ד"ר נירית אברהם
How did the rose ever open its heart and give to this world all of its beauty? It felt the encouragement of light against its being
-Hafez-
“The self is always on the alert for an environment in which natural affective processes are allowed to flourish, and where there is an opportunity to correct, repair, or create anew. When the individual has reason to hope that a given situation has such potential, defenses can be momentarily withdrawn, and the individual can lead with his genuine, spontaneous emotional responses.” (Diana Fosha, 2003)
כאשר נתקלתי לראשונה ב-AEDP (טיפול חוויתי דינאמי מואץ), נדהמתי מדבריה של מפתחת השיטה, דיאנה פושה, על ריפוי. כל כך הרבה נכתב על אופן היווצרותה של הפסיכופתולוגיה מאז לידתה של תרפיית הדיבור, טענה, אך בהשוואה לדגש זה, פחות תשומת לב תאורטית ומחקרית הושתה במהלך השנים להתבוננות, מחקר ויישום התערבותי ביחס לגורמי ריפוי ויצירת חוסן. דיאנה פושה (2020, 2019, 2017), יחד עם מטפלים וחוקרים רבים בעשורים האחרונים, ביניהם דניאל סגל, אלן שור, לז גרינברג, בסל ון דר קולק, סטיבן פורג'ס, סו גונסון, פאת אוגדן, אנתוניו דמסיו, וכמובן גם אצלנו מריו מיקולינסר, רות פלדמן, גורית בירנבאום, אסתר כהן, ענת קלומק, נורית ירמיה ועוד רבים אחרים, חוקרים את התנאים לריפוי וחוסן, ואת היישומים השונים בתכניות ופרוטוקולים לפיתוח חוסן. מגמה זו מחזירה לקדמת הבמה את השיח אודות בריאות הנפשית, well-being ושגשוג.
כאשר אנו מחפשים "מקורות השראה" לעבודה על חוסן בטיפול, מסתבר שהגוף עצמו והבנתנו ההולכת ומעמיקה אותו לאור המחקר בתחום מדעי המוח (Montgomery, 2013) ו-affective neuroscience הם מקור מופלא (Lipton & Fosha, 2011). אלו מועילים במיוחד על מנת לזהות ולהבחין בנקודות הבחירה (choice points) העומדות בפני המטפל לטובת קידום חוסן ברגעים שונים בטיפול. מן המחקר בתחומי ה-affective neuroscience וה-interpersonal neurobiology, כמו גם מן הפנומנולוגיה הטיפולית שצמחה בדיסציפלינות טיפוליות שונות בהשראתו בעשורים האחרונים. מתוך אלו עולים מספר דגשים לקידום חוסן, אותם אבקש לפרט ולתאר בתמצות לאורך המאמר. אך בטרם נצלול אל מרכיבי החוסן ואל הדרכים לקידומו בחדר הטיפולים, כדאי שנתעכב על השאלה מהו חוסן נפשי.
איילין ראסל, מחברת הספר Restoring Resilience (2015), מסבירה כי עמידות (התמודדות “מתמשאבת” מול קושי) וחוסן אין משמעם היעדר פגיעות. בנוסף לכך, בפיתוח העמידות אין הכוונה להתמקדות בלעדית בטוב או בחיובי. נהפוך הוא, אדם המגלה חוסן בעת משבר, חווה כאב. הוא חש את פגיעותו לנוכח הקושי, ולעיתים אף ביתר שאת. חוסנו מתבטא ביכולת למצוא את המשאבים הדרושים להתמודדות בתוכו ולהיעזר במעגלי תמיכה סביבו, וכך לחזור יחסית במהירות לתפקוד. אם כך, החוויה הרגשית בעת הקושי, האפשרות לחוש את הגלים הרגשיים במלואם ואת הכאב הנפשי באופן מוכל, הם חלק מהדרך המובילה לחוסן.
ראסל מדגישה בהתבוננותה על חוסן נדבך נוסף, וטוענת כי הדרך לפיתוחו כרוכה בתהליך שבו אנו מבחינים את עצמנו ממה שהוא מכאיב, פוגע, מזניח או מדכא. או כפי שאבי אומר, ככל שיש לאדם בעיות רבות איתן הוא מתמודד – טוב לו, החיים מורכבים מבעיות הדורשות התמודדות; המצב חמור כאשר אדם רואה את חייו או בחייו בעיה אחת ויחידה – כלומר מוצא עצמו מזוהה בתוכה ללא מרחב התמודדות. תחת התבוננות זו, אנו למדים כי גילוי פוטנציאל העמידות, כלומר המשאבים המצויים בתוכנו, הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק לשינוי בחוויה הנפשית. כחיה חברתית, המווסתת ומתפתחת בתוך ההקשר החברתי, אנו זקוקים גם למבט, הכרה, קשר ומעגלי שייכות ותמיכה על מנת שתהיה האפשרות לגלות חוסן למול משבר (פרדס, 2020;Russel, 2015).
ימי הקורונה הביאו עמם מציאות משברית מתמשכת וייחודית (כהן וסתר-רונן, 2020). במסגרתה מערך הגוף-נפש נכנס ויוצא תדיר מסגרים ובידודים, המביאים עמם טלטלות חיצוניות ופנימיות למכביר, והחוויה המרכזית אצל רבים הייתה ועודנה לעיתים של חוסר וודאות נרחב וחשש קיומי לגבי חיי יקירנו או חיינו אנו (כובשי-אלדן ובינג, 2020; Mcbride, Joseph, Schmitt, & Holtz, 2020). גם המרחב הטיפולי הצטמצם לעיתים קרובות ונדרש להמציא את עצמו מחדש במרחב המקוון (כהן וסתר-רונן, 2020; טריאסט, 2020; ויינברג, 2020). בתוך דיוננו הנוכחי אודות חוסן, מעניין לבחון דווקא בזמן כזה, את החירות והכוח המרפא שיש לפרקטיקות מכוונות חוסן ושגשוג.
ο חוויה במרכז: תהליכי טרנספורמציה ב-AEDP
ο התמודדות מטפלים במציאות טראומטית משותפת עקב מגפת הקורונה
ο זהות, קהילה ומסוגלות: שלושה מעגלים בוני חוסן
בפשטות, הגדרת החוסן מכוונת את המיקוד הטיפולי לעבודה ממשאבת. זו כוללת בתוכה דגש על בניית קשר טיפולי מיטיב, "אפשור רגשי" (הנגשת רגשותיו החיוניים, והחסומים לעיתים, של האדם כמקור ללמידה ותקשורת) ויצירת מרחב לעיבוד החוויה הרגשית של המטופל. במילים אחרות, טיפול מוכוון חוסן הינו טיפול שרואה לנגד עיניו מטרות כמו התמודדות רגשית או בניית קשר, גם כאשר תנאי הטיפול עוברים דרך פריזמת המסך ונעדרים מהם המרכיבים המיידים של קרבה גופנית ונוכחות פיזית (Ronen-Setter & Cohen, 2020). על פי גישה זו, הדגש על משאוב, הפרת הלבדיות, קידום האפשור הרגשי והעיבוד בדרך לבריאות הנפשית הינו דירקטיבי. כלומר, בשונה מגישות אחרות, המטפלת מתמקמת בעמדה אקטיבית, הנושאת בתוכה אג'נדה מובהקת. לפיכך, ההתערבות הטיפולית מתחילה אמנם ביצירת הקשר המיטיב, אולם הולכת צעד מעבר למתן אמפתיה והכלה כמענה לצרכים, והיא מכוונת לתיקון (reparation) אקטיבי.
אולם בתוך כך נותרת השאלה מה ניתן לתקן על פי גישה זו? התשובה, כאשר נתקלתי בה לראשונה, הפתיעה אותי. התיקון אינו רק של העבר (כלומר יצירת תיקון מול זיכרון עבר כואב), אלא מתייחס גם אל התמודדות עתידית. הסתמכות על הבנה מסוימת של תהליכים מוחיים (McCullough, 1997), בתוכם ההבנה כי יצירת ייצוגים של התמודדות מיטיבה בדמיון של המטופל יכולה לשמש אותו בעתיד כתבנית פעולה קיימת, מאפשרת לנו לעבוד בחדר הטיפול עם חששות עמוקים ולתת להם מענה. לפיכך, העבודה הטיפולית מכוונת אותנו לתיקון רגשי ביחס לאירועי עבר או אירועי עתיד, עיבוד רגשי ויצירת ייצוגי התמודדות רגשיים חדשים במוח דרך החוויה הנרקמת בחדר הטיפול.
אלמנט יסודי בבניית חוסן, המשותף לגישות טיפוליות רבות ולא רק לגישת AEDP, הוא הקשר הטיפולי. היבט זה נובע מן המחקר אודות Attachment והטיפול בעמדות מבוססות התקשרות (Schore, 2003; 2020). אלו מלמדים אותנו כי היכולת לגדל חוסן נעוצה בהבנת מערכות הגוף הקיימות בתוכנו וגיוסן למה שהן יודעות לעשות ממילא, ובתוך כך מערכת ההתקשרות. מערכת זו הינה מנגנון מוטיבציוני פסיכו-ביולוגי מולד, הנעוץ בצורך הקיומי של התינוק לשמר קרבה פיזית ורגשית עם הוריו. מערכת זו, כאשר היא מתפקדת במופעה האדפטיבי, מאפשרת לנו לנווט את דרכנו בעולם תוך יצירה ושמירה על קשרים וחיבורים אנושיים מיטיבים לאורך חיינו (Feldman et al, 1999).
לעומת המצב האדפטיבי, "פצעי התקשרות", או בשמם הלועזי "attachment injury", מתייחסים למצבים בהם האמון של האדם בקשר ובמערכות יחסים נפגם, כתוצאה מהזנחה, פגיעה מכוונת, חוסר קונסיסטנטיות או חוסר דיוק בהיענות לצרכים (Johnson, Makinen, & Millikin, 2001). הישנותם של מצבים אלו, חוסמים את המופע האותנטי של הרגש של האדם ומפרים את איכות הקשר תוך שהם הופכים אותו למרחב לא בטוח. עקב כך, פצעי התקשרות משבשים את הפעולות האדפטיביות של הרגש של האדם ומגבילים את יכולת ההתמודדות המיטיבה שלו (Fosha, 2000., Schore, 2003., Siegel, 1999). היכולת לחוש את מלוא רגשותינו, תוך שמירה על היושרה (integrity) של האני ועל קשרים משמעותיים לנו בו זמנית, קשורה בחוויה של מסוגלות רגשית, והיא מאפשרת לאדם להתמודד גם עם הרגשות הקשים ביותר כיוון שהיא מקדמת את היכולת לבקש ולתת עזרה ולצפות לתגובה הולמת לצרכינו – היבטים העומדים כולם בבסיס העמידות והחוסן (Tomkins, & Alexander, 1995). למעשה, המוח מתרגם התקשרות מיטיבה כגורם בטחון היות והביחד שנוצר עם האחר מאפשר לנו להתווסת, להיות מובנים, להבין ולשתף פעולה, באופן שמייצר עבורנו שרידות טובה יותר בעולם.
טיפול הוא מצע לגידול מחודש של כמיהה ותקווה לקשר מיטיב כאשר אלו פגועות, או אולי אף נכון יותר להגיד ליצירת מרחב בטוח להתחברות מחודשת לכמיהות אלו, כדברי חאפז בציטוט המובא בפתח המאמר. התערבויות מוכוונות קשר משתמשות במערכת היחסים מטפל-מטופל במטרה להפעיל את הפוטנציאל להתייחסות פתוחה יותר ומוגנת פחות של האדם לחווייתו הרגשית, תוך שהמטופל צובר ניסיון בכך במסגרת הבטוחה יחסית של הטיפול. כאשר הטיפול מצליח לעורר את האפשרות לפתיחות, אקספלורציה, אינטימיות, קרבה ונזקקות, עולה מחד האפשרות לתיקון עמוק, ומאידך מתעוררות במקביל הגנות וחרדות ישנות הכרוכות בהיותנו בקשר. בין אם התגובה היא של ריגוש והעמקת הקרבה ובין אם היא תגובה של חשש, הגנה וחרדה, התגובות הדינמיות בין המטפל למטופל הופכות לציר משמעותי בטיפול.
כאשר המטופל חווה את מלוא המנעד של רגשותיו בליווי המטפל, הרגשת הרגש מחוברת גם לצורך המקורי שהוליד אותם. זיהויו של הצורך בעזרת המטפל היא כשלעצמה תיקון למקרים בהם חווית הצורך לא התאפשרה, לא הובנה או לא סופקה באופן טוב דיו, והותירה אחריה "פצע התקשרות" מסוים. שוב, חשוב לציין כי הדגש כאן אינו על חוויות חיוביות או שליליות, אלא על הפיכת ההתרחשות הבינאישית בין המטופל למטפל מסמויות לגלויות, ומגלויות למעובדות ביחד. שהרי חוסן מתפתח גם דרך וויסות – בהתאם לצרכי המטופל, מטפל מוכוון חוסן ידע לעודד שיטות וויסות עצמי או וויסות מתוך קשר, ולכוון להמשך הצמיחה והשגשוג של המטופל.
משנבנה בסיס של קשר בטוח ומיטיב בין המטפלת למטופלת, נשאלת השאלה כיצד, כדבריה של ראסל (2015) אשר הובאו קודם, מפסיקים את ההזדהות עם מה שמדכא, משפיל, מכאיב, עוצר וכדומה? או כיצד מייצרים זהות בעלת מנעד רחב יותר שתאפשר למטופל להתמודד בחוסן? בקצרה, מאפשרים לעצמנו להרגיש. הוגים רבים (Tomkins, & Alexander, 1995; Fosha 2000; Mccullough, 1997) הדגישו את האפשרות לבנייה מחדש של התמודדות רגשית מיטיבה מתוך תכונות הרגש עצמו, בשיטות אותן כינו Restructuring Strategies. טכניקות הארגון מחדש משמשות את המטפל כדי (א)לעבד במהירות את האינטראקציה הקלינית מרגע לרגע (ב)לסייע למטופל להיות מודע וקשוב לדפוסים בחוויה שלו את עצמו ובחוויותיו עם אחרים. בתוך כך, נכנס אלמנט האפשור הרגשי, הכולל מתן תשומת לב לעיבוד והתענגות על רגש מהנה (למשל, התרגשות ושמחה) כמהווה חוויה רגשית עמוקה, בדומה לרגש כואב או קשה (למשל, עצב וכעס).
פרספקטיבה זו נשענת על ההבנה כי לכל רגש, בין אם אנו רגילים לסווג אותו כשלילי או כחיובי, יש תפקיד או פונקציה מסוימת, וניתן לפעול על פיו באופן אדפטיבי. כך לדוגמא, הרגשת כעס אדפטיבית תאפשר לנו להציב גבולות ולחוש את עצמנו חזקים דיינו כדי לשמור על עצמנו. הרגשת עצב ואובדן באופן אדפטיבי תוביל להתכנסות נדרשת, הפנמת האובדן ובקשת תמיכה מהקרובים לנו וכן הלאה. לפיכך, אחת ההבנות המרכזיות שתפיסה זו מציעה, היא כי לכל רגש ורגש מתנותיו ומטרותיו הייעודיות – ההכוונה אל פעולה ייחודית לו שהיא מיטיבה בסיטואציה בה הוא מתעורר. זה הוא למעשה האפשור הרגשי.
על מנת ליהנות ממתנות הרגש ולנווט באמצעותו להתמודדות וחוסן, עלינו להיות מסוגלים לחוש אותו במסגרת חלון העוררות הפסיכו-פיסיולוגי הנסבל שלנו, שהוא תלוי מצב ואדם (Siegel, 1999). חלון העוררות הוא מצב העוררות הפסיכוביולוגית האופטימלי של האדם, המאפשר לו התמודדות מיטבית. כאשר העוררות גבוהה או מועטה מדי, האדם יחווה הצפה או נימול רגשי בהתאמה, תוך שתחושות אלה יחסמו התמודדות מיטיבה. כלומר, כאשר הסיטואציה עמה מתמודד האדם היא מציפה, מפחידה או מורכבת מדי עבורו, או כאשר לחלופין הוא מצוי ללא תמיכה המאפשרת הכלה רגשית של הסיטואציה, ההתמודדות הרגשית הטבעית תיעצר. היות וחווית הרגש המלאה מאפשרת לאדם את התנועה אל עבר התמודדות בריאה, כאשר זו תיעצר יופיעו דפוסי הימנעות וסימפטומים מייצרי סבל (Fosha, 2000). במצב כזה, במקום לחוש את הרגש במלואו, יופיעו הגנות אשר יתווכו את המציאות לאדם באופן שיהיה יותר נסבל באותה העת.
לפיכך, בפרספקטיבה קלינית, גישה טיפולית מגדלת חוסן, כדוגמת ה-AEDP, תדגיש את הפרת הלבדיות (undoing aloneness; Fosha, 2000), של המטופל ביחס לקושי, להבדיל נניח מדגש על מתן פרשנות, ועקב כך תאפשר למטופל לחזור אל אירועי העבר המציפים, ולחוות אותם הפעם בנוכחות מטפל מכיל, במלוא המנעד הרגשי. כלומר, לחוות את הרגש שהיה עצור במישור הגוף, בתחושה ובעוצמה שאינה בהכרח מתווכת במילים. המחקר מראה כי חוויה רגשית, פסיכופיסיולוגית כזו, כאשר היא מתאפשרת, מסייעת למטופל להבין את עצמו כפי שהיה בעבר, לחוש חמלה עצמית, ולשנות את כיוון ההתנהגות הנמנעת לכיוון של התמודדות עם מה שהיה קשה לשאת בעבר. כך, התערבויות חווייתיות-אפקטיביות כאלה למעשה שואפות אסטרטגית לעקוף את ההגנות, באמצעות שינוי ישיר של החוויה הרגשית.
יתרה מכך, מתוך התבוננות בפנומנולוגיה בחדר הטיפול, אנו עדים לכך כי שחרור הנטייה האדפטיבית של הרגש מתוך האפשור הרגשי מוביל להקלה סימפטומטית בטיפולים המתמקדים באפשור רגשי פסיכופיזיולוגי (Welling, 2012), כמו גם לתחושת חיות מוגברת, להבנה עצמית גבוהה יותר ובכלל זה מהווה מצפן עתידי בקבלת החלטות (Fosha, 2000). אותו מצפן פנימי יכול לתמוך בהתמודדות עתידית מיטיבה של המטופל עם חוויות שונות, ולכן מהווה תרומה מרכזית של הטיפול לחוסן האישי וכישור הנרכש במסגרתו.
אולי יותר מכל שיטת התערבות מגדלת חוסן, יש לעיבוד (metaprocessing) כפי שהוא מנוסח ב-AEDP, עוצמה טרנספורמטיבית מיוחדת במינה. במסגרת טיפול בגישה זו, לאחר אפשור רגשי, חוויתי והתייחסותי, מושם דגש על עיבוד מעמיק של החוויה שנחוותה. ברגע שחווים רגשות ליבה שהיו בלתי נסבלים בעבר, ניתן לבחון רמות עמוקות יותר של חומר לא מודע העולה מתוכם, ולגלות פתרונות רגשיים חדשים באופן חווייתי. העיבוד שמתבצע ביחד עם המטפל מתייחס לרובד הרגשי (מה את חשה כלפי מה שחווית כעת?), הקוגניטיבי (מה את חושבת על מה שחווית כעת?), הסומטי (כיצד את מרגישה כעת בגוף? היכן בגוף נמצאת התחושה?), והבינאישי (איך היה לך להיות בזה איתי? מה את חשה כעת כלפי עצמך כעת?).
מטרתו של עיבוד זה, היא הדגשה נוספת של השינוי החווייתי שמתרחש במסגרת הטיפול כדי שהייצוג שלו יוטמע במערך הגוף-נפש. במהלך העיבוד נוצרים חיבורים בין החוויה וסימולה, ייצוגים בזיכרון של החוויה הרגשית, וייצוג רשתי-נוירונלי לתובנות או לחוויית ההתמודדות המיטיבה שנחוותה במסגרת הטיפול. למעשה, במהלך העיבוד המטפל והמטופל ממשיכים לעבות את ההשלכות המיטיבות של ההתערבות, או כפי שאומרת מטפלת ה-AEDP, סואן פיליירו, "מדביקים את הניצוצות". העיבוד ויצירת ייצוגי ההתמודדות, מגדילים את הסיכוי להישנות התנהגויות מיטיבות אלו בעתיד ולהחלפת דפוסים קלוקלים, ובכך קידום החוסן של המטופל.
באופן כללי, כאשר מטופל חווה בתהליך הטיפול את הנטייה האדפטיבית של רגש, או שהוא זוכה לעבד קונפליקט רגשי בתוך הקשר, משתחררות לדברי פושה (2000) תחושות כגון הקלה, תקווה, תחושת עצמי חזקה וקלילה יותר, חוויות עונג והתרחבות (breakthrough affect). ניתן להגיד כי במישור הבינאישי נוצרים כך "תיקונים" לחוויות התקשרות מוקדמות בין המטופל לאחרים משמעותיים בחייו, אך גם כלפי חלקים שונים בעצמו. יכולת הוויסות שלו משתנה וגדלה, וכך גם היכולת להדדיות, קבלה ונתינה במסגרת של קשר. מאחר ורבות מן הפרקטיקות שסקרתי במאמר הנוכחי נשענות על הימצאות יחד והתכווננות למופעים פסיכו-סומטיים, ישנה, דווקא בתקופה זו שבה טיפולים רבים נעשים דרך מסך, משמעות מיוחדת למתן תשומת הלב והפניית הקשב הטיפולי לרבדים אלו. קצרה היריעה מלפרט במסגרת זו את אופני ההקשבה השונים לגוף, לרגש וליצירת חוויה זו דרך מסך, אולם גם אלו נושאים אשר להם חלק בעידוד חוסן והתמודדות במציאות שלאחר הופעת נגיף הקורונה (Mcbride et al., 2020).
ד"ר לפסיכולוגיה קלינית, מלמדת בקליניקה של המרכז הבינתחומי בהרצליה, בבית ספר לפסיכותרפיה ״הגל החדש״ של המרכז הבינתחומי, באוניברסיטת חיפה, במרכז גופנפש, במרכז שילוב, ובאופן פרטי.
לאחר למעלה מעשור בו השלמתי תואר שני ודוקטוראט בארה"ב, בהשראת מיטב הפסיכולוגיה הפסיכודינמית הקלאסית, יצאתי מחוץ לקווים לעבודה הניזונה מן המחקר אודות affective neuroscience ומן ההיכרות הפנומנולוגית עם הגוף, הרגש והחוויה.מאז מלמדת, לומדת ומטפלת תוך שימוש ברגש כמצפן טיפולי, בשגרה ובמצבי אבל, אובדן ופגיעות התקשרותית.
בהזדמנות זו רוצה להודות לשותפותיי לדרך, פרופ אסתר כהן, עדית רונן-סתר, סיגל בחט ונטע עופר-זיו, בבניית קהילת הaedp בארץ.
ויינברג, ח'. (2020). מהספה והמעגל אל המסך - טיפול (קבוצתי) מקוון. בטיפולנט.
טריאסט, י. (2020). זוּמותרפיה (Zoom-therapy) בשטוחלנדיה: פסיכותרפיה בעת קורונה. בטיפולנט.
כהן, א', וסתר רונן ע' (2020). התמודדות אנשי טיפול במציאות טראומטית משותפת: בעקבות מגפת הקורונה. בטיפולנט.
כובשי-אלדן, ז. ובינג, ע. (2020). חוויית הבידוד בימי קורונה – השלכות נפשיות וכלים להתמודדות. בטיפולנט.
פרדס, א. (2020). איים של ביטחון -אתגרי המטפל במציאות טראומטית משותפת. פסיכואקטואליה, 32-38.
Damasio, A. (2006). Descartes’ Error: Emotion, Reason and the Human Brain
Feldman, R., Greenbaum, C. W., & Yirmiya, N. (1999). Mother-Infant affect synchrony as an antecedent of the emergence of self-control. Developmental Psychology, 35, 223-231
Fosha, D. (2000). The Transforming Power of Affect: A Model For Accelerated Change
Fosha, D. (2003), Dyadic Regulation and Experiential Work with Emotion and Relatedness in Trauma and Disordered Attachment. In M. F. Solomon & D. J. Siegel (Eds.). Healing Trauma: Attachment, Mind, Body, and Brain. New York: Norton
Fosha, D. (2017). How to be a transformational therapist: AEDP harnesses innate healing affects to re-wire experience and accelerate transformation. In J. Loizzo, M. Neale, & E. Wolf (Eds.), Advances in contemplative psychotherapy: Accelerating transformation (Chapter 14, pp. 204–219). New York, NY: Norton
Fosha, D., Thoma, N., & Yeung, D. (2019). Transforming emotional suffering into flourishing: Metatherapeutic processing of positive affect as a trans-theoretical vehicle for change. Counselling Psychology Quarterly, 32(3–4), 563–593
Fosha, D., & Thoma, N. (2020). Metatherapeutic processing supports the emergence of flourishing in psychotherapy. Psychotherapy, 57(3), 323–339
Johnson, S. M., Makinen, J. A., & Millikin, J. W. (2001). Attachment injuries in couple relationships: A new perspective on impasses in couples therapy. Journal of marital and family therapy, 27(2), 145-155
Lipton, B., & Fosha, D. (2011). Attachment as a Transformative Process in AEDP: Operationalizing the Intersection of Attachment Theory and Affective Neuroscience. Journal of Psychotherapy Integration, 21(3), 253–279. https://doi.org/10.1037/a0025421
Mcbride, H. L., Joseph, A. J., Schmitt, P. G., Holtz, B. M., Mcbride, H. L., Joseph, A. J., Schmitt, P. G., & Holtz, B. M. (2020). Clinical recommendations for psychotherapists working during the coronavirus ( COVID-19 ) pandemic through the lens of AEDP ( Accelerated Experiential Dynamic Psychotherapy ) Psychotherapy ). Counselling Psychology Quarterly, 00(00), 1–21. 3
Mccullough, L,V. (1997). Changing Character. Short Term Anxiety Regulation Psychotherapy for Restructuring Defenses, Affects and Attachment
Montgomery, A. (2013). Neurobiology Essentials for Clinicians. What Every Therapist Needs to Know. . New York, NY: W.W. Norton &. Company
Ronen-Setter, I. H., & Cohen, E. (2020). Becoming “Teletherapeutic”: Harnessing Accelerated Experiential Dynamic Psychotherapy (AEDP) for Challenges of the Covid-19 Era. Journal of Contemporary Psychotherapy, 50(4), 265–273
Russell, E. M. (2015). Restoring resilience: Discovering your clients’ capacity for healing. New York, NY: Norton Schore, A. L. (2003). Affect Regulation and The Repair of The Self
Schore, A. N. (2020). Forging connections in group psychotherapy through right brain-to-right brain emotional communications. Part 1: Theoretical models of right Brain therapeutic Action. Part 2: Clinical case analyses of group right brain regressive enactments. International Journal of Group Psychotherapy, 70(1), 29-88.
Siegel, D. (1999). The Developing Mind. New York: Guilford
Tomkins, S. S., & Alexander, I. E. (1995). Shame and Its Sisters: A Silvan Tomkins Reader. Duke University Press
Welling, H. (2012). Transformative Emotional Sequence. Toward a common principle of change. Journal of psychotherapy Integration, 22(2), 109-136
