טלי סמני
*המאמר מנוסח בלשון נקבה מטעמי נוחות אך מתייחס לכל המגדרים.
ב-30.06.19 נורה למוות סלמון טקה ז"ל על ידי שוטר. מותו של טקה ז"ל, צעיר בן 18 ממוצא אתיופי, טלטל וערער רבים ועודנו מהדהד בקרב יוצאי אתיופיה בישראל. אירוע הירי הצית מחאה גדולה ועורר הפגנות רבות ברחבי הארץ נגד אלימות משטרתית ושיטור יתר. ההפגנות היו קשות, התלקחו במהרה, ואף נצפתה בהן אלימות קשה מכל הצדדים המעורבים. זו אינה הפעם הראשונה שיוצאי אתיופיה או אוכלוסיות אחרות בישראל מפגינות נגד אלימות משטרתית. הפגנות כדרך מחאה על חוסר שוויון, חוסר צדק ומבנים חברתיים ושלטוניים דכאניים הן דבר נפוץ שאינו זר לחברה הישראלית בכלל וליוצאי אתיופיה בפרט. רק חצי שנה קודם לכן, יוצאי אתיופיה הפגינו תחת אותה הכותרת אך הטריגר לכך היה קורבן אחר - יהודה ביאדגה ז"ל, צעיר בן 24 אשר נורה אף הוא למוות על ידי שוטר.
מותו של טקה ז"ל, ההפגנות והשיח הציבורי בעקבותיהן, השפיעו חברתית ורגשית על רבים מיוצאי אתיופיה ועל מערכת היחסים שלהם עם החברה הישראלית. השיח הציבורי שהתהווה בעקבות ההפגנות נשא גוון מאשים, מפוצל ומכאיב, אשר בא לידי ביטוי באופנים שונים: ברשתות החברתיות נכתבו פוסטים כועסים ובמפגשים חברתיים התקיימו שיחות ערות וטעונות. בתקופה זו התגבשה אצלי התחושה כי ישנה עלייה במספר הפונים ממוצא אתיופי לקבלת טיפול והכוונה, וכי סיבת הפנייה קשורה לתחושות של דכאון וחרדה, לעיתים עד כדי התפרקות של ממש. הפונות והפונים קישרו את התחושות שלהם באופן ישיר לאירוע הירי ו/או להפגנות. כמו כן, הצורך בטיפול היה לטווח רחב של גילאים - מבוגרים, צעירים וילדים כאחד. הצורך ההולך וגובר בטיפול עקב קשיים רגשיים הקשורים בנסיבות מותו של טקה ז"ל קיבל אישור בשיחות עם קולגות ממוצא אתיופי העוסקות בפסיכותרפיה.
אין ספק כי נסיבות מותו של סלמון טקה ז"ל נחוו בקרב רבים מיוצאי אתיופיה כאירוע טראומטי, מה שמעורר את השאלה מדוע הוא נחווה כך עבור אנשים רבים שלא הכירו אותו או שלא נכחו באירוע הירי? לשם מענה על שאלה זו, אערוך תחילה סקירה היסטורית קצרה של מערכת היחסים בין המוסדות המדיניים ובין יוצאי אתיופיה בישראל, שכן מדובר במערכת יחסים מורכבת ורווית טראומות.
ראשיתה של מערכת היחסים המורכבת בין המוסדות המדיניים בישראל ובין יוצאי אתיופיה מתחילה כבר בסמוך להקמתה של מדינה ישראל. ד"ר חן טננבאום–דומנוביץ (2013) חושפת בעבודת הדוקטורט שלה כיצד חלק מגורמי השלטון בישראל בשנות ה-50' חשבו כי אין לעודד עלייה מאתיופיה באמתלות שונות, ומביאה לכך תימוכין בעזרת ציטוטים כגון: "...השוני והמחסום של צבע העור שעלול היה לשמש אלמנט מתסיס וטעון חומר נפץ פוטנציאלי מסוכן – פער גזעי". בנוסף, טננבאום-דומנוביץ מביאה בעבודתה מכתביו של ד"ר חיים מ.י. גבריהו, אשר ציטט את דברי הרב שריבוים באומרו "הפלשים (שם גנאי ליהודי אתיופיה) הם פראיים יותר מן המורוקאים ומפגרים במאות השנים". ברוח אמירות אלו, יהדותה של קהילת ביתא ישראל הוטלה בספק על אף שרבנים והיסטוריונים חקרו ומצאו כי קהילה זו הינה קהילה יהודית. הספק בדבר יהדותם היווה גורם מעכב לעלייה אליה ציפו כה רבים. סוגיה זו יושבה רק לאחר שהרב עובדיה יוסף זצ"ל, הרב הראשי הספרדי דאז, פסק בשנת 1973 כי קהילה זו היא אכן קהילה יהודית. שנתיים מאוחר יותר הצטרף לפסיקתו גם הרב הראשי האשכנזי דאז, הרב גורן זצ"ל. בשנת 1977 נערך הסכם חשאי בין ממשלת אתיופיה וממשלת ישראל, במסגרתו ישראל סיפקה נשק לאתיופיה בתמורה לעליית יהודי ביתא ישראל. בשנת 1978, לאחר מספר טיסות מועט, הופסק שיתוף פעולה זה בשל העובדה שמשה דיין, שר החוץ דאז, חשף את ההסכם בתקשורת והפר את חשאיותו.
גם שנות ההתאקלמות של מי שהגיעו בסופו של דבר לארץ לא היו פשוטות, כי אם רוויות באירועים מכאיבים שבבסיסם גזענות. כך למשל, למרות פסיקותיהם של הרבנים הראשיים, ראשוני העולים נאלצו לעבור גיור לחומרא ובכך נושלו באחת מזהותם היהודית עליה שמרו בקנאות במשך אלפי שנים בגולה. אחר כך, בשנת 1996 נחשפה פרשת השמדת מנות הדם של יהודי אתיופיה, מה שעורר גל של מחאות אלימות. כמו כן, בשנת 2008 תחקיר של 'ידיעות אחרונות' חשף לראשונה כי הופעלו לחצים על נשים ממוצא אתיופי לקבל זריקות למניעת הריון ("דפו פרוורה") לצורך דילול ילודה במסגרת עלייתן ארצה. זאת, ללא הסבר על השלכותיהן של הזריקות או מתן אפשרות בחירה של אמצעי מניעה אחרים. בהמשך נחשפו עוד ועוד פרשות שבבסיסן גזענות כלפי אוכלוסייה זו, כך שלא ניתן היה להתכחש עוד ליחסי הכוח החברתיים ולכך שיוצאי אתיופיה סובלים מגזענות, אפליה והדרה.
ניתן לראות באירועים שתיארתי תוצר של מבנה חברתי בו אוכלוסייה מסוימת נתפסת כנחותה יותר ועל כן היא מוחלשת. היחס ליוצאי אתיופיה בישראל מדגים את האופן בו מתחוללת "טראומה מבוססת גזענות" (RBTS- racial based traumatic stress). כלומר, האופן בו אוכלוסיות מסוימות נמצאות תחת איום מתמשך בו הן עלולות למצוא עצמן קורבנות לגזענות. ראוי לציין כי גודל האיום אינו מושפע בהכרח ממספר הפעמים בהן הפרט חווה אלימות או אפליה על בסיס גזעני, ומתייחס דווקא אל הדריכות המובנית בעצם ההשתייכות אל קבוצה אשר נוטה לסבול מגזענות (Helms et al, 2010). במובן זה, חלק מטראומות אלו אף מהוות "טראומות מכוננות", אשר נעשו בסיס לזהות קיבוצית, אישית או שתיהן (לה קפרה, 2006). חלקם הגדול של אירועים אלו היווה "טראומות קולקטיביות" (Erikson, 1976) – כלומר, אירועים שמתקיפים ופוגעים במבנה החברתי הבסיסי ובקשרים בין הפרטים בחברה, וכך, נפגעת גם תחושת הקהילתיות. דוגמא לכך ניתן למצוא במה שתואר קודם לכן, כאשר הרצון להתאחד עם העם היהודי נפגע והוכתם על ידי תהליך הגיור לחומרא, והיו לכך השלכות רגשיות וחברתיות עד היום.
באופן טבעי, תיאור האירועים ההיסטוריים מוביל אותי להתייחס למושג אותו טבעה אפי זיו (2012) במאמרה באותו השם – "טראומה עיקשת". זיו מסבירה שעיקשותה של הטראומה טמונה בקיומה ההמשכי ובהיותה תוצר של מציאות חברתית דכאנית, טראומטית ומתמשכת. כלומר, זיו מרחיבה את ההסתכלות הדיאגנוסטית-רפואית על טראומות ומוסיפה לה התבוננות פוליטית וחברתית. ואכן בניתוח אירוע הירי שהוביל למותו של סלמון טקה ז"ל, קשה להתעלם מיחסי הכוחות המגולמים בו: היורה הוא שוטר המשתייך לממסד הישראלי, ואילו המת הוא אזרח המשתייך לאוכלוסיית יוצאי אתיופיה, אוכלוסייה מוחלשת בישראל.
ο "את החוויה שלי הם לא מבינים": רב תרבותיות בטיפול בפגיעות מיניות
ο האישי הוא הפוליטי, אבל גם הפוליטי הוא אישי: מאבק חברתי בחדר הטיפול
ο עדות, מדיה, טראומה
בחלק זה של המאמר אתייחס לאופן בו מותו של טקה ז"ל וההפגנות שקמו בעקבותיו השפיעו עליי ועל מטופלותיי, במפגשים טיפוליים פרטניים וקבוצתיים. כמו כן, אנסה להתדיין על טראומה קולקטיבית זו דרך מאמרה של זיו והמושג "טראומה עיקשת". המטופלות אצלי בקליניקה מגוונות מבחינת משאבים נפשיים, מבנה אישיותי, גיל, אופי הקשיים, וכן גם מבחינת המוצא שלהן. בהתאם לכך, תגובותיהן למותו של טקה ז"ל היו אף הן מגוונות.
בשבועות הראשונים אחרי מותו של טקה ז"ל, המפגשים הטיפוליים היו טעונים ומורכבים בעיקר עבור המטופלות ממוצא אתיופי. מאפיין בולט בשיח עמן היה ראייתן המפוצלת ליוצאי אתיופיה ולמי שאינם. כך למשל, בשיחות עמן הן הרבו להשתמש בהבחנות - 'אנחנו' ו'הם', וניכר כי התקשו להכיל עמדה השונה מזו שלהן. מנגנון הפיצול כתגובה לטראומה הינו מנגנון מוכר. האריס (1996) מחזקת זאת וכותבת כי הנטייה לחשוב במונחים של 'טובים' ו'רעים', כמו גם האחיזה ב'אמת מוחלטת', מגנות מפני הצפת תכנים טראומטיים מודחקים למודעות קולקטיבית. לדבריה, התמקמות באחד הצדדים והאחיזה באמת משולה להתייצבות בחזית מלחמתית. כך הבחנתי כיצד במפגשים הטיפוליים מטופלות ממוצא אתיופי נטו לדבר בלשון רבות על מנת לתאר את תחושותיהן. השיח שלהן נע בין האישי ובין הקולקטיבי, כשהקולקטיבי כלל בכל פעם קבוצה אחרת: פעם הקולקטיבי היה קבוצת המפגינים והמפגינות או קבוצת יוצאי אתיופיה; פעם היו אלה ישראלים שאינם ממוצא אתיופי; פעם הייתה זו קבוצת השוטרים; ופעם הוא היה החברה הישראלית כולה לעומת אוכלוסיות אחרות בעולם.
השיח המפוצל של המטופלות הדהד את יחסי האובייקט-סובייקט, או כפי שהגדירה זאת בנג'מין (2005), "יחסי ה-Doer-Done to". אלו יחסים שבהם צד אחד נתפס כאקטיבי, כתוקפן - מי שעושה לאחרים, בעוד שהצד האחר תופס עצמו כפאסיבי, כקורבן – מי שעושים לו: "הם [השוטרים] אמורים להגן עלינו ובמקום זה מה? יורים עלינו". המטופלות הגיבו מנקודת מבטן הסובייקטיבית בכעס על כך שלא רק שהאחרים אינם תופסים ומכירים במציאות כמותן, הם גם אינם מכירים בתחושות ובפרשנויות הסובייקטיבית שלהן (גם אם אינם תופסים את המציאות בדומה להן). יתרה מכך, כעסן גבר גם בשל העובדה שהן חשו כי הנרטיב התהפך, ויש רבים הרואים בשוטר הקורבן ואילו טקה ז"ל התוקפן.
ואן דר קולק (2002) מתאר כי תגובה נפוצה בקרב נפגעי טראומה היא פגיעה ביכולתם לתת אמון באחרים, בעיקר כאשר התכנים הטראומטיים מעוררים תחושות של פחד. בקבוצות הצעירים שליוויתי באותה תקופה בלטה ביתר שאת חווית הדריכות וחוסר האמון שלהם, אמירות כגון "כשאני רואה שוטרים, אני מחכה שהם יעשו לי משהו. אני לא סומך עליהם" היו אמירות נפוצות. חוסר אמון זה לא נשאר נחלתם של השוטרים אלא הופנה גם כלפי התקשורת. השיח הקבוצתי העלה תחושה כי התקשורת מגויסת לטובת הממסד ולשם יצירת נרטיב בו צעירים וצעירות ממוצא אתיופי משויכים בעל כורחם לקבוצת אנשים פראית ומסוכנת, ואילו השוטר שירה בטקה ז"ל נמצא בסכנת חיים וזקוק להגנה.
ההפגנות השפיעו לא רק על עולמן הפנימי של המטופלות, אלא קיבלו ביטוי גם במציאות. הן תיארו בכאב כיצד לתחושתן הטראומה שחוו הייתה שקופה ובלתי מובנת על ידי אחרים 'לבנים' בסביבתן: "איך אמהות יושבות בבית ולא מבינות על מה כואב לנו? איך אמא לא מבינה שזה מפחיד שהבן שלך יוצא מהבית ולא חוזר הביתה כי שוטר רצח אותו? שוטר!". הן הרבו לתאר את מה שזיו (2012) הגדירה כהסתה של הפתולוגיה מהחברה המדכאת אל הסובייקטים המדוכאים. כלומר, הן היו עסוקות בכך שבמקום לדבר על המוות של בחור צעיר בידי שוטר, השיח הציבורי נסוב בעיקרו סביב גילויי האלימות בהפגנות. הן כעסו על כך שבמקום להשתמש במילה "רצח", שלתחושתן תיארה את הסיטואציה, היו שהשתמשו במילים "הגנה עצמית" לתיאור האירוע.
לשיח מכאיב זה התלוו לעיתים במקומות העבודה של אותן מטופלות גם גילויים של אלימות פיזית, מילולית, אמירות גזעניות ומיקרו-אגרסיות (Pierce, 1978) - חילופי דברים מרומזים, לעיתים קרובות אוטומטיים ובלתי מודעים, אשר בבסיסם גזענות ומטרתם להקטין ולבודד. כך, הן חוו מתקפה אישית, ניכור, בדידות וטראומה נוספת על זו הקולקטיבית. כל אלו חיזקו בקרבן את תחושת הנטישה: "תמיד בהפגנות אנחנו בסוף לבד. פה ושם את רואה לבנים אבל תמיד בסוף אנחנו לבד"; "עאלק 'איבדתם אותנו.' מתי בכלל הם היו שם?". במקרים אחרים, את גילויי האלימות החליפה התעלמות מוחלטת מהמצב. כאבן הושתק, האלימות הטעונה פוליטית שהן חוו לא קיבלה כל הכרה והיבטיה החברתיים הוכחשו (זיו, 2012). כך נחווה המפגש של הסבל הנפשי האישי עם זה הפוליטי כטראומטי. מצבים אלו הובילו לריחוק בינן ובין חבריהן ולקושי מצדן להמשיך להגיע למקום עבודתן. לכך התלוו גם חרדה ופחד מ"הכאן ועכשיו": "אני ממש מפחדת שמשהו רע הולך לקרות. גרוע יותר", וזאת לצד פחד וחרדה מהעתיד: "איך אמורים לגדל פה ילדים, יש לי ילד קטן. איך אני אגדל את הילד שלי בלי לפחד?".
כמטפלת ממוצא אתיופי, אירוע הירי של סלמון טקה ז"ל השפיע גם עליי רגשית והדהד טראומות קולקטיביות ואישיות שהסביבה שלי ואני חווינו. ההשתייכות לקהילה הנפגעת והחשיפה החוזרת ונשנית לאירוע והשלכותיו, יצרו אשליה של שותפות גורל עם המטופלות, או כפי שהגדיר זאת Baum (2010) - "טראומה משותפת". לטענתו, חווית המציאות כטראומה משותפת בידי המטופלות והמטפלות היא בעלת פוטנציאל לייצר אינטימיות, קרבה והבנה הדדית. יחד עם זאת, במקרים אלו עולמה האישי של המטפלת נפגש ומושפע אף יותר מהרגיל מעולמה המקצועי, מפגש אשר עלול להקשות מאוד על הטיפול, להכביד על המטפלת בעבודתה וליצור טשטוש של הגבולות כתוצאה מהמציאות הטראומטית.
אכן, אלו היו ללא ספק ימים מאתגרים עבורי מול מטופלותיי. מצאתי את עצמי משתמשת במפגשים הטיפוליים במנגנון הגנה של ניתוק על מנת להצליח להיות נוכחת, קשובה ואמפטית למטופלותיי ולחרדות שלהן. במקרים אחרים, תיאורי הכעס והחרדה המפורטים שלהן הציפו גם אותי וכך נכפיתי לבוא במגע עם הכעס והחרדה שלי. לעיתים, הן ביקשו באופן מפורש לדעת אם גם אני השתתפתי בהפגנות, איך אני מרגישה או מה אני חושבת ביחס למצב. היה נדמה לי כי הן מחפשות ממני אשרור לתחושותיהן ומבקשות לדעת כי אני שותפה שלהן. בדומה למה שמתארת הרמן (1992) בספרה 'טראומה והחלמה', פעמים רבות מצאתי עצמי נעה בין תחושות של הצפה, חוסר אונים, ואימה ובין ניתוק, הכחשה והימנעות. בין לבין המפגשים הטיפוליים חשתי צורך עז בפורקן רגשי, וכמו מטופלותיי רציתי גם אני להרגיש בשותפות גורל עם הקולגות שלי. למרות שמצאתי אוזן קשבת, ליווי והדרכה, נותרתי לא פעם בודדה בשל העובדה שעמיתותיי לעבודה אינן משתייכות לאוכלוסייה ממנה אני באה ולא חוו את הקושי שאני חוויתי.
תחושותיי נעשו מורכבות יותר מול מטופלות שאינן ממוצא אתיופי. מרביתן לא התייחסו כלל לאירוע הירי ונגיעתן היחידה בכך הייתה סביב החזרה המאוחרת לביתן בשל הפקקים. באחד המקרים אמרה לי מטופלת צעירה: "אי אפשר היה להגיע הביתה בגלל ההפגנות האלו של האתיופים האלו. איזה ברבריים". מצאתי עצמי מתכווצת, משותקת ואף פגועה אל מול אמירה זו. ביני ובין עצמי תהיתי כיצד אחווה על ידה אם תדע שנכחתי בהפגנה, האם אחווה כברברית? נעתי בין הכעס האישי שלי ובין מאמץ להישאר בעמדה טיפולית אמפתית. במקרים בהם מטופלות כלל לא התייחסו לאירועי ההפגנות תהיתי האם התעלמותן נובעת מכך שהדבר אינו נוגע להן או מכך שהן התקשו לשוחח איתי על כך בשל מוצאי.
ההצפה, חוסר האונים, העדר השליטה והחרדה שחשתי הקשו עליי לשהות במרחב נפשי שאפשר חשיבה ועיכול של החומרים הטראומטיים שחדרו למפגשים הטיפוליים. במובנים רבים חשתי כי מרחב החשיבה שלי הצטמצם ואף קרס. על מנת להצליח להיות עבור מטופלותיי נאלצתי להתיק את הצורך שלי לפעולה אל החיים שמחוץ לקליניקה. כך למשל, מצאתי את עצמי מייעצת ומלווה צעירים וצעירות במציאת מטפלות במחירים שיכלו להרשות לעצמן; חלקתי עם חבריי בקבוצת "יוצאי אתיופיה במקצועות בריאות הנפש" את תחושותיי ואף נקטנו יחד בגישה פרואקטיבית; כתבנו ניירות עמדה למשרדים ממשלתיים שונים כדי שלא תימשך התעלמותה של הסביבה מהפגיעה הנפשית המתחוללת, התעלמות אשר עלולה לגרום נזק חמור למבנים פסיכולוגיים פנימיים (Gerson, 2009); הפצנו מכתבים והקלטות בעברית ובאמהרית למבוגרים ולמבוגרות כך שיוכלו לזהות מצוקות נפשיות אצלן ואצל ילדיהן בעקבות המצב, בליווי הכוונה לאן ניתן לפנות; ליווינו משפחות וחלקנו את התובנות, התחושות והמחשבות שלנו אחת עם השנייה. פעולות אלו אפשרו לי להשיב לעצמי את מרחב החשיבה שהצטמצם, וכך יכולתי לנוע בין התייחסות למציאות האובייקטיבית לבין התייחסות למציאות הפנימית הסובייקטיבית של המטופלות ושל עצמי.
באופן דומה לתהליך שהתרחש עם מטופלותיי, גם בתהליך הכתיבה חשתי כי התקשיתי למצוא מילים כדי לתאר את התחושות ואת התהליכים שעברתי. כתיבתי הראשונית הייתה מפורקת ולא אינטגרטיבית, פסקאות-פסקאות ללא חיבורים ורצף ביניהן. התקשיתי לפרקים לצמצם את ההשפעה של האופן הטראומטי בו חוויתי את האירועים מספיק כדי לאפשר לעצמי מרחב חשיבה שיאפשר כתיבה זורמת. כדי להצליח לייצר את החיבורים והאינטגרציה בין כל החלקים - נשענתי על קריאה תאורטית רבה ועל שיח עם קולגות. ייתכן גם כי בחירתי לכתוב על מותו של טקה ז"ל ועל מפגשו עם עולמן הפנימי של מטופלותיי ושלי הוא המשך של הצורך שלי לפעול במציאות כדרך התמודדות עם הטראומה הקולקטיבית.
טראומות קולקטיביות מייצרות קושי גדול בהתמודדות מולן, בין היתר מכיוון שנכפה עלינו כמעט באופן מיידי להזדהות עם אחת הקבוצות ולייצר את הנרטיב שלנו מול האירוע שהתרחש. עיבוד של טראומות מעין אלו במפגש הטיפולי הוא דבר מורכב במיוחד, שכן מדובר במפגש בלתי אמצעי וקרוב בין עולמן של שתיים אשר חולקות מציאות משותפת, והאמת של אחת עלולה לערער, להתנגש ואף להיות מוכחשת על ידי האמת של השנייה. במצבים אלו עלינו להכיר בעובדה כי האמת מכילה בתוכה גם עובדות וגם משמעות, וכי הנרטיבים ביחס למציאות משקפים גם אמת אובייקטיבית עליה ניתן להסכים וגם פרשנות סובייקטיבית. במצבים טראומטיים, כמו גם במותו של טקה ז"ל, עלינו למצוא את הדרך לכבד את האמת האובייקטיבית ולאחוז בה, ובו בזמן להרפות מהאחיזה האדוקה באמת הן מצד המאשימות והן מצד הנאשמות (Grand, 2003).
פסיכולוגית קלינית ואקטיביסטית. מטפלת בקליניקה פרטית ומנהלת רשת בעמותת 'מעוז'. מרצה, מנחת סדנאות וכותבת בתחומי הגיוון והרב-תרבותיות. חברה בקבוצת יוצאי אתיופיה במקצועות בריאות הנפש ובפורום בריאות יוצאי אתיופיה. כמו כן, חברה בוועדה המייעצת 'של מרכז אקורד' - פסיכולוגיה חברתית לשינוי חברתי.
הרמן, ל. ג'., (1994) "טראומה והחלמה". תל אביב: עם עובד.
זיו, א. (2012). "טראומה עיקשת". מפתח כתב עת לקסיקלי למחשבה פוליטית, גיליון 5, 55-74.
טננבאום, ח'. (2013). "ציונות היא עיוורת צבעים- השיח בדבר העלאתם של יהודי אתיופיה לישראל (1970-1985). באר שבע: אוניברסיטת בן גוריון בנגב.
לה- קפרה, ד. '. (2006)"לכתוב היסטוריה, לכתוב טראומה". (עריכה: ע. גולדברג. תרגום: י. פרקש). תל אביב: רסלינג.
Baum, N. (2010). Shared traumatic reality in communal disasters: Toward a conceptualization. Psychotherapy: Theory, Research Practice and Training, 47(2), 249-259
Erikson, K. (1976). Everything in its path. New York: Simon and Schuster Paperbacks
Gerson, S. (2009). "When the third is dead: Memory, Mourning and Witnessing in the aftermath of the Holocaust". The international journal of Psychoanalysis 90 (6), pp 1341 – 1357
Grand, S. (2003). "Uncertainty and Incest". Studies in Gender and Sexuality, 4:178-185
Harris, A. (1996). "False Memory? False Memory Syndrome? The So-Called False Memory Syndrome?". Psychoanalytic Dialogues, 6:155-187
Helms, J. E., Nicolas, G., & Green, C. E. (2010). Racism and Ethnoviolence as trauma: Enhancing professional training. Traumatology, 16(4), 53-62. doi:10.1177/1534765610389595
Pierce, C. (1974). "Psychiatric problems of the black minority", American handbook of psychiatry 2, pp 512-523
Van der Kolk, B. A.,(2002), Beyond the somatic experience & subcortical imprints in the treatment of trauma, in Shapiro, F., (Ed), EMDR as an integrative psychotherapy approach: experts of diverse orientations explore the paradigm prism. Washington, DC, US : American psychological association
