שיח עמיתים: בעקבות מאמרו של ד"ר גד בן שפר

15.11.22

ליהי גולדמן

הקדמה

לאחרונה התפרסם באתר זה מאמר של גד בן שפר, העוסק בייצוג הגבריות העולה מכתיבתו של המינגווי, ובפרט מהסיפור הקצר "חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר". בעקבות הקריאה בו עלו בי מחשבות תיאורטיות שונות שאציג כאן. במאמר זה אבקש להרחיב את השיח סביב נקודה בה נגע ד"ר בן שפר במאמרו, האופי הטראומטי שנושאים מופעי הגבריות הקלישאתיים המתוארים על ידי המינגווי, אשר חופפים וכרוכים במידת מה בייצוג הרווח בתרבות ובחברה גם כיום. בתוך כך, אציע התייחסות לאירוע נפשי, אשר השלכותיו עשויות לתת פשר לאותם אזורים מקוטעים ודיסוציאטיביים, המאפיינים במידה מסוימת ובגבולות ההכללה, את המין הגברי, כנגזרת של היותנו חלק מחברה בה סובייקטים אנוסים להתמיין לתפקידים מגדריים בינאריים.

קטיעה מהאם, הדחקת הנשי

בן שפר מציע במאמרו לראות את מאפייני הדמויות הגבריות שהמינגווי מציג – דמויות אטומות, שסועות ושבורות, שאינן מכירות את נפשותיהן או את נפשות האחרים בחייהן – כעדות לאסון נפשי שהתרחש אצל אותן דמויות, ואולי אף אצל המינגווי עצמו. בן שפר מציע הסבר לסוג הגבריות הקלישאתית והמדומה שעולה הן ממאפייני דמויותיו, והן מחייו של המינגווי: עדות לכפיית החזרה של המינגווי עצמו, שמקורה בטראומה האישית שלו, פציעה קשה שחווה כחייל בזמן הפצצה במלחמת העולם הראשונה. אני מבקשת לעגן את טענתו של בן שפר על הטראומטיזציה שעומדת בבסיס אותה גבריות אטומה, ולהוסיף את אפשרות התרחשותה בשלב מוקדם יותר בחיי הנפש, בעיצומו של תהליך ההתמיינות המגדרית, בסמוך לרגעי החלוקה.

אותה טראומה ראשונית, שאולי קודמת לה רק סזורת הלידה, היא הפרידה הבלתי נמנעת מהאם, הדרישה התרבותית-חברתית לקריעה רגשית ממנה, שהיא עצמה אסון נפשי כבד. ננסי צ'דורו, סוציולוגית שעוסקת בפסיכואנליזה של מיניות ומגדר, מתארת בספרה "שעתוק האימהות – פסיכואנליזה והסוציולוגיה של המגדר" (Chodorow, 1978), את ההבדלים בין תהליך ההתפתחות הנפשית של בנים לעומת זה של בנות; היא כותבת שבעוד שני המינים מתחילים בינקות בקשר סימביוטי עם האם, הבנות זוכות בחסות החברה לסימביוזה מתמשכת עמה, כאשר לעומתן הבנים מחויבים לקטיעה טראומתית ממנה, מהנשי, ומכל מה שאמא מייצגת. ילד אשר נולד אל תוך תלות מוחלטת באמו, נאלץ להתכחש לה, לגדוע עצמו ממנה, וכתוצאה של תהליך הכחשת יחסי תלות וחיבור – גם מיחסים משמעותיים אחרים.

באופן זה – חיבור, רגש, שיח, נתפסים כ"נשיים" וככאלה, עליהם להיות מודחקים ולעבור דה-אבלואציה על ידי הבן. זוהי היענות אכזרית לציפיות החברה למה שנחשב גברי, אשר את מחירה הנפשי כמעט ולא ניתן להעלות על הדעת. ניתן רק לשער את היקפם העצום של הצרכים הרגשיים אשר נגזר עליהם לעבור הדחקה בתהליך זה, לאחר שעברו משטור כ"נשיים". צ'ודורו כותבת על זהות עצמית גברית כעל עצמי המבוסס על נפרדות, לעומת זהות עצמית נשית כעל עצמי המצוי בקשר. כך היא מנסחת מחדש את המשמעויות הנפשיות והחברתיות שנלוות לכל מגדר (Chodorow, 1978). ברצוני לטעון כי קטסטרופה פסיכולוגית זו היא אבן הדרך הראשונה בעיצוב גבריות אטומה ומדומה על מאפייניה וקוויה, אשר תיאר ד"ר בן שפר במאמרו.

הילד, שחייו החלו בחיבור עמוק וחסר תחליף עם אמו, לומד כעת שעליו להרוס חיבור זה ולהתכחש אליו. הוא לומד לנתק; חיבורים מסתמנים כלא אמינים, זמניים, בעלי פוטנציאל להוות מקור לכאב נפשי עז. זוהי פיסת הידע החדשה שהוא יחזיק וייתלה בה מעתה, והיא מהיותה נושאת אופי משבש ומעקר ביחס לחיבורים. לפי ביון, חיבורים מסוג L ,K או H (בהתאמה Knowledge, Love, Hate) הם הבסיס לחוויות רגשיות ולמערכות יחסים (ביון, 2004/1962). בן שפר מסתייע בתיאוריה של ביון, ומזהה את חוסר היכולת להיות בחיבור של K-) K) בנפשו של גיבור הסיפור של המינגווי – חוסר יכולת לחיבור מסוג ידיעה ביחס לאחר או לעצמי, לתהליך של התוודעות ולמידה מן הניסיון, שכרוך במתן משמעות לאחר או לעצמך ומייצר חוויה רגשית משמעותית.

בעקבות קליין, במאמרו "התקפות על חיבורים" (1959/2003), מעמיד ביון את ההתקפות הסדיסטיות המפונטזות של התינוק על השד כאב טיפוס של כל המתקפות כלפי אובייקטים מחברים. במהלך ההתקפות על השד, מותקף גם חלק מנפשו של התינוק הקשור לאובייקט, ולמציאות בכלל, על ידי החלק הפסיכוטי של האישיות. התקפות על חיבורים הן דרך של הנפש לתקוף תהליכים מנטליים של עצמה, בה נהרסת היכולת להבחין במציאות ולהבין אותה, ולצד זה גם היכולת ליצור חיבורים וקשרים בין מחשבות, אנשים, רגשות.

ביון מתאר הלך רוח בו הנפש מכילה אובייקט פנימי הרסני, שבמהותו מנוגד לחיבור מכל סוג. כאשר חלק זה בנפש הוא הדומיננטי, כל רגש באשר הוא נחווה כשנוא בהיותו חזק מדי לריסון והכלה על ידי הנפש הלא בשלה, ובשל טבעו המחבר בין אובייקטים. ניתן לדמות את הלך הרוח ששורר בנפשו של הילד אשר נאלץ לחוות פרידה טראומטית מאימו ומחלקים בעצמו, ככזה שבבסיסו נטייה להתנגד לחיבורים. שכן, האפשרות לחיבור רגשי מכל סוג נושאת בתוכה, באופן לא מודע, אימה מפני זיכרון של מאורע מאיין ומטלטל, שאיים על שפיותו בעבר.

מסע החניכה שעובר מקומבר, גיבור הסיפור של המינגווי, מקביל למסע אל עבר אוטונומיה, אותו מצופה לעבור הילד בתהליך הפיכתו לגבר. מסעו של מקומבר מסתכם עבורו בתמורה של כמה רגעי אושר קצרים בלבד עד למותו (הסמלי כאדם והממשי בסיפור). בתחילת הסיפור, אנו עדים למקומבר כמי שעל אף רצונו להתייצב מול אריה, הוא מודה בפחדיו, ולבסוף בורח מהאריה באקט הישרדותי-אנושי. אלה מהווים את סירוסו הסמלי, ובתגובה לכך הוא סופג מהלומה קשה הן מצד ווילסון הצייד והן מצד אשתו, ומאבד את מעמדו כגבר בעיניהם. מסע הציד האחרון, הפעם של בפאלו, מהווה תיקון לאותה מקרה מביך עם האריה. אל מול הבפאלו, מקומבר מכריז כי אינו חש שום פחד, כי הוא מרגיש שונה עכשיו, שמשהו קרה לו. ווילסון, דמות הגבר האולטימטיבי בסיפור, מסמן זאת כנקודת הפיכתו של מקומבר לגבר.

ברגעים אלה, מקומבר מצליח לחוש את עצמו כגבר אמיתי, על מגוון המשמעויות הנפשיות והחברתיות של הגדרה צרה זו: הוא אינו מפחד מדבר, לא מהמוות ולא מאובדן, לא זקוק לנפש חיה, עצמאי לחלוטין. בנקודה שבה כמו איבד את אנושיותו, הצליח להיעשות לגבר, כפי שזה נתפס על פי החברה, אך למעשה בדיוק אז הוא גם מת ונכחד כבן אנוש, כיצור שאמור לחיות, להרגיש ולדבר. על כן שם מאמרו של ד"ר בן שפר - "למות הרבה פעמים", ולא רק פעם אחת, על פי הציטוט של שייקספיר שווילסון משמיע באוזני מקומבר. להפך, הסיפור מראה לנו שדווקא ניתן למות הרבה פעמים, ואף מתרחשת מיתה בכל פעם בה מאבד אדם מהסובייקטיביות שלו, מקריב אותה על מזבח תפקידו החברתי-מגדרי, ומתרחק מעצמו. אני מציעה להתבונן במסע החניכה של מקומבר דרך ההמשגה התיאורטית של מגדר כמבנה טראומטי, אשר כרוך בפיצול והכחשה של חלקי עצמי מסוימים ואימוץ אחרים.

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο מחשבות על מין, מגדר ומיניות: מעבר לבינארי

ο תיזאוס, מיתוס הגיבור, אדיפוס והאב – המסע לגיבוש הזהות הגברית

ο טראומות חברתיות במרחב הטיפולי: בעריכת ד"ר אפי זיו

מגדר כמבנה טראומטי

הדיון בהמשגה של מגדר כמבנה טראומטי תופס תאוצה בשנים האחרונות, ובהתאמה גם מקום בשיח הפסיכואנליטי. אפי זיו מתארת במונחים של טראומה את המחיר הנפשי שגובה ההתמיינות המגדרית, בהיותה מבוססת על פיצול מחלקי עצמי חיוניים. בסקירתה הספרותית מתוך המאמר "גילוי עריות" (זיו, 2020) היא מציינת שלפי ג'ודית באטלר, התרבות מייצרת איסור מסוים על מידת ההזדהות האפשרית של העצמי עם ההורה בן אותו המין, וכתוצאה מכך, מגדר הוא בהכרח מבנה מלנכולי. מגדר על פיה הוא מבנה טראומטי שמתכחש לאובדנים ההומוסקסואליים שלו דרך בליעה שהעצמי עושה לאובייקט האבוד והזדהות עמו – הבת בולעת את אמא, הבן בולע את אבא (אינקורפורציה). זאת מבלי שמתקיים אבל, ועל כן יש מלנכוליה. פאסט מציינת את ההתמגדרות ככרוכה באבדן נרקיסיסטי של חלקי עצמי, תכונות, יכולות, חוויות ותחושות, שיש להיפטר מהם כדי להפוך לגבר או לאישה. על כן גם היא רואה מגדר כמבנה טראומטי. גולדנר גם היא מדברת על תהליך גיבוש הזהות המגדרית ככזה שמערב הפעלה של תהליכים טראומטיים כמו הכחשה ודיסוציאציה (באטלר, 1995; גולדנר, 1991; פאסט, 1984, כפי שמצוטט אצל זיו, 2020). ד"ר זיו מסכמת ואומרת שזהות מגדרית נורמטיבית מתפתחת כמבנה זהות מפוצל ודיסוציאטיבי, שבמהלכו הסובייקט נאלץ להתפצל מחלקים של עצמו או עצמה ולהשליכם על אחר משלים. נשיות מתפתחת כאי־גבריות, וגבריות מתפתחת כאי־נשיות.

טענה מרכזית נוספת במאמרו של בן שפר נוגעת לדמויותיו של המינגווי ולאופן בו פעם אחר פעם הן נראות כמאמצות קודים של גבריות ונאחזות בהם על מנת לשמור על שפיות בעולם אבסורדי לחלוטין. באופן זה, היצמדות לקודים היא בבחינת הגנה מפני קיום כאוטי, חסר חוקים, שמתקיימת בו מלחמה אכזרית רווית הרס. ואכן, כזה הוא גם העולם אשר בו תחת אמתלה כמעט שרירותית – לפיה הגיעה שעתך להיעשות לגבר – אתה מצופה להרפות את לפיתתך מאמך, זו שהייתה לך למקום המבטחים הראשון ואולי היחידי, לחתוך לעצמך את חבל הטבור דרכו הייתם מחוברים, ובהדרגה להיפרד מחלקי עצמי המזוהים עם אותה אם, ובדומה לטענתו של בן שפר אודות אימוץ קודים – לאמץ ולדבוק בחלקי עצמי אחרים, בעלי מאפיינים תרבותיים גבריים.

אין זה פלא שהמינגווי כתב סיפור שעוסק כולו בסוגיית הגבריות. ניתן אף להגדיל ולומר שחייו סבו על ציר זה. המינגווי נולד כשנה וחצי לאחר אחותו הבכורה, ובשנותיו הראשונות אמו גידלה אותו ואת אחותו כשם היו תאומות (נגב, 1995). ארנסט הולבש על ידה בשמלות תפוחות ושיערו היה ארוך כשל אחותו עד גיל מאוחר. זאת בעוד אביו יצא עמו למסעדות ציד ודיג משותפים, וניסה לחזק את זהותו הגברית (Kenneth, 1987). אמו הייתה פמיניסטית והיא המשיכה לנסות ולטשטש את ההבדלים בין המינים, גם בין הילדים וגם בינה לבין בעלה. בחלוף שנות הילדות, החלה ניכרת התנגדותו של המינגווי לסגנון האנדרוגיני שהנהיגה אמו. זהותו של המינגווי נותרה מעורערת, ועל מנת לדכא את הדו מיניות שהושרשה בו מילדות, בחר בדרך ההפוכה לחלוטין, אימוץ מצ'ואיזם גברי שלמראית עין אין עליו עוררין ואינו מותיר אף סדק או מקום לספק באשר למינו או מיניותו, עד כדי שנעשה לסמל לחספוס וגבריות בדורו. בעשותו כך, כמו פיצל וקרע חלקים מהותיים מנפשו, אלה שמתאימים לעמדה הנשית, והותירם בעבר.

מאה שנים של בדידות

ברצוני לקפוץ כמעט מאה שנים קדימה מנקודה זו בהיסטוריה, בה המינגווי כתב את הסיפור (1936), אל ימינו. אנחנו חיים בתקופה מלאת שינויים בכל מה שקשור בתפיסות של מין, מגדר ומיניות. ועדיין, בחברות רבות בעולם, תפיסת הגבריות המיושנת עומדת בעינה, מסרבת לזוז יותר מכמה סנטימטרים לכאן או לכאן. בישראל מתווסף לכך הדימוי הצבאי של הלוחם האמיץ, שאל לו להניד עפעף אל מול המוות, שלו או של האחר. למעשה, גברים נדרשים ללבוש על עצמם מעין יכולות-על ולהפנימן כשלהם, על מנת למלא את תפקידיהם כראוי, להתמסר להם: להתנתק, לא לפחד, להיות קר, לא להזדקק, לא להצטרך דבר. המאבק הפמיניסטי עודנו נלחם בדיכוי ממנו סבלו נשים משחר ההיסטוריה. סיפורו של המינגווי, מעמיד במרכזו דווקא את הדיכוי החברתי-גברי ואת תוצריו; הפגיעה אשר הוא מביא עמו.

ואכן, מִגְדָּר נושא אלמנט מדכא, מְגַדֵּר, חונק סובייקטיביות, מצמצם חופש פעולה ומרחב מחיה, וככזה, הוא עלול לחסום צמיחה נפשית. תפקידים מגדריים-חברתיים מנתבים את אופן ההתפתחות הפסיכולוגית שלנו, מציבים גבולות לאופן בו אנו פועלים, מתבטאים ומתקיימים בעולם, מכתיבים לנו התנהגויות לגיטימיות ולא לגיטימיות, ובהתאם גם רגשות ואופני שיח. פרדיגמה זו מוטבעת בנו מעצם היותנו יצורים שנולדו אל תוך חברה ותרבות (ושפה), ורובנו מוצאים עצמנו מזוהים עם המגדר שלנו מבלי להיות ערים להבניות אותן הפנמנו בעל כורחנו ולחלקים אשר נפרדנו מהם בדרך, פיצלנו מאיתנו והם כמעט אינם קיימים בנו עוד. ההכרה הנפשית בחלקים שאבדו לנו, בין אם כחלק מתהליך של אבל או של תפירתם אלינו חזרה והתייחדות עמם, היא תקווה שעלינו להחזיק בה עבור עצמנו ועבור מטופלינו, לפחות כאפשרות, כחלק ממסע של התוודעות וסקרנות של אדם אל עצמו ואל עבר חיבור למציאות פנימית אותנטית ופולימורפית, חופשייה יותר מכבלי מגדר.