נתיבי חוסן במרחב הטיפולי: משברים כהזדמנות לעדכון מפות

מגפת הקורונה שליוותה אותנו בשנה האחרונה הביאה עמה מציאות משברית מתמשכת וייחודית. מציאות זו חשפה את הפגיעות שלנו, אך לימדה אותנו גם על יכולתנו להסתגל למציאות משתנה. בין היתר, תקופה מאתגרת זו הדגישה את הצורך שבהעמקת ההבנה הטיפולית של מנגנוני חוסן ותהליכים המקדמים אותם במרחב הטיפולי.

נקודת הזמן בה נכתב מאמר זה, במסגרתה ניצוצות של שגרה "נורמטיבית" מרחפים באוויר הישראלי ואנו חוזרים להסתובב ברחובות ללא מסכות, מזמנת לפתחנו אתנחתא לבחון, לעכל ולהכיל את מה שעברנו. לשאול איך אנו מרגישים כעת? כיצד אנחנו מסתגלים למעברים? מה גילינו על עצמנו בשנה האחרונה? ומה נבקש לקחת אתנו הלאה, כבני אדם וכמטפלים, מן התקופה יוצאת הדופן שהתרחשה פה? זו היא הזדמנות חשובה להרהר במקורות החוסן האישיים והסביבתיים שעמדו לרשותנו ברגעים קשים, ולהתוודע אל הנתיבים המובילים אליהם.

שאלות אלו ואחרות, כגון מה נחוץ לנו על מנת להתמודד עם אתגרי השעה ולהיערך עם הפנים לעתיד, הן שאלות שלא רק שיש כעת זמן ומקום לעסוק בהן – נדמה כי זו היא גם חובתנו המקצועית כאנשי טיפול. אם יש משהו אחד שלימדו אותנו מטופלינו בשנה האחרונה, הוא כי לצד חקירת הכאב הנפשי בין כתלי הקליניקה, יש צורך חיוני לפלס, לגלות, לסמן ולפתח נתיבים לחוסן, ללא תלות בגישה הטיפולית המאפיינת את עבודתנו. יש למפות את הנתיבים הפנימיים והחיצוניים, וללמוד על התהליכים הנפשיים והחברתיים התומכים בגיוס כוחות נפשיים בעת משבר, כמו גם על אלה החוסמים את הצמיחה הנפשית בעת שגרה.

מושגי יסוד: עמידות, החלמה ורה-קונפגורציה

ההגדרה המילונית של חוסן בהקשר הנפשי היא "היכולת להתאושש מקשיים, בפרט מאירועי לחץ, ולהסתגל בצורה חיובית לשינויים שנגרמו עקב מצבים אלה". בצעד אחד פנימה אל הדינמיקה הנפשית של החוסן, האיגוד הפסיכולוגי האמריקאי (APA) הגדיר חוסן נפשי כ"תהליך של הסתגלות חיובית לאירוע טראומטי, או אל מול גורמי סיכון רחבים יותר כגון קשיים במשפחה, מצבים בריאותיים מסכני חיים, משברי תעסוקה וקשיים פיננסיים" (American Psychological Association, 2014).

בפועל, במדעי הטבע והחיים, מושג החוסן הופיע לראשונה על מנת לתאר תכונה פיזיקלית של חומר שעיקרה גמישות. כלומר, היכולת של החומר לחזור לצורתו המקורית לאחר הפעלה של לחץ כבד (Fletcher & Sarker, 2013). שימוש זה מהדהד כמובן שורה של ממצאים מחקריים המעידים על ההשפעה המיטיבה של גמישות פסיכולוגית על החוסן הנפשי של הפרט (Bonnano & Burton, 2013). זאת ועוד, מקור המילה חוסן עצמה (resilience) מגיע מן הפועל הלטיני "re-saliere" שמשמעו "לקפוץ חזרה" (to bounce back).

עם התרחבות המחקר אודות חוסן נפשי, גבר גם ריבוי המשמעויות של המושג והחלה לבלוט מגמה של היעדר הגדרה מצומצמת (Chen & Bonanno, 2020; Southwick et al., 2014). בתוך כך, ההתפתחויות המחקריות בתחום, והמחקר המתמקד בקשר שבין חוסן נפשי לבין צמיחה מתוך משבר בראשן, מצביעות על כך שחוסן איננו פעולת הישרדות "פשוטה" או כושר התאוששות בלבד. למעשה, כיום אנו מבינים כי חוסן מתבטא גם באפשרות של קפיצה קדימה (bouncing forward) בעקבות המשבר, ולא רק קפיצה חזרה (bounce back).

לפי לפור ורבנסון (Lepore & Revenson, 2006), ניתן להבחין בין 3 מסלולי חוסן עיקריים בהתמודדות עם סערות החיים: (1) עמידות (2) החלמה (שאפשר לכנותה גם התאוששות), ו-(3) רה-קונפיגורציה או התארגנות מחדש. את ההבחנה בין 3 האופציות הללו ניתן להמחיש בצורה נוחה להבנה באמצעות מטפורת העץ בסערה. במסגרת מטפורה זו, האדם, או המערך הנפשי, הם כעץ על מדרון, החשוף לסערה אשר מלווה ברוחות עזות. כאשר אנו מדברים על עמידות, נוכל לדמיין עץ הנחשף לרוחות החובטות בו אך עומד איתן על מקומו מבלי לזוז. כך גם עם אירועים טראומטיים – ישנם אנשים שנראים עמידים בפניהם, כמו יוצאים מהם ללא פגע וללא שינוי. לעומת זאת, כאשר אנו מדברים על התאוששות או החלמה (recovery), ניתן לדמיין עץ המתכופף למול רוחות הסערה המנשבות. עצים אלו אמנם מתגמשים בהתאם לנסיבות, אך מתאוששים וחוזרים למצב המקורי שלהם עם שוך הסערה.

לבסוף, כאשר אנו מדברים על רה-קונפיגורציה, אנו יכולים להעלות בעיני רוחנו דימוי של עץ שחלקים מסוימים ממנו נשברים בעקבות הסערה, אך לצד הפגיעה, השבירה מאפשרת שינוי עמוק הכרוך בהתארגנות ובנייה מחדש. פעמים רבות שברים מסוג זה מותירים אחריהם צלקות שיישארו לעד; אך במקרים של רה-קונפיגורציה, העץ גדל סביב פצעיו - עלים וענפים חדשים נובטים מהגזע הקטוע ושורשים נוספים מתפתחים, תוך עקיפת מכשולים ושינוי צורת העץ. כך, אירועים בעלי פוטנציאל טראומטי, המפגישים אותנו עם שבריריות חיינו, יכולים לעיתים קרובות להאיץ בקרבנו תהליכי צמיחה. בכוחם של אירועים אלו לנפץ הנחות יסוד בסיסיות בהן אנו מחזיקים לגבי העולם, ולהוביל אותנו לשנות את האופן שבו אנו חווים ותופסים את עצמנו, את קשרינו עם אחרים ואת החיים בכלל.

מצבים אלה "טורפים" את הקלפים ומאלצים אותנו לבחון את מערך אמונותינו תוך "חישוב מסלול מחדש". הצלקות הנותרות, לצד כיווני הצמיחה המחודשת, מעניקים לעץ, לאדם, את אופיו הייחודי. עץ חדש זה אולי דומה במובנים מסוימים לעץ שהיה קודם לסערה, אך בכל זאת, הוא שונה. כך גם עבור אנשים מסוימים המתמודדים עם אירועי אובדן או טראומה – החיים פעמים קרובות ממשיכים גם אחרי המשבר, אך ממשיכים באופן שונה. בבחינה מעמיקה, ניתן להבחין כי מושג הרה-קונפיגורציה מרמז כי בכל חוויה רגשית מכאיבה, טמונה אנרגיה פוטנציאלית של תנועה לקראת אפשרויות חדשות, אם מעניקים לה את ההכרה הדרושה לה. מנגד, התעלמות ממציאות פנימית מכאיבה עלולה לכרסם בתחושת העצמי, הזהות והתכלית (ואן דר קולק, 2021).

תיאור זה של תהליך הרה-קונפיגורציה קשור הדוקות עם מושג הצמיחה הפוסט-טראומטית (post-traumatic growth) שטבעו טדסצי וקלהון (Tedeschi & Calhoun, 1996), וכאשר מתייחסים לאחד משני אלו אנחנו מדברים על שינוי חיובי ביחס למצב שקדם לטראומה (Tedeschi & Calhoun, 1996). להבנתם של טדצסי וקלהון, צמיחה בעקבות התמודדות עם אובדן או טראומה יכולה לבוא לידי ביטוי ב-3 ממדים שונים: (1) שינוי בחוויות העצמי – גילוי כוחות המתעוררים דווקא מתוך ההתמודדות עם הקושי; (2) שינוי ביחסים בינאישיים – יצירת תחושת שייכות, העמקה של קשרים משמעותיים, קרבה מחודשת המאפשרת גם שיתוף של אחרים, רגישות ואמפתיה לאחר; (3) שינוי בהשקפת העולם – השגת פרספקטיבה חדשה, שינוי בסדרי עדיפויות, הערכה מחודשת של החיים לאור הטראומה, יכולת לנוכחות בהווה ועוד.

בין היתר, מגוון מושגי זה, אשר כולל ספקטרום שלם של תגובות למשבר, מצביע על כך כי אנשים שונים זה מזה בדרכי התמודדותם עם מצבי לחץ וטראומה. הגורמים המנבאים שונות זו קשורים להיסטוריה אישית, למשתנים אישיותיים, לנסיבות האירוע מעורר הלחץ ולאירועים אחרים שהתרחשו בעקבותיו, כמו גם לזמינות התמיכה הנגישה מהסביבה המשפחתית והחברתית של האדם (ואן דר קולק, 2021). הבדלים אלו בין אנשים היוו ומוסיפים להוות כוח מניע בחיפוש אחר הבנה מעמיקה יותר של מושג החוסן, תוך שהקהילה המחקרית עודנה לומדת את התופעה.

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

חוסן בספרות המקצועית: 4 גלים מחקריים

מתוך התבוננות בספרות המקצועית, ניתן למנות 4 "גלים" עיקריים בהיסטוריית המחקר אודות חוסן נפשי (Wright, Masten, & Narayan, 2013; Holmes, 2017). במסגרת הגל הראשון, מחקרים בתחום התמקדו בבחינת תכונות החוסן של הפרט. בתוך כך, נעשה ניסיון לחפש אחר ה"פרופיל" האישיותי של ילדים ששרדו נסיבות חיים קשות ואירועים בעלי פוטנציאל טראומטי, מבלי לפתח פסיכופתולוגיה נפשית. מבין המחקרים הללו יש לציין את מחקר האורך של ורנר וסמית' (1982), אשר עקבו מילדות ועד גיל 40, אחרי 700 ילדים בני אותו השנתון אשר גדלו בנסיבות חיים קשות. במסגרת המחקר, ילדים אשר הפגינו חוסן נתפסו כבעלי כוחות יוצאי דופן וכמי ש"שרדו נגד כל הסיכויים", תוך שזכו לכינוי "super-kids". מבין גורמי החוסן עליהם מצביעים מחקרים אלה, אפשר לציין את החשיבות של היכולת לויסות רגשות, עמדות חיוביות כלפי העצמי ונטייה להתמודדות פעילה, בנוסף ליכולת לגייס תמיכה מצד דמות התקשרות בוגרת (Holmes, 2017).

הגל השני במחקר אודות חוסן עבר להתמקד בתהליכים התפתחותיים שמקדמים חוסן, ובאפיוני הסביבה המשפחתית והחברתית המאפשרים לפרט להתמודד בצורה מיטיבה עם נסיבות קשות. חידושם של מחקרים אלו נבע מכך שהם עסקו לא רק בתכונות הפרט המגלה חוסן, כי אם גם באינטראקציה בין גורמים פנימיים וגורמים סביבתיים בפיתוח היכולת לנהל ולווסת את המרחב התוך-אישי והבין-אישי. בכך, החלה להתבסס ההבנה הטיפולית כי מצבים שונים "דורשים" פיתוח איכויות שונות של חוסן נפשי ואל ההסתגלות המיטיבה ניתן להגיע באמצעות מספר נתיבים שונים (Ungar, 2008; Rutter, 2012).

הגל המחקרי השלישי בתחום החוסן התמקד ב"מחקר יישומי", (translational research) אשר ביקש "לתרגם" את ממצאי כל אותם המחקרים שנעשו בעבר לטובת פיתוח חוסן אישי וחברתי מול גורמי סיכון (Holmes, 2017). מעבר למסקנות הספציפיות הנוגעות ליישום אשר עלו ממחקרים אלו, תרומתו המרכזית של גל מחקרי זה הינה בחיבור התיאוריה לתכניות מניעה והתערבויות בשטח (Cichetti, 2010).

הגל הרביעי הוא למעשה מוקד המחקר העדכני אודות חוסן, המביא "לשולחן" היבטים רלוונטיים מתחום הגנטיקה, תורת האבולוציה ומדעי המוח. המחקר על גורמי החוסן הביולוגיים מצביע על תפקידם המשמעותי של תהליכי ויסות פיזיולוגי ונוירולוגי, כמו גם הסנכרון הפסיכו-ביולוגי (Feldman, 2016), בתופעת החוסן הרחבה יותר. נכון להיום, מקובל להתייחס לחוסן כמושג רב מימדי, תוך שחוקרים והוגים שונים עוסקים בפיתוח ההבנה המנגנונית שלו (ואן דר קולק, 2021). תהליכים דינמיים, מתעצבים, מתפתחים ומשתנים, המתרחשים בתוך האדם בעקבות מגעים שונים עם העולם והסביבה, ומשלבים בין ויסות עצמי תוך-אישי ובין-אישי.

תובנות מרכזיות מן המחקר

ארבעת הגלים המחקריים המתוארים לעיל, מובילים למספר תובנות מרכזיות החשובות לעבודה טיפולית מוכוונת חוסן. ראשית, היכולת להגיב בדרכים שונות ובגמישות תגובה (היכולת של הנפש לסווג מגוון רחב של תגובות ולבחור לבסוף את התגובה המתאימה) הינה אחד האתגרים הגדולים ביותר בהתמודדות עם אירועים בעלי פוטנציאל טראומטי. בתנאים של הצפה רגשית, תיתכן פגיעה בגמישות התגובה ואנחנו עלולים לאבד באופן זמני את היכולת למנטליזציה, המשחקת תפקיד קריטי ביכולתנו לבחור בצורה יעילה ואדפטיבית את תגובותינו.

שנית, ההתפתחויות המחקריות המשמעותיות אשר הוזכרו לעיל עולות בקנה אחד עם ההבנה כי חוסן הוא אלמנט תהליכי המתפתח במסגרת של מערכת יחסים, בתוך קשר ובהתכתבות עם הסביבה החברתית. הדבר מתחיל כבר בראשית החיים ומתהווה בקשר עם הדמויות המטפלות, וממשיך להתעצב לאורך הבגרות במסגרת המימד המשפחתי, חברתי והקהילתי של האדם. במונחים של תיאוריית ההתקשרות, יש למעשה קשר הדוק בין חוסן נפשי לבין המודלים הפנימיים של קשרי ההתקשרות שלנו, המתעדכנים בצורה שוטפת לאורך החיים.

אל תובנות אלו מצטרפת ההבנה כי חוסן מהווה תופעה שכיחה ונפוצה הרבה יותר ממה שנטינו לחשוב בתחילת הדרך. בתוך כך מצויה ההכרה המשמעותית בכוחות הפוטנציאליים הטמונים ב"רגיל" וביום-יומי ( או כפי שניסחה זאת אן מסטן – ordinary magic). החוסן אינו שמור לייחודי סגולה, אותם super-kids, ואין לראות בו "תירוץ" לחוסר עשייה. חשוב לנקוט בפעולות מניעה במצבים בעלי פוטנציאל טראומטי ובהתערבויות אינטגרטיביות שמטרתן לסלול גם בשגרה נתיבים לטיפוח וגיוס תהליכים התפתחותיים נורמטיביים הנקשרים לחוסן. טיפוח זה יש מקום ליישמו לא רק בחדר הטיפול, כאשר האדם החווה מצוקה זקוק לעזרתנו בפתיחת "הנתיב החסום", אלא גם בהרחבת המשאבים העומדים לרשותו במישור החברתי ובמערכות החינוך, הבריאות והרווחה בחיי היום-היום.

לבסוף, הבנה מרכזית וחשובה לא פחות מקודמותיה היא כי חוסן נפשי נדרש גם במצבי מעבר הנחשבים על פניו כשינויים חיוביים. כלומר, נדרשים תהליכי הסתגלות למציאות משתנה גם כאשר השינוי במציאות נחווה על ידי היחיד כרצוי (הקמת משפחה, התחלת לימודים, מעבר דירה ועוד). להבנתנו, היבט זה פוגש גם את ימי המציאות הנוכחית במדינת ישראל. נכון לכתיבת שורות אלה, מרבית האוכלוסייה מחוסנת, האיום של הנגיף פחת, ועבור מרבית האנשים מדובר בשינוי חיובי במציאות. בפועל, אנו רואים כי רבים מאתנו חווים גם את השינוי הזה כמקור לחץ וההתמודדות עמו איננה טריוויאלית בכלל.

נתיבים לפיתוח חוסן במרחב הטיפולי

הספרות מלמדת אותנו כי במצבים של איום קיומי, ישנה הפעלה מוגברת (אקטיבציה) של צרכי התקשרות, כמו גם עלייה בפתיחות וביכולת להיעזר. לכן, על אף שמצבי משבר הינם אירועים לא פשוטים לעיכול, נקודות אלו מהוות לפעמים הזדמנויות חד פעמיות ליצירת שינוי עמוק באדם. כמו שאומרים בחלקים מסוימים של העולם "Never waste a good crisis". בהקשר הזה, הטיפול מעניק לאדם מרחב המאפשר לו לפרוש את המפה הנפשית שלו ולהעמיד אותה למבחן - לפגוש את עצמו ממקום אחר ולעצב את סיפורו מחדש. תהליך מסוג זה דורש בטחון ואמון במרחב הטיפולי ולכן תנאי הכרחי לכך הוא יצירת בסיס בטוח. כאשר המרחב נחווה כבטוח, ניתן להתפנות לעיבוד כאבים נפשיים ולאקספלורציה, במסע שעשוי לכלול סטיות ופיתולים, ירידה משבילים מסומנים ועדכון מפות.

במסעות נפשיים שכוללים התמודדות עם טראומה ומשבר, "בלבול ואלם מתרחשים לא פעם בחדר הטיפול" (ואן דר קולק, 2021). לחץ ל'ספר את הסיפור' עלול רק להוסיף להצפה. לכן חשוב לפתוח מרחב ל'תנועת מטוטלת' – מונח שטבע פיטר לוין – בתהליך הטיפולי מול הטראומה. לא מדובר בנתיבים "עוקפי כאב", אלא ביצירת איים של בטחון. "איננו נמנעים מלהתעמת עם הפרטים, אך אנו מלמדים את המטופלים כיצד לטבול בזהירות בוהן אחת במים, ואז להוציאה, וכך להתקדם בהדרגה..." (שם, ע' 317). תהליך כזה יכול להיות דינמי, קצר או ארוך, בגישה טיפולית כזו או אחרת, אך בסופו של דבר מה שמתרחש במסגרתו הוא עדכון מפת הדרכים הפנימית של המטופל או המטופלת, כך שזו תהא רלוונטית למציאות הנוכחית, לקידום השינוי המיוחל ולהשגת יעדים רצויים לו או לה.

תחת התבוננות זו, מה שאנו רגילים לסווג כפסיכופתולוגיה, יכול להיות מובן כנתיב היחידי או המרכזי אשר מוכר ונגיש לאדם המצוי בפתחו של משבר. יש לזכור כי כל אדם מגיע לטיפול עם נתיבי החוסן הקיימים שלו, אותם עיצב על סמך מכלול החוויות שחווה בחייו ולכן הוא עושה בהם שימוש. סביר להניח כי במצבים מסוימים בחייו, נתיבים אלו היוו את הפתרון היעיל ביותר עבורו ולכן הם נסללו ונשתמרו. כך למשל, התקשרות לא בטוחה (חרדה/ נמנעת/ לא מאורגנת) היא במקורה תגובה אדפטיבית לסביבות בלתי אופטימליות. הנתיב החל כתהליך של הסתגלות הכרחית בילדות, אך בבגרות הופך לעיתים קרובות למכשול ביצירת יחסים של הדדיות עם בן או בת הזוג, עם הילדים ועם העולם (Holmes, 2017).

בהמשך לכך, בבואנו לטפל, עלינו לזכור כי כאשר לאדם אסטרטגיות התמודדות המבוססות על היסטוריה אשר כללה חוויות של אי-זמינות רגשית והעדר תמיכה מותאמת ואכפתית, קשה לו יותר להתמסר לתהליך טיפולי ה"דורש" ממנו לוותר על הדפוס הקיים ולהחליפו באחר. במסגרת השיח אודות חוסן, עלינו להיות ערים ל"הגיון ההיסטורי" שהוביל להתפתחותן של אסטרטגיות ויסות עצמי והתמודדות מסוימות, על פני אחרות. ייתכן שכעת פג תוקפן של אסטרטגיות אלו, אך כדי שיהיה ניתן לגייס את המטופל ולבסס עמו קשר בטוח, חשוב ראשית להבין ולהכיר בערך ההישרדותי שלהן עבורו.

כדוגמה לאופנים בהם המודלים הפנימיים של קשרי ההתקשרות שלנו מתווים את התמודדותנו עם משבר ומעצבים את נתיבי החוסן שלנו, הולמס מתייחס לויקטור פרנקל, אשר סיכן את עצמו כאשר סירב להימלט על נפשו לארצות הברית ובחר להישאר עם הוריו באוסטריה בתקופת מלחמת העולם השנייה. הולמס טוען כי אדם עם התקשרות נמנעת אולי היה נס על נפשו, בדיוק כמו אותם אנשים הבורחים מבניין בוער כדי להציל את עצמם ממצב מסוכן. אנשים אלה אמנם יכולים לשבור זכוכיות ולהיפצע בסלילת נתיב הבריחה שלהם, אך הם גם עשויים לסלול פתחי מילוט לאחרים ולחלץ את עצמם ממצב עוין. במקביל לכך, הולמס גם מציע שהתקשרותו הבטוחה של פרנקל, אשר העמידה אותו בסכנה מלכתחילה, שירתה אותו היטב בחייו במחנה ההשמדה ושימשה כנתיב משמעותי לחוסן (Holmes & Slade, 2018). כך אנו רואים כיצד המפה הפנימית מעצבת את תגובתנו לאירועים בעלי פוטנציאל טראומטי וכיצד התנהגויות שונות במצבים שונים מהוות הלכה למעשה הליכה בנתיבים שונים לחוסן נפשי.

היכרות עם המפה הפנימית של המטופל, תוך זיהוי הערך ההישרדותי של אסטרטגיות התמודדות המוכרות לו מעברו, תפתח בחלק מהמקרים דרך להתבוננות חדשה על התהליך הטיפולי. זאת, תוך הבנה טובה יותר של בחירות ואסטרטגיות של המטופל אשר יכולות להיראות לנו בלתי אדפטיביות במציאות הנוכחית. לכל אחת מהן יש את הערך ההישרדותי שלה ובמושגים של נתיבי חוסן אפשר לראות דפוסים אלה כבחירה האוטומטית בנתיב המוכר, זה המסומן מראש במפת הנפש, בעוד שלל נתיבים אפשריים אחרים אינם מסומנים, נראים חסומים או נדמים כמובילים למבוי סתום.

לבסוף, לאור כל האמור לעיל, נותרת השאלה מהם התנאים המאפשרים את החקירה והעיצוב המחודש של נתיבי החוסן? ניתן להתייחס לשאלה זו באמצעות 3 מרכיבי חוסן מרכזיים אותם תיאר Parens (2009), הבאים לידי ביטוי ועשויים להיות מעוצבים באמצעות אסטרטגיות שונות – קשר (relatedness), סוכנות (agency) ורפלקציה (reflection). אלה מהווים מוקדים מרכזיים במרבית התהליכים הפסיכותרפיוטיים, ללא תלות בגישה הטיפולית של המטפל, ולכן עשויים להוות שפה אינטגרטיבית לניסוח עבודה מוכוונת חוסן בטיפול. התבוננות בהיבטים אלו בהמשגת התהליך הטיפולי ובהתוויית התערבויות טיפוליות, מאפשרת להתאים את התכנית הטיפולית והמטרות הטיפוליות לצרכים הייחודיים של כל מטופל ומטופלת, כפונקציה של השתנותם על ציר הזמן.

הולמס (2017) מציע כי שינוי נפשי מתרחש באמצעות שלושת נתיבים אלה (קשר, סוכנות ורפלקציה), ומציין כי הם מקדמים את האפשרות להתייחס בדרכים שונות אל עצמנו ואל הסביבה. תהליך השינוי דורש אמון, זמן ואומץ, הן מצד המטפל והן מצד המטופל; אך לצד האתגר הגדול, כאשר הדרך לשינוי נעשית מתוך כבוד למפה הפנימית של מטופלינו, היא טומנת בחובה את ההזדמנות למצבם כגששים המוצלחים ביותר אל נתיבי החוסן שלהם עצמם.

סיכום

לסיכום, ניתן לדמות את מערך החוסן שלנו למערך של נתיבי תנועה. בתנאים אופטימליים, זרימה התנועה היא חופשית מה שמאפשר גישה למקורות תמיכה חיצוניים ופנימיים. בימי משבר ובהסתגלות לשינוי, בעקבות ההפרה באיזון והצטברות לחצים, כמו גם בהעדר זמן או מרחב לעבד את הרגשות הקשים, לעיתים קרובות הנתיבים אל המשאבים הופכים "פקוקים" או חסומים. הדיאלוג בין האדם הנתון במשבר לבין סביבתו, ובכללה גם המסגרת הטיפולית, עשוי להביא לפתיחת ערוצים חדשים, אך עלול גם לעורר פצעים ישנים ולהעמיק חוויות של בדידות ונתק. בתוך כך, היכולת להרגיש בטחון עם אנשים אחרים מהווה את התשתית לאקספלורציה הנדרשת לעדכון שוטף של המפה הפנימית. אכן, קשרים בטוחים הם בסיס לחיים משמעותיים ומספקים.

כאשר המשבר מאיים מדי, נדרשת התערבות ממוקדת ויעילה, היכולה לכלול התנעת הזרימה בנתיבי החוסן וסימון דרכים חלופיות. עם זאת, התערבות מסוג זה אינה מחליפה את העבודה השגרתית והיום-יומית של סלילת נתיבים אשר יאפשרו לאדם להרחיב את טווח הבחירה שלו; תהליך הכרוך לא אחת בוויתור אמיץ על הביטחון של המוכר והשגור. התערבויות יעילות לפיתוח חוסן הן כאלה המקדמות גמישות בהסתגלות למציאות משתנה, חיבור לחוויית משמעות ופיתוח התייחסות קשובה ומיטיבה כלפי עצמנו וכלפי אחרים.

התוודעותנו לנתיבי החוסן העומדים לרשותנו, והתבוננות בתנועה הזורמת בהם, מאפשרת לנו שימוש זמין בהם בעת הצורך והתנהלות חופשית בעולם. תשתית החוסן הנפשית מוסיפה להתפתח ככל שאנו מתחברים, בפתיחות ויצירתיות, לנתיבי חוסן נוספים בתוכנו ובינינו. בסופו של דבר, כל הידוע לנו אודות חוסן מלמד אותנו כי הזמנים הקשים ביותר יכולים להוציא מאתנו את הרע ביותר, אך גם את הטוב ביותר. מצבי מעבר ומשבר מפגישים אותנו עם הפגיעוּת שלנו, אך גם מהווים הזדמנות להרחיב את גמישותנו בהסתגלות למציאות דינמית. גמישות זו היא הליבה של חוסן נפשי, גם ברמת הפרט וגם ברמת המשפחה, הארגון והקהילה. היא המאפשרת תהליכי התמודדות והסתגלות על ציר הזמן, כפועל יוצא של האתגרים וההזדמנויות המתעוררים בכל שלב ושלב. גמישות זו מאפשרת לנו לא רק להתאושש, to bounce back, אלא גם להוסיף ולצמוח, to bounce forward, בשגרה ובימי משבר במיוחד.

על הכותבות

ד"ר אלינער פרדס

פסיכולוגית קלינית מומחית. מרצה ומדריכה בביה"ס לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה. מנחה סדנאות מ.ג.ן (מודעות-גוף-נפש) למטפלים למניעת שחיקה וסלילת נתיבים להתחדשות.

אילאיל ארוך

פסיכולוגית בהתמחות קלינית. מחקרה בעבודת הגמר התמקד בתחומי הטרנסדנטיות והרוחניות.

מקורות

ואן דר קולק, ב. (2021). נרשם בגוף: מוח, נפש וגוף בריפוי מטראומה. תורגם לעברית ע"י איריס רילוב, הוצאת פרדס.

Allen, J., Fonagy, P., & Garmezy, N. (1985). Stress-resistant children: The search for protective factors. In A.D. Elmsford (Ed.), Recent research in developmental psychopathology (pp. Pp 213–233). NY: Pergamon Press

Bonanno, G.A., & Burton, C.L. (2013). Regulatory flexibility: An individual differences perspective on coping and emotion regulation. Perspectives on Psychological Science, 8(6), 591–612

Chen, S., & Bonanno, G. A. (2020). Psychological Adjustment During the Global Outbreak of COVID-19: A Resilience Perspective. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 12, 51–54

Cicchetti, D. (2010). Resilience under conditions of extreme stress: A multilevel perspective. World Psychiatry, 9, 145–154

Coan, J. (2016). Attachment and neuroscience. In J. Cassidy & P. Shaver (Eds.), Handbook of Attachment (3rd ed.). New York: Guilford Press

Wolmer, L., Hamiel, D., Versano‐Eisman, T., Slone, M., Margalit, N., & Laor, N. (2015). Preschool Israeli children exposed to rocket attacks: Assessment, risk, and resilience. Journal of Traumatic Stress, 28(5), 441–447

Feldman, R. (2016). The Neurobiology of Human Attachments. Trends in Cognitive Sciences, 21(2), 80–99

Fletcher, D., & Sarkar, M. (2013). Psychological resilience: A review and critique of definitions, concepts, and theory. European Psychologist, 18(1), 12–23

Hamiel, D., Wolmer, L., Spirman, S., & Laor, N. (2013). Comprehensive child-oriented preventive resilience program in Israel based on lessons learned from communities exposed to war, terrorism and disaster. Child & Youth Care Forum, 42(4), 261–274

Holmes, J. (2017). Roots and routes to resilience and its role in psychotherapy: A selective, attachment-informed review. Attachment & human development, 19(4), 364-381

Lepore, S. J., & Revenson, T. A. (2006). Resilience and Posttraumatic Growth: Recovery, Resistance, and Reconfiguration. In L. G. Calhoun & R. G. Tedeschi (Eds.), Handbook of posttraumatic growth: Research & practice (p. 24–46). Lawrence Erlbaum Associates Publishers

Masten, A. (2001). Ordinary magic: Resilience processes in development. American Psychologist, 56, 227–238

Masten, A., & Wright, M. O. (2010). Resilience over the lifespan: Developmental perspectives on resistance, recovery, and transformation. In J. Reich, A. J. Zautra & J. Hall (Eds.). Handbook of adult resilience (pp. 213-237). The Guilford Press: New York

Mikulincer, M., & Shaver, P. (2016). Attachment in Adulthood (2nd ed.). New York: Guilford

Parens, H. (2009). Resilience. In S. Ahktar (Ed.), Good feelings (pp. 329–362). London: Karnac

Rutter, M. (2012). Resilience as a dynamic concept. Development and Psychopathology, 24(2012), 335–344

Rutter, M. (2006). Implications of resilience concepts for scientific understanding. Annuals of New York Academy of Sciences, 1094(1), 1– 12

Schore, J.R., & Seligman, M.E.P. (2000). Positive psychology: An introduction. American Psychologist, 55(1), 5–14. Doi:10.1037/0003-066X.55.1.5

Seligman, M.E.P. (2000). Positive psychology: An introduction. American Psychologist, 55(1), 5–14

Southwick, S. M., Bonanno, G. A., Masten, A. S., Panter-Brick, C., & Yehuda, R. (2014). Resilience definitions, theory, and challenges: interdisciplinary perspectives. European journal of psychotraumatology, 5(1), 25338.

Slade, A., & Holmes, J. (2019). Attachment and psychotherapy. Current Opinion in Psychology, 25(1), 152–156

Stark, A. M., White, A. E., Rotter, N. S., & Basu, A. (2020). Shifting From Survival to Supporting Resilience in Children and Families in the COVID-19 Pandemic: Lessons for Informing U.S. Mental Health Priorities. Psychological Trauma: Theory, Research,Practice, and Policy, 12, 133–135. https://doi.org/10.1037/tra0000781

Ungar, M. (2008). Resilience across cultures. British Journal of Social Work, 38(2008), 218–235

Van Der Kolk, B. (2015). The Body keeps the score: Brain, Mind and body in the healing of Trauma, Penguin Books: New York.

Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (1996). The Posttraumatic Growth Inventory: Measuring the positive legacy of trauma. Journal of Traumatic Stress, 9(3), 455–472. https://doi.org/10.1002/jts.2490090305

Walsh, F. (2020). Loss and Resilience in the Time of COVID-19: Meaning Making, Hope, and Transcendence. Family Process, 59(3), 898–911

Werner, E., & Smith, R. (1982). Vulnerable but invincible: A study of resilient children. New York: McGraw-Hill

Wright, O.W., Masten, A., & Narayan, A. (2013). Resilience processes in development: Four waves of research on positive adaptation in the context of adversity. In S. Goldstein & R. Brooks (Eds), Handbook of resilience in children. New York: Springer

Zoellner, L. A., & Feeny, N. C. (Eds.) (2013). Facilitating resilience and recovery following trauma: Guilford Press

תפריט נגישות