השתדלו להדחיק את רגשותיהם בכל מחיר, ולכן לא הדגימו תגובות אבל ״קלאסיות״, ומאידך גיסא התקשו לווסת את הרגש ולשוב לאיזון. בהתאם, מטופלים כאלו לעיתים קרובות יתקשו לבטא את אשר הם מרגישים בטיפול, ופעמים רבות יגידו את מה שהם חושבים שהמטפל מעוניין לשמוע. כמו כן, מרגע שיתחילו לבטא רגש אותנטי, הם יתקשו לווסת אותו באופן יעיל.
לאור כל האמור לעיל ולסיכום דבריה, ד"ר קוסמינסקי הציעה כי הטיפול, אשר מאפשר חשיבה ודיבור על רגשות, יכול לעזור למטופל ללמוד מחדש כיצד לנהל ולווסת רגשות. על אף שניהול הרגש אינו הפתרון היחיד להתמודדות עם אבל, הוא בעיניה חלק הכרחי ובלתי נפרד מכך. במהלך הטיפול, המטפל מעודד את המטופל להביע את הרגשות השליליים שלו, בשונה מההרגל להדחיק, שסיגל בילדותו. כמובן, היכולת לבטא את הרגשות השליליים הללו בטיפול נשענת באופן משמעותי על הברית הטיפולית והאמון שנבנה לאורך הזמן. ברית טיפולית טובה, מספקת למטופל את הביטחון שהמטפל נושא יחד איתו את הכאב, ומחזיק את החוויה ביחד איתו. חלוקת כובד המשקל של החוויה בין המטפל למטופל מייצרת מרחב מעברי שבו משהו משתנה באופן שבו המטופל חווה את עצמו ואת הרגשות שלו. לאחר תהליך מעמיק, המטופל יכול להפסיק לפחד או לכעוס על הרגשות השליליים שלו, ולאפשר להם לבוא לידי ביטוי בסביבה תומכת ומרגיעה, שמסייעת לו לעבד את הרגש ולחזור לאיזון.
המרצות פתחו את ההרצאה בטענה כי לכל אחד מאתנו יש פצעים מן העבר, אשר מלווים אותנו בחיינו ובעבודתנו כמטפלים. ד״ר רונית שלו שיתפה בחוויית האובדן האישי שלה את אחיה בתאונת דרכים, והסבירה כיצד "הפצע של המטפל" עשוי להשפיע על התהליך הטיפולי. לדבריה, כיום קיימת תמימות דעים יחסית לגבי הרעיון כי החוויה האישית של המטפל משפיעה על כל הפרספקטיבה המקצועית שלו. מסע החיים שלנו, הניסיון שלנו, ההצלחות, הכישלונות והמאבקים שלנו הם משמעותיים לתהליך הטיפולי, מפני שהאישיות שלנו היא הכלי המרכזי שלנו בטיפול. יתרה מכך, לפי יונג, הפצע של המטפל הוא גם מקור כוחו ורק מטפל פצוע יכול לפגוש את כוחות הריפוי הטמונים בו. להבנתו, המגע עם הפצע מאפשר למטפל להבין את כאבו שלו, ולהכיר בכך שישנם כאבים דומים לשלו. כמו כן, מטפל שהצליח להתגבר על קושי נפשי מביא עמו לטיפול רוח אופטימית של תקווה לריפוי. בשלב זה הזכירה ד"ר שלו כי חשוב לציין שאין הכוונה שהמטפל ישתף את המטופל בפצע שלו, אלא שיהיה במוכנות לראות שהוא חולק איזו שהיא חוויה משותפת של כאב עם המטופל.
ד״ר שלו הדגישה כי הריפוי יצליח רק אם המטפל יצליח להתקרב לפצעים של עצמו ולהכיר בהם. מטפל שאינו מודע לפצעו מסתכן בכך שהוא ישליך על המטופל את התחושה כי יש כאן אדם אחד שהוא פצוע – המטופל, ואדם שני שהוא המרפא – המטפל, ובכך הוא למעשה יתרחק מהחוויה של המטופל ומהיכולת להיות עמו בכאבו. לפיכך, מטפל שלא הולך לטיפול בעצמו ולא מעבד מספיק טוב את הפצע שלו עלול אף להזיק למטופליו ולמנוע מהם להגיע לריפוי. לכן, מתוך הבנה כי אמנם כולנו נותרים עם צלקות מן העבר, אך לא ניתן לשהות בעמדה טיפולית מיטיבה דיה עם פצע ״מדמם״ ובלתי מטופל, מצופה ממטפלים להיות בטיפול בעצמם.
על מנת להמחיש את הדברים, הביאה ד״ר שלו את הסיפור המיתולוגי על כירון – קנטאור (חצי אדם-חצי סוס), אשר ננטש על ידי אמו אשר התביישה בו לאחר לידתו. פצע הנטישה לא היה ניתן לריפוי, אך בזכות אפולו, אשר אימץ את כירון וטיפל בו, הפך האחרון למרפא דגול. במיתולוגיה היוונית כירון נחשב לחכם ביצורים, ולמייסד תורות הרפואה, הנבואה והציד. בבגרותו, כירון נפצע מחצו המורעל של הרקולס, אשר היה תלמידו, כאשר פגע בו בטעות. הטרגדיה של כירון היא שעל אף שהצליח לרפא אחרים שוב ושוב, הוא למעשה לא מצליח לרפא את עצמו מאותו חץ מורעל. ד״ר שלו הקבילה את כירון למטפל הפצוע, אשר נושא עמו את פצעיו, מודע אליהם ומטפל בהם (בעזרתו של אפולו), וכך מצליח להפעיל את כוחות הריפוי ולרפא אחרים. אך למרות כל זאת, דגול ומיומן ככל שיהיה, המטפל לעולם לא יכול לטפל בעצמו ולרפא את פצעיו ללא עזרה מן החוץ.
ד״ר שלו הציעה כי הבחירה במקצוע הטיפולי קשורה בפצעי העבר, והזכירה כי יונג טען שהשאיפה לרפא את העצמי היא מוטיבציה מרכזית לבחירה במקצוע המטפל. כמו כן, היא ציינה כי ישנם מטפלים שהחוויה שלהם כמטופלים בעצמם הייתה הסיבה לבחור במקצוע, כאשר לפעמים אלו אף יבחרו לטפל באנשים הסובלים מכאב או קושי דומה לשלהם. למשל, אמנם לא רק מי שחווה אובדן יכול לטפל באובדן, אך יתכן שמטפל אשר חווה אובדן בעצמו יוכל להבין טוב יותר את מגבלות התקווה של האדם האבל. כלומר, התקווה שניתן להציע לאדם אבל היא לא תקווה להיעלמותו של הכאב, אלא תקווה לכך שניתן לשאת את הכאב ולחיות חיים בעלי משמעות לצידו. לצד זאת, ד״ר שלו ביקשה להדגיש כי כאשר הכאב של המטופל דומה מאוד לכאבו של המטפל, ההעברה הנגדית עשויה להיות מטלטלת, ויש לשים לב לכך ולהביא את הדברים להדרכה.
ד״ר שלו הזכירה כי הקשר הטיפולי הוא קשר המאפשר אינטימיות, וכיוצא מכך מאפשר נגיעה במקומות רגישים, כואבים ופצועים. כאשר המטפל עוטה על עצמו שריון ומסיכות, כאשר הוא לא מוכן להיות במגע עם הכאב שלו עצמו, הוא שומר על עצמו מרוחק, ולכן לרוב יתקשה להגיע לקרבה עם המטופל ולריפוי. המטפל, כמו המטופל, מגיע לפגישה עם הכאבים שלו ועם ההתמודדויות שלו, וכמקובל בתחום כיום הוא אינו "לוח חלק". במקביל לכך, עלינו לזכור כי אמנם בחדר יש שניים, אך אין בו סימטריה, ולכן עלינו המטפלים מוטלת האחריות להיות מווסתים, ערים לרגשות העולים בנו, לקבל הדרכה מתמדת ולשמור על עצמנו ברווחה נפשית.
בהמשך לדבריה של ד״ר שלו, ציטטה ד״ר אתי אבלין את רבי שלמה, מתוך ספרו של מרטין בובר ׳סיפורי חסידים׳: ״אם אתה רוצה להרים אדם שקוע ברפש ובבוץ, אל תחשוב שאפשר לך להישאר מלמעלה ודי לך שאתה מושיט את ידך. עליך לרדת כולך למטה אל תוך הרפש והבוץ. כאן, תפוס אותו בידיים חזקות ומשוך אותו ואת עצמך אל תוך האור״. ד״ר אבלין הסבירה כי על מנת לסייע למטופל במצוקה עלינו להיות עמו בסבלו, ורק לאחר מכן נוכל למשוך אותו ואת עצמנו אל עבר הריפוי. הקושי הוא, כי לפעמים נרגיש שהצלחנו לחלץ את המטופל ואילו אנחנו נותרנו ברפש ובבוץ בעצמנו. לפי ד״ר אבלין, חשוב לשים לב לתחושות העולות בנו במשך הפגישות ולאחריהן – האם אנחנו עייפים במיוחד? עצבניים במיוחד? קצרי רוח? חשים בושה? תחושות אלו עשויות לרמז לנו שנותרנו בתוך הבור הרגשי לאחר המגע עם כאבו של המטופל.
בפועל, ד"ר אבלין הזכירה כי הטיפול בשכול הוא חוויה המערבבת בין המטפל למטופל, מפני שהמטפל בשכול מגיע לטיפול יחד עם כל האובדנים הקונקרטיים והלא קונקרטיים שלו. הטיפול במטופל האבל יחייב את המטפל לגעת גם בנקודות האבל שלו עצמו. לכן, טיפול באבל "מועד לפורענות" ביחס לאפשרות שהמטפל יוותר מוצף ומותש. על כן, עלינו כמטפלים להקפיד להיות בחמלה כלפי עצמנו ולהיעזר בהדרכה חומלת ורגישה, שתאפשר קבלה, הכרה ועיבוד מתמיד של הפצעים, כמו גם הבחנה בין פצעיו של המטופל לבין הפצעים שלנו עצמנו. לסיום, ד״ר אבלין ציטטה את שירו של אוליבר סאקס: ״כדי שנהיה אנו עצמנו, חייבת העצמיות שלנו להיות בידינו. עלינו להיות בעליו של סיפור החיים שלנו, ואם צריך, להחזיר אותו לבעלותנו״. ד״ר אבלין הסבירה כי במהלך הטיפול המטפל משאיל את עצמיותו למטופל, אך על מנת שיצליח לסייע לאנשים נוספים, וגם לתפקד בחייו האישיים, עליו למצוא דרכים להחזיר את עצמיותו לרשותו. לבסוף, המליצה ד״ר אבלין לאמץ טקסי מעבר בסוף יום העבודה, ובטרם ממשיכים לחיי הבית, על מנת לייצר הפרדה ולאפשר לעצמנו ״להחזיר את עצמיותנו לבעלותנו״.
ההרצאה הוקדשה לזכרו של ד״ר מרטין מלקינסון, וטרינר, בעלה של ד״ר רות מלקינסון, אשר נפטר בספטמבר 2021. את ההרצאה פתחה ד״ר מלקינסון, אשר הסבירה את מגפת הקורונה במונחים של אפקט הפרפר: אירוע קטן ונקודתי במקום אחד בעולם, אשר מניע שינוי כוללני ומשמעותי במקומות אחרים סביב העולם; ובמקרה של מגפת הקורונה – בעולם כולו. לדבריה, עם התפרצות מגפת הקורונה נסדקו מנגנוני ההגנה שלנו כבני אדם – בצל הקורונה לא היה ניתן עוד להימנע מהמפגש עם המוות ועם חרדת המוות הטמונה בכולנו.
לדברי ד"ר מלקינסון, בימי הקורונה (בייחוד בתחילתה) סכנת ההידבקות ריחפה מעל כולנו, תוך שנחשפנו לאובדנים רבים, הן אובדני חיים והן אובדנים שאינם ממוות, כמו אובדן עבודה ואובדן מערכות תמיכה חברתיות. הסגרים על צורותיהם השונות הביאו לשינויים תדירים בשגרת חיינו, ובין היתר שינוי של חווית האבל ואובדן: אי היכולת להיפרד מהנפטר, ההכרח לעיתים להתאבל לבד ובבדידות, מגבלות על טקסי לוויה מסורתיים, ומחסור באינטימיות ותמיכה.
ד״ר מלקינסון חיברה את דבריה למודל הדו מסלולי לאובדן ולשכול שפיתח פרופ׳ שמשון רובין. המודל מבחין בין שני תהליכים נפרדים אך משלימים, המתארים את חווית האובדן: האחד, מסלול התפקוד הביו-פסיכו-חברתי, הכולל את ההשפעות הפיזיולוגיות, הפסיכולוגיות והחברתיות של האובדן על התפקוד הכללי של המתאבל (שינויים במצב הרוח, חוסר תיאבון ושינה, שינויים בדפוסי מערכות יחסים ועוד); והמסלול השני, המתייחס לארגון מחדש של מערכת היחסים המתמשכת עם הנפטר, וכולל את חווית עיבוד המוות של האדם הקרוב, ושילובו בנרטיב האישי של המתאבל.
ד״ר מלקינסון סקרה את ההשפעות של מגפות הקורונה על כל אחד מן המסלולים: הפגיעה במסלול התפקוד בלטה בחריפותה בהשוואה לתגובות האבל שאנו מכירים, שכן בצל המגפה השתנה סדר היום, אנשים איבדו את עבודתם ואת השגרה שהכירו, ונוצר ריחוק פיזי מחברים ובני משפחה. גם מסלול הקשר עם הנפטר הושפע מהמגפה: הלם מנסיבות הפטירה, קושי להגיע לסגירת מעגל ולקיים טקסי פרידה, וקושי לארגן את סיפור המוות ולייצר נרטיב בעל משמעות, כולם החמירו את תגובת האבל גם במסלול השני.
פרופ׳ אליעזר ויצטום התמקד בייחודיות של תגובת האבל בזמן מגפת הקורונה, והעלה את השאלה – האם אנחנו מצויים בעיצומה של מגפת אובדנים קשים? נכון לינואר 2021, כ-1.8 מיליון אנשים נפטרו כתוצאה ממחלת הקורונה. ביחס לכך מוערך כי לכל נפטר יש כ-9 בני משפחה המתאבלים על לכתו, ולפיכך כ-16 מיליון בני אדם מתמודדים עם אבל כתוצאה ממגפת הקורונה. כאמור, מדובר באבל בתנאים ייחודיים, פעמים רבות ללא טקסי פרידה וקבורה, מוות בנסיבות פתאומיות, ובידוד ממערכות תמיכה. בהתאמה לנתונים אלו, פרופ׳ ויצטום סקר מספר ממצאים לפיהם בקרב מתאבלים אלו שכיחה יותר האבחנה של PGD – Prolong Grief Disorder (המופיעה כבר ב-ICD-11) - תגובת אבל מתמשכת המתאפיינת בגעגועים לנפטר, התעסקות מתמדת בנפטר שמלווה בכאב, בושה, כעס, אשמה וקושי להרגיש רגשות חיוביים. השיעור הגבוה יחסית של PGD בקרב קבוצה כה גדולה של אנשים, לצד העובדה כי תגובת אבל זו אינה שוככת עם הזמן (בניגוד לתגובת אבל נורמלית), הם בעלי משמעות מכרעת למערכים הפסיכולוגיים והפסיכיאטריים בכל רחבי העולם.
בחלק הבא בהרצאה, פרופ' שמשון רובין התמקד באובדן טראומטי (Traumatic Bereavement). הוא ביקש לתאר את האינטראקציה בין החוויה הסובייקטיבית של האדם את האובדן, לבין החוויה האובייקטיבית, בהתפתחות אובדן טראומטי. לדבריו, במימד האובייקטיבי, מוות צפוי, כתוצאה מזקנה או אחרי מחלה ממושכת הוא בפועל מוות פחות טראומטי. לעומת זאת, מוות כתוצאה מרצח או אירוע אלים אחר, שהוא למעשה מוות פתאומי, או אף כזה הכולל איום גם על חייו של המתאבל, הוא מוות יותר טראומטי. בהתאם להגדרות אלו, הציע פרופ' רובין כי אובדני הקורונה הם אובדנים טראומטיים. ברמה הסובייקטיבית, ישנם דברים שיכולים להפחית את חווית הטראומה (״עשיתי מה שיכולתי״, ״נפרדתי, חיבקתי, אמרתי שאני אוהב״); אך ישנם מרכיבים המעצימים את חווית הטראומה (״אני הדבקתי אותו בקורונה״, ״הוא סבל מאוד״, ״לא הייתי שם כדי להיפרד״). רכיבים סובייקטיביים שליליים אלו נפוצים בקרב המתאבלים על נפטרי הקורונה.
בהמשך דבריו, פרופ׳ רובין חיבר בין הממדים האובייקטיבים והסובייקטיביים של האובדן, לבין המודל הדו-מסלולי של השכול. כך, החשיפה לאירוע המוות יכולה לעורר מרכיבי טראומה אובייקטיבים כמו חודרנות, הימנעות והשקפה השלילית על המציאות, המשפיעים על שני המסלולים. במסלול הראשון, התפקודי, השפעתם יכולה להתבטא בחרדה, דיכאון, סומטיזציה, אובדן קשרים עם המשפחה והחברים, אובדן תחושת משמעות וירידה בערך העצמי. במסלול השני, סיפור המוות ונסיבותיו מתחברים למערכת היחסים עם הנפטר וליצירת הנרטיב של מותו (למשל "הוא מת לבד, בפתאומיות וכאב לו מאוד"). לעומת מרכיבים אובייקטיביים, פרופ' רובין הציע כי המרכיבים הסובייקטיביים של האובדן (כמו למשל כמה האדם האבל מרגיש אחריות, כעס או אשמה בהקשר של המוות?), משפיעים בעיקר על המסלול השני, ומעצבים את הנרטיב של מותו של הנפטר ואת המשך הקשר עם דמותו. ביחס לכך, פרופ׳ רובין הדגיש כי החוויה הסובייקטיבית של המוות עשויה לגרום להתפתחות חוויה של טראומה, גם אם נסיבות האירוע אינן עונות על מה שבדרך כלל מוגדר כאירוע טראומטי.
כחלק מההיערכות לאובדן ושכול בעידן הקורונה, פרופ' רובין התייחס לחשיבותה של מדידת התערבויות טיפוליות לתגובות לאובדן בכלים הרגישים לתוצאות של מוות בינאישי. מלבד השאלון הדו-מסלולי לאובדן מורכב (Two-Track Bereavement Questionnaire 2-Complicated Grief) הנמצא בשימוש בארץ, הוא הציע שאלון חדש של 11 פריטים (TTBQ3-CG11) המתרגם את הפרספקטיבה של המודל לכלי מתאים למעקב אחרי התגובה לאובדן. לדעתו, ארגונים המגישים סיוע לאנשים אשר חוו אובדן מחויבים להכניס כלי מדידה כדי להעריך את תוצאות עבדותם. גם הגופים הממנים פעילות ארגונים אלו לומדים לדרוש פרקטיקה זאת כדי להמשיך בתמיכתם.
לפי פרופ׳ רובין, המאפיינים הייחודיים של אבל ומוות בזמן מגפת הקורונה מחייבים אותנו כמטפלים להיות רגישים לכלל האובדנים שהתרחשו בזמן המגפה, גם אם האדם לא נפטר ישירות מקורונה. עלינו לבחון את הקשר הפסיכולוגי לנפטר, את התפקוד של האדם האבל, ואת נרטיב המוות שהוא יצר, על מנת לספק טיפול מתאים ולסייע להתמודדות עם אובדנים טראומטיים.
לפי ד״ר מלקינסון, יש לגייס הקשבה פעילה אשר תומכת בנרטיב המוות ומספקת אמפתיה. בתוך כך, יש לספק מידע והדרכה על תהליך האבל, תוך נורמליזציה ולגיטימציה שלו. כמו כן, יש להעריך את מערכות התמיכה הזמינות לאדם האבל, בין אם באופן פרונטלי ובין אם באופן מקוון. ד״ר מלקינסון הציעה כי ברמה הגלובלית, המגפה מצריכה תכנית התערבות עולמית. אולם לאור ריבוי הנפטרים והאובדנים המשניים (אובדן עבודה, אובדן קשרים חברתיים), יש צורך בהקמת צוותים מקצועיים מדינתיים על מנת לספק ליווי ותמיכה. ברמת הקהילה, יש צורך לספק סיוע למשפחות שאיבדו את יקיריהן, למשל באמצעות יצירת טקסים קהילתיים. ברמה המשפחתית, מתבקשת היערכות לסייע למשפחות במתן אינפורמציה על תגובות האבל, וסיוע בנוגע לאובדנים המשניים. בהקשר זה, הציגה ד״ר מלקינסון את עמותת ״ממעמקים״ אשר מספקת מענה תמיכתי מידי לאנשים שאיבדו את יקיריהם למגפת הקורונה, כדוגמה להיערכות מקוונת וטלפונית למתן מענה לליווי ריגשי, רוחני ודתי למשפחות שאיבדו את יקירם מקורונה ובימי הקורונה.
בסיום ההרצאה ולסיכום הדברים, ביקשה ד״ר מלקינסון להזכיר כי יגון ואבל הם תגובה טבעית לאובדן המבטאת את האהבה לאדם שנפטר. אנחנו יצורים חברתיים, המגיבים באופן קשה לקטיעה של מערכות יחסים. לצד זאת, הגם שיגון הוא אוניברסלי, הוא נחווה בצורה ייחודית עבור כל אדם ואדם, וניתן להבחין בין אבל טראומטי לאבל אדפטיבי. בעוד אבל טראומטי כולל סיבוכים, במסגרתם היגון משתלט על החיים ומערער את תחושת הערך והמשמעות שלהם, תגובת אבל אדפטיבית היא כזו המאפשרת בסופו של דבר לשזור את נוכחותו של הנפטר במרקם החיים, באמצעות הכרה בכך שמערכת היחסים עם הנפטר אמנם ממשיכה גם לאחר מותו, אך היא משתנה.
ד״ר אורן טנא פתח את הרצאתו בשלוש אנקדוטות הקשורות לפחד, חרדה, שכול ואובדן. ראשית, הסב ד״ר טנא את תשומת הלב לנוסח ההזמנה של הכנס, אשר כלל ציטוט משירו של מאיר גולדברג, ׳זן נדיר׳: ״אנחנו פוחדים מהצל של עצמנו, נצמדים אל קירות הבתים/ ורוב הזמן מתביישים בגופנו, חופרים מקלטים״. בהמשך, ציטט את שירו של עברי לידר ׳בוא׳: ״בוא נפזר את מסך הערפל/ בוא נעמוד באור ולא בצל... ספר לי קצת על רגעי הפחד/ קל הרבה יותר לפחד ביחד״. לבסוף הביא ציטוט של אמו, פסיכולוגית חינוכית, שבהקשר של מגפת הקורונה אמרה: ״אני לא מפחדת למות. אני מפחדת למות לבד״. ד״ר טנא קשר בין שלוש האנקדוטות וסיכם כי פחד הוא חלק בלתי נפרד מעולם השכול והיגון, אולם הוא נפקד כמעט לחלוטין מכל השיח המקצועי סביב אבל. בהמשך לכך, הציג מאמר משנת 2012, לפיו חרדה היא חלק שכיח של אבל, אשר לרוב מוזנח בשיח סביב הנושא. לדברי ד"ר טנא, חרדה היא תגובה טבעית של מערכת ההתקשרות לפרידה מאדם אהוב, וגם העימות עצמו עם חווית המוות עשוי לעורר חרדה. יתרה מכך, אובדן של אדם אהוב יכול לעורר תגובת חרדה שתפריע למהלך הריפוי הטבעי של תגובת האבל.
ד״ר טנא הציע כי העולם עובר כעת מעידן של דיכאון לעידן של חרדה. הוא הזכיר כי כבר ב-2017 פרסם הניו יורק טיימס מאמר לפיו האמריקנים הפכו מאומת הפרוזק לאומת הזנקס, ולדבריו מגפת הקורונה האיצה את התהליך הזה, ולכן חווית הפחד והחרדה היא רלוונטיות במיוחד ולא מדוברת מספיק. בפועל, מגפת הקורונה היא משבר רב מערכתי, הכרוך באובדן מערכות התמיכה והקהילה שלנו, ותוקף את המהות שלנו כיצורים חברתיים. על גבי כל אלו, האובדן הגדול ביותר הוא של חווית השליטה והוודאות. תחושת חוסר וודאות והיעדר היכולת לצפות את העתיד באופן מניח את הדעת, גורמים לכך שהשכיחות של חרדה הולכת וגוברת. כידוע, חרדה יכולה להתבטא בצורה התקפית (התקף פאניקה) או בצורה מתמשכת (הפרעת חרדה מוכללת). בעוד קל לזהות את הצורה ההתקפית של חרדה, החרדה המתמשכת היא קלה יותר לפספוס. לכן, לפי ד״ר טנא, חשוב במיוחד להקפיד לשאול אנשים המתמודדים עם אובדן, וביתר שאת בעת מגפת הקורונה, גם על תסמיני חרדה, ולא רק על תסמיני דיכאון. לאחר האבחון יש צורך לטפל – לא רק בטיפול תרופתי, אלא בפסיכותרפיה, פעילות גופנית והפניה למערכות תמך. באשר לטיפול תרופתי, הדגיש ד״ר טנא את קיומן של תרופות יעילות, ואת הצורך להפחית את הסטיגמה הכרוכה בנטילת תרופות פסיכיאטריות.
בחלקה השני של ההרצאה, ד״ר טנא הזכיר כי בתור אנשי טיפול, רבים מאתנו הוצפו בעבודה בזמן מגפת הקורונה, ורבים מאתנו נמצאים כעת בנקודה בה אנו מרגישים שחוקים ותשושים. שחיקה כוללת חוויה משמעותית של חוסר יעילות, אשר במסגרתה אנחנו כבר לא מרגישים כי אנחנו מצליחים או כי אנחנו טובים במה שאנחנו עושים. במעלה הדרך, נוצרת חוויה של ניתוק וציניות ולכן חשוב לעסוק בשאלה כיצד ניתן להתמודד עם שחיקה?
ד״ר טנא הציג עקרונות יסוד אשר יכולים לעזור לנו להתמודד עם שחיקה וסטרס בכל מסגרת שהיא, בעבודה, בחיי המשפחה ובזוגיות:
1. אוטונומיה: כאשר אנחנו מרגישים שיש לנו חופש לפעול, שאנחנו לא רק בורג קטן במערכת, הרווחה הנפשית שלנו גוברת.
2. שייכות: כולנו צריכים להרגיש שייכים למשהו גדול יותר, בין אם מדובר בתא המשפחתי שלנו ובין אם מדובר במקום העבודה שלנו.
3. מסוגלות: תחושת יכולת ומסוגלות מאפשרת לנו להאמין בעצמנו ולחוש בעלי ערך.
4. חיוביות: אמנם חיוביות עשויה להישמע טריוויאלית, אך היא חשובה מאוד. בין אם מדובר במקום העבודה ובין אם ביחסים עם בני המשפחה, עלינו ללמוד לאזן את התגובות השליליות שלנו עם תגובות חיוביות, להעביר ביקורת בצורה נעימה ומאוזנת ולהשתדל להתנהל בסבר פנים יפות.
5. הוגנות: אם אנחנו נמצאים במקום בו אנחנו מרגישים חוסר הוגנות, אנו נוטים להרגיש אומללות, להתנתק ולפתח גישה צינית. בתור מעסיקים, יש לשים דגש על היבט ההוגנות על מנת לשמור על שביעות רצון בקרב העובדים. בתור מועסקים, עלינו לשאול את עצמנו האם נוהגים בנו בהוגנות במקום העבודה.
6. ערכים: מקום עבודה הפועל לאורם של ערכים שאנו מאמינים בהם, יכול לסייע לנו ליצור תחושה של ביטחון בצדקת הדרך.
7. משמעות: הענקת משמעות לקיום שלנו, לעבודה שלנו, לסבל שלנו, ולצד זה גם להנאה שלנו.
מה ניתן לעשות ברמה האישית? ראשית, שינוי הוא לא מילה גסה, ולפעמים עלינו לאזור אומץ ולשנות מקום עבודה, אורח חיים או היבטים אחרים בחיינו אשר תורמים לחוויה של שחיקה ולחץ. שנית, ד"ר טנא המליץ להתנסות בניתוק מהטלפון הסלולרי ומהרשתות החברתיות, אשר לדבריו תורמים לחוויית הסטרס. שלישית, הוא הדגיש את החשיבות של שמירה על הפרדה בין הבית לבין העבודה, אשר היטשטשה בזמן מגפת הקורונה. לבסוף, ד"ר טנא סיים את דבריו בקריאה לא לוותר על התשוקות שלנו, גם כאשר אנחנו עמוסים ועייפים.
פרופ׳ יעקב רז פתח את הרצאתו בטענה כי באופן בסיסי קשה לנו להיפרד. לא רק שקשה לנו להיפרד מיקירינו בטרם עת, קשה לנו להיפרד מהם בכל עיתוי. לפי פרופ׳ רז, שכול עשוי להיות מילה ריקה, שכן אצל כל אחד נמצא שכול אחר – לעיתים שקט, לעיתים זעקה, לעיתים זעם ולעיתים הסתגרות. לא נמצא את הדברים לפי סדר מסוים ואין נוסחה אחת לשכול. לדברי פרופ' רז, הכאב הבלתי נסבל אשר נלווה לשכול קשור לתרבות שלנו, אשר במסגרתה אנחנו נאחזים בחיים באשר בהם – נאחזים בדברים שאנחנו לא רוצים שישתנו אם הם טובים לנו, או לחילופין רוצים שדברים ישתנו במהירות, אם הם לא טובים לנו. בפועל, פרידה היא לא דבר רצוי בתפיסת העולם המערבית שלנו. כלומר, שכול, במידה רבה, הוא עניין תרבותי אשר קשור בנורמות ודפוסים המעצבים את האופן בו אנחנו מקבלים אובדן ואת האופן בו אנו חיים איתו כחלק מחיינו. לפי פרופ׳ רז, עלינו לזכור כי פרידות הן חלק בלתי נפרד מן החיים – להיות זה להיפרד. בכל רגע ורגע אנחנו נפרדים מעוד נשימה, מעוד רגע בחיינו, שלא יחזרו שוב.
במסגרת ההרצאה פרופ׳ רז הציע כי בעוד העולם המערבי נוטה להכחיש את קיומו של המוות ואת עובדת היותו חלק בלתי נפרד מהחיים, בעולם הטיפולי אשר עוסק בשכול באופן אינטנסיבי, יש נטייה לעשות רומנטיזציה של המוות והאדרה של הכאב. שני צדי המתרס אינם רצויים בעיניו, ובבסיסם יש הכחשה. פרופ׳ רז סיפר כי בתרבות הטיבטית, ישנו ספר המכונה ״ספר המתים״, וכאשר אדם חולה מתחילים לקרוא לו ולמשפחתו מן הספר, כדי להכין אותם לקראת מותו. לאורך חייהם, אנשים עוברים את הטקס הזה מספר פעמים, וכך נוצרת ההבנה כי פרידות, אובדן וכאב הם חלק טבעי מן החיים. לא אלחוש של הכאב, לא האדרה של הכאב, אלא קבלה שלו.
למעשה, אין לנו שום מושג מה קורה אחרי המוות. כל סיפור על מה שקורה לאחר המוות הוא סיפור המנסה לנחם אותנו או לעזור לנו עם הכחשת המוות. לכן, לפי פרופ׳ רז, מה שצריך לעמוד לנגד עינינו אינו מותנו, אלא תחושת האובדן אצל מי שיישאר אחרינו. לפי התרבות הבודהיסטית, מוטב שנלך מן העולם במודעות ושלמות עם הסובבים אותנו, שכן כאשר קונפליקטים נותרים בעינם ולא מוצאים את פתרונם בטרם אדם הולך לעולמו, ההשלמה של הסביבה עם האובדן היא קשה יותר. אם נראה את המוות כחלק טבעי השזור בחיינו, ונכיר בכך שיתכן שמותנו יגיע מחר, נשתדל להיות בהשלמה עם הסובבים אותנו.
פרופ׳ רז הביא אגדה המספרת על אישה צעירה אשר שכלה את בנה. מתוך יגונה היא פונה אל הבודהה ומבקשת ממנו להחזיר את בנה לחיים. הבודהה מסכים, בתנאי שתביא גרגיר חרדל מבית שלא היה בו שכול או חולי. האישה יוצאת למשימה ועוברת בין בתים בכפר בבקשת גרגיר חרדל. אולם, בכל בית אליו מגיעה, בני המשפחה עונים לה כי משפחתם ידעה אובדן ושכול. מוסר ההשכל השוכן בסיפור הזה, הוא כי הבודהה שלח את האישה הצעירה לעשות מעשה אשר סופו בקבלת האובדן כהיבט בלתי נמנע של החיים, מתוך עשייה ולא כהרגשה. אמנם לא היה ניתן להחזיר את בנה, אך המעבר בין הבתים לימד אותה על שכול, על חמלה, על המגוון האינסופי שבו בני אדם מתמודדים עם אובדן. המפגש עם צורות כה רבות של אבל מאפשר הזדהות, קרבה, והבנה שהאבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים של כולנו.
בסיפור אחר שתיאר פרופ' רז, אב שכול מגיע לבודהה ומבקש נחמה על מות בנו. הוא אומר לו כי מאז מות בנו הוא לא יכול לישון או לאכול, וכי הוא הולך ברחובות וזועק ״בן שלי, איפה אתה?״. הבודהה עונה לו ״ככה זה. מה שיקר לך מביא יגון וייאוש״. האב עוזב את המקום, כועס, כי הרי איך יתכן שמה שיקר לך מביא יגון וייאוש? מה שיקר לך אמור להביא אושר ושמחה. בכל זאת, לפי הבודהיזם, שכול ואובדן הם לא פגם בעולם, אלא הם טבעו של עולם. כאשר הבן מת, בודהה לא אומר ״השם נתן, השם לקח״, לא מבטיח ״הוא ילך לגן עדן״, הוא לא אומר שהזמן ירפא את הכאב, הוא לא שולח את האב להשקיע בעבודה או בפעילות גופנית. הוא אומר – "ככה זה", והאמירה הזו משחררת. לא משחררת מן הכאב על מות הבן, אלא מן המשאלה להשתחרר מן הכאב הזה. לפי התפיסה הבודהיסטית לא ניתן לא להשתחרר מן הכאב, מפני שהדאגה כלולה במה שיקר לך. אנחנו רוצים את האהבה בלי הצער, אבל איך יתקיים ימין בלי שמאל? נעורים בלי זקנה? גבוה בלי נמוך? כן בלי לא? יש בלי אין?
מתוך כך, אנחנו יכולים לדבר על אימון בשכול, לא מתוך פחד מפני שכול שיגיע בעתיד, אלא מפני שהשכול מתקיים בכל רגע ורגע. באופן המהדהד את הרעיונות הללו, גם פרויד כתב על יופיים של דברים ברי החלוף בתיאורו את חילופי דברים שהיו בינו לבין המשורר רילקה – ביום מסוים הוא התהלך בשדה יחד עם רילקה, כאשר זה ציין בפניו שהוא לא יכול ליהנות מיופיים של הפרחים מפני שהוא יודע שבקרוב ינבלו. באופן כמעט בודהיסטי, פרויד ענה לו כי דווקא מפני שהם ברי חלוף, הוא יכול לעצור ולהתפעל מהם. כך, אהבה הכוללת בתוכה גם את יופי הזמניות, את העובדה כי יום אחד אותו יופי או אותה אהבה לא יהיו יותר, יש בה למעשה משהו שעושה שלום עם החיים וכולל בתוכו גם את האובדן. לסיום, אמר פרופ׳ רז, ככה זה – כאשר מגיע היום בו נאלצים להיפרד, כל שניתן לעשות הוא לא להתכחש ליגון.
במסגרת הכנס העשיר והרחב, התקיימו בכל אחד משני ימי הכנס 3 מושבים מקבילים. בכל אחד משישה מושבים מקבילים אלו נכללו סדנא, חדר רב-שיח ועוד 4 חדרים של הרצאות קצרות בנושאים מתחלפים. בסקירה הנוכחית מובאים רשמים רק מחדר הרצאות אחד בכל מושב מקביל.
חדר מספר 4 של המושב הראשון, בהנחייתה של ד״ר אתי אבלין, עסק באבל ללא מוות ובאובדנים לא מוכרים. המושב כלל 3 הרצאות קצרות, אשר כל אחת מהן סיפקה דוגמה שונה לאובדן מסוג זה. בהרצאה הראשונה, השופט פיליפ מרכוס וד״ר ענבל קיבנסון בר-און דנו באובדן ילד על רקע ניכור הורי, והציגו את המשמעויות הפסיכולוגיות והמשפטיות של הסוגיה. בהרצאה השנייה, שיתפה רוחמה גמרמן את סיפורה האישי כשורדת כת אשר איבדה את אחותה למחלת הסרטן, לאחר שמנהיג הכת מנע ממנה טיפול רפואי. בהרצאה השלישית נועה שוורץ וד״ר אתי אבלין דנו בחוויית האובדן של הורים לילדים טרנסג׳נדרים. המושב היה מעורר מחשבה, והצליח לשפוך אור על אובדנים אשר בדרך כלל לא זוכים להכרה והנכחה. בכלל ההרצאות בלטה חשיבותה של ההכרה באובדן, גם על מנת לקבל תמיכה פרקטית מן הסביבה, אך בעיקר לצורך מתן לגיטימציה לכאב ותיקוף החוויה.
חדר מספר 3 של המושב השני, בהנחייתה של ניקול ווקנין כהן, עסק בתמיכה במשפחות אשר שכלו בן משפחה. המושב כלל 3 הרצאות קצרות, אשר כל אחת מהן סיפקה נקודת מבט אחרת על הנושא. בהרצאה הראשונה, אילה אליהו הציגה תיאור מקרה ובחנה היבטים שונים של אלמנות על פי המודל האדלריאני לשכול ואבל, אשר גורס כי תגובת האבל מתעצבת באופן ייחודי על פי סגנון החיים האינדיבידואלי של האדם האבל, ועל פי זאת יש להתאים את הטיפול. בהרצאה השנייה, קשת בר ידין הציגה את עמותת ״בשביל החיים״ אשר תומכת במשפחות שיקיריהן התאבדו. בר ידין הציגה את אפשרויות הטיפול השונות, והתמקדה בקבוצת פייסבוק תמיכתית שמפעילה העמותה. בהרצאה האחרונה, סקרה גליה שגב רוזנברג את האתגרים הייחודיים לאובדן נכד (ביניהם תחושת אחריות כ״ראש השבט״ והאובדן הכפול - הן של הנכד והן של הבן או הבת כדמות חזקה ותומכת). שגב רוזנברג הציגה קבוצת תמיכה לסבים וסבתות שכולים, אשר נותנת מקום לביטוי האבל, מעודדת יצירת קשר חדש עם הנכד שאיננו, ומגיעה לשיא בעבודת הנצחה קבוצתית.
חדר מספר 3 של המושב השלישי, בהנחייתה של מרגו מויאל, עסק בשכול מנקודת מבט תרבותית. המושב כלל 3 הרצאות קצרות, אשר כל אחת מהן התמקדה בהתמודדות עם שכול בתרבות מסוימת. שתי ההרצאות הראשונות, של יעל דורון ואביבה ויינברג, עסקו בשכול בתרבות הדרוזית, כל אחת מנקודת מבט מעט שונה, ותוך דגש על האמונה הדרוזית בגלגול נשמות ועל ההקלה המסוימת שהאמונה הזו יכולה לספק בהתמודדות עם אבל. בהרצאה האחרונה, דינה דרור עסקה בשכול ואובדן בקרב אנשים דתיים. ככלל, המושב סיפק התבוננות רגישת-תרבות על ההבדלים בין קבוצות אוכלוסייה שונות באופן בו הן מעבדות ומתמודדות עם אובדן, ועל רמות המצוקה הנגזרות מכך. היבט זה הוא למעשה דגש חשוב לעבודה הקלינית של מטפלים מכל הגישות, אשר נקראים להתבונן בהקשר החברתי-תרבותי של מטופליהם.
חדר מספר 2 של המושב הרביעי, בהנחייתה של חלי בולס, עסק בטיפול ותמיכה בילדים, וכלל 3 הרצאות. בהרצאה הראשונה, אורה פלג, אפרת הדר וד״ר רונית שלו הציגו מחקר שבחן את התמיכה בילדים יתומים במסגרת בית ספרית, והציעו המלצות להמשך. בפרט, הדגישו את הצורך בהכשרת המורים והיועצות בהגשת סיוע על רקע אובדן, וביצירת חוויה תומכת שאינה מערבת תחושת רחמים או חריגות. בהרצאה השנייה, ד״ר חיה פאסיק הציגה מחקר אשר בחן את הנרטיב המשפחתי המתגבש סביב אובדן אב לפני הלידה. בפרט, התייחסה ד״ר פאסיק להבדלים בין-דוריים בנוגע לשיח סביב אובדן ושבירת השתיקה. בהרצאה השלישית הציגה חלי בולס טיפול בילדים ממשפחה משולבת (משפחה בה לאחד מבני הזוג או לשניהם יש ילדים ממערכות יחסים קודמות) החווים תחושת אובדן של המשפחה המקורית שלהם. בולס הדגישה כי ילדים ממשפחות משולבות מתמודדים עם היטשטשות של המסגרת המשפחתית, והציעה כי טיפול בילד כזה יצריך הצבת גבולות מחודשים וברורים בנוגע לזהות המשפחה החדשה ומי כלול בה.
חדר מספר 5 של המושב החמישי, בהנחייתה של ד״ר שירי דניאלס, התמקד בחוויה של המטפל בטיפול באדם שכול. בהרצאה הראשונה, ד״ר דניאלס סקרה את הרווחים והמחירים הפסיכולוגיים של המטפל אשר מגיש סיוע למתמודדים עם אבל ואובדן. בצד הרווחים – תחושת סיפוק, עצמאות, פיתוח תחושת ביטחון וערך עצמי, מפגש המזמין עיבוד של תכנים אישיים ועוד. בצד המחירים – דילמות מקצועיות, שחיקה, עומס רגשי, עצבות ועוד. ד״ר דניאלס הדגישה כי לפי מחקרים בתחום, כאשר מניחים את השניים ״על כף המאזניים״, הרווחים של המטפל גוברים על המחירים. בהרצאה השנייה, כרמית סלע התמקדה בנושא עדין אשר לדבריה אינו זוכה למספיק תשומת לב – אובדן מטופל (על ידי מטפל). סלע הסבירה כי אובדן של מטופל הוא אובדן שלא זוכה להכרה, וכי מצופה מהמטפל במקרים רבים "פשוט" לחזור לשגרה ולעבודה. לטענתה, חשוב כי מדריכים וקולגות יספקו את ההכרה באובדן ויתקפו את התחושות סביבו, על מנת לאפשר למטפל התמודדות באופן מיטבי עם הקושי ולמנוע הדחקה. בהרצאה האחרונה במושב, הציגה מיכל לב זריהן את תהליך האינטייק הראשון של משפחה שכולה לאחר אובדן בעמותת ״בשביל החיים״. המושב היה ייחודי בכך ששם במרכז הבמה את חווית המטפל, תוך מתן מקום לקשיים ולאתגרים אשר נלווים לעשייה הטיפולית בתחום השכול.
חדר מספר 2 במושב המקביל האחרון בכנס, בהנחייתו של אילן שריף, התמקד בהיבטים שונים של אובדן במשפחה. בהרצאה הראשונה, הציגה רס״ן מורן טוביאק את האתגרים בליווי משפחות שכולות שמקום קבורתם של יקיריהן לא נודע. בהרצאה השנייה, נעמי יפה עיני דנה בהיבטים הייחודיים של התמודדות עם אובדן הורים באמצע החיים (גיל העמידה), כאשר המסקנה המרכזית היא כי בגילאים מאוחרים החוויה של אובדן הורי מביאה עמה שינוי זהותי אצל האדם השכול, ולא שינוי תפקודי. בהרצאה האחרונה, הציגה ד״ר ריבי פריי מחקר שבחן את הנרטיב האמוני של הורים שכולים דתיים, ואת הקונפליקטים אשר מתעוררים בו סביב האובדן. ד״ר פריי הבחינה בין מאבק אמוני גלוי, אשר מתאפיין בכעס ובאכזבה, לבין מאבק אמוני סמוי המתאפיין בהיעדר התייחסות לדת בהקשר של האובדן או פחד להתייחס לכך.
במהלך הכנס העשיר ורווי המשתתפים, הדוברים השונים סיפקו נקודות מבט מגוונות על אבל ושכול, והפגינו פתיחות מרגשת ויוצאת דופן בשיתוף סיפורים אישיים סביב נושא כה רגיש, אשר נוגע לכולנו כבני אדם. השילוב בין תכנים מקצועיים לחוויות אישיות, בין פסיכולוגיה לפילוסופיה, ובין מחקר לקליניקה, יצר מארג ייחודי, מגוון ומעשיר, אשר הצליח לעורר דיון ולטעת תקווה, גם סביב נושא כה כאוב ומורכב. בדברי הסיכום ליום העיון, ד״ר רות מלקינסון סיכמה את הכנס כפסיפס אנושי, אשר שלובים בו תכנים מקצועיים ואישיים, של מטפלים ושל אנשים שחוו אובדן; שזירה בין מחקר, עבודה קלינית וסיפורים אישיים. פרופ׳ שמשון רובין הצטרף לדבריה, והוסיף שאלה למחשבה – האם האבל הוא תמיד בבחינת ״ככה זה״? או שמא ישנן תגובות אבל שאינן טבעיות, שהן קשות מנשוא, ושאפשר לעזור להקל עליהן?
סטודנטית לתואר שני במגמה הקלינית של המבוגר באוניברסיטה העברית. מחקרה בתזה מתמקד בטיפול בגרייה מוחית ל-ADHD.
