ד"ר שרה איוניר
כבר שנים אני מקיימת טיפול זוגי באמצעות הסקייפ, לרוב עם זוגות שהכרתי בארץ ומסיבות שונות התפזרו בעולם. כך ביקרתי אצל הזוגות שלי בכל היבשות ובהרבה ערים שונות סביב הגלובוס. באופן טבעי, ראיתי את המדיום הזה כמרחב אשר צריך להיות התואם הקרוב ביותר לטיפול בקליניקה. היום, כשהעולם סב על צירו ומכריח אותנו, לפחות לזמן מה, לנטוש הרבה הרגלים ישנים, אנחנו צריכים להסתכל מחדש גם על הנוחות של הקליניקה הפרטית או הציבורית שלנו ולהתאים אותה לרוח התקופה, אם נרצה להמשיך במלאכתנו הטיפולית. בטקסט הנוכחי אבקש לצאת מנקודת מוצא הרואה במרחב הטיפול החדש, הוא המרחב המסכי, מודל בפני עצמו, שאינו מהווה את "הרע במיעוטו" ואף אינו מבקש לחקות את המודל הרגיל, אלא מרחב המאפשר לבחון מחדש מה נחוץ היום למטופלים, ואיך ניתן לפגוש צורכים אלו במפגש וירטואלי.
ניתן לראות את הטיפול בבית המטופלים, שם בד"כ מתקיים הטיפול בתקופה הנוכחית, כהחייאה של מושג "ביקור הבית" אשר היה נפוץ במיוחד אצל עובדים סוציאליים. וירג'יניה סאטיר (1975) פיתחה רבות מן התובנות שלה על "משפחה כמערכת" מתוך סיוריה בבתים של משפחות אשר חיו יחד, 3-4 דורות בחלל אחד. כיום, במשבר הקורונה, אנחנו נפגשים על המסך עם זוג שיושב בחדר, אך הוא אינו מתקיים שם ב'ואקום' (בניגוד לקליניקה). לכן, אני בדרך כלל מתייחסת למה שאני רואה: "מה זה התמונה על הקיר?"; "איפה הילדים כרגע?"; "מה רואים מבעד לחלון?"; "האם אתם על ספה אחת או כסאות נפרדים?"; "היכן אתם בבית - בסלון, חדר שינה, מטבח...?" אני גם מעודדת את המטופלים אשר בוחרים באופן טבעי לערוך לי סיור קטן עם המצלמה, לפחות באזור הישיבה, ומעבר לחלון. השאלות הפשוטות הללו והפרטים הנגלים בסיורים המקוונים, לרוב מובילים לעלייה של תכנים רלוונטיים לעבודה הטיפולית ובמקביל מאפשרים לנו, כמטפלים, הזדמנות להתייחס באופן כל שהוא לסיטואציה הטיפולית החדשה.
קורה לעיתים שבמהלך הפגישה ילדים או אחרים נכנסים לחדר, ועלינו ללמוד להפיק ערך טיפולי מרגעים אלה. באחת הפגישות ישב מולי זוג זועם, כואב ומתוח, בקושי אפשר היה לנשום מעצמת הזעם באוויר. לפתע, הכלב "שלה" קפץ והתיישב עליה, ובאופן לגמרי ספונטני, הבעל שישב לצידה, התחיל "להתרחרח" עם הכלב אף אל אף. התמונה היתה כל כך מתוקה, ששאלתי אותם אם אני יכולה לצלם את המסך - הם אישרו מיד וצילמתי כמה תמונות. הפגישה עצמה היתה מאד קשה, כמעט ללא תקווה. אחרי השיחה שלחתי אליהם כמה תמונות, באחת מהן הכלב יושב על ברכיה, היא מחייכת למצלמה, והוא והכלב מתבוננים אחד לתוך עיני השני. כתבתי למטה: "הזמנה להרמוניה" וביקשתי שיתבוננו בתמונות ביחד בשקט. כך, בביקור הבית, בתוך מספר דקות ואל מול "גורמים מפתיעים" יכולה להיווצר אינטימיות מסוג חדש. למעשה, אני נדרשת ללמוד את הסיטואציה המקוונת ביחד עם המטופלים ולגלות את נקודות החוזק והחולשה של שני בני הזוג במסגרת הטבעית שלהם. כלומר, הפגישה לא מתרחשת על המסך אלא במרחב משותף הכולל את הקליניקה שלי, או המקום ממנו אני מצלמת, ואת החיים המציאותיים שלהם. לעיתים, כשבני הזוג נמצאים במקומות שונים, נכנס אפילו מרחב נוסף. בימים אלו, החוץ נכנס הרבה יותר מהרגיל, לתוך הטיפול, ומוכרח להפוך למרכיב נוכח במפגש.
ο סקירת יום העיון 'בשם האב': על גבריות ואבהות במשפחה, בזוגיות ובטיפול
ο זוגיות בימי קורונה והתמודדות עם פחד קיומי: פרספקטיבה פסיכואנליטית
ο זוגיות וטיפול זוגי בעיתות לחץ ומשבר
הפגישה המשותפת במספר מרחבים, איננה מקטינה מן החשיבות של הסכמה ברורה בין המטופלים לבין המטפל לגבי מהות המפגש. טוב להגדיר מועד ומשך זמן ברור לפגישה. שמעתי ממודרכים שיש מטופלים שמפגש ארוך מול מחשב מעייף אותם, אולי גם את המטפל, כי הדבר דורש ריכוז מוגבר. להצעתי, במקרים כאלו צריך להגדיר מחדש את משך הזמן של הפגישה כך שיתאים לתנאים הפיזיים והרגשיים. גם שיחה של 10 דקות היא טיפול, אם המטפל מתכוון לכך. אם למרות ההתאמות הנדרשות וההגדרה הברורה של הפגישה הטיפולית, מורגש מתח, או אי שקט רב מדי, שאינו מאפשר עיבוד בתוך המפגש, טוב לאפשר תנועה או תזוזה של אחד מבני הזוג או שניהם במרחב. באופן דומה, יש לשקול ולאפשר במידת הצורך רגעים שנשארים לבד עם אחד מהם, או אף רגעים בהם נשאיר את בני הזוג לבדם לכמה דקות.
רצוי שהפגישה תתקיים בקליניקה הרגילה, או במקום מסודר בו המטפל פנוי לגמרי ממשימות אחרות או מנוכחות של בני משפחה. טוב שיהיה לבוש ומאורגן בהופעתו כפי שהוא נוהג במפגש עם לקוחות. אני מוצאת שההתפנות של המטפל למפגש הטיפולי בסיטואציה הוירטואלית, צריכה להיות מזוקקת עוד יותר מבדרך כלל. הרבה יותר קל בשיחות מקוונות להישאב להסחת דעת: קולות מן החדר השני, מסכים בחדר, הודעות ווטסאפ בטלפון של המטפל שמסבות את המבט (כשנדמה למטפל שהמטופלים אינם מרגישים), ועוד גירויים פנימיים וחיצוניים. אם איננו מצליחים להימנע לגמרי מהסחות אלו, פנימיות או חיצוניות, טוב לשתף בכך את המטופל, שרואה שהמבט שלנו מוסט או מזהה כי תשומת הלב שלנו נודדת, כדי שלא יהיה מוטרד ממה שאינו רואה, למשל: "הבן שלי נכנס לחדר, ויצא"; "אני קמה לסגור את החלון"; "קשה לי להתרכז כי אני דואגת". בדומה לכך, כאשר אני כותבת, תוך כדי שיחה כפי שאני רגילה, אני אומרת: "אני מורידה את העיניים כי אני כותבת דברים מן השיחה". התקשורת הגלויה עם המטופל מאפשרת הרגעה של חרדה מובנת המתעוררת בסיטואציה החדשה ומהווה אלמנט של החזקה של הסטינג.
אם בדרך כלל כל החושים שלנו נדרכים לפעולה כשאנו נפגשים עם המטופל - רואים, שומעים, מריחים, לפעמים נוגעים, וחשים את האנרגיות הפיזיולוגיות במרחב המשותף - הרי במפגש הוירטואלי, צריך לגייס מלבד ראייה ושמיעה, יותר יכולות "על חושיות". זה דורש אטנטיביות הרבה יותר חזקה מהרגיל, כדי לגרות בנו תחושות ונגיעות סובטיליות. אני מוצאת שבשגרה חוש הראייה והשמיעה, יותר מגרים פעילות קוגניטיביות, ואילו ריח ומגע – יותר מגרים תגובות רגשיות. כיצד אם כך, נשיג את המצב הטיפולי הנדרש של אמפתיה, הזדהות, אהבה, חום, דאגה ורכות כשרק שומעים ורואים? באופן אישי, אני אוהבת להתבונן בחלקים מן השיחה מקרוב לתוך פניו של המטופל, ולאפשר לו לראות את פניי החשופות. האפשרות הזו, שאיננה קיימת במפגש פיזי, יוצרת אינטנסיפיקציה רגשית ואינטימיות חזקה, בלי לפלוש למרחב הגופני של המטופל. אמצעי נוסף – השפה. זו ההזדמנות למתוח את השפה, לכלל שפה חושית, כמו שפה של תינוק. שפה של צלילים, מילים ומטאפורות שיכולים להיקלט רגשית בחוויית המטופל, מבלי לעבור דרך המסלול הקוגניטיבי. השימוש שלנו בשפה רגשית, מגרה גם אצל בני הזוג הגברה של שימוש בשפה רגשית, ואף פיוטית ביניהם.
מחקרים רבים לאחרונה עוסקים במושג "הסינכרוניזציה" בעיקר בין הורה לתינוק (אציל, 2020; Santamaria et al., 2020). זהו מצב שמתגלה במחקרים בהם מתקיימת אינטראקציה בין הורה לתינוק, תוך תהליכי סריקה מוחיים. במחקרים אלו נמצא כי כאשר האינטראקציה נעימה, חמה ותומכת, תופענה פעילויות מוחיות דומות אצל שניהם (בוודאי גם כשהפעילות שלילית) והתחושה הבוטחת, האוהבת והשלווה של האם או האב, תתקיים גם במוחו של התינוק. לאחרונה מפתחים רעיונות אלו גם לגבי סינכרוניזציה בין בני זוג. במחקרים אחרים בדקו את המרחק האופטימלי בין הורה לתינוק (Fivaz-Depeursing 1991, 1999), שיוצר נוחיות כדי שיתקיים תהליך כזה. אני יכולה לומר, שאני מנסה ליצור סינכרוניזציה ביני לבין המטופל, כך שיותר פעולות טיפוליות מכוונות להעברה "בין-מוחית". ההמשך הטבעי של מצבים אלו בטיפול הזוגי, הוא יצירת אותה סינכרוניזציה בין בני הזוג, תהליך שקורה במהלך תהליכי "אנאקטמנט" על פי גישת ה-EFT. בדרך כלל, גם בני הזוג יושבים קרוב יותר זה לזה, או שמחפשים את המרחק הבטוח ביניהם, על פי המצב, כשהמבנה הקבוע ולרוב הנוקשה של חדר הטיפול, אינו קיים. לעיתים אני מחכה זמן מה, עד שזוג המטופלים יימצאו יחד את המקום והמרחק המתאים במרחבי הבית, חיפוש שתמיד מגרה התבוננות ותובנות. כך, אני מציעה לשים לב בטיפול המקוון לנושא הסנכרון ולנושא המרחק (בין בני הזוג ומהמסך), בכדי להעמיק את העבודה הטיפולית ולחדד את חושינו בעבודה מרחוק.
יש מטופלים אשר מביעים התנגדות להמשיך את הטיפול באמצעות המסך. במידה שאנו יודעים שהם באמת אינם זקוקים בשלב זה לעזרתנו, טוב לכבד זאת, ולהשאיר דלת פתוחה לפי הצורך. אבל אצל חלק גדול מן הזוגות שבטיפולנו, הצורך בעזרה רגשית אישית וזוגית, מוגבר בימים אלו, דווקא בשל ריבוי הלחצים המעוררים לרוב יותר קונפליקטים. לכן, כדאי לבחון איתם את מהות ההתנגדות. מצאתי שזוגות נמנעים מטיפול בתקופה זו מן הסיבות הבאות: קושי לעמוד בתשלום (בטיפול פרטי); קושי למצוא מרחב של פנאי ופרטיות כשהם מוקפים בילדים צעירים ואחרים; קושי להתרגל לדרך טיפולית אחרת מן הרגיל; חשש מאובדן האינטימיות; תחושה שהבעיות הרגילות של הטיפול, אינן רלוונטיות כרגע. נראה כי מגוון הקשיים שהתקופה והטיפול המקוון מעלים הוא רחב, אך יש לעבוד עם כל קושי כזה בצורה מעט שונה. אם הבעיה היא שבני הזוג אינם יכולים לשלם, עקב פגיעה במקורות הפרנסה - טוב שכל מטפל יקבל עם עצמו החלטה, האם אני מציע למטופלים בשלב זה שיחות ללא תשלום, האם אני מציע הנחות למי שקשה, או קיצור זמן הפגישה – הכל לפי היכולת האישית של המטפל. כאשר האפשרויות הללו נדונות ומתקבלות בגלוי, והן חלק מן החוזה הטיפולי החדש, אין בכך הפרעה לטיפול. אם הבעיה קשורה בקושי למצוא זמן, בפרט לזוגות עם ילדים צעירים – כדאי להיות גמיש בשעות, לעיתים בשעות הערב זה אפשרי יותר.
הקשיים האחרים, המתוארים לעיל, פותחים מחדש את השאלה מה זה טיפול, במקרה זה טיפול זוגי, ומה מקומו של המטפל בחיים של הזוג. מילטון אריקסון סיפר סיפור על מלך שאסף את כל חכמי הנפש ושאל: "מהו טיפול נפשי?" וכשתמצתו את תשובותיהם המלומדות הגיעו להגדרה שטיפול הוא: "accessing resources", בתרגום חופשי: פתיחת הגישה למשאבים של האדם. כשהמשיך המלך ושאל, כיצד משיגים זאת? יצאה בת קול ואמרה: "תקשורת אנושית". ברוח זו, כשאני ממשיכה את השאלה כלפי מהות הטיפול הזוגי, בפרט בימים אלו, מעבר לשיטה זו או אחרת, אומר שהטיפול הזוגי שואף לאפשר לבני הזוג פתיחה הדדית של המשאבים הנפרדים, ויצירת אחדות מעצימה. המטפל אם כך, יהיה בעצמו משאב בחיי המטופלים, המחבר אותם ככל האפשר למשאביהם הפנימיים, מאפשר להם להיות זה לזה גירוי לפתיחת המשאבים ומאפשר לשניהם לקבל שפע ממקורות של עוצמה בעולם, מחוץ לעצמם. בימים אלו, הנוכחות של המטפל כמשאב של בריאות וחוסן עבור המטופלים הקבועים שלו, חשובה ביותר. כדאי שיזהה ויתמקד במה שנחוץ להם בתקופה זו, ומשם תתחיל כל פגישה. אצל חלק גדול מן הזוגות המצויים ברמות קונפליקט חזקות - המתחים והגירויים היום-יומיים מגבירים את הקונפליקטים לעיתים עד רמת אלימות, ויש צורך בהפעלת כלים רגשיים וטכניקות ויסות אישיות וזוגיות. אצל אחרים, מצב החרדה מציף טראומות קיומיות קודמות, מוכרות יותר או פחות, תוך שלעתים בן או בת הזוג אינם יכולים להכיל זאת. גם אם לרוב, לא ניתן לעשות עבודת עומק בשלב זה, כן ניתן להתחבר עם איזורי חוסן בחיים ובזוגיות ולהשתמש באירוע הנוכחי כהזדמנות לתיקון. ביחס לכך, עניין העבודה הטיפולית בתקופה זו מצריך כמובן מאמר משל עצמו.
מילטון אריקסון, שהיה פסיכיאטר ופסיכולוג אמריקאי, ממייסדי הגישה האסטרטגית בטיפול פסיכולוגי, היה מן היוצרים היצירתיים והפיקנטיים של דורנו. אריקסון טבע את המושג "utilization" שמשמעותו הפקת תועלת. הוא התכוון שהמטפל צריך לעשות שימוש תרפויטי בכל אירוע מקרי ומביך ככל שיהיה המתרחש במהלך הטיפול או הפגישה הטיפולית, לראות בו הזדמנות, ולהפוך אותו למנוף טיפולי. ניסיתי לתאר בטקסט הנוכחי, כיצד המגיפה העולמית שמשנה סדרי עולם עבור כולנו, גם במקצוענו, יש בה, ובסיטואציות הפיקנטיות שהיא מייצרת, כדי לראות את השימוש בטיפול מקוון, מודל נוסף לטיפול הקונבנציונלי, המזמן הזדמנות להמצאה ויצירתיות. אני בהחלט רוצה לעודד מטפלים אינדיבידואלים ומטפלים זוגיים ומשפחתיים, להפעיל השפעתם האוהבת והאיכפתית, כדי להציע טיפול טוב למי שהוא נחוץ לו, בתנאים הנוכחיים, וגם אחר כך.
ד"ר שיר אציל 2020, הרצאה בקורס במכללה האקדמית תל אביב-יפו - הבסיס המוחי של היקשרות חברתית.
סאטיר, ו. (1975). המשפחה המודרנית. תל אביב: ספריית הפועלים.
Dr. Ruth Feldman: The Experience of Synchronyhttps://www.youtube.com/watch?v=8pa2_VCtN0o
Fivaz-Depeursinge, Documenting a time-bound, circular view of hierarchies: a microanalysis of parent-infant dyadic interaction. Fam Process. 1991 Mar;30(1):101-20
Fivaz-Depeursing, E. and Corboz-Warney, A. (1999) The Primary Triangle. USA: Basic Books.
Santamaria, L., Noreika, V., Georgieva, S., Clackson, K., Wass, S., & Leong, V. (2020). Emotional valence modulates the topology of the parent-infant inter-brain network. NeuroImage, 207, 116341.
Wass, S. V., Noreika, V., Georgieva, S., Clackson, K., Brightman, L., Nutbrown, R., Santamaria, L., & Leong, V. (2018). Parental neural responsivity to infants’ visual attention: how mature brains influence immature brains during social interaction. PLoS biology, 16(12).
