פנטזיית ההצלה והמטפלת הטובה-דיה

09.12.20

ד"ר אליס בר נס

מאמר זה נכתב עבור הגיליון פנטזיית ההצלה והמסגרת הטיפולית: בעריכת ד"ר עמית פכלר

פתח דבר

"המטופלת ר"נ ... מדמה לעצמה שבזמן הטראומה המקורית כאילו סרקה את היקום... וחיפשה בו סיוע בעזרת תבונה כל-יכולה (אורפה). כך איתרה אותי כבר אז האורפה שלה בתור האדם היחיד בעולם אשר – בגלל גורלו האישי המסוים – יוכל וירצה לתקן את העוול".

(פרנצי, 1932, עמ' 155)

ר"נ, ראשי התיבות שפרצי העניק ביומנו הקליני למטופלת שלו (ומאוחר יותר מטפלת בזכות עצמה) אליזבת סוורן, מדמה בנפשה שכבר בילדותה המעונה הכינה לה תבונה כל-יכולה פיצוי על העוול שנגרם לה כנפגעת התעללות מינית: היא תפגוש את פרצני, אדם שגם יכול וגם רוצה לרפאה. ומה נדרש כדי לרפאה? כפי שמראים דפיו המיוסרים של היומן הקליני (1932), ממנו נלקח הציטוט, התשובה לדעת פרנצי היא התמסרות מוחלטת. מטפל הנותן את עצמו באופן מלא וללא אנוכיות למטופל. במקום התעללות וחודרנות, תהיה עטיפה, הקשבה מכווננת. חיבוק מטאפורי, אולי לעיתים גם אמיתי. במקום אדישותו של הרופא האנליטיקאי, אותה מרבה פרנצי לגנות ביומן, תהיה השתקעות מוחלטת. במשך הזמן, הרעיון של הרופא המיטיב הגיע עד קצהו: ר"נ ופרנצי שקעו בניסוי, אולי הידוע ביותר לשמצה בתולדות הפסיכואנליזה – אנליזה הדדית.

היומן הוא תיעוד כן ומטלטל של כמה אנליזות כאלה. הסיבה להן מתוארת ככפולה: מצד אחד, המטופלת דורשת לדעת לעומק את מצילה. האמנם הוא ראוי להיות מציל? והרי גורלו, סבלו שלו, דחפו אותו לתפקיד זה. האם הוא נקי אפוא ממניעים, ועיוותי אישיות שונים שימנעו ממנו לעזור למטופלת? האם היא יכולה לבטוח בו? האנליזה של המטפל אפוא, מתוארת כהגנה עצמית בסיסית של המטופלת.

מן הצד השני, פרנצי מתאר את התדלדלות כוחותיו שלו כסיבה להדדיות. המטפל שמשקיע את עצמו כל כולו, שנותן כל מה שהמטופל צריך, עלול להיוותר מרוקן. עליו להיעזר אפוא באותם מטופלים המסוגלים לכך, להחזיר לעצמו לפחות חלק מהאנרגיה שאבדה לו. "רק אנליזה שאינה חסה לא על האנליטיקאי ולא על התיאוריה האנליטית עשויה להביא מזור" (עמ' 238) כותב פרנצי בסערת רגשותיו ומתוך ויכוח עמוק עם פרויד. אובייקטיביות לא תיתכן. "אובייקטיביות" המטפל אינה אלא עמדה מעושה הגורמת לרה-טראומטיזציה. על המטפל האמיתי להשקיע את עצמו בתוך סבלו של המטופל, תוך שהוא מסתכן בהכרח, בטביעה בסבל הזה, בהתרוקנות, ובאובדן עצמו.

הניסוי בנתינה מוחלטת התהפך אפוא על ראשו: באופן פרדוקסלי, נתינה מוחלטת תחייב אותך לקחת - ליטול מהמטופל את הפריוויליגיה של להיות מטופל. הצורך להיות עבור המטופל דמות שהיא ההפך מההורה מחולל הטראומה, גורם פוטנציאלית לפגיעה חדשה – גם אם חמורה פחות. שוב הילדות נגזלת. שוב יש לדאוג להורה.

האהבה מרפאת

הניסוי של פרנצי גונה, ופרנצי עצמו נדחק לשנים ארוכות מבמת הפסיכואנליזה (למעט בחוג השפעתו של באלינט, שנלחם לשמר את מורשתו, ושל קלרה תומפסון בארה"ב). זאת, עד שהתנועה ההתייחסותית הקימה אותו לתחייה באופן מלא והכתירה אותו כאב של כבוד (ולעיתים הוא אף נתפס כאם) לרבים מרעיונותיה. גורלו של "היומן" עצמו הוא הוכחה לכך. זה הוא טקסט שבאלינט שמר והעז לפרסם רק שנים רבות לאחר מותו של פרויד. שהרי פרויד, בזמנו, הזדעזע עמוקות מ'עריקתו' של פרנצי ממחנה המיניות לעבר אמונה בטראומה ממשית ביחסים, טראומה שרק יחסים יכולים לרפא. עבור פרנצי, לא היה מדובר (רק) בהעלאה למודעות של קונפליקטים ליבידינליים, אלא באיחוי פצעים באמצעות דבק הכנות, ההשקעה, טוב הלב (עמ' 239), ואפילו האהבה האמיתית מצד המטפל.

אולם פרנצי, כמו כל "מודחק", מעולם לא נעלם לגמרי. רעיונותיו על העוצמה שבקשר הטיפולי, שמאפשר אף חליפין של חומרים נפשיים, נשמרו בדמות מושג ההזדהות ההשלכתית של קליין – אשר הייתה מטופלת שלו, אך לא נתנה לו קרדיט על השפעתו הרעיונית עליה. הם נשמרו גם בתוך המורשת של הקבוצה העצמאית – של באלינט ואפילו של ויניקוט, באמצעות רעיונות שהטרימו את ההחזקה הויניקוטיאנית, את היכולת להיות לבד, את ההבנה המודרנית של טראומה ועוד. המכנה המשותף בין כל הרעיונות הללו, היה האמונה העמוקה, שבאופן היסטורי זכתה ללעג אך חתרה בעקשנות לביטוי עקיף במשך כל תולדות הפסיכואנליזה, כי האהבה מרפאת.

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο העצמי המודרני בטיפול: הסזורה בין הישן והחדש בימי קורונה

ο סכסוך בין עמים בחדר הטיפול וסירוב המטפל לקרוא את 'מכתב' המטופל

ο בארץ הדברים הראשוניים: המטפל כבולם זעזועים בצומת של התמוטטות נפשית

ללא זיכרון וללא תשוקה

כארבעים שנה אחרי כתיבת 'היומן' של פרנצי, ניסח אנליטיקאי מרכזי אחר, וילפרד ביון, מחשבה שהשפיעה עמוקות על התפיסה הפסיכואנליטית, ואשר יכולה להיתפס כהפוכה: על המטפל להיות בעמדה של "ללא זיכרון וללא תשוקה". ביון מפרט על כך: "לכל מי שרגיל לזכור מה המטופלים אומרים, או להשתוקק לטובתם, יהיה קשה להבין את הנזק שנגרם לאינטואיציה פסיכואנליטית שהוא בלתי נפרד מכל זיכרון שהוא ומכל תשוקה שהיא" (1970,p.31. תרגום שלי, הדגשות במקור). כלומר, ביון הדגיש שאפילו ההשתוקקות לרפא את המטופל היא מזיקה. לדידו, על המטפל להשתוקק רק לאמת המוחלטת, ל-O, ולרצות להיות אחד עמה.

דרישתו החידתית משהו של ביון, שפורשה פעמים רבות כגרסה קיצונית יותר של "קשב מרחף אחיד" של פרויד, הפכה להיות בעיני רבים ל'תו הזהב' של משמעת פסיכואנליטית. מטפל שמשתוקק למשהו, בין אם עבור עצמו או כביכול למען המטופל – שהמטופל ילך, שיישאר, שיתחתן, שיבריא – משבש את "היכולת השלילית". כלומר, את היכולת להמתין, ללא ידיעה מוכנה מראש, ללא קוצר רוח, להתפתחות האמת הרגשית, אשר תיתפס אצל המטפל באמצעות האינטואיציה. לכאורה, אין דבר שונה מזה מעמדת 'האהבה מרפאת'. במקום מעורבות רגשית אישית וטוטלית אותה דורש מאתנו פרנצי, תובע ביון עמדה של הינזרות לא רק מפעולות מסוימות אלא אפילו מחוויות המעורבות האישית בטיפול. למעשה, על המטפל להגיע לעמדה הפוכה למושקעות האישית: מוכנות למפגש בלתי אישי, נקי ממאוויים מערפלים עם האמת בה' הידיעה.

בעיניי, לאמירה של ביון יש איכות רגשית פרדוקסלית. משהו בה, לפחות עבורי, נחווה בו זמנית כל כך נכון ומדויק, אך כל כך "לא נכון" במקביל לכך. באופן אירוני, משהו בעצה זו, אשר נועדה לסייע למטפלים לפתח את האינטואיציה, נראה קונטרה-אינטואיטיבי. האמנם אפשר להיות מטפל טוב בלי לזכור את דברי המטופל? את ההיסטוריה שלו? האמנם ניתן לעשות עבודה מסוג זה בלי לאהוב אותה, להשתוקק אליה? האם ההתכווננות לאמת ולא "לטובתו" של המטופל אינה בעייתית מבחינה אתית?

בין השתוקקות לתשוקה

זוהי כמובן הבנה פשטנית מאוד, ואף מוטעית, של ביון, אשר עשה הבחנות עדינות יותר בין השתוקקות (desire) לבין חיבור מלא תשוקה (passion) שהוא "נטול אלימות" (ביון, 1963, בתוך Reiner, 2012, עמ' 17), שאינו מבקש לתפוס דבר לעצמו, אלא מחובר בקשר מלא חיות לאמת הרגשית של המטופל על עוצמותיה, טלטלותיה וסכנותיה. בדומה לכך, ביון (1967[2017]) הבהיר שבאמצעות 'זיכרון' כוונתו לחיפוש המודע אחרי זיכרונות מסוימים, תהליך שמפריע לקשב המרחף, החופשי, לציפה על פני גלי החוויה, שרק היא יכולה, להבנתו, להעלות ברשתה את האמת הרגשית.

כדי להבחין בין החיפוש המודע לבין הקשב המרחף, ביון טבע את המונח 'אבולוציה', שתורגם כ"השתלשלות" (או "השתכללות"), אשר משמעותו עלייה ספונטנית של זיכרונות שלא כתוצאה מחיפוש קדחתני אחריהם. לטענתו של ביון, מה ש'משתלשל' באופן כזה הוא רמז לאמת, בעוד שבמצבים של היאחזות מודעת מתרחשת חסימה של מגע עם האמת. למעלה מחמישה עשורים בטרם הגה ביון רעיון זה, המליץ פרויד (1912) שלא לכתוב רשימות ולא להתאמץ להיזכר. עבור פרויד, ובעיקר ביון, האמת, ואולי גם יכולת הריפוי, היא מתת שמרוויחים אותה באמצעות משמעת עצמית. האינטואיציה האנליטית היא מוזה שמבקרת רק את אלו שלא רודפים אחריה, ועם זאת מתמסרים אליה בכל מאודם.

ואולם, גם הקריאה המדויקת יותר הזו של עצתו הטכנית של ביון מותירה שאלות קשות: כיצד יכול המטפל לרוקן את עצמו מזיכרון ותשוקה? האם זה מציאותי? והאמנם זה רק רצוי? יותר מכך, כיצד נפריד בין "אינטואיציה" שמקרבת אותנו לאמת של המטופל, מהתשוקות, ההתרגשויות והייסורים שבאים מעולמנו שלנו? והלא ביון עצמו דיבר על ההשתהות בכאוס, בסערה הרגשית, לפני שתוכל להתארגן הבנה (תנועת PS-D, בין העמדות הקלייניאניות – הסכיזואידית-פרנואידית והדיכאונית). כיצד נדע אפוא בכאוס של מי מדובר? זוהי ביקורת (התייחסותית) מוכרת על ביון, שאני מביאה אותה כאן על מנת להוסיף שאלה רחבה יותר: אף אם נניח שעצתו של ביון ישימה, שהמטפל יכול להגיע לדרגה כזו של משמעת, של ריקון תכניו שלו לטובת אלו של המטופל, מה המטופל והטיפול מפסידים מכך? האמנם הם רק מרוויחים? ומה לגבי "חוסר המשמעת" בקוטב של פרנצי, מה בדבר ההשתוקקות המיואשת, המיוסרת, לעזור, באופן החוצה כל גבול? האם המטופל רק מפסיד ממנה? מה היה קורה לר"נ בעלת הפנטזיה על קשר מיסטי-קוסמי לפרנצי, אילולא היו לזה האחרון פנטזיות משלימות משלו על קשר ייחודי, חוצה גבולות? לולא היה פרנצי חדור בפנטזיית הצלה? יותר מכך, מה היה קורה להיסטוריה של הפסיכואנליזה, לולא הייתה לו פנטזיה כזו?

אוגדן מזכיר כי סירלס (1959, אצל אוגדן, 2013, עמ' 68) כתב על רגע בו הרגיש שהמטופל קרוב אליו במיוחד, קרוב ויקר לו יותר מכל אדם בעולם, אפילו מאשתו. אוגדן מביא ציטטה זו כחלק מדיון בקשר הנפשי העמוק ובאינטימיות שנוצרת בחדר הטיפולים. כיום, בעקבות אוגדן ואנליטיקאים התייחסותיים רבים אחרים, מעטים מטילים ספק בקיומה ובנחיצותה של הקרבה הרגשית האינטנסיבית שהמטפל והמטופל חולקים ביניהם. ועם זאת, את פנטזיית ההצלה, את ההרגשה שר"נ רצתה לטעת במטפל שלה כאילו הוא מושיעה היחיד, רבים יראו כאשליה אומניפוטנטית. ברצוני לטעון שהאשליה הזו – יחד עם מודעות לסכנותיה ולהיותה אשליה – היא חיונית. רסיס מהחוויה הדלוזיונית של ר"נ, כי פרנצי הוא האדם היחיד בעולם שגורלו הועידו לעזור לה, רסיס מאמונתו המשלימה של פרנצי שאהבתו תספיק כדי לאחות את העצמי השבור של ר"נ – רסיסים אלה נחוצים כדי להיכנס, מרצון, לאינטימיות רגשית שכזו, לכאוס המכאיב שמביא עמו המטופל הפצוע.

פנטזיית ההצלה כאשליה הכרחית בטיפול

את "פנטזיית ההצלה" במובן שאני מתכוונת אליו כאן, יש להבחין מאמונה גרנדיוזית של מטפל מסוים כי הוא "המטפל האולטימטיבי", מי שביכולתו להושיע את כולם. אף שגם לפנטזיות ילדיות מעין אלו עשוי להיות תפקיד במסעו ההתפתחותי של המטפל, אולי בעיקר בראייה הרומנטית של הצעיר הבוחר ללמוד פסיכולוגיה 'כדי לעזור לאנשים', הרי שפנטזיה זו, כמו כל פנטזיה אומניפוטנטית אחרת, סופה לנחות (או להתרסק) על קרקע המציאות: אף מטפל אינו יכול לעזור לכולם, לעיתים הוא יאכזב – וכמובן, הוא אינו היחיד – יש מטפלים טובים רבים, וטוב שכך.

עם זאת, בבואו לפגוש מטופל חדש, על המטפל הבשל לחבור מחדש למשהו מפנטזיית ההצלה שכביכול זנח משכבר. עליו להרגיש שהוא יכול ורוצה, "להציל" את המטופל המסוים הזה. ש"גורלו", אם תרצו, של המטופל הועיד אותו לפגוש בו, ולא בכל מטפל אחר, מצוין ככל שיהיה. אפשר להמשיל חוויה זו להרגשתה של האם הטרייה, אשר מרגישה שהתינוק, אותו לא הכירה קודם לכן מלבד בפנטזיה, הוא בדיוק התינוק ש"אמור" להיות לה, שהוא ולא אחר הוא מי שהיא נועדה להיות אימו, לאהוב ולטפל בו. לצד זאת, המטפל הבשל יודע שזו אשליה – שהמטופל יכול היה ללכת למטפל אחר ולהיעזר לא פחות, אם כי אולי באופן שונה. הוא גם יודע שאם יאמין באופן מלא באשליה זו יחטא קשות למטופל, כיוון שיכחיש את מגבלותיו כמטפל, את מגבלות הטיפול שאינו מחזיר את הילדות או "מתקן" אותה, ואת האמביוולנטיות של המטופל עצמו כלפי "ריפוי". בנוסף, ואולי מסוכן מכל, הוא עלול להכחיש כך את שונותו ואת נפרדותו של המטופל ממנו, שמתבטאת, בין השאר, במטרות וכמיהות לגבי עתידו, שיכולות להיות שונות מאלה של המטפל.

לעיתים, מטפורת האם-תינוק, שנמצאת בשימוש כה רווח בפסיכואנליזה מעוורת את עינינו: אנחנו עלולים לשכוח שהיא רק מטפורה. לצרכים מסוימים, אפשר לומר שאנחנו "כמו-הורה" של המטופל. אולם האיכות הסימבולית של ה"כמו" הולכת לאיבוד לעיתים קרובות. המטפל מרגיש בחדות את החוסר, את מגבלות הטיפול, ובוחר, שלא במודע, להכחישם. לרוב, הכחשה זו באה לידי ביטוי במסמוס מתמשך של מגבלות הסטינג הטיפולי, שהוא שומר הסף המונע את קריסת המטפורה.

להבנתי, הסטינג הוא מערכת של קודים תרבותיים, "טקס" המכיל בתוכו ארגון של מרחב וזמן בצורה מסוימת (מקום קבוע, כורסאות או ספה, וקופסת הטישו הבלתי נמנעת, פגישה של 50 דקות, תשלום קבוע וכדומה) שתפקידו לציין את המהימנות, הקביעות, ההזמנה הרחבה לצלילה פנימה, לקרבה רגשית ולהכלה – אבל – לא פחות מכך – את הגבולות החדים של הקשר הטיפולי. למעשה, הגבולות הם המערך הסימבולי שתפקידו לשמר בלבנו את "הכמו", שהכחשתו היא הצד האפל והפתייני של פנטזיית ההצלה, הצד שהוביל לאנליזה ההדדית ועלול להוביל, בקצה, להתנהגויות לא אתיות. על זה נאמר: הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות.

דומה כי המטפלת הטובה-דיה, בפראפרזה על האם הטובה-דיה, שומרת על האיכות הפרדוקסלית שויניקוט (1971) ראה בה את תרומתו העיקרית לפסיכואנליזה. היא מרגישה מצד אחד שהיא האחת והיחידה עבור המטופל והוא עבורה – ולפיכך, שהיא תציל אותו; אך מצד שני היא גם יודעת שהוא "רק" מטופל, שיש לה עוד מטופלים, שהוא הגיע אליה במקרה, ושהטיפול עלול שלא "להצליח", ואף יותר מכך שגם אם המטופל ייעזר, תמיד יוותר חוסר, תמיד יהיה כאב. היא אינה אימו, אינה אשתו, אחותו או אפילו חברתו הטובה. היא המטפלת שלו. לא יותר. לא פחות. ככזו, היא יוצרת אתו קשר ייחודי, קשר שאין שני לו. קשר שיכול להיות "מציל", בייחוד אם יצליח, אך בעת ובעונה אחת עליה להבין שההצלה המפונטזת לעולם לא תתרחש במלואה.

התמסרות מוחלטת כעמדה אתית-דיאלקטית

למעשה, ניתן להגיד כי אף על פי שטענותיהם יכולות להיות מנוסחות בהנגדה, ביון ופרנצי נפגשים שניהם בעמדה האתית של התמסרות מוחלטת. אצל ביון זו ההתמסרות לאמת – אמת מופשטת שלא ניתן לצמצמה לשום דבר אחר. אמת תובענית, שיש להיכנע לה, גם אם לעולם לא נבין אותה. פרנצי לעומתו מבקש מאתנו להתמסר למטופל הקונרקרטי, החי, הנושם. זה שזקוק לנו. לכאורה, עמדה אתית שניתן להזדהות איתה בקלות רבה יותר כעמדה פסיכואנליטית. כפי שאוגדן (2011) כתב: הפסיכואנליטיקאי הוא מרפאו של המטופל. מוטלת עליו אחריות עמוקה בראש ובראשונה לרווחתו. עליו לשאוף לטובתו ולקדם את צרכיו ההתפתחותיים. אולם כיצד נגדיר מה המטופל צריך? והאם מילוי כל צורך הוא פסיכואנליטי?

אני סבורה שפרנצי וביון מייצגים שני קטבים אידיאליים, המייצרים מתח חיוני בעבודה טיפולית. בתוך כך, אני רואה בעמדתו של ביון מגדלור באפלת אי-הידיעה, אשר מאפשר לשאת אותה. אמונה שדווקא אם נזנח את החיפוש הקדחתני ונתמסר לשיט המתרחש לפעמים על ים סוער של חוויה רגשית, ננוע בין המים לחוף (בין העמדה הסכיזו-פרנואידית לדיכאונית), נהיה בדרכנו (האינסופית) לאמת. האינטואיציה, כמו מגדלור באפלה, תבליח כשננקה את נפשנו, עד כמה שהדבר ניתן, ממאוויים לגבי המטופל. בניגוד לביון, איני מאמינה שניקוי זה משמעו העדרם של רצונות מעין אלה, אלא היכולת שלא להיות מופעל על ידם, מה שכמובן דורש מודעות אליהם. אף שהם יכולים לערפל אותנו, האמנם נוכל לצאת לים בלא מאוויים אלו? באופן אישי, אני מאמינה שהם מתחילים את המסע ומשמרים את הכוח לחתור. התשוקה לרפא, להציל, היא חיונית. בלעדיה ובלי המגע האנושי הייחודי, בלי הצורך להציל את המטופל המסוים הזה ולשפר את איכות חייו, ולא רק צורך קר ומרוחק במציאת האמת, ניטל ערכו וטעמו של המסע, ושני המשתתפים עלולים לרדת מהאונייה, או, במקרה הרע, אף לטבוע.

אחד מהזיכרונות המוקדמים שלי מן המקצוע היה מורה שאמר לנו, סטודנטים טריים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, שהמטפל אינו זקוק למטופל, אינו רוצה דברים בשבילו או ממנו. אין לו תשוקות הקשורות למטופל, והוא אינו אוהב אותו. שאלתי אותו: האם למטפל אסור לאהוב את עבודתו? למה שיבחר בה, אם כך? תשובתו של המורה עוררה בי כבר אז חשדנות עמוקה: "התשוקה של המטפל היא לטיפול, לא למטופל". לנוכח מה שראיתי כהתפלפלות ריקה, לא הוספתי לשאול. ממרחק של שנים, אני יכולה לתקף את הרגשתי מאז: ודאי שתשוקתו של המטפל מופנית אל המטופל. אולם אצל המטפל הטוב-דיו, זו תשוקה "לא אלימה", כדברי ביון, כזו שמניעה את המלחמה על נפשו של המטופל המסוים הזה, אך מסוגלת לכבות את עצמה (כמובן, תמיד חלקית - היום כבר קשה להאמין שניתן, או אף רצוי, להתנתק מאנושיותנו) כאשר היא מפריעה להקשבה.

אל לו לרצון לרפא להפריע, למשל, להקשבה לרצונו החבוי של המטופל למות או להרוס את חייו, שחותר בחשאי תחת רצונו המודע לחיות ולהתפתח. פרדוקסלית, ללא הקשבה זו, ללא הכרה עמוקה בעבודת יצר המוות, אם נישאר בהנחה הנאיבית שהמטופל רק "רוצה" להיפטר מהסימפטום ו"להחלים", לעולם לא יהיו חיים, לא תהיה הצלה. בדומה לכך, בלי קבלה עמוקה, "דיכאונית", של החוסר האינהרנטי לטיפול – קשר נטול מגע פיזי שממוסגר בתוך שעה/ מספר שעות בשבוע – לא תוכל להיות חוויה של מלאות. הקשר לא יהיה טיפולי. נהיה באמת ובתמים, כפי שלעיתים מאשימים אותנו "חבר להשכרה". על פנטזיית ההצלה לוותר על עצמה כל הזמן אם ברצונה להציל. מן הצד השני, אין כל דרך לשאת את החוסר ללא מלאות. בפועל, ברצוני להציע כי המטופל יכול לשאת את חלקיות אהבתו של המטפל, את איכות ה"כמו" שלה, רק אם בעת ובעונה אחת היא אמיתית לגמרי. לפיכך, על המטפל להיות מסור גם למטופל וגם לאמת. בלי האמת (של החוסר), הטיפול אינו טיפול. בלי האהבה (למטופל), או פנטזיית ההצלה, הוא עקר.

דיון

פרנצי, המתחבט מדוע, עם כל הנתינה שהוא מוכן לה, רוב ההישגים שנוצרים מהנוכחות "המחבקת" של "אהבה נטולת אמביוולנטיות" (עמ' 53) בלבד, אינם מחזיקים מעמד, כותב כך:

"למרבה הצער, רוב ההישגים שהושגו בדרך זו נהרסים עם חלוף השעה. האם האשם בכך הוא שכוח הדמיון בכל זאת מניח שיש יותר אהבה בתוכנו ממה שאנחנו מסוגלים לתת בפועל? האם האחריות לחזרה פנלופית זו של בנייה והרס נעוצה בעובדה שבתום השעה אנחנו פשוט משלחים את מטופלינו הביתה? הדיון בכך הוא בלתי נמנע ועשוי להביא אתו מזור. מכל מקום, המטרה שעלינו להציב לנגד עינינו היא להביא את המטופל להסתפק באפשרויות מציאותיות, גם אם קלושות למדי (חביבות רצון טוב): כלומר לקבל גם תמיסה לבידינלית מדוללת זו כחומר מאחה ומרפא. וידוי סובייקטיבי: דיון פתוח כזה עם המטופל מביא עמו סוג של שחרור וחירות למטפל לעומת העשייה המאולצת והמאומצת עד כה". (עמ' 53).

בכך, פרנצי מגלה שאין די באהבה. למעשה, שהאהבה הופכת לתובענות, ו"לעשייה מאולצת" שכן תמיד אפשר לדמיין שלמטפל יש "יותר" אותו הוא מסרב לתת למטופל. סופו יכול להיות כזה של אווזת הזהב מן המשל, שבעליה, במקום להכיר תודה על כך שהיא מטילה עבורו ביצת זהב אחת ליום, פותח את בטנה בסכין על מנת להשיג בבת אחת את כל הביצים שהיא "שומרת לעצמה". בכך, כמובן, הבעלים צר העין הורג את האווזה הנאמנה ומאבד את סיכוייו לקבל זהב בעתיד. יתר על כן, במצבי תובענות אלה המטפל יהיה כה מדולדל שגם יאלץ ליטול, מ"מטופלים בעלי רצון טוב שהחלימו או שהם בדרך להחלמה" (שם, שם), את אותו חומר מאחה – אהבה – כדי לאחד את רסיסי עצמו.

עם זאת, פרנצי אינו מוותר על האהבה. 'היומן' הוא בין השאר מסע לעבר העמדה הדיכאונית בטיפול, ההבנה שלעולם יישאר חוסר – ושעם זאת צריך למצוא את הדרך לאהוב כמטפל, בתוך מגבלות הטיפול. זוהי מעין כניעה לעיקרון המציאות בלי ויתור מלא על רומנטיקת ההצלה – מסע שפרנצי עשה למען כולנו. ממשיכיו מהתנועה ההתייחסותית זיקקו ודייקו את מסקנות המסע הזה. אף שפרנצי עצמו אולי לא הצליח להגיע למינונים "הנכונים" שבהם יש למסוך את "התמיסה הלבידינלית המדוללת", הוא ידע שכנות היא המפתח למציאת הדרך (האופטימלית כרגע, אך לעולם לא מושלמת) למגע רגשי טיפולי.

הבנות אלה מלמדות אותנו כי על המטפל להיות כן עם המטופל לגבי מגבלותיו – לאו דווקא ההיסטוריות כאדם ספציפי, לא לצלול לאנליזה הדדית – אלא מגבלותיו כמי שמציע טיפול ולא חברות, לא אהבה רומנטית, לא הורות. כמו גם למגבלות המצב האנושי: המטפל אינו יכול להחזיר את הזמן אחורה, לתקן את הילדות. הוא גם לא יכול לתת את כל אהבתו, את כל עתותיו ומרצו למטופל, וגם לו יכול היה, זו אינה אהבה אינסופית. רק כך, מתוך הכרה בעיקרון המציאות, עשויה להתאפשר "הצלה" – מוגבלת וחלקית, אך אמיתית לא פחות. כלומר, עם ההכרה בחוסר, ניתן לחיות חיים מלאים.

מנגד, האמת של ביון מחייבת גם היא מלאות על מנת לשאת אותה. אפשר להבין זאת דרך התינוק הוויניקוטיאני, אשר אינו יכול להכיר במציאות הנפרדות אם לא ניתנה לו קודם לכן אשליית האומניפוטנטיות בעת שהיה חסר אונים וזקוק לכך. המטפל הטוב-דיו אפוא, הוא "מציל" מלא תשוקה ונלהב בה בעת שהוא מבין שאין לאל ידו להציל. בהמשך לפרשנותו של אייגן (1981) לביון, קבלת האמת מחייבת אמונה. לא רק אמונה בקיומה של האמת, כפי שביון כותב במפורש, אלא גם אמונה ביכולת לשאת אותה. אמונה במיכל. אמונה בכוח ההצלה של שניים יחדיו.

על הכותבת – ד"ר אליס בר נס

פסיכולוגית קלינית מדריכה, מטפלת בקליניקה פרטית ברמת גן, מרצה במכללת 'תמורות' לפסיכותרפיה ומדריכה בבית הספר לרפואה במסגרת תוכנית לימודי המשך למתמחים בפסיכיאטריה. מחברת של מאמרים ופרקים (בספרים "למשש את הפיל' בעריכת עמית פכלר ו"חיפושית הנפש" בעריכת דורית למברגר) שחוקרים את הקשר הטיפולי, על היבטיו הפרשניים והלא מילוליים, ונקודות הצטלבות ואינטגרציה בין מושגים פסיכואנליטיים לרעיונות של הפילוסופיה הפרגמטית.